מלבי"ם על משלי כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על משלי · כז · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תתהלל ביום מחר", באשר פגעי הזמן מתחדשים בכל רגע, לא תוכל להתהלל על מה שתעשה למחר, אחר שגם ילדי היום ההוה בלתי ידועים לך, ויום מחר אינו שלך:

ביאור המילות

"ילד יום". קורות הזמן נקראים ילדיו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך", מה שהאדם מהלל א"ע אינו הילול, וטוב שתעשה מעשים ראויים אל ההילול עד "שזר יהללך", ויש הבדל בין זר ובין נכרי, שהנכרי הוא מארץ אחרת, ואמר שאחר שיהללך זר אז יהללך גם "הנכרי" שאינו מכיר אותך, כי ישמע מן הזר ויפרסם תהלתך, וגם אז יהללך "אל" של "שפתיך", מה שאתה בשפתיך לא תהלל, זה עצמו יהללך, כי זה מורה על הענוה והמעלה, והנה השפה חיצונית נגד הפה, ור"ל מה שלא ישמע ממך מהלל עצמך משפתיך, (וגם שישמע אל, משפתיך, ר"ל שאתה תקטין עצמך ותאמר שאין בך תהלה זאת כמ"ש בתלת מילי משני רבנן וכו' זה יהיה לך ג"כ לתהלה):

ביאור המילות

"זר, נכרי". הבדלם למעלה (ה' י'):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כבד אבן ונטל החול", האבן הוא כבד בפ"ע אף אבן אחד, והחול אינו כבד רק אם ינטל על כתפיו חול הרבה, הוא כבד ע"י שיצורף בנטל ובמשאוי, "וכעס של אויל כבד משניהם" כי כל כעס וכעס בפ"ע יש בו כובד בפ"ע כאבן מעמסה, וגם בצירוף כל הכעסים המתמידים ממנו, יש בו כבד החול, וכמ"ש במדרש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו הה"ד כבד אבן וכו', כי פרעה במ"ש מי ה' לא ידעתי את ה', היה עונו כבד כאבן, ובמה שהוסיף להכביד את לבו פעם אחר פעם היה בו כבד החול, נמצא היה כבדו מצורף משניהם ר"ל מאבן ומחול:

ביאור המילות

"נטל". משא:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמד לפני קנאה", החמה הוא הכעס הפנימי שנוטר שנאה בלבו, והאף הוא הכעס החיצוני, ויש אף בלא חמה פנימית, ויש בו שטף כי באפו שוטף והולך ומיסר, אבל לא אכזריות, ויש חמה בלא אף שחמתו בערה בלבו ויש בו אכזריות משנאה וחמה, אבל לא שטף, כי אינו מעניש עתה, אבל הקנאה שמתקנא לכבודו המחולל יש בו אכזריות ושטף, כי המקנא ינקום תיכף בשטף אף, ויתאכזר באכזריות חמה:

ביאור המילות

"חמה, אף". הבדלם למעלה ובכ"מ:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", אם אדם מוכיח לחברו על דרכו הרעה וסבת התוכחה באה "מאהבה מסותרת" כמו האב המוכיח לבנו, שזה מרוב אהבתו, וכמ"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח, תוכחה זאת הגם שהיא בגלוי, טובה מאד:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נאמנים פצעי אהב", וגם אם האוהב מכהו ליסרו להשיבו אל דרך הטוב, בכ"ז האהבה נאמנה שכ"ז מרוב האהבה, וכמ"ש כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, אבל "נעתרות נשיקות שונא", השונא ירבה נשיקות, הוא לא ייסר ולא יוכיח, כי בשנאתו כשרואה ממנו מעשים רעים ינשקנו למען יוסיף לעשותם:

ביאור המילות

"נעתרות". מרובות:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק", הערב והבלתי ערב אינו תלוי במהות המאכלים, רק בתכונת האיש, שמי שיש לו מעדנים יקוצו בעיניו מהרגילו בם, ומי שא"ל ימצא ערבות בכל דבר. ובזה תוכחה להמבקשים מעדנים והמתרפקים אחריהם, כי כל שישיגו אותם בשפע כן תחדל העונג מהם, ובהפך יתענגו בכל דבר אם היה נמנע מהם, והרש ימצא יותר עונג מן העשיר, ומזה מבואר שאינם התכלית המבוקש, כי יושגו כשלא יושגו, ולא יושגו כשיושגו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו", האדם משותף בטבעו עם יתר בע"ח, ורצוף בטבע הבע"ח שלא ישנו מקומם, וגם הצפור שדרכו לנוד כמ"ש כצפור לנוד, בכ"ז כשנודדת מקנה תבקש לשוב אליה, וכן טבע האיש לשוב למקומו, והנמשל שגם נפש האדם מתרפקת לשוב אל מקומה אל האלהים אשר נתנה, ובהיותה בעוה"ז היא כצפור נודדת מקנה ותשתוקק לשוב אל מקומה להיות צרורה בצרור החיים:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמן וקטרת ישמח לב", הלב אשר הוא משכן לנפש החיונית ישמח ע"י שמן הטוב שנותן ריח טוב וע"י קטורת, הגם שכבר ערך ה' שישאב אויר זך, והריאה תניף על הלב תנופת אויר חיוני, תתעורר רוחניית הנפש ע"י ריח הבא מבחוץ ותוסיף אומץ על כחה הפנימי, כן הגם שכח העצה נטועה בנפש, בכ"ז יתגבר הכח הזה ע"י "מתק רעהו", ע"י המתקת עצה עם רעהו, שבבוא עצת רעהו שמבחוץ אל "עצת הנפש" אז תשלם העצה:

ביאור המילות

"ומתק". כמו אשר יחדו נמתיק סוד:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רעך ורע אביך אל תעזב", אם יש לך ריע שהוא מנוסה לך באהבתו מקדם, עד שהיה תמיד "רעך ורע של אביך, אל תעזבנו". כי האח הגם שהטבע נטע אהבה בין אחים, בכ"ז אהבתו היא רק בעת טוב לך ובעת שלא תצטרך לו, אבל "ביום אידך", אז תופסק אהבתו, אם מצד שכל אחי רש שנאוהו, ואם מצד שלא ירצה לעזור לך, ואז "טוב שכן קרוב", מי שהוא קרוב לך ע"י שהוא שוכן אצלך תמיד, ממי שהוא "רחוק" הגם שהוא "אח":

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר", ר"ל גם אם עד עתה לא קבלת חקי החכמה, "חכם נא" מעתה, "ושמח לבי", כי עד עתה היו מחרפים אותי על ידך, כמ"ש חז"ל ארור שזה ילד ארור שזה גדל, עתה "אשיבה חורפי דבר":

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ערום ראה רעה נסתר" כבר התבאר (כ"ב ג'), ושם דבר מרעת הזמן, ופה דבר בנמשל מרעת הנפש, הערום יראה העונש המעותד על עוזב החכמה, וזה שייך למ"ש חכם בני, וראה אחרית דבר מראשיתו, ולא תהיה כפתאים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קח בגדו כי ערב זר", כבר התבאר (למעלה כ' ט"ז) ושם בא לפי המשל, ופה הוחזר לפי הנמשל שנתבאר שם:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו", הברכה צריכה להיות בצנעה לא בקול גדול שלא תחול בה עה"ר, ושתהיה בעת רצון אחר התפלה לא בבקר השכם, שאין ליתן שלום קודם שיתפלל, ואם לאו קללה תחשב. וי"ל שנמשך למעלה לקח בגדו כי ערב זר, כי אין למשכן את הלוה אבל ממשכנים את הערב והחיוב להחזיר כסות לילה וכתיב ושכב בשלמתו וברכך, ואמר בספרי שמצוה לברכו, ואף שאין מברכו ולך תהיה צדקה, אבל אין מחוייב להחזיר עבוטו של ערב, וכשבא בבקר לברכו בקול גדול כאילו החזיר לו את העבוט תחשב לו לקללה, כי אין מחוייב להחזיר להערב ואין מגיע לו ברכה:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דלף טורד ביום סגריר", הדלף אינו טורד רק ביום סגריר, והוא ביום שיסגרו העבים ע"י שיצא הרוח מן האדם, כמ"ש מוציא רוח מאוצרותיו, אבל "אשת מדנים היא נשתוה" בכל זמן, שטורדת תמיד גם ביום צח:

ביאור המילות

"דלף". מטר הנוטף:

"טורד". יוצא, מטריד בני הבית:

"סגריר". סגירת העבים, וי"מ שבני אדם נסגרים בבתיהם, ולמ"ד הפעל כפול, כמו פרחח, עבטיט:

"נשתוה". בינוני לנקבה והוקל הדגש, שהוא שוה תמיד:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צופניה צפן רוח ושמן ימינו יקרא", וכבר באר כי רוח צפון תחולל גשם, שרוח הצפון באדים בצאתו יחולל הגשם, ובעת שהוא צפון באדים לא יהיה הגשם, אבל אם רוצה לצפון רוח האשה הזאת לכלוא את הגשם, צפן רוח, כי הרוח רועש וסוער לצאת, "והשמן" שנמצא "על ימינו" שהוכה ממנה במכות, שדרך לרככם בשמן, (כמ"ש ולא חבשו ולא רוככה בשמן) היא "יקרא" ויפרסם ויגנה המצפון:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברזל בברזל יחד", צורת החרב והסכין הוא החידוד, וכשרוצים להעמיד צורתו מחדדים את הברזל בברזל אחר ומסיר החלודה, "כן יחד איש את פני רעהו" וצורתו, שע"י שיתעסקו בחכמה ואחד יבין לחברו, (כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי וכו') יתחדד פניהם שהיא צורתם, שצורת האדם הוא שכלו וחכמתו וכחות נפשו:

ביאור המילות

"יחד". שרשו חדד, יחדד:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדוניו יכובד", מי שרוצה לאכול פרי התאנה צריך לנצרה (שהנצירה הוא יותר משמירה) כי פרי התאנה מתבכרים אחד אחד, וצריך ללקטם בכל בקר טרם יזרח השמש שאל"כ יתלעו הפירות שבכרו, כמ"ש במד' ובירוש', לכן "שומר אדוניו" צריך להמצא אצלו בכל בקר, וללקט הפירות דהיינו פרי חכמתו, כמו שכתוב ביהושע לא ימוש מתוך האהל, ועי"כ "יכובד" זכה לכבוד שסמך ידיו עליו כמו שאמרו חז"ל:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", הלב שולח מרוצת הדם אל כל האיברים ומחיה את כולם, וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב, נמצא הלב נותן אל האדם בחזרה מה שקבל ממנו, והוא דומה כמים שהרואה בם יראה פניו, שהפנים שיתנו המים אל עין הרואה הוא עצמו הפנים שקבלו מצורת האדם העומד לנגדם, כן מה שיקבל הלב חוזר ונותן. והנה הלב מגיד לאדם מה שיחו, כי כל כחות האדם יתראה צורתם בלב, וע"כ הוא החוזה בכל כחותיו ומנבא לו טוב או רע, כמו שצורת פני האדם יתראה במים, ויש לו נמשל אל הלב הכללי של הגוף הכללי, כמו המלך שהוא לב במדינה, הת"ח שהוא לב העדה, שמה שיתנו אל המלך מסים וכדומה ישובו ויקבלו, כמו שיקבלו האיברים מן הלב אשר השפיע לו, וכן מה שיתנו להחזקת ת"ח יקבלו השפע בזכותו. וה' הוא לב הבריאה, וכפי שיכינו מעשיהם יתנו אותך לגבורה של מעלה להשפיע עליהם שפע ברכה, וציון היה לב א"י, והשפע שהביאו אל ציון והבהמ"ק חזר אל העם, כמ"ש כי שם צוה ה' את הברכה, וכדומה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה", עיני האדם ותאותיו לא ישבעו לעולם, כי כל אשר ישיג מחמדת הזמן יוסיף לבקש, כי החומר שנברא בו האדם הוא היולי פושט צורה ולובש צורה תמיד בלי הפסק, "והשאול והאבדון לא תשבענה" כי לא יעמוד החומר רגע בלי העדר ואבדון תמידי, ולכן גם טבע האדם כן שיבקש חדשות בכל רגע, וכל חמדה שבאה לידו תעדר ממנו תכף, ויבקש אחרת תחתיה, גם עיניו לא תשבע עושר, כי זה מטבע חומרו ההיולי, שהשאול והאבדון כרוך בעקבו:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו", הכסף צורפים במצרף, והזהב שהוא יקר מן הכסף וטוב ממנו צריך כור לצרפו, שהכור אשו גדול יותר מן המצרף, כי לא יותך ולא יסירו הסיגים ממנו בקל כמו הכסף, וגם לפי רוב יקרו מקפידים יותר שיהיה מצורף מכל סיג, כן "האיש יצורף לפי מהללו", שכל שהוא מהולל יותר מקפידים בו על סיג כל שהוא, ות"ח שגגות נעשה להם כזדונות, וכן יצרפו את הת"ח באש ויסורים יותר גדולים מן הבינונים:

ביאור המילות

"מצרף, כור". ע"ל (י"ז ג'):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו", אמנם האויל לא יצורף ולא יוסרו הסיגים ממנו אף ביסורים היותר גדולים, והנה האויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובלתי מאמין בהם, ולכן לא יועילו לו היסורים, משא"כ הכסיל שבלתי מסתפק בחקי החכמה רק תאוותו תעור עיניו, וכן הפתי שאינו מסתפק בעצמו רק שנפתה לעצת אחרים כמ"ש נחלו פתאים אולת, אלה יתיסרו, לא כן האויל שתולה הכל במקרה, וכבר ביארנו (ישעיה כ"ח) שיש זרעונים שהמוץ דבוק בם דבוק שכני ויוסר בקל, אולם קליפת החטה והשעורה כשרוצים לעשות ממנו הריפות צריך לכתוש במכתשת עד יוסר הקליפה שדבוקה דבוק עצמי, אולם האויל גם אם יכתשנו במכתשת לא יוסר הקליפה ממנו, כי הקליפה נתערבה בפנימותו, כי שורש האולת הוא בשכלו, לא כמו הכסיל ששרשו בכח תאותו, וכן גם אם "יכתשו את האויל", יסתפק גם בהכתישה ובתכליתה, והגם שיכתשו אותו "בתוך הריפות" שיראה שהריפות כולם סר הקליפה מהם, ויביט שזה תכלית הכתישה, ויכיר את הכלי הכותש שהוא "העלי" שהוא עשוי לתכלית זה, בכ"ז יסתפק "וישאר באולתו", ר"ל הגם שיראה שבאו יסורים כוללים והרבה רשעים שבו בתשובה, הוא ישאר בספיקותיו ובאולתו:

ביאור המילות

"הריפות". שרשו הריף, כמ"ש בס' התו"ה קדושים (סי' נ"ב) והם החטה ושעורה שמסירים ממנו הקליפה.

"ועלי", הוא יד המכתש ונזכר בדברי חז"ל:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ידוע תדע פני צאנך", למדך שלא תעזוב עסקיך ביד אחרים, רק תשגיח בעצמך עד "שתדע את צאנך" פנים אל פנים, והשתדל שיפרו וירבו "עד שיהיו עדרים" עדרים:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא לעולם חוסן", גם אם יש לך חוסן והון עתק, אל תסמוך עליו כי אינו לעולם, ויוכל להיות שתתרושש, וגם אם יש יש לך "נזר" שהוא קיים כל ימי חייך, אינו "לדור ודור" ויוכל להיות שבניך לא יירשו הנזר:

ביאור המילות

"לעולם, לדור ודור". עי' הבדלם (ישעיה י"ג כ') ובכ"מ:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גלה חציר", וכשהגיע זמן הקיץ בעת "שיתגלה החציר" שהוא מאכל לבהמה בבית כמ"ש מצמיח חציר לבהמה, "ונראה דשא" התלבשות האדמה בדשא שהוא למרעה בשדה, "ועשבות הרים" שא"א להצאן לעלות שמה, "תאסף" הביתה להיות מוכן לעת הצורך, ואז.

ביאור המילות

"חציר, דשא, עשב". (ישעיה ט"ו, ו'):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כבשים ללבושיך", הכבשים שצמרן טוב למלבוש, כמ"ש למה נקרא שמם כבשים וכו', יהיו למלבוש "והעתודים" תמכור ותקנה "מחירם שדה":

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ודי חלב עזים ללחמך והעזים" שהחלב טוב לבריאות יהיה ללחמך וללחם בני ביתך וגם "הנערות" והמשרתות הגם שלא יאכלו החלב בקביעות בתורת לחם, ישיגו ממנו "חיים" ובריאות: