קטגוריה:משלי יט כה

כשהייתי בטירונות, אחת החוויות המלחיצות ביותר היתה לעמוד במסדר מול המפקד, כאשר המפקד עובר מטירון לטירון ובודק כל פרט בתלבושת שלו. באחד המסדרים, כשהמפקד הגיע לחייל שלפניי, הוא צעק עליו על כך שפרט אחד לא היה במקום (אולי אחד הכפתורים לא היה סגור, אולי החולצה לא היתה לגמרי בתוך המכנסיים, אני כבר לא זוכר); שמתי לב שהוא צעק עליו יותר זמן ממה שצעק על אחרים. תוך כדי שהוא צועק עליו, שמתי לב שאותו פרט בדיוק היה פגום גם אצלי, ומיהרתי לתקן אותו (לסגור את הכפתור / להכניס את החולצה למכנסיים) לפני שהמפקד הגיע אליי, וכך חסכתי לעצמי צעקות ואולי גם עונש.

אחר-כך חשבתי, שאולי זו בדיוק היתה הסיבה שהמפקד צעק על החייל שלפניי - הוא רצה שאשים לב לתלבושת שלי כדי שאנצל מגערה. אם המפקד אכן התכוון לעזור לי - אני מנצל הזדמנות זו כדי להודות לו.

הרעיון של חינוך עקיף - לחנך אדם בכך שגוערים או מענישים אדם אחר לידו - נרמז גם בפסוק שלנו: "להזהיר אל האב שיש לו בנים הרבה, מהם לצים ומהם פתאים, יכה את הלצים, שהמכות ראויות אליהם, כדי לנער כוחות הטומאה מעליהם... והפתאים יקנו ערמה ויקחו מוסר שלא להיות כמותם" (רמ"ד ואלי).

1. פסוק נוסף בספר משלי מביע רעיון דומה, (משלי כא יא): "בַּעְנָשׁ לֵץ - יֶחְכַּם פֶּתִי, וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת". ראו שם השוואה בין הפסוקים.

2. כשבאות צרות על עמים אחרים, גם אנחנו צריכים להתעורר, (צפניה ג ו): "הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם, הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר, נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב; אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ, אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם"*.