קטגוריה:משלי יג יד

כפרי אחד נסע לטייל בעיר הגדולה. כשהיה צמא, שאל את אחד מהעוברים ושבים "איפה כאן באר המים?" צחק העירוני ואמר לו "אין כאן בארות, יש ברזים. הנה, ברזיה ציבורית, פתח את הברז ויצאו מים". הכפרי פתח את הברז ואכן - הפלא ופלא - יצאו מים! התלהב הכפרי, הלך לחנות הקרובה וביקש לקנות 100 ברזים. "אני אמכור את הברזים לכל תושבי הכפר, ויותר לא נצטרך לשאוב מים מהבאר!" חשב הכפרי. כשהגיע לכפרו, הזמין את כל התושבים לביתו כדי להדגים להם את ההמצאה המופלאה. סובב את הברז, אבל... אף טיפת מים לא יצאה! ניסה ברז אחר, ועוד ברז, וכולם לא עבדו! הכפרי התבייש והצטער, נסע בחזרה לעיר ואמר למוכר: "מה עשית! מכרת לי ברזים מקולקלים!" אמר לו המוכר: "האם חיברת את הברז לצינור?"... (שמעתי מאריאל ונגרובר).

סיפור זה הוא משל ללימוד תורה. ישנם מוסדות חינוך שבהם לומדים תורה, אבל הלימוד הוא מת ויבש. לומדים הרבה חוקים וכללים, אבל לא לומדים מה המשמעות שלהם. לומדים הרבה רעיונות שכליים, אבל הם לא מחוברים לרגש. לומדים הרבה תורה, אבל לא מחוברים אל ה'. כדי שהלימוד יהיה משמעותי, וירווה את צמאונם של הלומדים, הוא חייב להיות מחובר למקור. ולכן תורת חכם - התורה שמלמד המורה החכם - היא מקור חיים:

- הוא מזהה ומלמד את המקור והשורש של כל דבר, לא מסתפק בלימוד טכני-מעשי של חוקים והלכות אלא גם מסביר ממה כל דבר נובע, מה המשמעות של כל הלכה, ואיך היא מתחברת אל רצון ה' המשתקף במצוה;

- ולכן, בלימוד שלו יש חיים, חַיּוּת, זה לא לימוד "מת" ויבש, לא לימוד שכלי בלבד, אלא לימוד שמשתף את כל צדדי הנפש של האדם, גם הרגש והדמיון.

הנביא ירמיהו התריע על כך שבני ישראל עוזבים את ה', שהוא מקור מים חיים, (ירמיהו ב יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם", (ירמיהו יז יג): "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, יסורי[וְסוּרַי] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, אֶת ה'".

זאת, למרות שבזמנו היו אנשים שלמדו תורה וקראו לעצמם חכמים, (ירמיהו ב ח): "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ 'אַיֵּה ה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי, וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ", (ירמיהו ח ח): "אֵיכָה תֹאמְרוּ ' חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ'?! אָכֵן, הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט, שֶׁקֶר סֹפְרִים"*.

ירמיהו קורא להם בזלזול תופשי התורה. הם אמנם מלמדים תורה, אבל הם לא חכמים, כי הם לא מחברים את התורה אל מקורה - אל מקור מים חיים - אל ה'; הם מלמדים את התורה כעניין שכלי ולא כדבר ה'.

בניגוד לתופשי התורה, החכם בפסוקנו מלמד תורה המחוברת אל ה', שהוא מקור חיים, (משלי יד כז): "יִרְאַת ה' - מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"*, (תהלים לו י): "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר"*. החכם מתחיל את הלימוד ביראת ה', שהיא מקור חיים, הוא מלמד את תלמידיו איך להתעלות עד ה' ולהתחבר אליו, ואז לרדת עד למציאות החומרית בעולם הזה וליישם את מה שלמדו, לסור ממוקשי מוות.

תורה היא אוסף מסודר של חוקים וכללים. זה כשרונו של החכם, היודע ללמד: כשהוא נתקל בבעיה, הוא לא מסתפק בפתרון נקודתי, אלא מנסה להציע תורה שלמה שתפתור את הבעיה ממקורה: "תורה הוא הלימוד הערוך בכל... חכם, שקבל כל חקי החכמה, ילמדנה בלימוד ערוך, ויודיע כל הכללים והפרטים" (מלבי"ם). התורה הזו היא מקור חיים לתלמידיו, כי היא מאפשרת להם לא רק לפתור את הבעיה הנקודתית אלא גם לסור ממוקשי מוות בעתיד.

לעומת זאת, לצדיק יש גישה שונה. הוא מדבר על כל מקרה לגופו ואינו מפתח תיאוריות כלליות, (משלי י יא): "מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק"*. גם גישה זו היא מקור חיים! הצדיק הוא איש המעשה - הנותן לכל אחד את המגיע לו. דברי-פיו מגיעים מתוך ניסיון מעשי של עשיית צדק בפועל. דברים אלה, המגובים בדוגמה אישית, גם הם מקור חיים לתלמידים.

"תורת חכם מקור חיים - שהיא מלמדתו לסור ממוקשי מות" (רש"י).

אחד המוקשים העיקריים שנזכרו בספר משלי הוא הריב, ואחד הכישורים העיקריים של החכם בספר משלי הוא להרגיע מריבות, (משלי כט ח): "וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף"*.