קטגוריה:משלי יא ז

דקויות

איזו תקוה אובדת במות הרשע?

1. התקווה של הרשע עצמו - לעזור לעצמו או לפגוע לאחרים: "שיקווה לעשוק העניים" (אבן עזרא). כל תקוות הרשע אובדות ומתבטלות כשהרשע מת, כי הרשע אינו זוכה להישארות הנפש ולחיי נצח: "הצדיק יבטח שישיג הטוב ההוא במותו, אבל הרשע במותו תאבד תקוותו... כי הרשעים לא ישיגו החיים ההם אחר המוות" (ר' יוסף אלבו, עיקרים א כא, ודומה לזה בפירושי רלב"ג, מלבי"ם, רמ"ד ואלי ודעת מקרא).

- אולם, הרעיון שתקוותו של הרשע אובדת נאמר כבר ב(משלי י כח): "תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד"*, ולא ברור מה מוסיף הפסוק האומר שתקוות הרשע תאבד דווקא במותו - מה זה משנה אם תקוות הרשע אובדת בחייו או אחרי מותו?

- בנוסף לכך, לפי פירוש זה לא ברורה ההדגשה "במות אדם רשע", היה מספיק לכתוב "במות רשע".

2. התקווה של מקורביו של הרשע, המקווים להשיג משהו כתוצאה מהקשרים שלהם איתו: "במות אדם רשע תאבד תקוה - תקות כל הבוטחים בו. ותוחלת אונים אבדה - תוחלת בניו, שהם אונו, אבדה, כי בזכותו לא תבוא להם טובה; אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם" (רש"י, וכן רלב"ג פירוש שני, ומצודת דוד).

- אולם, לכאורה דבר זה נכון גם לגבי אדם צדיק; גם במות אדם צדיק, אובדת תקוותם של האנשים הבוטחים בצדקתו, כפי שאנו מקוננים בסליחות: "אנשי אמונה אבדו... גיבורים לעמוד בפרץ... מרוב עוונינו אבדנום... סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות...".

3. ולענ"ד, הכוונה לתקוותו של ה' שהרשע יחזור למוטב, ולתקווה של החברה שהרשע יתקן את הנזקים שגרם. לשם המחשה, נתאר לעצמנו אדם הגונב רכוש ומחביא אותו. כל עוד הוא חי, יש תקווה שיחזור בתשובה ויחזיר את הרכוש הגנוב לבעליו, אולם אם הוא מת לפני שהספיק לעשות תשובה, אבדה התקווה למצוא את הרכוש הגנוב. והנמשל: לכל אדם ישנם כוחות ייחודיים, וכאשר הוא משתמש בהם לעשות רע, ראוי שהוא עצמו יעשה תשובה וישתמש באותם כוחות כדי לתקן את הנזקים שגרם. אולם אם הוא מת לפני שעשה תשובה, אובדת התקווה לתקן את הנזקים באופן זה.

בפסוקים אחרים נאמר, שה' אינו רוצה שהרשע ימות, (יחזקאל יח כג): "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ד' ה'?! הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!". וכיוצא בזה דרשו חז"ל: "אל כל החיים יש בטחון - שכל זמן שאדם חי יש בו בטחון ותקוה לעשות תשובה, וכיון שמת אבדה תקותו, מה טעם? במוֹת אדם רָשָׁע תאבד תקוה" (מתוך ילקוט שמעוני, קהלת ט; ראו גם: קהלת רבה ז לב, האמונות והדעות מאמר שישי, מורכבות החשיבה ההלכתית). מהפסוק שלנו אנחנו למדים, שהרצון שהרשע יחיה ויחזור בתשובה אינו נובע רק ממידת הרחמים, אלא גם משיקול הגיוני-תועלתי - התקווה שישלם את חובו לחברה.

אדם רשע = ביטוי ייחודי, אינו מופיע עוד בספר משלי; השימוש בביטוי זה גם חורג מהמשקל המקובל של פסוקים בספר משלי, שבהם בדרך-כלל 3 או 4 מילים בצלע הראשונה (ולפי זה היה ראוי לכתוב "במות רשע תאבד תקוה"). נראה שהשימוש במילה "אדם" בא להדגיש, שהנושא המרכזי בפסוק הוא מות האדם - כאשר מת אדם, אם הוא מת כרשע (כלומר, לפני שעשה תשובה), אובדת תקוה - תקוה חיובית, לתיקון העולם בעזרת כוחותיו של הרשע, הולכת לאיבוד, כי את ההרס שגרם הרשע יהיה קשה לתקן בלי הכוחות הייחודיים שלו.

בנוסף לכך, כשרשע מת מבלי לחזור בתשובה, המעשים הרעים שלו עלולים לתת השראה לרשעים אחרים, שיחליטו להנחיל אותם לדורות הבאים; כך, במקום שישתמש בכוחותיו לטובה, דווקא השימוש-לרעה שעשה בכוחותיו הוא שיֻנצח, והרֶשע בעולם יתרבה.

המשמעות המעשית של הפסוק היא, שאסור להתייאש מאף אדם: כל עוד הרשע חי, יש סיכוי שיחזור למוטב ויתקן את הנזק שגרם. התקווה אובדת רק במוות.

מה הם האונים שתוחלתם אובדת?

1. אונים = ריבוי של אָוֶן = רוע, אולי כמו ב(הושע ט ד): "לֹא יִסְּכוּ לה' יַיִן וְלֹא יֶעֶרְבוּ לוֹ זִבְחֵיהֶם, כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית ה'"; לפי זה, תוחלת אונים הכוונה לתוחלתו של הרשע לעשות מעשים רעים, או לתוחלתם של האנשים הרעים - אנשי אונים (ר' יונה), ולפי זה, הצלע השניה של הפסוק נרדפת לצלע הראשונה.

2. אונים = כינוי לבנים בכורים, כמו (בראשית מט ג): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי", (תהלים עח נא): "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם", או מלשון אנינות ואבל - הילדים המתאבלים על הרשע (מלבי"ם). לפי זה, תוחלת אונים הכוונה לתקוותם של צאצאיו של הרשע, המתאבלים על מותו, שתוחלתם אובדת כי אינם יכולים לסמוך על זכות צדקתו של אביהם (רש"י, מצודות).

- אולם, בביטוי "ראשית אונים", המילה "אונים" אין משמעה "ילדים" אלא "כוחות" - "ראשית אונים" הם הבנים הבכורים, שהם ראשית אונו וכוחו של אביהם.

3. אונים = כוחות, כמו ב(ישעיהו מ כו): "...הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר..." "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְֹאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה"; תוחלת אונים = תקוותם של האנשים ששמו את כוחם ומבטחם ברשע; כאשר הרשע מת, מתברר שתקוה זו היתה תקוות שווא (ר' יונה).

ולענ"ד, הכוונה כאן לכוחותיו הייחודיים של הרשע; ותוחלת אונים אבדה = התקווה להשתמש בכוחות שלו למטרות חיוביות הולכת לאיבוד.

בכל אדם ישנם כוחות ייחודיים שעשויים לתרום הרבה לאנושות. אך כשהאדם הוא רשע, הוא מנצל את הכוחות הייחודיים שלו כדי לגרום נזק והרס; וכאשר הוא מת ברשעתו ואינו חוזר למוטב לפני מותו, הכוחות שלו הולכים לאיבוד וכבר לא יוכלו לשמש למטרות טובות.

הקבלות

1. מקרה פרטי של רשע, שלגביו קל להבין מדוע עדיף שיחיה ויחזור בתשובה מאשר שימות, הוא אדם שלקח הלוואה ועדיין לא החזיר, (תהלים לז כא): "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם", שהרי אם ימות, תאבד התקוה שיחזיר את החוב*.

2. מצד שני, כאשר הרשע עדיין פעיל, ויש סכנה שיפגע בקרבנות נוספים, לפעמים עדיף שימות, (משלי יא י): "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה", שהרי מותו של הרשע יהיה הצלה ושמחה לקרבנות הפוטנציאליים שלו*. גם במקרה זה, השמחה על אבדנו של הרשע תהיה מהולה בצער על כל ה"חובות" הגשמיים והמוסריים שלא הספיק להחזיר לפני שמת.

3. תקוה שאדם חוטא יחזור למוטב נרמזה גם ב(משלי יט יח): "יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ"*, ואולי גם ב(איוב יא יח): "וּבָטַחְתָּ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְחָפַרְתָּ לָבֶטַח תִּשְׁכָּב", (איכה ג כט): "יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה".