• לדף התרגום על כל הפרק •

"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", אבל לפעמים המצב כל-כך קשה שפשוט לא מצליחים. כך אמר ירמיהו:

ירמיהו ח יח: " "מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן; עָלַי לִבִּי דַוָּי" "

אני מנסה להבליג , להתחזק ולהתגבר על היגון , אבל ליבי גובר עלי בכאבו ובצערו.

הצער של ירמיהו נובע מההזדהות שלו עם הכאב של האומה הישראלית, שהוא מזדהה עמה וקורא לה " "בת עמי" " (הכינוי מופיע 4 פעמים ב-5 הפסוקים הבאים). הפסוקים הבאים מתארים כמה גורמים, שהיו עשויים לתת תקוה לעם ישראל, אבל התקוה לא מתממשת:

פסוק יט: "הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים" - ירמיהו שומע את הצעקות של בני ישראל מהצפון הרחוק, איזור שכבר נמצא במלחמה עם האויב ( פירוט ); הוא שומע את כל הרעיונות והפתרונות שהם מציעים על-מנת לצאת מ"המצב"; אבל הוא לא שומע שהם מציעים לחזור אל ה'; הוא שומע שהם מציעים רק פתרונות של הבל; והוא זועק: " "הַ-ה' אֵין בְּצִיּוֹן, אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ? מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם, בְּהַבְלֵי נֵכָר?!" " האם הם לא יודעים שה' שוכן בציון ויכול להושיע אותם? מדוע הם לא זועקים אליו? מדוע הם מחפשים את ישועתם בדברים דוממים ( פסילים ), או בפתרונות של הבל , או בהסתמכות על עמי נכר ?! הדבר מגדיל עוד יותר את כאבו של הנביא: לא רק שהם סובלים, הם גם לא שמים לב לכיוון היחיד שיכול לתת להם תקוה ( פירוט ); וליבו דווה וכואב עליו.

פסוק כ: " "עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ; וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ" " - כמו שאנחנו מחכים לישועה בתאריכים מסויימים (בניסן, שמסורת בידנו שבו אנחנו עתידים להיגאל; או בתשעה באב, שמסורת בידנו שיהפוך ליום שמחה) כך ייתכן שגם בזמן ירמיהו חיכו לישועה דווקא בתאריכים מסויימים - בעונת הקציר (ניסן-אייר) ובעונת הקיץ (תמוז-אב), וכשהתאריכים הללו עברו, הייאוש גבר, והיתה תחושה שהישועה לעולם לא תבוא ( פירוט ).

פסוקים 21-22: " "עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, הָשְׁבָּרְתִּי; קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי." "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם? כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי?!" " - פצועים מהצפון בורחים ומגיעים לירושלים, וירמיהו שואל "למה אתם כאן? האם אין לכם תרופות ורופאים בצפון?!" (הגלעד הוא איזור בארץ ישראל שבו היה גדל הצרי - חומר ששימש לרפואות; ראו בראשית לז כה, ירמיהו מו יא. כנראה שבאמת לא היו - האויבים שדדו את הצרי, והרופאים נהרגו או ברחו; והשבר נעשה גדול עוד יותר.

וכל מה שנותר לירמיהו לעשות הוא, לבכות על הפצועים, שלא יתרפאו, אלא יהיו חללים (פסוק כג): " "מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי" ".