"ושטחום לשמש" וכו' "אשר אהבום", כי היה להם עבודות חלוקות, היו אצלם אלהות שאהבו אותם ויחסו להם השפע והטוב והיופי וכל הצלחות. ויש שיראו מפניהם, כי יחסו להם כל רע חולי ודבר וחרב והיו עובדים אותם בקרבנות וזבחי אדם לשכך חמתם ולהסיר הרעה, עז"א "אשר אהבום ואשר עבדום", שהוא מאהבה או מיראה. ויש שהיו "דורשים מהם" לדעת עתידות ונסתרות. ויש "שהלכו אחריהם" להתדמות למדותיהם ודרכיהם שהיו מיחסים להם. ויש "שהשתחוו להם" לבד, לרוממם ולכבדם.
"לא יאספו", דרך לאסוף עצמות השרים לארונות נכבדים, והם "לא יאספו" ויותר מזה שגם "לא יקברו כלל":
ביאור המילות
"עבדום, השתחוו להם". מצאנו במקומות רבות סדר, עבודה ואח"כ השתחויה, ובכ"מ מקדים השתחויה לעבודה ואחרי הדיוק, בעבודת השמש וצבא מעלה מקדים השתחויה ואח"כ עבודה, כי בקל יותר להשתחוות להם ממעלתם ועבודה הוא רבותא יותר, ובעובד דברים השפלים ההשתחויה הוא רבותא יותר ויקדים עבודה להשתחויה, ובשלילה יתפוס בהפך בכ"א, ופה שמדבר מצבא השמים, בהכרח ילך מן החמור אל הקל אשר אהבום, ואף אשר עבדום מיראה שהיא קלה מאהבה, ואף אשר דרשום כדרוש אוב וידעוני, או כמו לדרוש בבעל זבוב, אף אשר רק הלכו אחריהם, ואף אשר רק השתחוו לחלק להם כבוד:
"ונבחר", והגם שיראו בזיון המתים יבחרו יותר "במות מבחיים", וזה יהיה "לכל השארית מן המשפחה" שעבדו ע"א, ולא לבד בא"י כי גם "בכל המקומות" אף בח"ל, וזה יהיה "לכל הנשארים" באין הבדל:
"היפלו, (ה' אומר) וכי היו נופלים בלי תקומה אם ישוב ולא ישוב" שנית, ר"ל כי השב מדרך הרע לדרך הטוב נקרא שב מדרכו, ואם חוזר ושב אל דרך הרע הנהו שב שנית, וישראל שבים וחוזרים ושבים, שבים מדרך הרע וחוזרים ושבים אליו, ועי"ז אין תקומה למפלתם. ה' שואל.
"מדוע שובבה", שהם שבים "תשובה נצחת", ר"ל שהם שבים לנצח מדרכם, שבים מדרך הרע אל הטוב ושוב שבים מדרך הטוב אל דרך הרע, מה הסבה לזה? משיב, שזה הוא מפני "שהחזיקו בתרמית ומאנו לשוב", רק ששבים תשובה של רמאות, אומרים ששבים והוא רמאות וזיוף כי לבם על דרכם הרע, כי הנה.
ביאור המילות
"שובבה". (מרובע מנחי העי"ן) מענין תשובה, כמו לשובב יעקב אליו, וכן "משובה" מענין שובה, כמו ועמי תלואים למשובתי, ור"ל ששבים לנצח. וי"ל שובבה פעל יוצא ומוסב על ירושלים, ירושלים היא תשובב את העם תשובה נצחת, ר"ל שמן ירושלים תצא חנופה אל כל העם שישובו תשובה של רמאות, לכן בא לשון נקבה על ירושלים והעם הוא המקבל הפעולה:
"הקשבתי" השם אומר אני "הקשבתי" דברי תשובתם "ואשמע" ואבין "כי לא כן ידברו" הוידוי שמתודים בעת התשובה אינה כראוי ונכון, "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי", ר"ל כי בבוא עליהם פורעניות אז הם שבים מדרכם, אבל אין מתחרטים על רוע מעשיהם מצד עצמם, עד שיתודה על מעשיו הרעים מצד עצמם, רק מתחרטים ומתאוננים על הנזק שהגיע להם ע"י מעשיהם, כגנב שנתפס במחתרת ואינו מתחרט על מה שגנב רק ע"מ שנמצא, ולכן "כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה", הם דומים לסוס שבעת יפגע את האויב במלחמה וירוץ לאחור עקר תכלית מרוצתו לאחור הוא כדי שיוכל לחזור וליפול על האויב בכח יותר נמרץ, כן מה ששבים מן עונותיהם אינו על מנת שלא לשוב ושלא לעשותם עוד רק על מנת שישובו לעשותם שנית ביתר שאת עת ינוח להם מצרותיהם:
ביאור המילות
"הקשבתי ואשמע". השמיעה הוא אחר ההקשבה ובא ג"כ על ההבנה:
"גם", הם גרועים אפי' מבע"ח, שהעופות הנוסעים מרגישים בטבע עת החורף והשלג, עת שלא ימצאו מחסה ומזון, ומתרחקים אז אל ארצות החמות ולא ישובו עד בוא האביב, "ועמי לא ידעו את משפט ה'", להבין את הרעה אשר יביא ה' עליהם המשפט לפני בואה, ולדעת זמן העונש ולעזוב דרכם הרע לפני בוא יום המשפט:
ביאור המילות
"ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה". מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד. עת, מציין עת הטבעי, ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר, והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן, הגם שעדיין מיועד להיות עת קר, ועז"א ששמרו עת בואנה ולא ישנוה. אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמ"ש ידעה מועדיה. וכן במשפטי ה' יש עת קבוע, וגם יש מועד, שלפעמים יקדים המשפט קודם הזמן אם תתמלא הסאה, והם לא לבד שלא ידעו המועד, לא ישמרו גם העת לשוב לפני בוא יום המוגבל לרעה:
"איכה תאמרו", הדור ההוא היו אומרים כי התורה והמצוה הוא דבר הנתון בשכל האדם, ר"ל שאמרו שא"א שיקבל אדם תורה ומצות בקבלה או בנבואה ושיקבל עליו דברים שאינו משיג בשכלו, והתורה והמצוה אינו דבר הבא אל האדם מחוצה לו ע"י תורה כתובה בספר ובדיו רק היא נמצאת בתבונתו ובהרגש לבו, וז"ש "איכה תאמרו חכמים אנחנו" שהחכמה נמצאת אתכם בטבע ובשכל, "ותורת ה' אתנו" התורה נמצאת אתנו בטבע הנפש והשכל, "אכן אך לשקר עשה עט", אבל העט שעשה כותב התורה לכתוב בה תורה מקובלת מה', עשה לשקר, כי לא יקבל אדם תורה ע"י נבואה וקבלה, וכן "שקר סופרים", כל הנביאים שכתבו ספרים ע"פ ה' בנבואה הוא שקר, כן אתם אומרים ומכחישים העקר של נבואה ותורה מן השמים, משיב להם.
ביאור המילות
"סופרים". יש הבדל בין כותב ובין סופר, הכותב יהיה על כל דבר, וכתבתם על מזוזת, כתבם על לוח, וכתבת על האבנים. והסופר כותב בספרים, ולא תמצא שם תואר כותב בשום מקום:
"הובישו חכמים", כבר התבאר שהחכמה שעקרה היא ידיעת ההנהגה בין טוב ורע, ולדעת מה טוב ומה רע בכל פרטי המדות וההנהגה, א"א שישיג האדם ארחותיה מעצמו, כי אין על חקי החכמה מופתי הדעת, וא"א שידע האדם בארחות הנהגת הנפש מה חכמה ומה סכלות, ואיך וכמה ומתי ישתמש בכחות נפשו לעשות או שלא לעשות, (כמו שהתבאר בארך בספר משלי) וחקי החכמה כולם נתנו מה' ע"י נביא ונכתבו בספר התורה, וא"כ אלה שמאסו בדבר ה' אין להם היסודות שעליהם תשען החכמה, שיסוד החכמה אינה בשכל האדם רק בתורת ה', וז"ש "הובישו חכמים" שאחר "שמאסו בדבר ה'" א"כ "חכמת מה להם", מהיכן ישיגו חקי החכמה ומי יודיעוה להם, אחר שאינם נודעים מעצמם:
ביאור המילות
"הובישו". ההפעיל מורה הבושה היתרה וחתת הוא השפלת הנפש, ובא כ"פ אחר בושה:
(י-יב) "לכן אתן את נשיהם לאחרים" ר"ל כי מי שלא נפל ברשת הכפירה, הגם שיחטא מצד התאוה יוכל להרפא ע"י מוסרי הנביאים ותוכחת התורה, אבל אחרי שמאסו בדבר התורה וכופרים בנבואה אין להם תקנה, שאם ירצו להתרפאות ע"י שיפקח עיני שכלו לראות כי חולה הוא בחולי הנפש, הלא הוא נדמה לו שהוא בריא אולם כמ"ש וירפאו את שבר עמי על נקלה, ואם ירצה להתרפאות ע"י מוסרי הנביאים שיבוש מדרכו, הלא יכחיש את הנבואה, ועל זה אמר הובישו וכו' גם בוש לא יבושו, וכבר התבארו פסוקים אלה למעלה (ו' י"ג-ט"ז):
"אסף אסיפם", החוזה שם דבריו בפי מדברים שונים, הנביא והעם מדברים ומתוכחים, וה' מדבר ג"כ עמהם, "(ה' אומר)", אני אאסוף אותם, שיתאספו להתיעץ מה לעשות, ובאר שהאסיפה תהיה מפני שרצוני לעשות עמהם סוף וכלה.
"(דברי העם)" הלא "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה", ואין אוכל להשיב נפש, "(תשובת השם) ואתן להם יעברום", איך אתן להם ענבים ותאנים, הלא יעברו את מה שנתתי להם, שהוא התורה והמצוה:
ביאור המילות
"אסף אסיפם". הראשון שרשו אסף מענין אסיפה וקיבוץ והשני מנע"ו סוף וקץ ובא לשון נופל על הלשון:
"יעברום". יעברו אותם, כמו כי עברתי את פי ה'. ויל"פ שר"ל שאתן ענבים ותאנים להאומות שיעברום מארצם לגולה, או ר"ל אחר שאין להם מה לאכול אתן להם אומות שיעברום מארצם לארץ אחרת:
"על מה, (דברי העם)", הנאספים אומרים "על מה אנחנו יושבים" ואין אנו מכינים עצה וגבורה למלחמה? "האספו ונבא אל ערי המבצר" להלחם משם עם האויב, "(תשובת הנביא), ונדמה שם", אבל שם בערי המבצר נשתוק ולא נעשה מאומה, "כי ה' אלהינו הדמנו", מדמה אותם שם לאבלים היושבים ודוממים, ותחת שדרך להשקות את האבלים כוס תנחומים "השקנו מי ראש", וזה יען "שחטאנו לה'":
ביאור המילות
"ונדמה". מענין שתיקה, וכן הדימני, ושורש דום, דמם, משתתפים במובנם כנודע, ומלת ונדמה י"מ נפעל משורש דמם, וי"מ שהוא מן הקל, ממשקל ישום וישרוק:
"(דברי העם), מדן", ר"ל כי בברכת יעקב לבניו אמר, יהי דן נחש עלי דרך הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, שבני דן היו מלומדים ללחום עם רוכבי סוסים (ולכן היה דן המאסף לכל המחנות כי דרך הרוכבים ליפול על אחורי המחנה ברדפם אחריהם), עפ"ז ישאלו איך היה עתה להפך "שנחרת סוסי האויב נשמע מדן", ובכ"ז לא נשך הנחש עקבי סוס ורוכבו, כי "מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ", וגם באו לתוך הארץ "ויאכלו ארץ ומלואה?"
ביאור המילות
"מצהלות". נופל על קול האבירים סוסים החזקים המזוינים לתשמיש. וכן ותצהלי כאבירים (לקמן נ'):
"(תשובת ה'), כי הנני משלח בכם", מה שאתם חושבים שדן דומה כנחש נהיה בהפך, כי אני "השולח בכם נחשים צפענים" שהם קשים מנחש והם "נשכו אתכם" עצמכם, לא את סוסיכם:
"מבליגיתי, (דברי העם)", עתה אני רואה שמה שהתחזקתי "עלי היגון", והייתי חושב שיש תקוה, זה בא מצד כי "עלי לבי דוי", שאני דומה כחולה שהמדוה נוגע עד לבו, שאז אינו מרגיש בחליו כלל, וזה עצמו שאינו מרגיש בחליו הוא סימן שאבדו הרגשותיו ונגע החולי עד הנפש:
"מבליג". מענין חיזוק, והבדלו מן מתחזק מתאמץ, שעקרו בא על התחזקות כחות החיים, אעזבה פני ואבליגה (איוב ט' כ"ז), השע ממני ואבליגה (תהלות ל"ג י"ג), ומ"ש המבליג שוד על עז (עמוס ה' ט') בא בדרך מליצה כאילו העיר הוא גוף פרטי שיתגברו בו כחות המתפעלים על הפועלים בעת החולי והמות:
"הנה קול שועת בת עמי (דברי השם)", יספר הויכוח שהיה לו עם עשרת השבטים שהם עתה בארץ מרחקים מעבר לנהרי כוש והם היו מצפים להגאל ולשוב אל ארץ אבותם ונשמע להם הבשורה הרעה מגלות יהודה וחורבן בהמ"ק, שעי"ז אבד מהם תקוה, "(עשרת השבטים אומרים), הה' אין בציון", הלא בציון מקום שכינת ה' וראוי שיושעו בדרך הנס וההשגחה ע"י ה' מעוזם, וגם אם עזב ה' אותם והסתיר פנים, "האם מלכה אין בה" וראוי שינצלו בדרך הטבע ע"י מלחמה? "(תשובת השם) מדוע הכעיסוני בפסיליהם" שבא להם עונש השגחיי,
א) על שהמירו אותו באלהים אחרים,
ב) שהמירוהו "בהבלי נכר", כמ"ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, כמש"פ שם:
"(תשובת ה'), הצרי", וכי היו שבט יהודה צריכים לרפואתם סמים ותרופות מארץ מרחקים, הלא "הצרי", שבו ירפאו "נמצא בגלעד" ששם מקום הצרי, וכן "הרופא" המסדר איך יקחו את הצרי ואיך ירפאו בו ג"כ "נמצא שם", וא"כ "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?" ר"ל הלא רפואת העם תלוי בשייטיבו מעשיהם וישובו ללכת בתורת ה' ובקרבם נמצא בין התורה והמצוה שנתתי לפניהם שהוא הצרי, בין הנביאים והחכמים המישרים ומלמדים אותם דרכי ה' שהוא הרופא, ומדוע לא נרפאו? וא"כ הם עצמם אשמים בדבר, שלא אבו להרפא מחלים:
"(דברי הנביא), מי יתן" וכו', "מי יתנני" וכו', יאמר בצד אחד כי מרוב אהבתו את עמו מתאוה לבכות יומם ולילה על חלליהם, ובצד השני יאמר כי משנאתו את מעשיהם הרעים מתאוה להתרחק מהם אל המדבר, "מי יתן שראשי" יהיה "מים" שיהיה מלא מי דמעה, "ושעיני" יהיו "מקור" דמעה, שמן המקור ההוא יזלו לחוץ כדי שאוכל "לבכות יומם ולילה", והטבעיים כתבו כי התמדת הבכי מיבש את המוח עד שיכלו הדמעות, ע"כ מבקש שהגם שיבכה יומם ולילה יהיה ראשו מיסוד המים, שיביע תמיד דמעות אל המקור שהם העינים:
