מלבי"ם על ירמיהו ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ירמיהו · ט · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יתנני", מי יתן אותי שאני בעצמי אהיה "מלון ארחים במדבר", עד שבבואי במדבר אלין במלוני בעצמי, והיא מליצה נשגבה שאמצא שם צרכי בעצמי מבלי צירוף איש אחר, "ואעזבה את עמי ללכת" להתבודד במדבר, "כי כלם מנאפים", ובכ"ז הם "עצרת בגדים" הם מתעצרים לפני ה' לעבוד ולהתפלל, אבל הוא בבגידה, כי לבם מלא און, כמ"ש לא אוכל און ועצרה (ישעיה א') עי"ש:

ביאור המילות

"יתנני". יתן אותי, (ולדעת מפ' היל"ל מי יתן לי)?:

"עצרת". בא תמיד על הנעצר להתפלל ולעבוד. עצרת לה'. קראו עצרה לבעל:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידרכו", ר"ל כי בנים זרים ילדו בשני מיני התולדות המיוחדים לאדם,

  • א) התולדות אשר יוליד מצד שהוא בעל חי, שהוא הולדת בנים להשאיר מינם, כולם מנאפים ובנים זרים ילדו,
  • ב) התולדות שיוליד מצד שהוא מדבר, שהם דבוריו ומשפטיו והיקשיו שהם תולדות הנפש המדברת, שגם בזה ילדו בנים כחשים (ר"ל שפגמו ברית הלשון וברית המעור), "וידרכו את לשונם", חושב בחטא הלשון שני ענינים,
  • א) מה שנוגע בין אדם למקום,
  • ב) מה שנוגע בין אדם לחבירו, נגד מה שבין אדם למקום "דרכו לשונם קשתם שקר", הלשון יצייר תמיד הדבור התבוניי, ויצייר את הלשון כקשת, כי כמו שבקשת ינצחו את אויבים בשער, כן יערכו בלשון ווכוחים וינצחו את אויבי האמת בדעות ואמונות, והראיות והמופתים שבם יתוכח הם חצי הקשת הזה, שבם יורה אל לבם לבטל דעותיהם, אבל הם דרכו קשתם שקר, ר"ל שיעמידו מופתים שקרים וראיות כזבים, "ולא לאמונה", ר"ל שלפעמים ינצחו במופתים מזויפים כדי להעמיד את האמונה, כמו שעשו המדברים שהביא המורה שהעמידו מופתים מבודים להעמיד אמונות נחלו מאבותיהם, אבל הם "גברו בארץ" עם חצי שקר אלה לא להעמיד "אמונה" אמתית, "כי מרעה אל רעה יצאו", הם דומים כמי שמעמיד מופתים נגד אמונת הפרסיים שהאמינו בשניות כדי להעמיד אמונת ההודיים שהאמינו בארבע אלהות, שהגם שיצאו מרעה א' שהוא אמונת השניות נפלו באחרת, כי בין כך וכך "אתי לא ידעו" ואין מכירים אמונת האחדות והאמתיית:

ביאור המילות

"לשונם". מבואר אצלי ההבדל בין שפה ולשון, שהלשון מצייר הדבור התבוניי בראיות ומופתים כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש", (בדברים שבין אדם לאדם) הבגידה רבה ביניהם כ"כ עד שאני מצוה "לכל איש שישמר מרעו" בל יגלה לו סודו ולא "תבטחו גם על אח", וגם על "כל אח" אף אח מאב ואם, והטעם שלא יבטח על אח "כי כל אח עקב יעקב" וירמה, ושישמר מן הרע כי "הרע רכיל יהלך" ויגלה סודותיו, (ור"ל הגם שא"צ להשמר מן האח שלא יעשה לו רעה בפועל, עכ"פ אין לבטוח עליו להשיג מאתו טובה, ומן הריע לא לבד שלא יבטיח עליו כי גם צריך להשמר מרעתו):

ביאור המילות

"עקוב יעקב". מענין מרמה, וענינו שמסבב אותו במעגלים סבוכים לרמאות (ולקח מליצתו מן האח שאמר עליו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואיש", ר"ל והגם "שאיש מרעהו ישמרו" בכל זאת "איש ברעהו יהתלו", להוציא עליו רכיל ודבה שלא שמע ממנו כלל, כי כ"ז שדרכם שלא לשקר לא יוכל להוציא דבה רק אם שמע ממנו איזה דבר שאז יעוה ויעקש את דבריו להוסיף או לגרוע דבר לספר אותו באופן שיגיע נזק לחבירו, וכשישמר ממנו לא יוכל לילך עליו רכיל כיון שאין בדבורו שום דבר אמת, אבל הם יהתלו להוציא דבה הגם שלא דבר עמו כלל כי "אמת לא ידברו" כלל, כי "למדו לשונם דבר שקר" לגמרי שאין בו אף קצת אמת, כי כבר "נלאו להעוה" ולעקם הדברים, שזה טורח רב אצלם, רק בודים מלבם שקרים גמורים:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שבתך בתוך מרמה", שעור הכתוב, "אתה מרמה, שבתך הוא בתוך", מצייר את המרמה כעצם מופשט, אשר שם שבתו תוך לב האנשים האלה, ר"ל כי שכונת המרמה היא תמיד בפה הרמאי ובלשונו לא בלבו, כי האדם לא ירמה א"ע רק את חברו, כי בלבו יודע האמת, אבל עתה תשב אתה מרמה בתוך הלב לא בשפה ולשון, (כי בשפה ולשון לא ירמאו כלל כי בם ידברו שקרים גלוים) רק בלב ירמאו, כי ירמאו את עצמם, ומבאר כי בערמה "מאנו דעת אותי", שמראים א"ע בענין ידיעת דרכי ה' ואמתתו, שהגם שיוכלו להגיע אל ידיעת האמת הם אינם רוצים לדעת את ה', וזה מרמה צפונה בקרב איש ולב עמוק לרמאות א"ע בעניני האמונה:

ביאור המילות

"שבתך בתוך מרמה", מרמה ותוך הם שמות נרדפים כמ"ש אלה פיהו מלא ומרמות ותוך. והבדלם שהתוך הוא ענין רימוי בדבר שי"ל שתי פנים, דבורים בעלי שני פרושים, שבזה ירמה את השומע, והתוך שוכן תמיד תוך המרמה, כי המרמה הוא הדבור החיצוני שבו יתלבש התוך שהוא הפנים הצפונים בדבורו, וממליץ שאצלם המרמה יושב תוך התוך, וירמה א"ע במצפוני לב:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן הנני צורפם ובחנתים", אחר שאצרוף אותם באש להסיר הסיגים אבחן אותם שנית אם נצרפו כהוגן, "כי איך אעשה מפני בת עמי", מפני שאיני יודע איך לעשות שיהיו נקיים מכל סיג, כי גם אחרי הצירוף ר"ל אחרי האש והיסורים הם עדיין מלאים סיג וחלאה, לכן צריך לחזור ולבחנם ולצרפם פעם אחר פעם:

ביאור המילות

"צורפם ובחנתים". הצירוף היא ההתכה באש להסיר הסיגים. והבחינה הוא שמנסה אותו אם יש בו סיג, והבחינה קודם הצירוף, שאחר שבחן וראה שיש בו סיג אז מצרפו, כמ"ש כי בחנתנו אלהים צרפתנו כצרף כסף (תהלות ס"ו י'), וכן בחנני ה' ונסני צרפה כליותי (שם כ"ו ב'). והבחינה הבא אחר הצירוף הוא אם א"י אם נצרף כראוי בוחן שנית, ואם מוצא סיג צורף שנית:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ר"ל כי הלשון מדברת תמיד ברצונה ובבחירתה, ובכחה לדבר או לחדול, ועל פי זה תדמה הלשון כקשת הרובה את החצים שהם הדבורים, והדבורים הם כחצים, אבל הם כבר שב ההרגל אצלם לדבר רמיה תמיד עד שאין הלשון ברשותם רק הוא כחץ ביד מרמה, המרמה הוא המדבר והוא המניע את לשונם עד שהמרמה ימליץ אצלם כקשת הרובה בחצים, "והלשון" נמשלת "כחץ שחוט" ומשוך, שא"א עוד לעכב אותו, ומפרש כי "מרמה דבר", מצייר את המרמה כעצם מופשט ומיחס אליו את הדבור, המרמה הוא העצם המדבר וכבר דבר ושחט ומשך את החץ שהוא לשונם, ואין בידם לעכב את הלשון עוד, ר"ל שכבר שב אצלם דבור המרמה כטבע שני עד שאין בכחם להרגיל א"ע לדבר אמת, כי הגם "שבפיו שלום את רעהו ידבר בקרבו ישים ארבו" בקרב הדבור האורב יושב בחדר לארוב על רעהו ולהרע לו:

ביאור המילות

"חץ שחוט". משוך, כמו זהב שחוט, "מרמה דבר", למפרשים היל"ל דברה כי הלשון נקבה תמיד או מרמה דברו ויסב על העם, ולדעתי המרמה הוא העצם המדבר:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"העל אלה", וא"כ ראוי שאפקוד בין מצד המעשים עצמם, שעז"א העל אלה לא אפקד, בין מצד הנקמה על תכונת רוע נפש הפועל כזאת ורוע טבעו, ועז"א "אם בגוי אשר כזה" וכנ"ל:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על ההרים", ר"ל על הפורענות שבאה עליהם לא אבכה כי בהפך בם תתנקם נפשי, וכגמול ידם יעשה להם, רק "על ההרים" שהם לא חטאו, "עליהם אשא בכי ונהי", והמאמר מקביל "על ההרים אשא בכי כי נצתו מבלי איש עובר", שדרך הוא שיעברו אנשים על ההרים לטייל שם, "ועל נאות מדבר" [אשא] "קינה כי לא שמעו קול מקנה", כי בנאות מדבר שם מרעה עדרים תמיד, ועתה "מעוף השמים" וכו', "נדדו הלכו":

ביאור המילות

"נאות מדבר". הנוה הוא מקום מרעה צאן לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן:

"נצתו". שרשו יצת. ורובו בא על הכליון שנעשה ע"י האש, ומזה הושאל על כליון של חורבן ושממה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי" ר"ל רק על ההרים ועל נאות מדבר אשא קינה, לא על ירושלים וערי יהודה שאתן אותם בעצמי שממה, כמ"ש אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר ה'" ובאה התשובה ע"ז מאת ה', שהסבה לזה כי "עזבו את תורתי", ר"ל כי בשמירת התורה יש ג' מדרגות זו למטה מזו,

  • א) אשר דבק בתורת ה' באהבה וחשק נפלא, ונגד זה אמר "שעזבו תורתי אשר נתתי לפניהם", שתהיה לפניהם לשעשועים ואהבת נפש,
  • ב) למטה מזה אשר ישמור המצות מצד שה' צוה עליהם ויירא מפחד ענשו מצד מורא ה£מ¡צוה, ונגד זה אמר "לא שמעו בקולי", כשומע לקול פקודת האדון המצוה,
  • ג) למטה מזה, מי שעושה עכ"פ מצד המנהג וההרגל מצות אנשים מלומדה, לנגד זה אמר "ולא הלכו בה", מצד ההילוך וההרגל ונגד זה בחרו באלהים אחרים בכל ענינים אלה, נגד האהבה והחשק אל הדבר, אמר.
 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וילכו אחרי שרירות לבם הרע", שעבדו הע"א מצד שרירות לבם וחפץ הלב, ונגד המנהג וההרגל, אמר "וילכו אחרי הבעלים אשר למדום אבותם", ולפ"ז בין שכלם בין הרגל מעשיהם הטה אותם מתורת ה' אל עבודת נכר ואין להם עוד תקנה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן, הנני מאכילם לענה", כמו שזנו את נפשם במאכלים מרים ואמונות ארסיות המשחיתים אותה:

ביאור המילות

"מאכילם את העם הזה". בא הכינוי עם הפעול, כמו ותראהו את הילד, וי"ל שר"ל שיאכיל אותם בעצמם לא את בניהם כי בהרבה פעמים תמשך יעוד הנביאים לדורות הבאים, כמ"ש כי לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והפצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם" כמו שעבדו אלהים לא ידעום ולא שערום אבותם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' התבוננו", ר"ל ההרג והאבדון אשר השיגם עתה, אינו דומה כמו בעתים אחרים שהנשארים נשארו בארצם ולא היה להם רק לשאת קינה ולבכות על אלה שנהרגו לבד, כי עתה עקר הקינה והבכי הוא על הנשארים שהם עתידים לרעות רבות וצרות, לכן "התבוננו" היטב על מעשיכם, לחשוב מחשבות לרפא את המחלה אשר חלו בה אלה אשר הם חיים עודנה, לא לבכות על המתים שכבר מתו, ובעת אשר "תקראו למקוננות ותבאנה" לקונן על המתים, "שלחו ג"כ אל החכמות ותבאנה", אשר הם יתיעצו בחכמתן מה לעשות להחיות את החיים בל ימותו ובל יאבדו ברעה המוצאת אותם:

ביאור המילות

"וקראו למקוננות, ואל החכמות שלחו", המקוננות נמצאות בכל עיר ועיר וא"צ רק קריאה, והחכמות הן מועטות במדינה שלחו, לקרותן מרחוק, וע"ז כפל מלת ותבואנה כי המקוננות תבואנה תחלה בהיותן קרוב:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי", ועת יתיעצו המקוננות עם החכמות אז לא ישאו נהי על המתים, רק "עלינו" על החיים, וגם לא יאחרו הדבר רק "ימהרו" לעשות זאת, כמו שממהרים לעסוק ברפואות החולה אשר עוד רוח חיים בו ואשר הוא מסוכן מאד, "ותרדנה" וכו' (העפעפים יציינו העינים הסגורות ע"י העפעף), עת נפקח עינינו להביט על החללים השוכבים לפנינו "תרדנה עינינו דמעה", אבל עת נשמש "בעפעפינו" שהוא שנעצים את עינינו ולא נביט על אשר לפנינו רק לעיין במחשבותינו על אחריתנו, אז "יזלו מים" בשפע רב, לא דמעות לבד, כי אז נראה בעין השכל כי נבחר מות מחיי הבוז והקלון האלה:

ביאור המילות

"עינינו, ועפעפינו". העפעף בו סוגרים את העין מראות, כמו התעיף עיניך בו (משלי כ"ג), ועמ"ש (תהלות י"א ד', משלי ד' כ"ה):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי קול נהי" מבאר מדוע ישלחו אחרי החכמות, מפני "שקול הנהי אשר נשמע מציון", היה מה שאמרו "איך שודדנו", שנשאו נהי על השוד והשבר שקרה להם בעבר, וזה אינו עקר הנהי שצריכים לקונן כי עקר הנהי צריך להיות על החיים עודנה, "כי בושנו מאד כי עזבנו ארץ" לצאת בגולה, ולא למקום קרוב, "כי השליכו משכנותינו" לשכון במקום רחוק כמ"ש וישליכם אל ארץ אחרת, והבושה והרע שישיג את החיים עליו צריך לספוד ולבכות:

ביאור המילות

"השליכו". מוסב על האויבים. וכבר בארתי (התו"ה ויקרא סימן פ"ו) שפעל שלך הוא מרחוק:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי שמענה" חוץ מזה "שמענה" אתן "נשים" המקוננות "דבר ה'", שהוא ילמד אתכם איך לקונן ולשאת נהי, וע"פ מה שתשמעו דבר ה' "למדנה בנותיכם נהי" למדו אתהן אופן הנהי והקינה, כי אתן תולים את הדבר במקרה וכשתשמעו דבר ה' תדעו לקונן על שהיה הדבר בהשגחה:

ביאור המילות

"שמענה דבר ה', ותקח אזנכם דבר פיו". כבר בארתי באילת השחר (כלל י"ג) כי בפעלים המיוחדים לאבר מיוחד כשיזכיר את האבר שבו יעשה הפעל הוא לכונה מיוחדת. והוסיף דבר פיו, שלא לבד שתשמעו דבר ה' ע"י נביא רק תשמעו מפי ה' בעצמו, ולא ע"י אחרים רק תקח אזנכם בעצמו בבלי אמצעי:

"בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה". הנשים הנשואות מדברות הקינה, והבנות הקטנות עונות נהי, שנהי הוא מה שאומרות הוי הוי, כמ"ש בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמרו הוי הוי (עמוס ה') כמש"פ שם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ר"ל המורגל בפיכן בקינתכם הוא לאמר "שעלה המות בחלונינו", ר"ל אתם מציירים כאילו המות עלה מעצמו וכאילו בא כגנב הבא בהצנע דרך החלון, ואתם מקוננות שעלה אל החלונות ומשם "בא אל הארמונות להכרית עולל ובחורים":

ביאור המילות

"עולל מחוץ בחורים מרחובות". הרחוב הוא מקום השוק שם נמצאו הבחורים והחוץ הוא אחורי הבתים (כנ"ל ה' א'), ושם נמצאו עוללים ויונקי שדים:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דבר כה נאום ה'", ר"ל ואני מצוכם בשם ה' לא כן תדברו בקינתכם, אל תאמרו שהמות עשה זאת, ושבא דרך חלון כגנב, רק "דבר" ואמור בקינה, "שכה נאום ה'", ה' דבר כה, והוא שלח את המשחית ולא בא מעצמו, ולא בא דרך חלונות רק ה' דבר "שתפול נבלת האדם על פני השדה, כדומן וכעמיר", ר"ל העמיר נופל ע"י הקוצר ולעומת זה מאספים אותו הביתה, והדומן נופל מעצמו ואין מאסף אותו, ונבלתם תפול כעמיר שיהיה ע"י הקוצר שהוא האויב, ועכ"ז ואין מאסף כי יהיה כדומן על פני השדה:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", מוסב למעלה שא"ל שידברו כה נאום ה' שהדבר נעשה ע"י פקודת ה', באר הטעם שכה אמר ה' "שאל יתהלל חכם בחכמתו" שידעו שאין חכמה ואין עצה ואין גבורה לנגד ה', ומה שהאדם חושב להנצל ע"י חכמתו ותחבולותיו או ע"י עשרו שיפדה א"ע בממון או ע"י גבורתו כ"ז לא יועיל אם ה' יעץ עליהם רעה,

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אם בזאת יתהלל המתהלל", אולם יש מציאות שיוכל האדם להתהלל בחכמה וגבורה ועושר, אם ישתמש בהם לתכלית מועיל, ואם יהיו אצלו ככלים ואמצעיים להשיג על ידם שלמותו, שהוא אם ישתמש בחכמתו "להשכיל וידוע אותי כי אני ה'", שע"י שיודע חקי החכמה ישיג לדעת את ה', ובגבורתו ועשרו הוא "עושה חסד משפט וצדקה בארץ" שע"י גבורתו יעשה משפט לעשוקים, וע"י עשרו יעשה חסד וצדקה, "כי באלה חפצתי" והוא התכלית המבוקש אצלי, (ויש להוסיף בדרך הדרוש, כי המתהלל בחכמה גבורה ועושר הוא מתהלל בדבר שלא קנאו ע"י בחירתו, כי זה ישיג מאת ה', שהכין טבע מוחו מוכן אל החכמה, וטבע גופו מוכן אל הגבורה, ומזלו מוכן אל העושר, והוא דומה כמי שי"ל פקדון מאת אחרים ומתהלל בו, שההילול אינו של המתהלל, רק עקר ההילול ראוי לבעל הפקדון לא להנפקד, אבל אם משתמש בג' מתנות אלה לדעת את ה' ולעשות חסד משפט וצדקה, שזה תלוי בבחירתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ההילול הוא שלו, וז"ש "כי אם בזאת יתהלל המתהלל", שאז ראוי ההילול להמתהלל בעצמו, ועז"א "כי באלה חפצתי", כי אצל ה' לא יצדק לאמר שחפץ בדבר, כי חפצו יוציא תיכף הדבר אל הפועל ומי יעכב בידו, ע"ד ונפשו אותה ויעש, אולם יצוייר אצלו חפץ שהאדם יהיה ירא ה' שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובזה שייך לאמר כי חפצתי):

ביאור המילות

"השכל וידוע אותי". ההשכלה הוא מן הקודם אל המאוחר, והדעת הוא ע"י החוש או במופתים מן המאוחר אל הקודם כמ"ש (ישעיה מ"א כ') ובכ"מ:

"עושה" מוסב על המתהלל, אם הוא עושה:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה" וכו' "ופקדתי על כל מול בערלה". ר"ל שיפקוד על המולים ועל הערלים יחדיו, ומפרש.

ביאור המילות

"על כל מול בערלה" על כל מול, ועל כל אשר בערלה ועל כל נמשך לשנים:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על מצרים" שהם ערלים, ועל יהודה שהם מולים, "ועל אדום עמון ומואב" שהם ערלים, "ועל כל קצוצי פאה" היינו בני קטורה בני ישמעאל, "כי כל הגוים ערלים", שאף מילת בני ישמעאל וקטורה לערלה תחשב כמ"ש חז"ל נדרים (דף ל"א)," וכל ישראל" אף שהם מולים בבשר ערלתם הם "ערלים ערלת הלב", ומן סמיכות הענין שהזהירם בל יחתו מאותות השמים נראה שהאצטגנינים היו אומרים שנבוכדנצר ימשול על הערלים לא על המולים, לעומת זה א"ל בשם ה' כי הוא יפקוד על שניהם מולים וערלים, כי גם ישראל ערלי לב, ולכן יזהיר אותם בל יאמינו בדרכי האצטגנינים כי ישראל הם תחת השגחת ה':

ביאור המילות

"קצוצי פאה" כינוי בני ישמעאל ובני קטורה שכן לקמן (כ"ה כ"ג) את דדן ואת תימא ואת בוז ואת כל קצוצי פאה, ודדן מבני קטורה ותימא מבני ישמעאל, והוסיף את כל קצוצי פאה ר"ל בני ישמעאל וב"ק הקוצצים ערלותיהם. וכן לקמן (מ"ט ל"ב) אמר על בני קדר קצוצי פאה, והם מבני ישמעאל: