ספר הבדיחה והחידוד/גדולים ומפורסמים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במידת האפשרות ניתן בפרק זה סדר אישים כרונולוגי. יוצאת מן הכלל "החבורה הוולוז'ינית". הבאתי את כולה כחטיבה מיוחדת לעצמה תיכף אחרי הגר"א וזקן מקורביו, רבי יעקב דובנה, ועם סיומה חזרתי לדורו של הגר"א. –

מודגשת "במידת האפשרות" להודיעך, שלגבי אישים מעטים לא עלה בידי למצוא תאריכים מדוייקים, והם מסודרים בסוף.

תוכן עניינים

א[עריכה]

2245[עריכה]

תיכף אחרי מות ענן נשיא הקראים ירש את כסאו – כפי שמספרת המסורת – שאול בנו. קראו עליהם הרבנים:
"כלה ענן וילך, כן ירד שאוּל, לא יעלה" ‏[1]...

2246[עריכה]

כשנדונו מלשיני הרמב"ם במוֹנפּליה, שתיקצץ לשונם (ד' אלפים תתקצ"ד), המליץ עליהם כפי הנראה ­ רבי אברהם בן-חסדאי:
"שתו בשמים פיהם ­ ולשונם תהלך בארץ" ‏[2]
(גרץ, ספרו הגדול, 2VII, עמוד 62).

2247[עריכה]

רבי אהרן בן-יוסף הקראי שלח את ספרו "המבחר" לרבי משה בן-נחמן (הרמב"ן). שרף רבי משה את הספר וכתב למחברו:
"וישרוף משה את העגל, אשר עשה אהרן"‏[3][3]...º

2248[עריכה]

רבי יצחק אבוהב הספרדי, בעל "מנורת המאור", היה סומא באחת מעיניו. פעם אחת יצא לטייל, הוא ושלושה מתלמידיו עמו, וכשעייפו ישבו כולם יחדיו על אבן גדולה לנוח. אחד מן התלמידים הציקתו רוח בדיחה, פתח ואמר:
נתקיים בנו מקרא שכתוב: "על אבן אחת שבעה עיניים" ‏[4]...
(עיין שאלות תשובות מהר"י טרוני, יורה דעה סימן, טז; ספרו הגדול, 2VIII, עמוד 225, הערה 3).

2249[עריכה]

כשמת רבי יום-טוב דון ודיאל די טולושה, בעל "מגיד משנה", שלח רבי יום-טוב אשבילי (הריטב"א) לדבר באשתו. שלחה לו:
"יום-טוב שני לגבי ראשון – כחול שוויהו רבנן"...

[נוסח אחר: ... שלחה לו: יום-טוב שני לגבי מת ­ כחול שויוּהוּ רבנן ‏[5]... ]
(חידוד זה מביא "סדר הדורות" בשם "שלשלת הקבלה"; עיין הוצאת משכיל-לאיתן. ווארשה תרס"ה, חלק א, עמוד, 230-229. גרץ מביא בשם מהר"ם מפאדבה; עיין ספרו הגדול 2VII, עמוד 332, הערה 1(שם מופיע שהריטב"א הינו רבי יום טוב בר' אברהם בעל מגדל עוז,וכן מוכרח להיות היסטורית).

2250[עריכה]

פרצה מחלוקת בעיר, והסכימו הצדדים למסור דינם לבית דין של בוררים, אלא שלא נשתוו, אם להושיב אותו בית-דין בעירם, או בעיר אחרת. שלחו הצדדים לשאול את רבי הילל מארפורט, והחזיר להם תשובה קצרה:
"טענו בעירכם" ‏[6]...
(רשימותיו של רבי משה בן-גרשון ב"יאהרביכר" של נ' בריל, כרך ט', פראנקפורט ענ"מ 1889).

2251[עריכה]

רבי מרדכי יפה, בעל "הלבושים", פסק הלכה שלא כדעת ר' אריה ליווא הגדול (המהר"ל מפראג). שלחו לו:
"אריה שאג, מי לא יירא?" ‏[7]
החזיר רבי מרדכי:
"אריה שאג – מ"י‏[8] לא יירא"...

2252[עריכה]

בבחרותו היה רבי דוד סגל, בעל "הטורי-זהב", תלמידו של רבי יואל סירקיס, בעל "הבית חדש", ואת בתו של רבו זה ארס לו לכלה.
פעם אחת ראה רבי דוד לרבי יואל כשהוא מלטף את בתו ואומר לה:
בתי, יפה את כלבנה.
נענה רבי דוד ואמר:
רבי, הגיעה השעה לקדש את הלבנה...

2253[עריכה]

כשהגיע רבי-רבי השל לפירקו, בא אב מפורסם לתהות על קנקנו ולקחתו חתן לבתו. אמר לו הרב:
שמעתי עליך, שכל מקום בש"ס אתה יודע להקשות ולתרץ בלי הכנה תחילה.
השיב רבי-רבי השל:
שמועת-אמת שמעת.
הערים הרב ופתח גמרא בדף החלק שלפני השער, ואמר לרבי-רבי השל:
מה אתה יודע להקשות ולתרץ כאן?
הערים אחריו רבי-רבי השל והתחיל מוליך ומביא אגודלו כבשעת פלפול, ולא אמר דבר. אמר לו הרב:
איני שומע כלום.
החזיר לו רבי-רבי השל:
איני רואה כלום...

2254[עריכה]

רבי שאול, בנו של רבי-רבי השל, שימש ברבנות בקראקוי. יום מימים בא ללבוב ודרש ברבים. היה שם דיין אחד ורבי ברוך שמו. שאלוּ לו, מה דעתו על דרושו של רבי שאול, והשיב:
דרוש טוב.
למחר דרש רב אחר, ושוב שאלו לרבי ברוך, מה דעתו על דרושו של זה. השיב רבי ברוך:
תורת-אמת.
הגיעו הדברים לרבי שאול, נענה ואמר:
כדין עשה רבי ברוך, שהשיב כך. משנה מפורשת היא: "על בשורות טובות אומר ברוך: הטוב; על שמועות רעות אומר ברוך דיין: אמת" ‏[9]

2255[עריכה]

אשתו של רבי שאול אסתר היה שמה, ועל שם שהיתה למדנית קראו לה "אסתר מן התורה".
פעם אחת נכנסו אורחים הגונים אצל רבי שאול, ומיד קמה הרבנית וביקשה לצאת. אמר לה אחד מן האורחים:
לא נתכוונוּ ש"אסתר מן התורה" תקיים בעצמה "ואנכי הסתר אסתיר פני"‏[10].
החזירה היא לו:
אף אני לא נתכוונתי אלא ל"והסתרתי פני מהם-והיה לאכול"‏[11]...

2256[עריכה]

רבי משה חפץ (ג'נטילי) שלח לאחד מראשי האדוקים את ספרו "מלאכת מחשבת" על התורה, שיש בו גם קצת מחקר ופילוסופיה. החזיר הלה את הספר וכתב:
"מלאכת מחשבת אסרה תורה" ‏[12]...

2257[עריכה]

רבי יהודה רוזאנס, בעל "פרשת דרכים" ו"משנה למלך", בא לאדריאנופולי רכוב על סוס ומזויין כפרש. נכנס לבית-המדרש ומיד נטפל לחכמים, שישבו ועסקו בתורה. אמר לו אחד מהם:
"אי סיפא לא ספרא"‏[13].
החזיר לו רבי יהודה:
"הסייף והספר ניתנו מכורכין" ‏[14]...

2258[עריכה]

ראה החכם-באשי, שיפה כוחו של האורח בתורה, והזמינו,­ ולכבודו הזמין גם שאר החכמים­ לסעודה של שבת. ביקש רבי יהודה לקדש על היין, ואמר לו אחד מן החכמים:
מסופקני, אם כבר החשיך היום.
החזיר לו רבי יהודה:
לנו ודאי כבר החשיך היום, שכולנו מצפים לשולחן אחרים ‏[15]...

2259[עריכה]

בן-שבעים חלה רבי יהודה את חוליו, אשר ימות בו, ואמר לבני-ביתו:
"קרבה שנת השבע, שנת השמיטה"‏[16]...

2260[עריכה]

רבי זלמן קרוב עמד לפני מושלה של פראג ודיבר אליו על מצוקתו של היישוב היהודי שם. אמר לו המושל:
למה תצעק? דברי חכמים בנחת נשמעים.
החזיר לו רבי זלמן:
אדוני המושל, אתה טועה. אין אני צועק, אלא מתוך גרוני בוקעים מאות קולות של אחי...0

2261[עריכה]

רבי יונתן אייבשיץ כתב מכתב בשבעה-עשר בתמוז ורשם בראשו: "טו"ב תמוז". נפל המכתב על-פי מקרה בידי רבי יעקב אמדן, שחשד את רבי יונתן בשבתאות, ורגז רבי יעקב רוגזה גדולה. טבל עטו בדיו והוסיף במכתב מן הצד:
"אוי לו למי שטוב לו בשבעה-עשר בתמוז" ‏[17].

2262[עריכה]

בשבת הגדול דרש רבי יונתן אייבשיץ בסוגיה בסוגיה "טמאים נידחים לפסח שני". עמדו עליו עוררין, מסיעתו של רבי יעקב אמדן, לקפחו בהלכות, וגדלה המהוּמה בבית-המדרש. ראו הקנתרנים, כי מרה נפש העם עליהם, והתחילו נשמטים דרך הפתח השני שבקצה הבית. הרים רבי יונתן את ידו, רמז אליהם ואמר:
"טמאים נדחים לפתח שני"...0

2263[עריכה]

רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו:
הרגליים להיכן?
השיב לו רבי יונתן:
אדוני המלך, איני יודע.
כעס המלך וציווה לאוסרו.
לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו:
מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?
אמר לו רבי יונתן:
אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו ‏[18]. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית-המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית-האסורים...0

2264[עריכה]

פעם אחת רצה המלך לנסות את רבי יונתן ולראות, עד היכן חכמתו מגיעה. מה עשה? שלח אחריו ואמר לו:
מחר אני יוצא לצוד צייד, ואני מבקש שתאמר לי, באיזה שער עתיד אני לצאת מן העיר ובאיזה שער עתיד אני לשוב אל העיר?
אמר לו רבי יונתן:
אדוני המלך, הריני ואכתוב את התשובה על גליון לעיניך ולעיני השרים, ואתה תחתום אותו בטבעת המלך וכשתשוב תפתחו ותקרא את הכתוב בו.
הסכים המלך. נטל רבי יונתן קולמוס וכתב על גליון מה שכתב, והמלך חתם את הגליון בטבעתו ומסרו לשומר-האוצרות לשם שמירה מעולה.
בלילה ציווה המלך לפרוץ פירצה גדולה בחומת העיר, ודרך שם יצא מן העיר ושב אל העיר. שלח לקרוא את רבי יונתן אליו, ובמעמדו ובמעמד כל השרים פתח את הגליון החתום ומצא כתוב:
"מלך פורץ לעשות לו דרך" ‏[19]...0

2265[עריכה]

רבי יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה", היה יורד לפני התיבה במוספים של "ימים נוראים", ובחזרת הש"ץ היה שר "מכלכּל חיים" בניגון מיוחד.
פעם אחת נזדמן תלמיד אחד של רבי יחזקאל לחתונה ושמע: הבדחן מבדח את המסובים ב"מכלכּל חיים" של הרב. גער בו אותו תלמיד. וכשהגיעו הדברים לרבי יחזקאל, שלח אחרי הבדחן ואמר לו:
מה שמך?
חיים, – השיב הבדחן ברתת ובזיע.
שירטט רבי יחזקאל וכתב לו:
"אני החתום מטה נותן רשות למוכ"ז רבי חיים לכלכּל חיים שלו במכלכּל חיים שלי"...

2266[עריכה]

רבי שמשון וורטהיימר בווינה היתה לו בת סומית בעין אחת. השיא אותה לרבי יששכר-בּרוּש ‏[20] ופסק לו שבעים אלף ר"ט נדוניה. קראו עליו:
"עי"ן תחת עין..."

2267[עריכה]

באמשטרדם היתה אשה עשירה וגאוותנית וחסא שמה. ערב-פסח שלחה להרב רבי אלעזר רוקח הברודי לשאול:
אשה חשובה כמותה צריכה הסיבה, או לאו?
שלח לה רבי אלעזר:
"חזרת אין צריכה הסיבה".
(להסברת החידוד החריף שלפנינו: "מרור אין צריך הסיבה... אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, אם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה", פסחים קח, א. –"חזרת [==מרור] – חסא", שם לט, א.)

2268[עריכה]

פרנסי העדה באו לרבי אלעזר ושאלה בפיהם:
כלתה שנת שימושו של "נאמן" העדה, ונחלקו הדעות, אם לבחור בו גם לשנה הבאה, או לאו. והרי הם שואלים, מה דעתו של הרב? אותו יום לא ירד רבי אלעזר ממיטתו מחמת חולי, ונכנסה הרבנית אצלו להרצות לפניו שאלתם של הפרנסים. לאחר שעה מועטת חזרה אליהם ותשובה בפיה:
"אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו ‏[21]"...

2269[עריכה]

יותר משנהג רבי אליהו ווילנה (הגר"א) כבוד ברבותיו שלימדוהו ש"ס ופוסקים, נהג כבוד במלמד דרדקי, שלימדו אלף-בית. אומר היה רבי אליהו:
הללו, שלימדוני ש"ס ופוסקים, אפשר שטעו בפשטם של דברים, ולא תורת אמת קיבלתי מפיהם. מלמדי זה, שלימדני אלף-בית, תורת אמת קיבלתי מפיו...0

2270[עריכה]

רבי יעקב קראנץ המגיד מדובנה חביב היה על הגר"א. פעם אחת בא רבי יעקב לווילנה, ועד שהספיק לנוח מטילטול הדרך נכנס אצל הגר"א. נתן לו הגר"א שלום ואמר לו:
רצונך, רבי יעקב, שתאמר לי משל יפה?
אמר לו רבי יעקב:
משל לעני, שהלך לכפר וקנה עז והביאהּ לביתו. מיד התחילה אשתו חולבת את העז, ולא מצאה בעטינה כלום. ליגלגה על בעלה ואמרה לו: "ברייה זו דומה לעז ואינה עז: חלב אין לה". החזיק לה בעלה: "ברייה זו עז ממש היא, ויש לה חלב, אלא זה עתה באה מן הדרך עייפה ורעבה וצמאה. האכילי והשקי אותה תחילה, תני לה גם מנוחה לילה אחד ותראי, כמה יהיו עטיניה מלאים חלב"...
("אהל יעקב" על חמישה חומשי תורה לרבי יעקב דובנה, ווארשה תרל"ד, פתיחה לספר ויקרא, עמוד 11).

2271[עריכה]

אמר לו הגר"א לרבי יעקב:
פלא הוא בעיני, כיצד מוצא מר תמיד משל יפה לבאר מקרא קשה?
החזיר לו רבי יעקב:
מורי ורבי, אמשול לך משל. קלע שמלאכתו בכך נכנס לכפר וראה ליד ביתו של איכר כמה וכמה מטרות, ובכולן פגע הכדור בעצם הנקודה המרכזית ולא החטיא אפילו כחוט-השערה לא ימינה ולא שמאלה. תמה ואמר לאיכר: "אני קלע מומחה ומנוסה וזו מלאכתי. אף-על-פי-כן פעמים אני קולע ואיני מחטיא, ופעמים אני קולע ומחטיא. ואילו אתה, איכר פשוט, המטרות הללו מעידות עליך, שאין אתה מחטיא אפילו פעם אחת. כיצד נעשתה ידך אמונה כל-כך?" השיב לו האיכר: "אתה נוקב נקודה מרכזית תחילה, מקיף אותה עיגולים על-גבי עיגולים ולבסוף אתה קולע, ונמצא פעמים אין אתה מחטיא, ופעמים אתה מחטיא. ואילו אני עושה להפך: תחילה אני קולע ונוקב את הנקודה המרכזית, ולסוף אני מקיפהּ עיגולים על-גבי עיגולים, ונמצא שאין אני מחטיא אפילו פעם אחת". אף אני, רבי, כך: תחילה אני מבאר לי את המקרא הקשה, ולסוף אני מקיפו משל על גבי-משל...
(יהושע-השל הלוי לוין, "עליות אליהו", ווילנה תרמ"ה, עמוד 72, הערה קטז)

2272[עריכה]

מעשה ונזדמן רבי יעקב לביתו של הגר"א בלילה הראשון של שבועות. ישב הגר"א וקרא "תיקון-שבועות", ורבי יעקב ישב ולמד גמרא. אמר לו הגר"א:
מה טעם אין מר קורא "תיקון-שבועות"?
החזיר לו רבי יעקב:
משל למה הדבר דומה? לצורב שכּלוּ לו מזונותיו בבית חותנו. נמלך ופתח לו חנות, קנה סחורה בנדוניה המועטת שבידו וסידר את הסחורה כולה בחלון-הראווה. אמר לו חותנו: "לא כך היא המידה, אלא מסדרים את הסחורה גופה באיצטבאות, ומניחים ממנה דוגמאות מועטות לחלון". החזיר לו הצורב: "במה דברים אמורים? חנווני שסחורתו מרובה, והדוגמאות דיין לעצמן. אבל חנווני, שסחורתו מועטת, מי יתן עין בדוגמאות, שיניח בשביל החלון? הווה אומר: הלה אין לו תקנה, אלא שיעשה סחורתו גופה דוגמה". אף אני ואתה כך. אתה, רבי שסחורתך מרובה, דייך בדוגמאות שב"תיקון-שבועות"; אני, שסחורתי מועטת, מוטב, שהיא גופה תיעשה דוגמה...

2273[עריכה]

רבי יעקב נסע בעגלה ופגע בהר. קם וירד מן העגלה. אמר לו העגלון:
רבי, למה ירדת? אדם גדול כמותך חייב סוסי להסיע גם להר.
החזיר לו רבי יעקב:
יודע אני, שאם יתבעני סוסך לדין, יהא הדין עמי, אלא שאין רצוני לדון עם סוס...

2274[עריכה]

כשייסד רבי חיים, תלמידו של הגר"א, את הישיבה "עץ-חים" בוולוז'ין ושלח משולחיו הראשונים לפרסמהּ בעולם, אמר להם:
ראשית-כל תשאו מפי ברכה לאלו, שאין בית להם.
לא הבינו המשולחים כוונתו של רבי חיים, וביאר להם:
הכתוב אומר: "בית ישראל ברכו את ה', בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה'" ‏[22], הרי, שיראי ה' אין בית להם...

2275[עריכה]

לאחר שייסד רבי חיים את הישיבה ונקבצו ובאו אליו כמה "פרושים", התחילו מרננים אחריהם בוולוז'ין, ש"הפרישות" מביאה אותם לידי מקרי-לילה.
פעם אחת באה כובסת לרבי חיים ופרשה לפניו כותנות, שניתנוּ לה לכביסה, ואמרה:
בוא וראה, רבי; הכותנות הללו של תלמידיך הן...
החזיר לה רבי חיים:
תנוח דעתך. כותונת מגיעה עד הצוואר, תורה מגיעה עד לשמים...

2276[עריכה]

רבי חיים מצא לתלמידיו כשהם מבלים שעתם בשיחה בטילה בשבת. אמר להם:
עד שאתם עוסקים בשיחה בטילה, מוטב, שהייתם ישנים ומקיימים את הנוטריקון: "שבת – שינה בשבת תענוג".
אמר לו תלמיד אחד:
רבי, אני דורש נוטריקון אחר: "שיחה בשבת תענוג".
החזיר לו רבי חיים:
עליך אמר קרא: "לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו" ‏[23]...

2277[עריכה]

שאל אפיקורס אחד את רבי חיים:
מה צורך יש לו לאדם בזקן? שמא סנטר מגולח אינו נאה יותר?
החזיר לו רבי חיים:
מה צורך יש לו לגן בגדר? שמא מקום מרווח ומפולש אינו נאה יותר? הווה אומר: יש צורך בגדר, שלא ייכנס חזיר לתוך הגן. אף בזקן יש צורך, שלא ייכנס חזיר לתוך הפה...

2278[עריכה]

הגר"א ותלמידו המובהק רבי זלמן מוולוז'ין, אחיו של רבי חיים, ישבו וגרסו יחדיו בלילה. תקפה שינה את רבי זלמן, וראשו מט לשולחן. הפסיק הגר"א משנתו, קם ממקומו ותמך בידיו את ראשו של רבי זלמן, שלא יישמט מעל השולחן. אותה שעה נפתחה הדלת ונכנס אחד ממקורביו של הגר"א. הקדימו הגר"א ולחש לו:
הס! כל התורה כולה מונחת עתה בידי...

2279[עריכה]

ערב-שבת, שב רבי זלמן מן המרחץ וכותונת אין בידו.
אמרה לו אשתו:
כותנתך היכן?
השיב רבי זלמן:
היה שם, במרחץ, עני אחד והחליף כותנתי שלי בכותנתו שלו.
תמהה האשה ושאלה:
וכותנתו שלו היכן היא?
החזיר רבי זלמן:
אותו עני שכח ולא הניח כותנתו שלו...

2280[עריכה]

רבי יצחק, בנו וממלא מקומו של רבי חיים, בא מוולוז'ין למינסק להשמיע ברבים על צורכי הישיבה. למחר דרש בבית-המדרש הגדול, ונתמלא הבית אדם רב, וגדול היה הדחק. פתח רבי יצחק ואמר:
כתוב בתורה: "כי תשא את ראש בני-ישראל, ונתנו איש כופר נפשו... ולא יהיה בהם נגף" ‏[24]. וקשה: למה הוצרך המקום לעשות מחצית השקל תריס בפני הנגף? יגער בו, ולא יהיה. אלא עניינו של הכתוב כך הוא: אמר הקדוש ברוך-הוא למשה: "כי תשא את ראש בני-ישראל", ובוודאי גדול יהיה הדחק וישראל יגפו זה את זה, שזריזים הם למצוות, – "ויתנו איש כופר נפשו", יהא קיומה של המצוה תלוי בממון, וממילא "לא יהיה בהם נגף", אלא אדרבה, איש-איש מישראל יאמר בלבו: עדיין יש שהות בידי, ואין למהר... כשאני רואה – הוסיף רבי יצחק, – כמה גדול הדחק עכשיו בבית-המדרש, אף אני אומר לכם: ידוֹע תדעוּ, שלא לשם דרשה, אלא לשם "מחצית-השקל" באתי לכאן...

2281[עריכה]

"הרב לפורים" של ישיבת וולוז'ין ‏[25] היה נוהג לחקות בשעת חדווה דרכי לימודו, מנהגיו ותנועותיו של ראש-הישיבה. והיה מעשה והגדיש את הסאה והעליב בחיקוייו את רבי יצחק. ולמחר, כשפג יינו של "הרב", בא אצל רבי יצחק והתחטא לפניו, שאין אדם נתפס על יינו. אמר לו רבי יצחק:
משל הדיוט אומר: "כל מה שיש לפיכח בריאתו, יש כנגדו לשיכוֹר בלשונו". וקשה: טבח הלוקח שור לשחיטה וחושש, שמא תמצא לו סירכה בריאתו, יקדים וישקה אותו יין, ויסתכל בלשונו ויראה מה שיש לו בריאתו? אלא – אין מביאים ראיה מן השור...

2282[עריכה]

רבי יצחק היה מתיירא מן הרעמים. פעם אחת, בשעת זוועה אמר לתלמידיו:
כמה אני נהנה מן הרעמים!
תמהו התלמידים, ואחד מהם שאל:
רבי, כיצד אתה נהנה, ואנו כולנו יודעים, שאתה מתיירא?
החזיר לו רבי יצחק:
שוטה שבעולם, וכי בשביל שלא אהנה, לא יהיו רעמים? ובכן, מוטב שאהנה...

2283[עריכה]

בזמן נשיאותו של רבי אליעזר-יצחק פריד, חתנו של רבי יצחק, שימש בישיבה של וולוז'ין משגיח פיקח, ורבי אליקום שמו. פעם אחת בא אצלו בחור מגודל זקן וביקש להיות מתלמידי הישיבה. אמר לו רבי אליקום:
בן כמה אתה?
השיב הבחור:
בן שבע-עשרה אני.
נסתכל רב אליקום בזקן המגודל של הבחור ואמר לו:
כמה נשתנו הדורות! בשעתי, כשהייתי בן-גילך כבר מלאו לי עשרים...

2284[עריכה]

רבי אליקום היה אומר:
אותו תבשיל של גריסים, שהליטאים כרוכים אחריו, דומה לפרה אדומה. מה פרה אדומה אין לה טעם, אף תבשיל זה אין לו טעם; מה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, אף תבשיל זה כך: מרפא חולים ומחליא בריאים...

2285[עריכה]

רבי נפתלי-צבי-יהודה ברלין (הנצ"יב) ורבי יוסי-בּר סולובייציג שימשו בזמן אחד ראשי-ישיבה בוולוז'ין, ודבוּבים היו זה לזה, וגם מובדלים היו זה מזה בדרכי לימודם. גדולתו של הנצ"יב היתה בשקידה ובבקיאות, ושל רבי יוסי-בּר –בעיון ובסברה.
פעם אחת שבחו לו לרבי יוסי-בּר בהנצי"ב, שהוא עוסק בתורה יומם ולילה ויודע כל התורה כולה. נענה רבי יוסי-בר ואמר:
עוסק בתורה יומם ולילה – אמת, יודע את התורה – מסופקני. הואיל והוא לומד תמיד, אימתי יש לו שהות לדעת?... O

2286[עריכה]

לסוף נדחה רבי יוסי-בר מפני הנצ"יב מן הישיבה, והטינה שהיתה בלבו על הנצ"יב גדלה עוד יותר. וכשנדפסו "השאילתות" של רב אחאי גאון עם פירושו המפורסם של הנצ"יב "עמק שאלה", פגע בו רבי יוסי-בּר בנצ"יב פגיעה קשה ואמר:
גרסינן במסכתא כתובות: "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת בשישים ריבוא, והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא". פירש רשי"י: "וממילא שמעינן, דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין". אף הוסיף רש"י: "בשאילתות דרב אחאי מצאתי כן" ‏[26]. וקשה: הואיל וּברי לו לרש"י, שדבר זה מובן מאליו, למה הוצרך להוסיף, שכך מצא ב"שאילתות"? אלא רש"י חשש, שמא יתמה מי-שהוא וישאל: היכן בכלל מצינו אדם מישראל, שלא קרא ולא שנה? הקדים והוסיף: "בשאילתות דרב אחאי מצא כן"...

2287[עריכה]

לימים נתפייס רבי יוסי-בּר לנצ"יב, וגם השיא לרבי חיים בנו את נכדתו של הנצ"יב – את בתו של רבי רפאל שפירא, שהיה חתנו של הנצ"יב.
אל החתונה באו כמה מגדולי הרבנות, ובשעת הסעודה ישבו והתפלפלו בהלכה. אמר להם רבי יוסי-בּר:
רבותי, עד שאתם מתפלפלים בדברי תורה, בואו ונקיים דברי תורה ונשמח חתן וכלה. ואני ראשון. יטרח נא מחותני הנצ"יב ויניח ארבעה רובלים בארבע רוחות השולחן, ויעמיד כוס ריקה באמצע השלחן, ואני לא אגע לא ברובלים, לא בשולחן ולא בכוס, אומר רק מילים מעטות, ומיד ימצאו הרובלים בתוך הכוס, ובשכר חריפות זו לי יהיו.
הסכים הנצ"יב והניח את הרובלים והעמיד את הכוס. אמר רבי יוסי-בּר לחתן:
חיים בני, קח את הרובלים ושים אותם בתוך הכוס.
קיים רבי חיים מצות כיבוד-אב ועשה כדברי רבי יוסי-בּר. מיחה הנצ"יב ואמר:
אין זו חריפות אלא אונאה.
והתחילו שניהם דנים לפני הרבנים, שהיו שם. לסוף פסקו הרבנים, שהדין עם רבי יוסי-בּר, משום שגם אונאה זקוקה לחריפות.
הנצ"יב קיבל את הדין; רבי יוסי-בּר לא קיבל, נענה ואמר:
מחותני הנצ"יב יכול לטעון טענה יפה ולפטור עצמו מן הדין: בשביל לרמות אותו אין צורך בשום חריפות שבעולם...

2288[עריכה]

רב קבל על בני-עירו לפני הנצ"יב, שהם אינם נוהגים בו כבוד מחמת שהוא עוסק גם בפרקמטיה, ולהסתלק מן הפרקמטיה אינו רוצה ואינו יכול משום שהוא צריך לה ורואה ברכה בה. אמר לו הנצ"יב:
הכל צריכים למחט. סתם-אדם משתמש בה ומצניעה, אבל מי שיוצא במחטו לשוק, מעיד על עצמו שחייט הוא...

2289[עריכה]

באחוזה סמוכה לוולוז'ין ישבה אשה עשירה ומרים שרלת היה שמה ‏[27]. פעם אחת, בחורף קשה, שלחה להנצ"יב כמה עגלות טעונות עצים – מתנה לעניים. החזיר לה הנצי"ב מכתב-תודה, וגראש המכתב כתב: "להאשה החשובה וכו' מרת מרים שרלד" (בד"לת ולא בת"יו). תמהו הכל:
הנצ"יב הדייקן כיצד בא לידי טעות זו!
נענה אחד מחריפי הישיבה ואמר:
הנצ"יב לא טעה. אדרבה, הוא דייק וכתב כך, בשביל שהתכוון לנוטריקון אחר: "שבחו רבנן לדציבי" ‏[28].

2290[עריכה]

מצאו בישיבה של וולוז'ין חבורה של תלמידים בטלים מדברי תורה ושוקדים על "הבוקר אור" של גוטלובר. הגיע הדבר להנצ"יב, פסק דינם ואמר:
להם תחילת הכתוב עיקר: "הבוקר אור", ואני אקיים בהם המשכו: "והאנשים שוּלחוּ ‏[29]"...

2291[עריכה]

רבי רפאל הכהן שפירא, חתנו של הנצ"יב, שימש זמן-מה בוולוז'ין משנה ראש-ישיבה להנצ"יב. ושתקן מופלא היה רבי רפאל כל ימיו. אמר לו אחד ממקורביו:
רבי, כיצד אין אתה עייף מן השתיקה?
החזיר לו רבי רפאל:
מודה אני: השתיקה מעייפת אותי מאד, וכדי לנוח הימנה אני חוזר ושותק...

2292[עריכה]

כמה שנים קודם מותו של הנצ"יב שימש נכדו רבי חיים סולוביציג משנה ראש-ישיבה לו. ונוהג היה רבי חיים לטייל ארוכות וקצרות עם מופלגי הישיבה כשידו רכובה על שכמם דרך חיבה. ועל תלמידים שנודעה להם חיבה כזו מאת רבי חיים, היה הזקן הנצ"יב אומר:
ר' חיים בצווארו – ויעסוק בתורה? ‏[30]...

2293[עריכה]

כשנדפסו "שאלות ותשובות בית-הלוי" של רבי יוסי בר, אמר לו אחד ממקורביו:
רבי, תמה אני, שכמה מחידושיו של מר מצאתי בספריהם של אחרים. החזיר לו רבי יוסי-בר:
מה תימה יש כאן? המהלך בדרך ישרה פוגש רבים אחרים מהלכים בדרך עמו; המהלך בדרך עקלתון מהלך יחידי... O

2294[עריכה]

היה לו לרבי יוסי-בר סיכסוך עם אדם אחד, וכשעמדו שניהם לדין, נכשל רבי יוסי-בר בטענותיו. עקצו בעל-דינו ואמר לו:
תמה אני על פיקח כמותו, שנשמעה מפיו טענה של-שטות.
החזיר לו רבי יוסי-בּר:
ולטעמך, כשהקדוש ברוך-הוא מבקש לקיים "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" ‏[31], במי יקיים – שמא בטיפש כמוך?...

2295[עריכה]

אחד מבניו של רבי יוסי-בּר נשתדך ופסק לו אבי-הכלה נדוניה שלושה אלפים. זחה עליו דעתו והתחיל מתייהר כלפי חבריו.
אמר לו רבי יוסי-בּר:
טועה אתה, בני, ולחינם אתה מתייהר. לי ולא לך פסקו את הנדוניה.
נעלב הבן ואמר לו:
אבא, שמא מכאן ראיה, שאין אתה ראוי אלא לשלושה אלפים?
הקפיד רבי יוסי-בּר ןהחזיר לו:
שוב אתה טועה, בני. אני ראוי להרבה יותר. ולמה לקיתי? משום שידך באמצע...

2296[עריכה]

רבי יוסי-בּר נזדמן לחתונה עשירה, וכמה גדולי-תורה היו שם בין המסובים. היה שם גם בדחן מפורסם, וביקש אף הוא להראות כוחו בדברי-תורה: צירף הרבה מקראות ומאמרי חז"ל ועשה אותם מחרוזת של חרוזים לכבוד החתן והכלה והמחותנים, כדרך הבדחנים. לאחר שסיים, אמר לו רבי יוסי-בּר:
יישר כוחך! ובתורת שכר-טירחה אספר לך מעשה שהיה. כפרי אחד היתה לו בביתו איצטבה מלאה ספרים. פעם אחת נכנס אצלו אורח וראה: הכפרי מוציא מתוך האיצטבה שורה שלימה של ספרים ומניחם זה על-גבי זה. עמד האורח ותמה: "כמה גדול בתורה אדם זה, שזקוק הוא לכל הספרים הללו בבת-אחת!" – לסוף עלה הכפרי על-גבי ערימת הספרים, הגיע בידו עד לראש האיצטבה והוריד מעליה גבינה נוקשה...

2297[עריכה]

שאל מחבר אחד את רבי אריה-ליב הלר, בעל "קצות החושן", ואמר לו:
ילמדני מר, מה טעם חידושי-תורה שלו מקובלים על הלומדים, וחידושי-תורה שלי אינם מקובלים על הלומדים?
אמר לו רבי אריה-ליב:
אימתי כותב מר חידושי-תורה שלו?
השיב הלה:
מובן מאליו שאני כותב אותם בשעה שדעתי צלולה עלי.
החזיר לו רבי אריה-ליב:
אני איני נוהג כך. חידושי שלי אני כותב תיכף כשהם עולים במחשבה לפני, ולאחר זמן, כשדעתי צלולה עלי, אני מוחק...

2298[עריכה]

רבי יעקב משולם אורנשטיין, בעל "ישועות יעקב", היה עשיר מופלג. פעם אחת בא מלבוב לסטרי והלך להקביל פניו של רבי אריה-ליב הלר, ששימש שם ברבנות והיה עני מדוכא. לאחר שרבי יעקב משולם יצא, אמרו לו לרבי אריה-ליב:
כמה גדול כבוד התורה בימינו! רב מפורסם ועשיר מופלג כרבי יעקב-משולם לא חס על טרחתו וירד לסימטה רחוקה וסרוחה בשביל להקביל פניו של מר.
החזיר רבי אריה-ליב:
הפך הדברים: כמה ירוד כבוד התורה בימינו! אילו רבי יעקב-משולם רק גדול בעושר, כלום היה טורח ויורד אלי? עכשיו, שנענש והוא גם גדול בתורה, הגיע לידי כך, שירד אלי...

2299[עריכה]

כשישב רבי מאיר וייל על כיסא הרבנות בברלין, שימש שם חזן בבית-הכנסת הגדול אדם אחד ושמו רבי אשר ליאון. פעם אחת אמר לו רבי מאיר:
כל מה שאמרו בחזן חילופו במר. סתם חזן – שוטה; מר – פיקח. סתם חזן עם הארץ; מר – בר אוּריין. סתם חזן – עני; מר – בעל-נכסים. סתם חזן יודע שיר ונגינה; מר – אינו יודע...

2300[עריכה]

אמרו עליו על רבי אברהם דאנציג:
כל מה שייצר היה שמו "אדם: "חיי-אדם", "נשמת-אדם", "חכמת-אדם", "בינת-אדם". אף בן יחיד היה לו, וקראו לו – פרא-אדם...

2301[עריכה]

דייגי ווילנה הפקיעו שכר הדגים, ורוב הציבור לא יכול לעמוד ביוקר זה, והעניים לא היה בידם לקנות דגים לכבוד שבת ויום-טוב. שלח המגיד רבי יחזקאל-פייבל לקרוא את הדייגים והתרה בהם:
אם יחזרו בהם ויורידו את השער – מוטב, ואם לאו יכריז איסור על אכילת דגים.
לא נשמעו לו הדייגים, והכריז איסור על אכילת דגים בין בחול ובין בשבת ויום-טוב. עברו שבוע, שבועיים – אין קונה דגים. ראו הדייגים שכלתה אליהם הרעה, ובאו אל רבי יחזקאל-פייבל והתחננו לפניו שיבטל את האיסור. לא נשמע הוא להם ושלחם מעל פניו. עד שיצאו מביתו עצובים ומדוכאים, פנה אליהם ואמר להם:
רבותי, דעו לכם, שהאיסור חל גם עליכם, והוו זהירים, שלא תאכלו דגים גם אתם...

2302[עריכה]

רבי יחזקאל-פייבל היה אומר:
אדם מישראל, כשהוא גומר שמונה-עשרה ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו, חובה על שכניו, שיתנו לו שלום ויברכוהו בברכת מזל-טוב.
אמרו לו:
רבי, מה טעם?
הסביר רבי יחזקאל-פייבל:
חזקה, שבשעת שמונה-עשרה היה בכמה ערים ועשה כמה עסקים טובים, ומרוב שפע של פרנסה השיא כל בניו ובנותיו...

2303[עריכה]

רבי שלום-הלוי, המגיד מרייצה, בא מעיירתו הקטנה לפרסבורג הגדולה והוזמן לדרוש בבית-המדרש, שהיה מלא חכמים ולומדי-תורה. פתח ואמר:
קודם-כל רואה אני צורך לצוות לביתי במקום הזה; ואני מבקש אתכם, שתציבו לי מציבה על קברי.
שאל אחד מן הקהל:
רבי, מה זה ועל מה זה?
החזיר רבי שלום:
מתיירא אני מפני החכמים ולומדי-התורה שלפני, שמא ישרפוני בהבל-פיהם ויקברוני קבורת-עולמים. ואני רוצה הייתי, שאשתי ובני יידעו, לפחות, את קבורתי...

2304[עריכה]

רבי שלום בא לעיר אחת לדרוש ברבים, והזמינו ראש הקהל לסעודה. לאחר הסעודה כיבד בעל-הבית את אורחו בזימון. פתח רבי שלום ואמר:
"ברשות בעל-הבית וכו'".
הקפיד בעל-הבית, וכשעמדו מלפני השולחן, אמר לרבי שלום: הכל נוהגים בי כבוד ואומרים: "ברשות מורנו הרב בעל-הבית". מיד יצא רבי שלום לחצר וחזר, נטל ידיו, בירך ואמר:
"ברשות מורנו הרב בעל-הבית – נטל אשר יצר את האדם"...

2305[עריכה]

רבי שלום נזדמן לחתונה של חסידים, והיה שם גם צדיק אחד, שלא אכל מימיו דבר מן החי. כשעמדו להתפלל מנחה, האריך הצדיק בתפילתו, והש"ץ חיכה לו עד שיגמור. ראה רבי שלום, שהחתן והכלה עייפים מאוד מצום היום, טפח בידו על השולחן וקרא לש"ץ:
חלב די לו ברבע שעה...

2306[עריכה]

במנחה של שבת שאל אדם אחד את רבי שלום:
מה ראה דוד, שאמר: "אדם ובהמה תושיע ה'" ‏[32], – מה עניין אדם אצל בהמה?
החזיר לו רבי שלום:
יפה אמר דוד: אדם-בהמה – אלהים יושיע לו...

2307[עריכה]

רבי שלום נסע ברכבת וביקש לכנס מנין-עשרה למנחה. שניים מן הנוסעים סירבו להצטרף ויצאו לקרון אחר. אמר רבי שלום:
כל ימי, כשהגעתי לפרשת "וישלח", הייתי תמה: דרכם של כלבים, שהם מצטרפים לעדרים של כל מיני מיקנה, ומה טעם לא נצטרפו לעדרים, ששלח יעקב מנחה לעשו? עכשיו אני יודע: כלבים אינם מצטרפים למנחה...

3208[עריכה]

שאלו לרבי שלום:
מהו שאמרו "בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים" ‏[33]?
החזיר רבי שלום:
כידוע, עתידים היו ישראל להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, ולא נשתעבדו אלא מאתיים ועשר שנים. משום מה? משום שאמרו נשים צדקניות לקדוש ברוך-הוא: "יהמו נא רחמיך עלינו ושחרר בעלינו, שאין לנו קיום בלעדיהם". אמר להם: "עדיין לא הגיעה השעה, שנאמר לאברהם בברית בין-הבתרים, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" ‏[34]. אמרו לו: "עלינו ועל צווארינו. מסורים יהיו בעלינו בידינו, ונשלים להם השיעבוד כפל-כפליים". מיד נשמע להן הקדוש ברוך-הוא ועשה רצונן. וזהו שאמרו:
"בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים"...

2309[עריכה]

בחור פיתה בחורה לעבירה ונתפתתה לו. שתה בעציצו, וילדה בן. וכשהובא הילד לברית-מילה נעלם האב מחמת בושה, ולא ידע המוהל, מה שם יקרא לרך הנימול. היה שם רבים שלום הלוי, המגיד מרייצה, ושאל:
מה שם אבי הילד?
החזירו לו:
שמעיה שמו.
אמר המגיד:
קיראו לו לילד "יקום פורקן".
תמהו הכל:
מה שם הוא זה?
השיב המגיד:
בפירוש נאמר: "יקום פורקן מן שמעיה" (= שמיא)...

2310[עריכה]

רבי עקיבא איגר בא לווארשה והלך לראות בית-המדרש לרבנים, שנוסד שם בשנת תקפ"ו. תהה על קנקנם של התלמידים ולא מצא אותם לא בש"ס ולא בפוסקים. תמה ושאל למנהל:
היכן תורתם של אלו?
השיב המנהל:
בית-המדרש זה אינו אלא מעין פרוזדור להתקין את התלמידים, שייכנסו ללימודי הרבנות.
נענה רבי עקיבא ואמר:
משמע, שתלמיד הלומד כאן הוא בכלל "ערב רב", ולא בכלל רב...
(זאב יעבץ, "מגדל המאה", "כנסת ישראל" לשפ"ר כרך א', ווארשה תרמ"ו).

2311[עריכה]

שמשו של רבי משה סופר היה נוהג סילסול בעצמו ומתייהר, שהוא שמשו של הרב ובן-אחיו של עשיר ידוע בפרסבורג. גער בו רבי משה ואמר לו:
אילו היית למדן כמותי ועשיר כדודך – ניחא. עכשיו, שלמדן אתה כדודך ועשיר כמותי, – יהירות זו מניין לך?...

2312[עריכה]

רבי משה היה אומר:
לא מן התימה היא כלל, שמשה רבינו זכה למה שזכה. אילמלי היה לי רב כרבו, הייתי גם אני משה רבינו. תאמרו: מפני-מה אין לי רב כרבו? הרי זה דבר פשוט: משום שאינני משה רבינו...

2313[עריכה]

פרנסי-הקהילה של ברודי באו לרבי אפרים-זלמן מרגלית ליטול הימנו עצה בעניין אחד מענייני הציבור, וביטלו אותו מלימודו. הקפיד רבי אפרים-זלמן ואמר להם:
רבותי, אל תבואו לבלבל מוחו של למדן, שראשו כבד עליו מחמת דברי-תורה. אל תבואו לבלבל מוחו של סוחר, שראשו כבד עליו מחמת דברי עסק ומסחר. לכו לכם לצדיק של חסידים, שראשו בטל מכל דבר, והוא יתקנכם בעצה טובה...

2314[עריכה]

כשמת רבי זלמן בעל "חמדת שלמה", רבה של ווארשה, גזר הנציב פאסקביטש, שמכאן ואילך לא ישמש רב בווארשה אלא יליד פולניה, ובמקומו של המנוח העמיד את רבי חיים דוידסון, שהיה חכם, עשיר ולמדן מופלג, אף-על-פי שלא היתה תורתו אומנותו. היה שם פיקח אחד ואמר:
עכשיו אבדה לנו אבידה לאבידה: אבד לנו רב הגון ואבד לנו גם "בעל-בית" הגון...0

2315[עריכה]

אשה מפוחמת נכנסה אצל רבי אבּלי פוסבילר, רבה של ווילנה, ושאלה בפיה:
רבי, מה צריכה אני להכין היום לסעודה?
החזיר לה רבי אבּלי:
לכי לביתך ועשי אטריות.
לאחר שיצאה, אמר רבי אבּלי לתלמידיו:
מפחמוּת ידיה ניכּרת תמימה, זו, שמשרתת היא. כששאלה את בעלת הבית, מה יש להכין היום לסעודה, גערה בה זו ואמרה לה: "לכי ושאלי את הרב!" – והרי היא באה אלי...

2316[עריכה]

ההוא שנכנס אצל רבי אבּלי, מגלב מתחת לבית-שחיו וכנפי גלימתו מכונסות לו אל תחת חגורו, – נכנס ושאל:
רבי, אני כוהן. רשאי אני ליקח גרושה?
השיב רבי אבלי:
הן, רשאי אתה.
תמהו תלמידיו:
כיצד מתיר הרב לאו מפורש שבתורה?
ראה רבי אבּלי לתמיהה שבלבם, והסביר להם:
אדם זה ודאי עגלון הוא, וכוהן עם-הארץ הוא. שמועה שמע, שכוהן אסור ליקח גרושה. עכשיו באה אשה אליו, שיקח אותה לעגלתו, וזהו שבא אלי לשאול, אם רשאי הוא בכך...

2317[עריכה]

מחבר בא לרבי אבּלי לקבל הסכמה. עיין רבי אבלי בכתב-היד ואמר למחבר:
חבל, שלא הגר"א חיברו.
נבהל המחבר לשמוע שבח כזה מפיו של רבי אבּלי ואמר:
להגר"א מדמה אותי מר?
השיב רבי אבּלי:
חלילה! לא היתה כוונתי אלא לאמור: אילו הגר"א חיבר ספרו של מר, היה בו ממש...

2318[עריכה]

מחבר הביא לרבי מנשה מאיליה ספרו, שהיה כולו פלפולים חריפים על דרך קל-וחומר. נהג בו רבי מנשה כבוד והזמינו לסעוד בשבת.
הגיעו למרק ומצא האורח על השולחן לפניו מזלג, ולא מצא כף. נבוך ולא אכל.
אמר לו רבי מנשה:
מה טעם מסרב מר לאכול?
רמז לו האורח על מה שלפניו. נענה רבי מנשה ואמר לו:
אף-על-פי-כן יאכל מר. מקל-וחומר יאכל. מה דגים הנאכלים במזלג, נאכלים גם בכף, מרק, הנאכל בכף, אינו דין שיהא נאכל גם במזלג...

2319[עריכה]

רבי מנשה ראה דיין שדן יחידי. אמר לו:
ליחוש מר לרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי הגלילי, שהיה אומר:
"אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד"‏[35].
התייהר הרב והחזיר לו:
אני והגמרא והשולחן-ערוך שלושה אנחנו.
נענה רבי מנשה ואמר:
וליחוש מר לנקיי-הדעת שבירושלים, שלא היו יושבים בדין אלא אם-כן ידעו מי שיושב עמהם‏[36]. .

2320[עריכה]

רבי דוד מנובוהרודוק, בעל "גליא מסכתא", היה אומר: מפני-מה אין לו לאדם מה שהוא רוצה? – משום שאינו רוצה מה שיש לו. אילו רצה מה שיש לו, הרי היה לו מה שרוצה... .

2321[עריכה]

כשנדפס ספר "ישועות יעקב" של רבי יעקב-משולם אורנשטיין, רבה של לבוב, ריננו אחריו, שכמה מחידושיו גנובים מספריהם של אחרים שקדמוהו. הגיע הרינון לאזניו של רבי יעקב-משולם, נענה ואמר:
אין בכך כלום. יכולני, ברוך-השם, לשלם תשלומי-כפל וגם תשלומי-ארבעה וחמישה...0

2322[עריכה]

בא לידו של רבי יעקב-משולם ספר חדש. שבחו ואמר:
ראוי ספר זה שייקרא: "פלאי-פלאים".
תמהו התלמידים ושאלו:
מה ראה רבי לשבח ספר קלוש זה?
החזיר להם הרב:
עד עכשיו ידעתי, שמסמרטוטים עושים גליונות-נייר, וזה מעשה-פלאים; עכשיו אני רואה, שאפשר גם להחזיר גליונות-נייר לקדמותם ולעשותם סמרטוטים, וזה מעשה של פלאי-פלאים...

2323[עריכה]

כמה מחשובי פראג התנגדו לרבי שלמה-יהודה רפפורט (שי"ר) ולא הסכימה דעתם, שהוא יתמנה רב שם. לבסוף ניצחו מצדדיו ונשלח לו כתב-רבנות. וכשהגיע רבי שלמה-יהודה לשערי העיר יצאו להקביל פניו גם שניים מראשי העדה, שהיו מן המהססים תחילה, רבי משה לנדא ורבי אהרן פלקלש. נהרו פניו של הרב ואמר: הואיל ומשה ואהרן באו לכבדני, מובטחני, שכל ישראל יכבדוני... .

2324[עריכה]

רבי שלמה-יהודה היה חרד תמיד על כבוד רבנותו. פעם אחת הביא ידידו יהודה מיזש דבר-תורה משמו של "המשכיל שי"ר". נפגע רבי שלמה-יהודה, שלא קרא לו מיזש "הרב שי"ר" ואמר: אני אינני "משכיל שי"ר", ומעתה אינני גם "שי"ר ידידות" ‏[37]...

2325[עריכה]

רבי שמואל הולדהיים, ראש "המתקנים" בגרמניה, חכך להתיר במקום של צורך גדול הפקעת קידושי-אשה בלי גט, מטעם "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" ‏[38], והואיל ו"הפקר בית-דין הפקר" ‏[39], רשות גם בידי בית-דין של המלכות להפקיר כסף-הקידושין. כתב עליו שי"ר: "כבר שלח בן-הדד מלך ארם אל אחאב מלך ישראל: 'כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם'" ‏[40]...

2326[עריכה]

נבואתו של שי"ר נתקיימה: הוא נתחבב על כל בני עדתו, וכשמלאו לו בסיוון תר"ך שבעים שנה, עשתה לו העדה כבוד גדול, ורבים מחשובי העדה סיפרו בשבחו ובשבח מעשיו הטובים. נענה הוא ואמר: רבותי שומע אני את דבריכם ותמה. נולדתי בשנת תק"ן, ומה תקנתי?... .

2327[עריכה]

כשניצחו הרפורמיים בברסלוי והזמינו לרב ודרשן את רבי אברהם גייגר מוויסבאדן, דרש עליו רבי שלמה-זלמן טיקטין, ראש רבניה של ברסלוי: "ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ" ‏[41]... . .

2328[עריכה]

יהודי אונגריא תושבי ווינה בנו להם בית-כנסת ונעשו עדה לעצמם. אמר המטיף רבי יצחק-נח מאנהיימר לרבי אלעזר הלוי איש-הורביץ, רבה של ווינה:
שמח אני על המעשה, שעשו האונגרים.
תמה רבי אלעזר ושאל:
לשמחה זו מה עושה?
הסביר לו מאנהיימר:
עכשיו נדע מי מיהודי ווינה גרמנים הם, ומי מהם - אונגרים.
אמר לו רבי אלעזר:
לפני ימים מועטים בא אלי אדם אחד ושאלה קשה בפיו. לוריה שם משפחתו, ומכאן, שהוא ממלכות בית–דוד. החשבון פשוט וברור: שם-משפחתו מעיד עליו, שהוא מצאצאיו של המהרש"ל (=רבי שלמה לוריה); המהרש"ל היה מבני-בניו של רש"י, רש"י- מבני-בניו של יוחנן הסנדלר, ורבי יוחנן הסנדלר-חוטר מגזע ישי. - ולמה בא אלי? אינו יודע, על איזה לאום הוא מתייחס. המהרש"ל נולד באשכנז, שימש ברבנות תחילה באוסטריה, ואחר-כך בפולניה; רש"י – צרפתי, רבי יוחנן הסנדלר- בבלי, ודוד בן ישי - מואבי. - ראיתי, שאדם זה עתידה דעתו שתיטרף עליו ואמרתי לו: "שמא דייך, שאתה מבני-בניהם של אברהם, יצחק ויעקב"?...

2329[עריכה]

רבי שמואל פריינד, רבה של פראג, קבל לפני המושל על החלטה, שהחליטה העיריה שלא כדין ולרעתם של ישראל. אמר לו המושל:
אדוני הרב, עם כל הכבוד שבלבי אליך, הלא תודה, שראשך היחיד אינו יכול להכריע עשרת הראשים שבעיריה.
החזיר לו רבי שמואל:
אדוני המושל, אם במספרים הדבר תלוי, למה אתה אומר עשרה ראשים ואין אתה אומר עשרים רגליים?...

2330[עריכה]

"גביר-תקיף" פגע בכבודו של רבי מרדכי מלצר, רבה של לידה. אמר לו רבי מרדכי: גס אתה ככיכר-לחם.
רתח "הגביר-התקיף":
מה דמיון הוא זה?
החזיר לו רבי מרדכי:
מודה אני: אין דומה לך...

2331[עריכה]

אמרו לו לרבי יעקב-יוקב אטלינגר, בעל "ערוך לנר": אף על פי שפלוני בן פלוני אין רוח המקום נוחה הימנו, שהוא אוכל טריפות, מכל-מקום רוח הבריות נוחה הימנו, שבעל-צדקה הוא.
החזיר רבי יעקב-יוקב:
תמה אני כיצד יכולים לדור בכפיפה אחת לב כשר וקיבה טריפה?

2332[עריכה]

שד"ר ירושלמי בא לביחוב ונכנס אצל רבי דוד לוריה. גר אני כאן, -אמר הירושלמי, -וב"אתרא דלא ידעי שרא למימר צורבא מרבנן אנא".
תהה רבי דוד על קנקנו וראה, שאין בו לא תורה ולא חכמה. אמר לו:
לחינם אתה טורח ומתפאר לפני כבר ראיתיך...
אמר הירושלמי: טועה מר. זו הפעם הראשונה שאני בא לחוץ-לארץ. קיפחו רבי דוד והחזיר לו:
ואף-על-פי-כן... כבר אמרו: "דאה וראה ואייה אחת היא – עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל" ‏[42]...

2333[עריכה]

פטפטן ישב לפני נתן אדלר, ראש הרבנים של בריטניה, והלאה אותו שעה ארוכה בפטפוטו. לבסוף אמר לרבי נתן: עכשיו אומר למעלתו מה ששמעתי מפיו של רבי יצחק-אלחנן, רבה של קובנה.
הפסיקו רבי נתן:
אי אפשר, ששמעת מפיו של רבי יצחק-אלחנן.
תמה הלה:
מה פירוש אי-אפשר? עדיין לא אמרתי למר מה ששמעתי.
החזיר לו רבי נתן:
כיצד יכולת לשמוע דבר מפיו של רבי יצחק-אלחנן, ואתה מימיך לא נתת לשום בן אדם לפתוח פה ולאמר מלה?...

2334[עריכה]

סיפרו לו לרבי צבי-הירש חיות, רבה של זאלקווא שמצאו לפלוני בן-פלוני אוכל תרנגולת פטומה בתשעה באב. לימד עליו רבי צבי-הירש זכות ואמר "מעלה אני עליו כאילו התענה. קמצן הוא וממונו חביב עליו מגופו, ואכילתו היא עינויו.
אמרו לו לרבי צבי-הירש: אם כן, יהיה מותר לו גם לשתות יין ישן?
החזיר רבי צבי-הירש:
כלום חייב אדם בעינוי עד כדי דיכדוכה של נפש?...

2335[עריכה]

בן שתים-עשרה היה רבי אייזל חריף רבה של סלונים בנושאו אשה, את בתו של יצחק פיין ממינסק, וכל יום היתה חותנתו טורדתו מן הבית ואומרת לו:
לא כאן מקומך; בבית המדרש מקומך.
ולאחר זמן, כשנתפרסם שמו הגדול, היה רבי אייזל אומר:
תבוא עליהם ברכה, על חותני ועל חותנתי: הוא עשני חריף ‏[43], והיא עשתה אותי בקי...

2336[עריכה]

רבי אייזל היה קנתרן מטבעו, ובעירו, בסלונים, אייבו אותו רבים בלבם, אלא שהכל יראו מפני לשונו השנונה, וגם אוייביו הראו לו פנים כאוהבים.
פעם אחת אמר רבי אייזל לפרנס הקהילה, שהיה חשוד בעיניו גם הוא על אחד בפה ואחד בלב:
מזלי גרם, שכיוון שאני קונה לי אוהב, מיד קם לי אויב כנגדו. על זה איני מצטער: שקול האוהב כנגד האויב. על מה אני מצטער? על אויב הנראה כאוהב, שעל ידו שניהם אויבים אותי: הוא גופו, והאויב שקם לי כנגדו...

2337[עריכה]

אמר רבי אייזל:
תמה אני, שהבריות קוראים לי "הרב מסלונים", ואין הם קוראים לי הרב מווילנה". לו יהי, שווילנה אינה רוצה בי, אבל אני רוצה בה ואילו סלונים- היא אינה רוצה בי, ואני איני רוצה בה...

2338[עריכה]

רבי אייזל נולד בבית חסידים. כשגדל פרש ונעשה מתנגד, מכאן ואילך היה מקנתר כל ימיו את החסידים. ביום ראשון של ראש השנה יצא מביתו וראה: חסידי סלונים נושאים על כפיים את רבי אברהם רבם ומביאים אותו ל"תשליך". נענה רבי אייזל ואמר: כדין הם עושים: "שקר אין לו רגליים"...

2339[עריכה]

רבי אייזל בא מסלונים לעיר הסמוכה לה, שבת שם, ואחד מעשירי העיר נקרא שלישי לתורה. הקפיד רבי אייזל ואמר לגבאי:
עד כדי כך מכבדים אתם את העשירים?
התנצל הגבאי והחזיר:
רבי כבוד אין כאן; יראה יש כאן. אדם זה חשוב לרשות. זכות בתו עומדת לו...
לאחר שגמרו להתפלל, ניגש גם אותו עשיר לרבי אייזל ליתן לו שלום ולברכו בברכת שבת. אמר לו רבי אייזל:
שמעתי שמעך ורואה אני, שרש"י קדמך.
תמה הלה ושאל:
רבי מה לי ולרש"י?
הסביר לו רבי אייזל:
כבר פירש רש"י ואמר: "צור היה חשוב מכל מלכי מדיין, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו-מנאו שלישי" ‏[44]...

2340[עריכה]

רבי אייזל לא היה נוהג כבוד בעשירים. אומר היה רבי אייזל הרבה עשירים ראיתי בימי הבלי, וכולם ביקשו כבוד להם בגלל חכמתם. ומה לי עדות מהימנת מהודאת בעל-דין, שהעשירות אינה ראויה לכבוד? אלא מה, חכמתם? לכשתחדל עשירותם תיבחן חכמתם אם היא ראויה לכבוד...

2341[עריכה]

מחבר שלח ספרו לרבי אייזל לשם הסכמה, וכדי לקנות לבו של רבי אייזל כתב לו, שכבר יש בידו הסכמות מאת כמה מגדולי הדור, ואין הוא חסר אלא את הסכמתו של רבי אייזל, שהוא הגדול שבגדולי הדור.
לא שלח לו רבי אייזל הסכמה, והחזיר לו מכתב קצר:" אני מסכים, והם מסכימים; אני מסכים לדברי תורה, והם מסכימים לדברים בטלים" ‏[45]...

2342[עריכה]

מחבר בא אצל רבי אייזל לבקש הסכמה לספרו. עיין רבי אייזל בספר ואמר למחבר:
עצתי, שימהר מר ויברח מביתי, פן תמצאהו אשתי הרבנית ותשחטהו, חלילה.
לטש המחבר עיניים תמהות ושאל:
מה פירוש הדברים?
החזיר לו רבי אייזל:
לפני ימים מועטים אירע מעשה בביתי: תרנגול עלה על דף האטריות והוסיף נופך משלו.
רגזה אשתי הרבנית ומיד שחטה אותו. והרי דברים קל-וחומר: מה תרנגול, שלא הוסיף נופך משלו אלא לדף אחד של אטריות, עלתה לו כך. מר, שהוסיף נפכים משלו לכמה וכמה דפים של הש"ס, לא כל-שכן...

2343[עריכה]

מחבר הביא חיבורו לרבי אייזל לשם הסכמה. דיפדף רבי אייזל בכתב-היד ואמר למחבר:
ישמור מר את כתב-היד, שלא יאבד חלילה...
עד שהמחבר נהנה לשמוע אזהרה יפה זו מפיו של אדם קשה כרבי אייזל שהיה זורק מרה במחברים, סיים רבי אייזל ואמר: גזירה, שמא ימצא גוי את כתב-היד וידפיסו על שמו...

2344[עריכה]

מחבר אורח בא לסלונים, הביא ספרו לרבי אייזל, ואגב שיחה בדברי תורה שאל:
אל מי מאנשי העיר יפנה, כי יקנו את ספרו?
אמר לו רבי אייזל:
עצתי, שיפנה לפלוני בן פלוני.
הלך המחבר לשם. קיבלו האיש בפנים זעומות ואמר לו:
מה לי ולספרים? אני איני יודע לקרוא ספר.
נעלב המחבר וחזר אל רבי אייזל ושאל בתרעומת:
מה ראה מר לשטות בי ולגרום לי עלבון?
החזיר לו רבי אייזל:
לא היתה לי, חלילה, שום כוונה רעה לשטות במר. אדרבה, לטובתו נתכוונתי. אותו איש אין לו עסק כל ימיו אלא בדברים גנובים, אמרתי:
הלה ודאי יקנה ספרו של מר...

2345[עריכה]

ההוא ששאל את רבי אייזל:
מה טעם ספריהם של כמה גדולים אין דורש להם, ואילו ה"עין-יעקב" עם "עין-אברהם" ‏[46] מלמטה לפנים רבים קופצים עליו?
השיב רבי אייזל ואמר:
ברייתא מפורשת היא: "עין תחת עין-ממון" ‏[47]...

2346[עריכה]

רבי אייזל בא לווילנה ושלח פיתקה למשכיל ידוע שהיה נוהג להקדים לפתחן של נקיבות, שיבוא אליו. סירב המשכיל ואמר לשליח:
אם יש להרב צורך בי, יטרח ויבוא אלי.
חזר רבי אייזל ושלח לו פיתקה שנייה:
"בשביל שאני זכר הפסדתי"? ‏[48]...

2347[עריכה]

בין פסח לשבועות היה מעשה:
משכיל מפורסם ישב לפני רבי אייזל וקבל על החרדים, שאין הם נותנים דעתם ללמוד וללמד לבניהם מ"חכמות חיצוניות" אפילו דברים, שהכל צריכים להם, כגון הלכות חשבון.
אמר לו רבי אייזל:
ואתה בקי בחשבון?
השיב המשכיל:
ודאי, רבי. מי שאינו בקי בחשבון, אינו בכלל אדם מן היישוב.
אמר לו רבי אייזל:
אף-על-פי-כן אשאלך חשבון פשוט, שהכל צריכים לו ולא תדע להחזיר תשובה.
תמה המשכיל ואמר:
ישאל נא רבי ואשמע.
החזיר לו רבי אייזל:
הגידה נא, כמה הוא היום לספירת העומר?...

2348[עריכה]

רבי אייזל בא לווילנה ונכנס אצל שמואל-יוסף פין עורכו של עיתון הכרמל: ספר ביקש להדפיס בדפוסו של פין.
עד שישבו שניהם ונשאו ונתנו בדבר, נכנסה אשתו של פין, ואף היא נצטרפה לשיחה.
הקפיד רבי אייזל נענה ואמר:
בנוהג שבעולם, סנדלר – אשתו סנדלרית, בלן – אשתו בלנית, ומכאן שאשתו של בעל "הכרמל" דינה שתהא "כרמלית", ואילו זו – "רשות-הרבים"...
(ברוך הלוי אפשטין, "מקור ברוך" ד', עמ' 1839. – לפי דבריו סיפר לו פין עצמו חידוד חריף וקשה זה של רבי אייזל).

2349[עריכה]

פין היתה לו מילבנה בווילנה. אמר עליו רבי אייזל: שיבחו של לבן, שלבניו קשות; שיבחו של סופר, שלשונו רכה. וחילופיהם בפין: לביניו רכות ולשונו קשה.

2350[עריכה]

ההוא שקבל לפני רבי אייזל:
סופו של העולם, שייחרב. כולו שקר, ו"שיקרא לא קאי" ‏[49]
נחמו רבי אייזל ואמר לו:
תנוח דעתך. העולם יתקיים. בזכותו של החלבן, המביא חלב לביתי, יתקיים. אותו חלבן הוא אמת וחלבו אמת – מים אמיתיים...

2351[עריכה]

חבורה של תלמידי-חכמים החליטה להוציא קובץ לדברי תורה ובאו שניים מן החבורה אל רבי אייזל, שיתן גם הוא דבריו לקובץ. סירב רבי אייזל. אמרו לו השליחים:
כמה מגדולי הרבנים נענו לנו, ולמה אתה, רבי, מסרב לנו?
החזיר להם רבי אייזל:
רקדנים "לא-יוצלחים" נעשים חבורה אחת ורוקדים יחדיו; רקדן מומחה רוקד יחידי...

2352[עריכה]

שאל אחד מזקני חכמיה של סלונים את רבי אייזל ואמר לו: רבי מפני מה ספריך הראשונים חריפים מספריך האחרונים? הלא אמרו:" תלמידי –חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם" ‏[50]
נפגע רבי אייזל והחזיר לו:
שפיל לסופה של מימרה: עמי-הארץ כל-זמן שמזקינים טיפשות נתוספת בהם", ומשום-כך אתה שזקנת אי אתה יכול לעמוד על חריפותם של ספרי האחרונים...

2353[עריכה]

שנים מועטות קודם מותו הדפיס רבי אייזל את ספרו הקטן "מרבה עצה" – פירושים לסיפורים התמוהים של רבה בר-בר חנא. אמר לו אחד ממקורביו:
רבי כל ימיך הדפסת ספרים גדולים, המחזיקים את המרובה, ומה ראית להדפיס עכשיו, לעת זקנתך, ספר קטן המחזיק את המועט?
החזיר לו רבי אייזל:
שמא מישהו יש לו צורך בספרים, שאנו כותבים ומדפיסים? אלא מס הוא, שאנו מטילים על הציבור, דוגמת המיסים והארנוניות, שהרשות מטילה על הציבור ושולחת קסדורים לגבות אותם. והואיל וכך, למאי נפקא מינה, אם הקסדורים גדולים או קטנים? קסדור הוא קסדור, בין גדול ובין קטן...

2354[עריכה]

כשהתחילה הזיקנה קופצת על רבי אייזל שאלו לו:
בן כמה הוא?
השיב רבי אייזל:
אדם שעומד בפני פשיטת רגל, אין שואלים אותו על הבילנצה ‏[51]...

2355[עריכה]

רבי שמואל הולדהיים, ראש רבני הרפורמה בגרמניה, נולד בקמפן של דוכסות פוזנה ובבית מדרש גדל וחונך, יהודית היתה לשון ילדותו ובחרותו, ועד יומו האחרון לא למד לבטא את הגרמנית כהלכה. אמר עליו מיכאל זקש:
הולדהיים אין לו שיור מן היהדות, אלא – לשונו הגרמנית.

2356[עריכה]

כמה זמן קודם מותו חלה הולדהיים את רגליו ומחמת מחלה היה יושב תחתיו. פעם אחת נכנסו אצלו עסקני הרפורמה לבקרו. ראו, כמה קשה לו להניע רגל, ותמהו, מהיכן באה לו חולשה זו.
נענה החולה ואמר:
חוששני, שחולשת רגלי באה לי, משום שהרחקתי לכת...

2357[עריכה]

כשמת הולדהיים, ביקשו בני עדתו לקבור אותו במעלה הקברים, בשורה של רבנים. מיד נכנסו עסקני החרדים לישיבה, שניים מהם הלכו לשאול דעתו של הרב רבי יעקב-יוסף אטינגר.
אמר להם הרב:
אל תבואו בריב עם העדה הרעה הזאת. יקברוהו במקום שיקברוהו ובלבד שיקברוהו...

2358[עריכה]

רבי שמשון-רפאל הירש, מנהיגם של החרדים בגרמניה, היה פרקו נאה, נימוסו יפה וקולו נעים; גדול בתורה לא היה. תחילה שימש ברבנות באולדנברג, אחר–כך נבחר לרב הגליל של ניקולשבורג, ומפניו נדחה ולא נבחר רבי שלמה-זלמן קווטש, רבה של ליפניק, שהיה יליד ניקולשבורג, וגם גדול בתורה היה. נפגע רבי שלמה-זלמן וגבה הר בינו ובין רבי שמשון-רפאל.
לימים נזדמן רבי שלמה-זלמן לניקולשבורג ודרש ברבים. נמנע רבי שמשון-רפאל ולא בא אל הדרשה מחמת אמתלה, שהוא חש בגרונו. שמע רבי שלמה-זלמן ואמר:
טבע הדברים מחייב כך: למדן חש בראשו; זמר חש בגרונו...

2359[עריכה]

רבי יוסף-שאול הלוי נתנסון נתמנה לרב בלבוב ולא בזכות גדולתו בתורה בלבד: סייעה אותו גם זכות עושרו. קרא עליו רבי שלמה קלוגר "המגיד" מברודי:
"היכה שאול באלפיו" ‏[52]...

2360[עריכה]

רבי יוסף-שאול נבחר ל"סים" הפולני בקראקוי, וכשהלך לשם נזדמן על-פי מקרה לפונדק אחד עם רבי שלמה קלוגר, וישבו שניהם ועסקו בשיחה של תורה. דרך אגב סיפר רבי יוסף-שאול לרבי שלמה, למה בא לקראקוי, ואמר:
קודם שיצא מלבוב הכין לו תעודה מאת רופא, שהוא חולה.
שאל רבי שלמה:
תעודה זו למה?
השיב רבי יוסף שאול:
מי יודע, מה ילד יום? שמא אצטרך לה.
הרהר רבי שלמה ואמר:
עצתי, שיכין לו מר עוד תעודה אחת מאת רופא, שהוא בריא...
תמה רבי יוסף-שאול ושאל:
תעודה זו למה?
החזיר לו רבי שלמה:
מי יודע, מה ילד יום? שמא יצטרך לה...

2361[עריכה]

הרב מלבי"ם סירב לצרף למניין-עשרה אחד מבני-עירו, שיצא עליו רינון. אמרו לו להרב:
רבי, חלבנה שריחה רע נמנתה גם היא עם סממני-קטורת.
החזיר הרב:
מכאן ראיה: אחד-עשר, ולא עשרה סממנים היו בקטורת...

2362[עריכה]

עבריין ביקש לקנתר את הרב מלבי"ם ואמר לו:
שמא יודע רבי למצוא היתר לסיגרה בשבת על-ידי שינוי?
החזיר לו הרב:
אמנם יודע אני היתר לכך. כשתעשן סיגרה בשבת, תשנה ותשים את הצד הבוער לתוך פיך...

2363[עריכה]

אמר רבי ברוך-מרדכי ליפשיץ:
טיפשים הם הבריות. כל אדם ואדם דואג דאגת-מחר לעצמו ומתיש כוחו על-ידי כך. מוטב, שהיתה כל קהילה מעמידה לה בעל-דאגה, שליח ציבור, שיוציא חובת דאגה את הקהילה כולה.
אמרו לו:
רבי, הואיל ואותו בעל-דאגה יקבל שכר ופרנסתו תהא מזומנת לו, – על מה ידאג?
החזיר רבי ברוך-מרדכי:
אף לזה יודע אני עצה טובה. יהא שכרו מושלש בידי, ומובטח לכם, שידאג כל היום...

2364[עריכה]

הוא היה אומר:
כמה אין הבריות נוצרים לשונם משקר! עני קבצן נכנס אצל בעל-בית ומבקש נדבה. הלה פוטרו ואומר: "אין לו עכשיו בכיסו מעות קטנות". ואין הוא משמיע לאוזניו מה שפיו דובר. עכשיו אין לו, – וקודם היו לו? בכיסו אין לו, – ובמקומות אחרים יש לו? מעות קטנות אין לו – ומעות גדולות יש לו? הרי שפלט פיו שלושה שקרים בהעלם אחד...

2365[עריכה]

באו לרבי ברוך-מרדכי וסיפרו לו:
פלוני בן-פלוני מת ברעב.
תמה רבי ברוך-מרדכי:
היכי תמצי מת ברעב? כיצד לא בא אלי, או לאדם אחר ולא ביקש לחם? לחם ומים אפשר לבקש מאת כל אדם, ואפילו מגוי.
אמרו לו:
בשעתו היה אדם זה בעל-בית חשוב, וכשהגיע עד כיכר לחם, גנאי היה לו לפשוט יד לאחרים.
נענה רבי ברוך-מרדכי ואמר:
אם-כן למה אתם אומרים, שהוא מת מרעב? מגאווה מת, ולא מרעב...

2366[עריכה]

טינה היתה בלבו של אחד מבני-העיר על רבי ברוך-מרדכי. ויהי היום ורבי ברוך-מרדכי הלך בהשכמת הבוקר להתפלל עם הוותיקין, ופגשו אותו אדם והעז- פנים כנגדו. אמר לו רבי ברוך-מרדכי:
כל ימי, כשהייתי מגיע בברכות השחר ל"יהי רצון, שתצילנו היום ובכל יום מעזי-פנים", – הייתי תמה: כלום לא יום-יום אנו מתפללים ולמה תיקנו להוסיף ולאמר "ובכל יום"? עכשיו אני יודע, למה תיקנו לאמר כך. ידעו מסדרי-התפילה, שעזי-פנים יכולים לצער גם בהשכמת הבוקר, קודם תפילה, ולפיכך תיקנו להוסיף "ובכל יום" – להתפלל היום על מחר...

2367[עריכה]

רבי ברוך-מרדכי שיבח לרב אחד בן דורו, שאדם גדול הוא. אמרו לו:
רבי, אתה משבחו, ואילו הוא מגנה אותך.
החזיר רבי מרדכי ברוך:
מה בכך? אפשר, שנינו טועים...

2368[עריכה]

שאלו לרבי ברוך-מרדכי:
לשעבר היו רבים עוסקים בתורה וספרים היו מעטים; עכשיו עוסקים בתורה מתמעטים והולכים, וספרים מתרבים והולכים. מהי סיבה יש לכך?
החזיר רבי ברוך-מרדכי:
לשעבר היו ישראל זהירים בזקניהם והיו ספרים מעטים מספיקים להצניע בהם את השערות, שנושרות מן הזקנים מאליהן; עכשיו, שאין ישראל זהירים בזקניהם, הרי הם זקוקים לספרים מרובים להצניע בהם את השערות...

2369[עריכה]

בשבת בראשית, קודם קריאת התורה, הוציא הגבאי רשימה מכוסו ולחש לשמש שמות החשובים, שיעלו היום לתורה. אמר לו רבי ברוך מרדכי:
אנו עומדים עדיין בבראשית, ואתה קורא כבר שמות...

2370[עריכה]

באישון-לילה יצא רבי ישראל סלנטר מביתו וראה אור קטן מהבהב מתוך חלונו של סנדלר. נכנס אצלו ומצא אותו יושב ומתקן נעל. אמר לו רבי ישראל:
למה אתה מאחר כל-כך לשבת?
השיב לו הסנדלר:
רב, כל זמן שהנר דולק, חייב אני לעבוד ולתקן.
מיד מיהר רבי ישראל לבית מדרשו וקרא ללומדים בלילות:
אחי ורעי! תורה גדולה קיבלתי עתה מפי סנדלר: כל-זמן שהנר דולק, חייב אדם לעבוד ולתקן...

2371[עריכה]

רבי ישראל סירב לקבל עליו רבנות והתפרנס בדוחק מן הקיצבה, שקצב לו אחד מעשירי קובנה. פעם בא אורח לביתו, הזמינו רבי ישראל לסעודה ואמר לו:
אתה מותר לך לאכול הכל בביתי. לך הכל כשר כאן.
לא הבין, האורח ושאל:
מה פירושם של דברים?
החזיר לו רבי ישראל:
לי כל העולה על שולחני גזל גמור הוא, שהרי משל אחרים אני מתפרנס; לך הכל כשר, שכבר קניתי הכל בשינוי-מעשה...

2372[עריכה]

רבי ישראל נכנס לבית-המדרש להתפלל ולאמר קדיש על אביו. ביקש לירד לפני התיבה ומצא, שכבר קדמו אחר, שבא לאמר קדיש על בתו. ויתר לו רבי ישראל, והתחילו המתפללים מתלחשים זה אל זה:
רבי ישראל מזלזל באמירת קדיש! ‏[53].
הגיעו הדברים לאוזני רבי ישראל, נענה ואמר:
חס ושלום! חשובה עלי אמירת קדיש, אלא לזכותו של אבא אני מבקש לגמול בקדישו שלו גמילות-חסד של אמת...

2373[עריכה]

רבי ישראל שיבח את תלמידו רבי שמחה-זיסל מגרובין, שהוא עוסק הרבה בדברי מוסר. אמרו לו:
אילו לא ביזבז רבי שמחה-זיסל כל זמנו לדברי-מוסר, היה נעשה גדול בתורה.
החזיר להם רבי ישראל:
שׇׁנִינוּ: מי שיש לפניו גלוסקאות, אחת קטנה ושלימה ואחת גדולה ובצועה, מברך על הקטנה השלימה, ולא על הגדולה הבצועה ‏[54].
מכאן, שהשלם חשוב מן הגדול...

2374[עריכה]

רבי צבי-הירש אורנשטיין, רבה של לבוב, נכנס לבית וראה חסידי סאדאגורה רוקדים וצוהלים ברחוב.
אמרו לו:
על מה הם רוקדים וצוהלים?
השיב רבי צבי-הירש:
שמחים הם, שרבי אברהם-יעקב רבם נשתחרר מן התפיסה.
אמרו לו: על מה נתפס רבי אברהם-יעקב רבם?
השיב רבי צבי-הירש: על שטרי-ממון מזוייפים נתפס.
אמרו לו:
ובשל מה נשתחרר?
השיב רבי צבי-הירש:
בשל שטרי-ממון אמיתים נשתחרר ‏[55]...

2375[עריכה]

מעשה ברבי נחום שמש מגרודנה, שבא אצל עשיר אחד לבקש צדקה לעניים. והעשיר אדם גס ורע-לב, הרים יד ברבי נחום וסטרו. מחה רבי נחום לחיו ואמר לו: סטירה זו לי היא. ומה אתה נותן בשביל העניים?...

2376[עריכה]

רבי נחום נכנס לאכסניה ו"ילקוט העניים" בידו כמנהגו.
נסתכל וראה: סוחרים יושבים בחבורה ומשחקים בקלפים, והם דנים אלו עם אלו.
הללו אומרים:
אנחנו זכינו. והללו אומרים:
לא כי, אנחנו זכינו.
פשט רבי נחום את ידו, אסף את הכסף מעל השולחן הטילו לתוך "ילקוט-העניים" ואמר:
רבותי, כולכם טועים. אני זכיתי...

2377[עריכה]

ההוא שבא לרבי יצחק-אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, ליטול עצה הימנו: אם יניח מקומו כאן וייצא לאמריקה, או לאו?
אמר לו רבי יצחק אלחנן:
עד שאחזיר לך תשובה, הגידה נא לי תחילה, למה אתה אומר לצאת לאמריקה- אם משום שכאן כלתה פרנסתך לגמרי, או משום שכאן קשים מזונותיך?
השיב האיש:
רבי קשים ומרים מזונות.
החזיר לו רבי יצחק אלחנן:

אם-כן, שב ואל תצא. ומנהג ישראל יוכיח. בסוכות מנענעים ב"אנא ה', הושיעה-נא", ואין מנענעים ב"אנה ה' הצליחה נא". מה טעם? אדם, שכבר הגיע למדרגה של "הושיעה-נא", על-כורחו הוא עושה כל מיני "נענועים" ומבקש את הישועה בכל ארבע רוחות השמים. תבוא ממקום שתבוא, ובלבד שתבוא. אדם, שלא הגיע אלא עד המדריגה של "הצליחה נא", אל ינוע ומקומו אל ינח...

2378[עריכה]

רבי יצחק אלחנן היה משבח את בני קובנה עירו, שהם נשמעים לו. אמרו לו:
רבי, במה הם נשמעים לך?
החזיר רבי יצחק-אלחנן:
מה אני מצווה אותם?...

2379[עריכה]

רבי אלעזר-משה הורביץ, רבה של פינסק, היה מקניט את החסידים ואומר להם:
כיצד אתם נותנים כבוד צדיקים לרבותיכם, והם אינם עוסקים בתורה ואינם יודעים את התורה?
אמר לו חסיד אחד:
אף-על-פי-כן צדיקים גמורים הם. והא ראיה: בעלי מופת הם, הם גוזרים והקדוש ברוך- הוא מקיים. השיבו רבי אלעזר משה, לדידי לא לזה מופת ייקרא, אלא זהו מופת, שהקדוש ברוך-הוא גוזר, והצדיק מקיים...

2380[עריכה]

בזמן אחד שימש רבי אלעזר-משה רב בפינסק, ורבי אהרן ברבי אשר ‏[56] – אדמ"ור של חסידים בקרלין. אמר רבי אהרן לרבי אלעזר-משה:
מודה אני, שזכות תורה שלך גדולה משלי, אבל זכות-אבות שלי גדולה משלך, שמגזע צדיקים אני.
החזיר לו רבי אלעזר-משה:
אבל אבותיך כבר לא היו גם הם אלא זכות-אבות בלבד...

2381[עריכה]

אברהם-חיים רוזנברג, בעל "אוצר-השמות", פתח בית-ספר במינסק. באו קנאים מבין החרדים וקבלו לפני רבי אלעזר-משה:
רוזנברג שוחט תלמידיו "בסכין חדה וחריפה" ‏[57].
אמר להם רבי אלעזר-משה:
מה טענה יש לכם עליו? השוחט בסכין חדה וחריפה – שחיטתו כשירה...
(א' ח' רוזנברג, "אוצר השמות" א', ניו-יורק תרפ"ג, עמוד 3).

2382[עריכה]

אפיקורס ביקש לקנתר את רבי אלעזר-משה ושאל לו:
שמא מצא היתר לעישון בשבת?
החזיר לו רבי אלעזר-משה:
הן; ביקשתי ומצאתי: מותר לעשן בשבת – על-ידי גוי...

2383[עריכה]

רבי עזריאל הילדסהיימר, רבם של החרדים בברלין, היה אומר:
על שלושה דברים אני מתקנא בקלי-עולם: אין הם נושאים שם-שמים לשווא, אין הם באים לידי ספק-ברכה, ובמקומות מטונפים אין הם באים לידי הירהור בדברי-תורה...

2384[עריכה]

רבי שמעון-אריה שוואבּכר, "הרב מטעם" הראשון של אודיסה, היה לובש גלחוּת: איצטלה שחורה, מצנפת גבוהה, צווארון לבן ועניבה לבנה על חזהו.
לימים דרש מאת פרנסי העדה, שיקנו לו כירכרה וסוסים, כדי שיהא יוצא כדרך שראשי הגלחים יוצאים. אמר לו אחד מן הפרנסים:
רצונך, רבנו, שתהיה גלח לכל דבר, תוציא אשתך. ומעכשיו הברירה בידך: או אשה, או סוסים...

2385[עריכה]

קודם שנתמנה רבי אהרן יילינק מטיף בווינה שימש מטיף בלייפציג. פעם אחת דרש שם על פרק קיג שבתהילים, וכשהגיע עד "להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי-עמו" אמר:
נדיבי-עמו שבלייפציג מתרשלים בצורכי בית-הכנסת ולא התקינו "נר-תמיד".
לא היו ימים מועטים ושניים מן הקהילה אספו כסף והתקינו "נר-תמיד" בבית-הכנסת, וגם שלחו ליילינק חשבון ההוצאות, שעלוּ מאה ושמונים ושניים שקלים. עיין יילינק בחשבון ואמר לאלכסנדר צדרבוים, שהיה אורחו באותה שעה:
טוב ויפה הדבר, ש"נדיבי-עמו" קיימו "נעשה ונשמע". אף-על-פי-כן אין לבי שלם עמהם.
אמר לו צדרבוים:
מה טעם?
החזיר לו יילינק:
בשביל חסר "יוד" אין לבי שלם עמהם ‏[58]... ("המליץ" נומר 11 לשנת 1885, עמוד 172)

2386[עריכה]

אחד משמשי "ההיכל" המפואר, שבו שימש יילינק מטיף בווינה, היה זקן תלמיד-חכם מיוצאי גליציה. והיה אותו זקן משמש את יילינק ופושט מעליו את האיצטלה אחרי הדרשה. אמר לו יילינק פעם אחת:
חס אני לכבודו של זקן תלמיד-חכם כמותך, שתשמשני.
החזיר לו הזקן:
אדוני הדוקטור, כבר אמרו חכמים: "פשוט נבילה, ואל תצטרך לבריות" ‏[59]

2387[עריכה]

רבי אליהו-חיים מייזל רבה של לודז, טרח ונכנס ביום סגריר אצל עשיר אחד לבקש ממנו נדבה לדבר, שהיה בו צורך הציבור. לא פתח אותו עשיר את ידו דיו, אף הגיס לבו בהרב ואמר לו:
רבי, שמא הרבנים הקודמים נהגו גם הם סלסול בעצמם ונעלו ערדליים יפים כמותך?
החזיר לו רבי אליהו-חיים:
הרבנים הקודמים לא היו זקוקים לכך, שבימיהם לא היה הרפש מצוי כבימינו...

2388[עריכה]

רבי שמואל מוהיליבר בא לקובנה וביקש מאת רבי יצחק-אלחנן, שיקרא לביתו אסיפה של טובי העיר לשם חיבת ציון. תחילה, הסכים רבי יצחק-אלחנן. ואחר-כך חזר בו בהשפעתו של יעקב ליפשיץ, מתנגדה של חיבת-ציון, והודיע לרבי שמואל, שמחמת כמה סיבות אין האסיפה יכולה להיות בביתו.
למחר בא רבי יצחק-אלחנן לבקר את רבי שמואל במלונו, ומשום שאותו יום ששי בשבת היה, הזמין רבי יצחק-אלחנן את רבי שמואל לסעודה של שבת.
סירב רבי שמואל ואמר לו:
מוטב, שתהא סעודה מזומנת לי במלוני.
תהה רבי יצחק-אלחנן:
למה מסרב מר?
החזיר לו רבי שמואל:
כאן, במלון אבטח ולא אפחד, שתהא שבתי חסרה סעודה. מה שאין כן אם אסמוך על מר, חוששני, שמא יצטרך להודיעני, שמחמת כמה סיבות אין הסעודה יכולה להתקיים בביתו...
(י' ניסנבוים, "הדת והתחיה הלאומית", ווארשה תר"פ, עמוד קב)

2389[עריכה]

בוועידה של חובבי-ציון, שהיתה בווילנה בקיץ תרמ"ט, היה רבי שמואל ראש המדברים.
השתתף באותה ועידה גם רבי דוד טבלי כצנלבוגן, רבי של ווירבאלן בעת ההיא ומחמת סיכסוך שנפל בינו לבין רבי שמואל, פרש מן הועידה וגם לא בא לרבי שמואל לקחת ממנו ברכת-פרידה.
לימים הוזמן רבי דוד-טבלי לרבנות בסובאלק וכשנסע לשם עבר דרך ביאלוסטוק, עירו של רבי שמואל, ונכנס אצלו. כיוון שהרגיש בו רבי שמואל, נתן לו שלום ואמר לו:
ודאי בא מר לקחת מאתי ברכת-פרידה. צאתו לשלום!...

2390[עריכה]

רבי חנוך-זונדל מכבי, הנגיד מקאמניץ, לא נשא פנים לרבנים, שהתנגדו לחיבת-ציון, ועליהם היה אומר:
הללו דומים עלי כדגים מלוחים הבאים מהולנדיה. כריסם רחבה וראשם קטן...

2391[עריכה]

רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, נזדמן לחתונה של בני-עשירים. החתן לא נשא דרשה והכלה יצאה בשמלה קצרה.
נענה רבי משה-יצחק ואמר:
מצא מין את מינו. החתן אין לו תורה, והכלה אין לה סחורה...

2392[עריכה]

רבי יוסף-זכריה שטרן, רבה של שאוול, אדם קשה היה, ועל-פי-רוב זרק מרה במי שבא לידו. ספרו "זכר יהוסף" מלא בקיאות מופלגת בנוסח הערות קצרות: "עיין פה, עיין שם", ואמרו עליו:
"מלא עיניים כמלאך המוות" ‏[60]...

2393[עריכה]

רבי ירוחם יהודה-ליב פרלמן, "הגדול" ממינסק, הוזמן לחתונה עשירה. כשהביאו את הכלה לחופה, הושיט לה החתן את ידו ונשק לה. מיד פרש "הגדול" מן החופה והלך לו. מיהרו אליו המחותנים לפייס את דעתו ואמרו לו:
רבי מה עבירה יש כאן? הוא בעלה, והיא "כשרה"...
החזיר להם "הגדול":
הכל טוב ויפה, אלא ש"לעיני כל ישראל" הוא קץ כל התורה...

2394[עריכה]

ההוא שבא לרבי אליעזר גורדון, ראש-הישיבה של טלז, וקבל לפניו:
בעיניו ראה בחורים מן הישיבה מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר. אמר לו רבי אליעזר:
וסתם בחורים אינם מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר.
החזיר אותו האיש:
רבי, אין הנדון דומה לראיה. סתם בחורים אין עסקם בתורה.
נענה רבי אליעזר ואמר:
אם-כן, כל חטאם של אלו הוא, שעסקם בתורה. הלוואי והיה זה חטאם של כל ישראל...

2395[עריכה]

כשהוציא הדוקטור קאנטור את "היום", בא לריגה לבקש חותמים לעתונו. בשבת התפלל בבית הכנסת הגדול, ואחרי התפילה, כשיצא מבית-הכנסת, נתלווה עמו החזן רבי ברוך-ליב רוזובסקי. אמר לו קאנטור:
רואה אני, שאין פרנסתך אלא בשבת, שכן רק פעם אחת בשבוע אתה עובר לפני התיבה, בשבת.
החזיר לו רוזובסקי:
רואה אני, שגם אתה, אדוני הדוקטור, אין פרנסתך אלא בשבת.
לא הבין קאנטור ושאל:
הא כיצד?
השיב רוזובסקי:
הן רק פעם אחת בשבוע אין עתונך יוצא, בשבת...

2396[עריכה]

אמרו לו לרוזובסקי:
ראוי אתה, שבשכר תפילתך יבנו לך הגבאים בית של שלוש קומות.
החזיר רוזובסקי:
אם הגבאים יבנו לי בית של שלוש קומות, כיצד אעבור לפני התיבה בימים נוראים ואשקר למקום ואוֹמר: "הנני העני"?...

2397[עריכה]

בימות החול היה אופה אחד, "חובב עמוד", עובר לפני התיבה בבית­-הכנסת של ריגה, והיה מרים קולו עד לשמים. אמר לו רוזובסקי:
רבי פלוני בן-פלוני, מוטב, שיהיו צעקותיך פחותות יותר, וכיכרותיך גדולות יותר...

2398[עריכה]

רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, גמגמן היה. חוץ מרבנות עסק גם בפרקמטיה, ונסתבך בעסק ביש של שותפות. העז שותפו פניו כנגדו וקרא לו רמאי. השיב לו רבי חיים-יעקב:
א-ני ר-מאי, ו-א-תה גמ-ג-מן.
רגז הלה וצעק בחמתו:
אני גמגמן, או אתה גמגמן?
החזיר לו רבי חיים-יעקב:
הו-איל ו-א-תה פו-סל או-תי ב-מום ש-ב-ך, פו-סל א-ני אות-ך ב-מום ש-בי...

2399[עריכה]

רבי משה-יצחק סגל, רבה של פוניביז, עסק גם הוא בפרקמטיה, ולצורכי עסקיו היה יוצא מן העיר לשבועות ולירחים. אמרו לו:
כלום אין להם לבני-העיר טענה עליו, שהוא פורש מן הרבנות לזמנים מרובים?
החזיר רבי משה-יצחק:
זה כמה כבר נתנו פרנסי קהילתי עינם בי לסלקני מן הרבנות, אלא כל אימת שהם באים אלי לשם כך – אין הם מוצאים אותי בביתי...

2400[עריכה]

הוא היה אומר:
מימי לא ניצחני אלא עגלון אחד. ומעשה שהיה כך היה: יצאנו לדרך, אני ועגלוני, וכשהגענו לפונדק עמדנו להתפלל, והשלים הוא תפילתו לפני. אמרתי לו: "שמא אתה בקי בתפילה יותר ממני?"
אמר לי: "רבי, כמה זמן למדת תפילה?" אמרתי לו: "שלשה חדשים למדתי תפילה; אחר-כך התחלתי לומד חומש ורש"י.
החזיר הוא לי: "ואני ארבע שנים רצופות למדתי תפילה, ומה תימה היא זו, שבקי אני בתפילה יותר ממך?"...

2401[עריכה]

ההוא שבא לרבי מאיר-שמחה כהנא, רבה של דווינסק, וביקש מאתו ברכה. סירב רבי מאיר-שמחה ואמר לו: ברכתי אין בה ממש.
לא קיבל הלה ואמר:
אם אמרו: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" ‏[61], קל-וחומר ברכת אדם גדול כמוך.
החזיר לו רבי מאיר-שמחה:
לדבריך, מה צורך יש לך בברכתי שלי עם קל-וחומר? דייך בברכתך שלך בלי קל-וחומר.

2402[עריכה]

שאלו לו לרבי חיים-יוסף זוננפלד:
למה הוא נוטה תמיד לקיצוניות?
החזיר רבי חיים-יוסף:
צאו עמי לחוץ ואראכם: בצידי-דרכים הולכים בני-אדם; באמצע-דרכים הולכים סוסים וחמורים... .

2403[עריכה]

רבי זלמן-סנדר כהנא-שפירא, רבה של קרינקי, היה בנערותו חברו של רבי חיים סולובייציג; יחדיו קיבלו תורה מפי רבי יוסי-בר סולובייציג. פעם אחת שאל רבי יוסי-בר את רבי חיים ואמר לו:
חיים'קה בני, מי משניכם כוחו גדול יותר, בתורה, לפי דעתך – אתה או זלמן-סנדר?
השיב רבי חיים:
זוהי שאלה, שאין עליה תשובה. אם אומר, שאני כוחי גדול יותר, אמצא יהיר, ואם אומר, שהוא כוחו גדול יותר, אמצא בדאי.
נענה אחריו רבי זלמן-סנדר ואמר:
ועכשיו נמצאת גם יהיר וגם בדאי...

2404[עריכה]

מחבר הביא ספרו לרבי יוסף רוזן הרוגטשובי, רבה של דווינסק. פתח רבי יוסף את השער תחילה ומצא, שהספר נדפס בגראייבה, אמר-כך דיפדף בגוף הספר ואמר למחבר:
טובה גדולה אני מחזיק למר על דבר חדש, שמצאתי בספרו.
נהנה המחבר ושאל:
דבר חדש זה מהו?
החזיר לו רבי יוסף:
עד עכשיו לא שמעתי ולא ידעתי, דפוס בגראייבה...

2405[עריכה]

דינה, אשת רבי שאול הלוי, רבה של אמדן, היתה למדנית וכתבה שירים ומליצות. פעם אחת נכשלה וכתבה כ"ף במקום ח"ית.
העירוהּ על כך, נענתה ואמרה:
מקרא מלא הוא: "וקוי ה' יחליפו כח" ‏[62]...

2406[עריכה]

רבי משה חפץ, רבה של טשאווס שברוסיה הלבנה, קנתרן היה וביקשו בני-עירו לסלקו מן הרבנות. לימים הגיעה שמועה, שמת רבה של פינסק. שמע רבי משה ואמר:
עכשיו אני עולה לרבנות בפינסק. והדברים קל-וחומר: מה טשאווס שאינה רוצה בי, רוצה היא שפינסק תרצה בי, פינסק הרוצה, שטשאווס תרצה בי, אינו דין, שהיא גופה רוצה בי...

2407[עריכה]

רבי משה היה מקנתר תמיד את הדיין שבעירו, ולכשזקנוּ שניהם, לקו עיניו של רבי משה ולא לקו עיניו של הדיין. שלח לו רבי משה:
אל תדמה בנפשך, שאני עברתי, חלילה, על "לא תקח שוחד", ולפיכך לקו עיני, אלא ש"השוחד יעוור עיני חכמים" ‏[63] ולפיכך לא לקו עיניך...

2408[עריכה]

רבי ישראל לונשיץ, רבה של דרוהוביטש, היה מן המקילים בטריפות. ויהי היום ואשה ענייה באה אליו ובידה תרנגולת שחוטה, שלא נמצאה בה מרה. טעם רבי ישראל בקצה לשונו את הכבד ואמר לאשה:
אני איני מרגיש טעם מר. שמא תטעמי אתּ?
נאנחה הענייה ואמרה:
רבי, לי מר גם בלא זה.
נאנח רבי ישראל ואמר:
בתי, אם מר לך – כשירה...

2409[עריכה]

המגיד המפורסם רבי חיים צדק מרומשישקי בא לעיר, דרש ברבים ודיבר דברים קשים כלפי מלווים נשכים. למחר אמרו לו לרבי חיים:
"הגביר" שלנו אין כמותו מלווה נשך, והוא חושד בך, שאליו נתכוונת.
החזיר רבי חיים:
אני איני אלא כבען. כבען עושה כובעים לא לפי הזמנה תחילה, אלא הוא עושה אותם כרצונו ומוציאם לשוק. ובדיעבד, מי שנוטל כובע ומוצא אותו לפי מידתו, הרי לו הוא עשוי מלכתחילה...

ב[עריכה]

2410[עריכה]

אמרו לו לרבי פנחס מקורץ:
לדעתו של שפינוזה, טבע האדם וטבע הבהמה – טבע אחד להם, ומותר האדם מן הבהמה אין.
נענה רבי פנחס ואמר:
חבל, שלא שאלו את שפינוזה, שמא ראה מימיו בהמות, שהעמידו שפינוזה אחד?...

2411[עריכה]

רבי פנחס היה מתפלל ואומר:
הלוואי ויבוא משיח, ולא יהיה לנו צורך בצדיקים וב"יהודים טובים"...

2412[עריכה]

רבי לוי-יצחק הברדיצ'בי היה אומר:
אילו כוחי יפה, הייתי מבטל כל הצומות, חוץ מתשעה-באב ויום-כיפור: תשעה-באב מי יכול לאכול, ויום-כיפור מי רוצה לאכול?...

2413[עריכה]

יום-כיפור עלה רבי לוי-יצחק לבימה וקרא:
אבינו שבשמים, אם דעתך לכתוב ולחתום לנו ולכל ישראל שנה טובה ומתוקה – כתוב וחתום: פיקוח-נפש דוחה הכל. ואם דעתך לכתוב ולחתום לנו, חלילה, שנה של יסורים וגזרות רעות, – מה רשות יש לך לחלל יום-כיפור?...

2414[עריכה]

ערב תשעה-באב נכנס רבי לוי-יצחק אצל עשיר אחד ומצא אותו יושב בסעודה ומפטם כריסו בצלי-עוף שמן. אמר לו רבי לוי-יצחק:
אם אתה אוכלו לזה בערב תשעה-באב, מהיכן תקח לך כפרה בערב יום-כיפור?...

2415[עריכה]

רבי לוי-יצחק היה אומר:
הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה, אם יש להם במה למוּת...

2416[עריכה]

אמר לו רבי לוי-יצחק למחותנו רבי שניאור-זלמן בעל "התניא":
כשישראל אומרים "ושמרו" בהתלהבות ודביקות, נעשה "יריד" בשמים, ומה ראיתם אתם בעלי החב"ד למחוק שני כתובים אלו מערבית לשבת?
החזיר לו רבי שניאור-זלמן:
כלום חייבים ישראל להיות בכל "הירידים" שבעולם?...

2417[עריכה]

בראשית ימי מלכותו של ניקולי הראשון ניתנה הדת ברוסיה, שישראל חייבים בעבודת הצבא. באו אל רבי דוב-בּר, "האדמו"ר האמצעי", בחורים שעליהם עלה הגורל לצאת בצבא וביקשו ברכה מפיו. בירך אותם רבי דוב-בּר ואמר להם:
יהי רצון, שתכנסו בשלום ותצאו בשלום.
אמרו לו הבחורים:
רבי, מה דיננו לגבי בשר טריפה?
נאנח רבי דוב-בּר והחזיר להם:
"אונס רחמנא פטריה" ‏[64], אין עבירה זו בגדר "יהרג ולא יעבור".
שתק רגע והוסיף:
ברם, היזהרו והיזהרו, בני, שלא תלקקו את העצמות...
(הלל זלאטופולסקי, "העולם" גליון 31 לשנת 1926)

2418[עריכה]

רבי יעקב-יצחק "החוזה" מלובלין הוכיח את רבי נפתלי מרופשיץ תלמידו ואמר לו:
נפתלי, חכם אתה יותר מדי. התורה אמרה: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" ‏[65]. הרי, שגדולה תמימות מחכמה.
החזיר לו רבי נפתלי:
כדבריך, רבי, אלא שאדם זקוק לחכמה מרובה בשביל שיהיה תמים עם ה'...

2419[עריכה]

אחרי מותו של רבי יעקב-יצחק, היסס אחד מחסידיו כמה זמן האם לנסוע לרבי נפתלי תלמידו. לסוף החליט ונסע. כשנכנס, נתן לו רבי נפתלי שלום ואמר לשמשוֹ:
תן לו כיסא וישב וינוח. עייף הוא. ארוכה היתה דרכו לרופשיץ...

2420[עריכה]

רבי נפתלי היה אומר:
בילדותי, כשהגעתי לתחילת קריאה, לימדני רבי ואמר לי: "נפתלי בני, כל מקום שתראה שני יודי"ם סמוכים זה לזה תקרא – אדֹני".
ראיתי שני יודי"ם קטנים זה על גבי זה (שווא) ומיד קראתי "אדֹני".
אמר לי רבי: "נפתלי בני, טעית. יודים זה ליד זה – אדֹני הם; יודים זה על-גבי זה – שווא הם"...
(עיין כרך שני, סימן 1883)

2421[עריכה]

חסיד של רבי יעקב-יצחק "החוזה" נזדמן לפונדק אחד עם רבי מרדכי מצ'רנובל. אמר לו רבי מרדכי:
ברכתי שלי גדולה משל רבך...
חלשה דעתו של אותו חסיד. נאנח רבי מרדכי וסיים:
אני והוא נזדמנו לפני כמה שנים למקום אחד וברכנו זה לזה ביראת-שמים. ברכתי שלי נתקיימה בו, וברכתו שלו לא נתקיימה בי...

2422[עריכה]

פעם אחת, בשעת "שולחן", פתח רבי אורי מסטרליסק ("השרף") ואמר:
שנינו: "כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה חיגר או סומא" ‏[66]. כיון שכך, כל מי שאינו רבי ועושה עצמו רבי, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה רבי. ותימה: מה עונש הוא זה? אדרבה, נמצא חוטא נשכר.
אלא, – חזר רבי אוּרי ותירץ, – העניין הוא כך. לשעבר, היו הרביים נוטלים "פדיונות" מועטים, ועכשיו הם נוטלים "פדיונות" מרובים.
מה טעם? לשעבר היו הרביים רביים ממש, ועכשיו אינם רביים ממש, אלא עושים עצמם רביים. וזה עונשם: אינם מתים מן הזיקנה עד שהם נעשים רביים ממש, וממילא נעשים "פדיונותיהם" מועטים...

2423[עריכה]

רבי הירש מזידיטשויב לא היה מקפיד, שהסכין לשחיטה תהא דווקא מלוטשה ‏[67]. אומר היה רבי הירש:
מובטח לנו, שלעתיד לבוא ישחוט הקדוש ברוך-הוא לשור-הבּר בזנבו של לוויתן. וכלום ראה מי-שהוא מימיו זנב מלוטש? ‏[68]...

2424[עריכה]

שאלו לרבי מאיר מפרמישלן:
מה טעם נהגו לשתות בערב יום-כיפור יי"שׂ חריף תיכף אחרי שחרית?
החזיר רבי מאיר:
אמרי אינשי: שתוי לא דן ולא דנין אותו...

2425[עריכה]

רבי ישראל מריזין יצא לדרך בכירכרה עשירה רתומה לארבעה סוסים אבירים, כמנהגו, ופגש את רבי מאיר מפרמישלן נוסע בעגלה ענייה רתומה לסוס דל וכחוש כמנהגו. אמר רבי מאיר לרבי ישראל:
ארבעה סוסים אבירים למה?
החזיר לו רבי ישראל:
בשביל שיוציאוך מתוך ביצה.
נענה רבי מאיר ואמר:
מר לשיטתו, ואני לשיטתי: סוס אחד, דל וכחוש, אינו מכניסך לתוך ביצה...

2426[עריכה]

שאל משכיל אחד לרבי מחם-מנדל מליבאביץ, בעל "צמח צדק":
אמרו באגדה: "אלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם" ‏[69].
ותימה: עד שלא נברא העולם ולא ניתלו המאורות – סדר-זמנים מהיכן?
החזיר לו רבי מנחם-מנדל:
הא לא קושיה: אם לא היה עדיין סדר-זמנים לנבראים, כבר היה סדר-זמנים לבורא. אלא קושיה אחרת בפי אליך: מה טעם אנו מבקשים תמיד תירוצים, ואתם מבקשים תמיד קושיות?...

2427[עריכה]

שמואל מוּנקס היה מגדולי מקורביו של רבי מנחם-מנדל.
פעם אחת מצאוהו חסידים עומד ליד גבעה וכולו תפוש מחשבות.
אמרו לו:
שמואל, על מה אתה חושב?
השיב להם:
חשבתי חשבונה של הגבעה ומצאתי כמה עריבוֹת עפר יש בה. בשכר "תיקון" אגלה גם לכם רז זה.
הביאו "תיקון" מן המשובח, שתה שמואל, שנה ושילש, פתח ואמר: לא כל העריבוֹת שוות. זו גדולה וזו קטנה. לפיכך צריך למדוד את העריבה תחילה. אם מידתה שליש גבעה, יש בה בגבעה שלוש עריבות, ואם מידתה חמישית הגבעה, יש בה בגבעה לא פחות מחמש עריבות...

2428[עריכה]

בפרוס ימים נוראים בא שמואל מעיירתו לליבאביץ ושהה שם עד אחרי סוכות, כמנהגו שנה-שנה.
יום שעמד לשוב לביתו אמרה לו הרבנית, אשתו של רבי מנחם-מנדל:
רצונך, שתלך ותקח לי יין מן היינני?
הסכים שמואל, ונתנה לו הרבנית בקבוק וכסף. קנה שמואל יי"שׂ יפה, קצתו שתה וקצתו הצניע לצורך הדרך – ונסע לביתו.
לשנה חזר ובא לליבאביץ בפרוס ימים נוראים. הביא עמו בקבוק ונכנס לביתו של רבי מנחם-מנדל, נתקל ונפל לקרקע ושבר את הבקבוק. יצאה אליו הרבנית ואמרה לו:
מה לך, שמואל שנתקלת?
החזיר לה שמואל:
לא לחינם אומרים הבריות: "מן הפזיזות לא תצאנה הטובות" ‏[70].

  1. ^ השווה: איוב ז ט
  2. ^ תהלים עג ט
  3. ^ השווה: שמות לב כ
  4. ^ זכריה ג ט
  5. ^ ביצה ו א
  6. ^ השווה: בראשית מה יז
  7. ^ עמוס ג ח
  8. ^ "מי" ראשי-תיבות: "מרדכי יפה".
  9. ^ השווה לחידוד מפולפל זה גוף לשון המשנה בברכות פרק הרואה, משנה א: "על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב; על בשורות רעות אומר: ברוך דיין אמת". ויש גורסים שם "שמועות" במקום "בשורות".
  10. ^ דברים לא יח, ובש"ס אמרו: "אסתר מן התורה מניין? ­– ואנכי הסתר אסתיר", חולין קלט ב
  11. ^ דברים לא יז
  12. ^ עיין ביצה יג ב
  13. ^ עבודה זרה יז ב
  14. ^ ויקרא רבה לה ו
  15. ^ "המצפה לשולחן אחרים ­עולמו חשך בעדו", ביצה לב ב
  16. ^ דברים טו ט
  17. ^ "אוי" בגימטריה שבעה-עשר, וגם "טוב" בגימטריה שבעה-עשר
  18. ^ השווה: "מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו ­ אדם הולך ואינו יודע להיכן הולך", תנחומא תולדות, יב.
  19. ^ עיין משנה סנהדרין ב ד, ועיין גם בבא בתרא ק ב
  20. ^ לאחר זמן – רב הכולל של מדינת מורביה.
  21. ^ עיין שבת צב ב
  22. ^ תהלים קלה יט
  23. ^ קהלת י ב – "שינה" – שי"ן ימנית; "שיחה" – שי"ן שמאלית.
  24. ^ שמות ל יב
  25. ^ עיין "ציונים" לסימן 2214.
  26. ^ כתובות יז ב
  27. ^ "שרלת" – שם משפחה חשובה, ונוטריקון הוא זה: "שלום רב לאוהבי תורתך". עיין מאיר היילפרין, "ספר הנוטריקון", ווילנה תרע"ב, עמוד 254.
  28. ^ ידוע מה שמסופר בגיטין נו א על שלושה שפירנסו את ירושלים בשנות המצור: אחד פירנסה בחיטים ושעורים, אחד – ביין, מלח ושמן, ואחד – בעצים ("ציבי"), ו"שבחו רבנן לדציבי".
  29. ^ בראשית מד ג
  30. ^ השווה: "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?", קידושין כט ב
  31. ^ ישעיה מד כה
  32. ^ תהלים לו ז
  33. ^ סוטה יא ב
  34. ^ בראשית יא ב
  35. ^ אבות ד ח]]
  36. ^ סנהדרין כג א
  37. ^ השווה: "למנצח... משכיל שיר ידידות", תהלים מה א
  38. ^ כתובות ג א
  39. ^ יבמות טו ב
  40. ^ מלכים א כ ג
  41. ^ דברים כח מט
  42. ^ חולין סג א
  43. ^ "חריף" – ראשי תיבות: "חתן רבי יצחק פין" ("מקור ברוך" לברוך הלוי אפשטין, ד', עמוד 1835, הערה א').
  44. ^ רש"י במדבר כה טו
  45. ^ השווה: "אני משכים, והם משכימים; אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים", ברכות כח ב
  46. ^ פירושו של רבי אברהם שיק מז'אגר ל"עין-יעקב".
  47. ^ בבא קמא פג ב
  48. ^ כתובות קה ב
  49. ^ שבת קד א
  50. ^ שבת קנב א
  51. ^ מאזן – balance
  52. ^ שמואל א יח ז
  53. ^ לפי הדין, קדיש בן על אב ואם קודם לקדיש של אב על בן ובת.
  54. ^ עיין שבת לט ב
  55. ^ על מעשה זה, שאירע לרבי אברהם-יעקב, עיין ישראל הלוי טלר "קטעי זכרונות", "מימים ראשונים" כרך ב, חוברת ג-ד, עמוד 85-86.
  56. ^ רבי אהרן ברבי אשר ברבי אהרן הגדול. – פינסק וקרלין – שתי ערים תאומות.
  57. ^ פירוש: מוציא תלמידיו לתרבות רעה.
  58. ^ "נדיבי-עמו" בגימטריה מאה ותשעים ושניים.
  59. ^ עיין פסחים קג א – הנוסח שלפנינו שגור בפי העם. ויפה העיר טביוב ("משלים ופתגמים" סימן 2870), שנוסח זה של העם סומך על המימרה המפורסמת "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות".
  60. ^ עבודה זרה כ ב
  61. ^ מגילה טו א
  62. ^ ישעיהו מב לא
  63. ^ דברים טז יט
  64. ^ בבא קמא כח ב
  65. ^ דברים יח יח
  66. ^ משנה מסכת פאה
  67. ^ כידוע, קבעו גדולי החסידים הראשונים להלכה ולמעשה, הסכין של שחיטה טעונה לטישה, וגדולי המתנגדים חלקו על זה. עיין ש' דובנוב, "תולדות החסידות" א', תל-אביב תר"ץ, §20; מ' טיטלבוים, "הרב מלאדי" א', ווארשה, תר"ע, עמוד 30 ועמוד 133.
  68. ^ באגדה אמרו: "לויתן לבהמות נותץ בסנפיריו ונוחרו", ויקרא רבה ב ג
  69. ^ מדרש תהילים צ יב
  70. ^ "פון איילעניש קומט קיין גוטס ניט ארויס", ברנשטין, "שפריכווערטער", עמוד 12, סימן 125.