משנה פסחים ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ד · משנה א | >>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצותא, עושין.
מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין.
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.
ואל ישנה אדם, מפני המחלוקת.
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:
מקום, שנהגו לעשות מלאכה,
- בערבי פסחים עד חצות - עושין.
- מקום, שנהגו שלא לעשות - אינן עושין.
- ההולך -
- ממקום שעושין - למקום שאינן עושין,
- או ממקום שאינן עושין - למקום שעושין,
- נותנין עליו -
- חומרי מקום - שיצא משם,
- וחומרי מקום - שהלך לשם.
- נותנין עליו -
- ואל ישנה אדם - מפני המחלוקת.
לפי מה שאמרו 'נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה, התנה ואמר כי זה הדין לא שייך, והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת.
ומה שהכריח לחייבו שלא לעשות במקום שעושין לפי שזה אינו נראה שנוי שיבוא ממנו מחלוקת, אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין, או שיעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם, אבל הבטלה אין בה מחלוקת:
מקום שנהגו עד חצות - עד חצי היום:
שלא לעשות - כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ב ושחיטת פסח ותיקון מצה של מצוה ג:
ואל ישנה אדם - הכי קאמר, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא יעשה, דהא דקיי"ל אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת וכאן אין מחלוקת, דמאי קא אמרת הרואה אותו בטל אומר זה שבטל חושב שהמלאכה אסורה וחולק על כולנו, לא אמר הכי, אלא אמר אין לו מלאכה שהרי כמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות השנה. והא דתנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, אינו אלא בזמן שדעתו לחזור למקומו, אבל אין דעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג אנשי מקום שהלך לשם, בין לקולא בין לחומרא:
עד חצות. פירוש עד חצות תולין במנהגא אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא. ולדברי הר"ב דיהיב טעמא כפי' רש"י משום ביעור וכו' ותקון [מצה של] מצוה. נראה דאף בזמן הזה קאמרינן. והקשה המגיד בפ"ח מהי"ט דאם כן ערבי חג הסוכות נמי הרי יש לו לטרוח בסוכתו אלא הטעם כדאיתא בירושל' דמחצות שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב. ותמיד שאני דרחמנא אמר (דברים יא, יד) ואספת דגנך והאידנא אע"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה עכ"ד. ולי נראה ליישב דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דסוכה רגילין להקדים לעשותה וזריזין מקדימין ממוצאי יום הכפורים. ולפיכך אין בה טרדה בערב יו"ט שכבר הכינה אבל מצה הרי אמרו בירושלמי [ר' יוסה] אוסר מצה ישנה ונהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה כדאיתא בטור סי' תנ"ח ומשום כך איכא טרדה בע"פ. ועי' במשנה ה' מ"ש שם בס"ד. [ועי' מ"ש במשנה ג' פרק ה' דחולין]:
שלא לעשות. כתב הר"ב כדי שלא יהא טרוד כו' ותקון מצה של מצוה ומסיים רש"י דמצוה לטרוח מבע"י כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו:
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. עי' במשנה דלקמן:
(א) (על המשנה) עד חצות. אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא:
(ב) (על הברטנורא) נראה דאף בזה"ז קאמרינן. והה"מ כתב הטעם מהירושלמי דמחצות מתחיל שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב ותמיד שאני דרחמנא אמר ואספת דגנך והאידנא אע"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה ולכך שאני מערב חג הסוכות דטריד גם כן בסוכתו. ול"נ דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דרגילין להקדים כו' ממוצאי יו"כ אבל מצה נהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה:
(ג) (על הברטנורא) דמצוה לטרוח מבע"י כדי להסב מהר כדאמר בפרק ערבי פסחים חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו. רש"י:
מקום שנהגו: פ"ק דיבמות דף י"ג. אבל מחצות ולמעלה בכל מקום אסור וטעמ' מפ' בירוש' דזמן הקרבת הפסח מחצות ואילך. וכתב עליו הרב המאירי ז"ל ואע"פ שהפסח בא אחר התמיד ותמיד אינו נשחט אלא משש שעות ומחצה ולמעלה מ"מ כל ששחטו משש שעות ולמעלה אפי' קודם תמיד כשר ומאחר שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ע"כ. ואף יחיד קאמר התם בירוש' דבשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה ופריך א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן ומשני התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו ראוי להקריבו אלא אחר חצות כדנפקא לן מבין הערבים ופריך א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאה מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן ומשמע התם דמדאורייתא אסור ואפשר דמדרבנן אלא דאסמכוה מקראי וכתבו תוס' והרא"ש והר"ן ז"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ע"כ. ובגמ' מאי אריא ערבי פסחים פי' דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור למה לי למיתני עד חצות לאשמועי' הך הא כל ערבי ימים טובים אסירי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה פי' משש שעות ומחצה שהיא מנחה גדולה (הגהה אבל בפי' רש"י ז"ל מן המנחה תשע שעות סמוך למנחה קודם לכן ע"כ ועיין על לשונו זה ז"ל בבית יוסף א"ח סימן רנ"א) אינו רואה סימן ברכה לעולם ומשני התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא הכא מחצות א"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי נמי משמתינן ליה. ופי' הר"ן ז"ל מאי אריא ערבי פסחים וכו' כלומר ודאי מנהגא דאיסורא לא אסר מידי אלא במקום שיש עיקר איסורא מדאורייתא אי מדרבנן והם רוצין להחמיר יותר כדי ליזהר מן העבירה ומשום דע"פ מחצות ולמעלה איכא איסורא מהני מנהגא למיסר טפי ולהאי מילתא מאי אריא ע"פ אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי אית בהו עיקר איסורא ומשום הכי ה"ל למכללינהו בהדי ע"פ דהאי מנהגא אסר בהו ומשני דלא אפשר למכללינהו דל"ד והא עדיפא ליה למיתני אי משום דקדים איסוריה דהוי מחצות אי משום דחמיר דמשמתינן עליה אבל אפשר דאי נהוג נמי איסורא בערבי שבתות וערבי י"ט מקמי זמן איסוריה ודאי מהני כיון שיש בהן עיקר איסורא א"נ דכיון דלא חמיר איסורייהו דלא משמתינן עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום היא וכך נראה לי דכיון דבזמן איסורא לא משמתינן ליה אלא דאינו רואה סימן ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגא טפי מיניהו ראיה לדבר ממוצאי שבת דאמרי' ביה דאינו רואה סימן ברכה ואפ"ה אמרי' בירוש' דאי נהוג נשי דלא למיעבד עבידתא טפי משיעורא דאתפני סדרא אינו מנהג עכ"ל ז"ל: (הגהה כתב הרב ר' אליה מזרחי בחדושיו שעל הסמ"ג בדף רנ"א וז"ל מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ואי קשיא במאי קמיירי אי בטועין בו באיסור מאי אין עושין דקאמר דמשמע אפי' אחר שנודע להם שטעו הא קיימא לן כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו שאומרי' לו מותר אתה ואינו צריך לא שאלת חכם ולא חרטה. ואי בידעי היתרו ואפי' הכי נהגו בו איסור מאי אריא ערבי פסחים אפי' ימים דעלמא נמי דאע"ג דבטלה דעתן אצל כל אדם כדתניא בפ"ק דפסחים מאימתי אסור בעשיית מלאכה משעת האור ופי' רש"י ז"ל אבל קודם לכן אפי' נהגו בטלה דעתן אצל כל אדם ה"מ לאחריני אבל לדידהו לא דלא גרע מנדר. י"ל לעולס בדידעי היתרו ונהגו בו איסור והא דנקט ערבי פסחים משום אחריני דאזלי התם נקט לה לאשמועי' דהאי מנהגא דערבי פסחים עד חצות מנהג של עיקר הוא ולא אמרי' ביה בטלה דעתן אצל כל אדם וכל ההולך שם נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אבל בשאר ימים דוקא אינהו גופייהו אסירי מידי דהוו כשאר נודרין דעלמא אבל לאחריני לא משום דבטלה דעתן אצל כל אדם ודוקא מהנץ החמה אבל קודם לכן פליגי בה ר' אליעזר בן יעקב ורבינו יהודה למר בטלה דעתן אצל כל אדם ולמר לא בטלה אלא קודם אור י"ד בלבד דייקא נמי דקתני מקום שנהגו למכור בהמה דקה מקום שנהגו לאכול צלי מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב ולא כיילינהו לכולהו לומר מקום שנהגו בו מנהג אחר עושין ש"מ לפרושי מנהגי דאית בהו עיקר אתא לאשמועי' דהני מנהגי מנהג של עיקר הן וחיייבי' לנהוג בם כל הבאים באותו מקום ולא אמרי' בהו בטלה דעתן אצל כל אדם עכ"ל ז"ל): ומתני' מייתי לה פ"ק דיבמות דף י"ד. ומאי דפריך עלה התם פריך בירוש' נמי ומשני: ואיתא נמי בפ"ק דחילין דף י"ח:
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת: כדפי' רעז"ל מפ' לה רבא בגמ' ובירוש'. ואביי קאמר דארישא קאי אהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. וכתב הר"א אזכרי ז"ל דבירוש' משני נמי ר' יוחנן דלעולם מתני כפשטה דאף ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה ויעשה קאמ' ולא קשיא רישא אסיפא דרישא מיירי בסתם בני אדם דליכא מקלוקת אם יבטל כמנהג מקומו דיתלו לומר מלאכה הוא דלית ליה ואינו משנה מנהגנו וסיפא מיירי במתמיה כלומ' באיש עסקן מאד שלעולם אינו בטל וזה אל ישנה ליבטל אלא יעשה מלאכה ואין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מפני המחלוקת אע"ג דבדעתו לחזור מיירי מתני' כדפי' הר"ן ז"ל ומדינא יש לו לעשות כמנהג מקומו כיון דכתי' וכל נתיבותיה שלום וי"ל דמעיקרא לא קבלו היכא דנפיק חורבא דמחלוקת ולקמן בירוש' גבי ט' באב אמרי' נמי במתמיה ומוכרח לפרש כן ע"כ. ועיין בתשובו' הרשב"א ז"ל סי' של"ז שפירש שם מתניתין ובטור א"ח סי' תס"ח:
יכין
מקום שנהגו שלא לעשות: דגזרו שמא ע"י עסקו ישכח לבער חמץ ולשחוט הפסח:
אין עושין: ואנו נוהגין לעשות מלאכה עד חצות [תס"ח מג"א סק"ו]. מיהו לאחר חצות אסור בכל מקום אפי' בעושה בחנם, מדהוה זמן שחיטת הפסח, ואף דהשתא ליכא פסח, הרי נאסר במניין, ולהכי נשאר באיסורו אף שנסתלק הטעם. ולא דמי למשקין מגולין, דשרו השתא מדליכא נחשים מצויין [כי"ד קט"ז], התם מתחלה גזרו רק במקום שמצויין נחשים. אמנם כל מלאכה המותרת בחה"מ שרי בע"פ לאחר חצות, ומותר לכתוב ספרים דרך למודו. ולהסתפר על ידי עכו"ם, מתיר רש"ל. ובשכח ליטל צפרניו, מותר לטלן אחר חצות [ח"י שם]:
וחומרי מקום שהלך לשם: מיהו חומרי מקום שהלך לשם, אם דעתו לחזור, דוקא ביישוב אסור אבל חוץ לתחום שרי, ואם הוא עדיין תוץ לתחום, אפילו אין דעתו לחזור מותר:
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת: כשהולך למקום שאין עושין, אבל כשהולך למקום שעושין, אין בהשנוי משום חשש מחלוקת דלא יחשדוהו למחמיר, רק יאמרו מלאכה הוא דלית לי'. מיהו כשנוהג חומר מקום שיצא משם בדבר הנראה משום שדעתו לחזור, אל יתראה בפני הצבור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות | רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש