תוספות יום טוב על פסחים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על פסחים · ד · >>

משנה א[עריכה]

עד חצות. פירוש עד חצות תולין במנהגא אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא. ולדברי הר"ב דיהיב טעמא כפי' רש"י משום ביעור וכו' ותקון [מצה של] מצוה. נראה דאף בזמן הזה קאמרינן. והקשה המגיד בפ"ח מהי"ט דאם כן ערבי חג הסוכות נמי הרי יש לו לטרוח בסוכתו אלא הטעם כדאיתא בירושל' דמחצות שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב. ותמיד שאני דרחמנא אמר (דברים י"ט א) ואספת דגנך והאידנא אע"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה עכ"ד. ולי נראה ליישב דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דסוכה רגילין להקדים לעשותה וזריזין מקדימין ממוצאי יום הכפורים. ולפיכך אין בה טרדה בערב יו"ט שכבר הכינה אבל מצה הרי אמרו בירושלמי [ר' יוסה] אוסר מצה ישנה ונהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה כדאיתא בטור סי' תנ"ח ומשום כך איכא טרדה בע"פ. ועי' במשנה ה' מ"ש שם בס"ד. [ועי' מ"ש במשנה ג' פרק ה' דחולין]:

שלא לעשות. כתב הר"ב כדי שלא יהא טרוד כו' ותקון מצה של מצוה ומסיים רש"י דמצוה לטרוח מבע"י כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו:

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. עי' במשנה דלקמן:

משנה ב[עריכה]

ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער. תימה לר"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת ועד כאן לא שרינן בהולך ממקום שלא לעשות כו' אלא משום דאמר כמה בטלני איכא בשוקא הא אי לאו האי טעמא הוה אסור לשנות. ומיהו י"ל אי מדאורייתא חייב לבער משום מחלוקת לא יעבור על דברי תורה. ועוד אור"י דלא שייך מחלוקת בפירות דאמרינן ממקום שכלו באו. תוספות:

חייב לבער. פי' הר"ב בכובש ג' מיני ירק כו' אוכל כו' הואיל כו'. וטעמא פי' הר"ב במ"ה פ"ט דשביעית ע"ש:

צא והבא לך אף אתה. ל' הר"ב מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא. כלומר דהא דשרי ת"ק משום שהמין הכלה בלוע מטעם מין שלא כלה כדמפרש בשביעית. וקא"ל ר"י דאין להתיר משום כך שהרי אם יאמרו לאדם אחר שיביא גם הוא מזה המין שהביא זה האיש לא יוכל למצוא כי המין בעצמו כבר חלף הלך לו וכלה ומין זה הבלוע ממין שאינו כלה כמו שהביא זה האיש ג"כ לא ימצא דמילתא דלא שכיחא הוא שימצא כבוש כיוצא בזה והואיל וא"א למצוא אין להתיר שלא לבער. ולשון רש"י צא והבא לך אף אתה מאותו המין מן השדה והרי לא תמצא ואסור ע"כ. והר"ב נמשך אחר לשון הגמרא. שבאוקימתות האחרות גם לשון אף דחקתו לפרש דאאחרים קאי:

משנה ג[עריכה]

מקום שנהגו שלא למכור. פירש הר"ב. דהחמירו דלמא אתי למכור גסה ומקשה בגמרא פרק קמא דעבודת כוכבים למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא. והא תנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות [של עכו"ם] מפני שחשודים על הרביעה בריש פרק ב' דע"ז. ומסיק דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ועל בהמת ישראל הוא דלא חס אבל זו שקנאה חס עליה:

אין מוכרין להם בהמה גסה. פירש הר"ב דגזור שמא ישאיל וכו'. ויעשה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וכן לשונו בפרק קמא דעבודת כוכבים משנה ו' ומה שכתב א"נ פעמים שמוכרה לו [ע"ש] עם חשיכה וצועק לה הישראל כו' ונמצא מחמר וכו'. וא"ת והרי כתב הר"ב בריש פ' בתרא דשבת דחיובא דמחמר כשטעונה מיהת כל שהוא. וא"כ תיפוק ליה מטעם הקדום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ותירצו בתוספות פרק קמא דעבודת כוכבים דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה אסרינן מכירה דלית בה איסור כי אם לפי שעה בשעת מכירה דסמוך לחשיכה ודוקא שאלה ושכירה אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום שעת המכירה דלפי שעה לא אסרינן אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי. ע"כ. וכלומר שהוא לאו דבגופיה. ולי היה נראה דהכא מיירי שאחר הקנייה שכבר קנה העובד כוכבים יחמר הישראל לפי שירא פן יחזור העובד כוכבים ממקחו ויבא עמו לפחות לידי מחלוקת. אי נמי שלא יהא לו תרעומות מן העכו"ם מיד. ודכתב דמחמר אחר בהמתו לישנא דדינא דמחמר נקט דאיתמר בהאי לישנא בגמ' פרק בתרא דשבת משום דמסתמא בהמתו הוא דמחמר שהיא מכרת בקולו אבל ודאי דאיסור דמחמר איתא בשאר בהמה נמי דמאי שנא דאיסורא דגופיה הוא ובחד לישנא בגמרא איתא המחמר אחר בהמה בשבת כו' והשתא אתי שפיר דכיון שאחר הקנייה הוא. נמצא שאין זו בהמתו שיהא מצווה עליה בשביתתה אבל משום מחמר עביד איסורא אפילו כשאינה בהמתו כדאמרן. ויש לדקדק קצת מלשון הרמב"ם שכתב בפירושו שמא ימכרנה ע"ש ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה וכו' ואי איתא דקודם הקנייה מיירי. לא היה צריך לכתוב אלא שמחמרה כדי שיקנה אותה אלא ודאי שכבר קנאה ומשום שלא ייטב בעיניו ורוצה לחזור ממקחו או להתרעם עליו הילכך מחמרה וכו' והואיל והמקח נגמר ונעשה ואין יכול לחזור בדין אין כאן איסור שביתת בהמתו. ומשום מחמר איכא כדאמרן. אלא שנראה קצת דדוקא בבהמתו אסר רחמנא דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך. ושוב מצאתי בהר"ן דפרק קמא דעבודת כוכבים דמפליג נמי בין מחמר לשביתת בהמה כמו שכתבתי והפריז עוד דמיירי שיוכל לחזור בדין אם נמצא טעות במקחו שכן דרכן של בני אדם לקנות בהמה ואם יהיה טעות במקחו שיחזור ואפילו הכי לא הוי בהמתו הואיל והקנייה נעשית ונגמרה והביא ראיה לדבריו:

[וסייחים. מפורש במ"ג פ"ה דבבא בתרא]:

ושבורים. פירש הר"ב מחלפי וכו' וכן פירש"י. ובמסכת עבודת כוכבים לא פירש הר"ב כן ושם אפרש בס"ד:

רבי יהודה מתיר בשבורה. פירש הר"ב דאינה בת מלאכה לעולם. והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ולא חזי לה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מינה לזבוני שלימה. רש"י:

בן בתירא מתיר בסוס. פירש הר"ב הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. וכן פירש רש"י כאן ובמסכת עבודת כוכבים. ושם לא פירש כן הר"ב אלא בעומד לרכיבה לכולי עלמא שרי וכי פליגי במיוחד לעופות דבן בתירא סבר כל חי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם. וכן כתבו התוספות דרש"י לא דק בפירושו זה דבפרק המצניע [צד. ] אמרינן דכולי עלמא סברי דאדם נושא את עצמו וכפירוש הר"ב שם משנה ה'. מכל מקום נראה לי לישב פירוש רש"י על הדרך שכתבו התוס' בפרק המצניע שחכמים אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חלקו חכמים בסוסים ע"כ. ולפיכך נקט רש"י סוס דרכיבה משום דרבנן דאסרי אפילו בסוס דרכיבה וניחא ליה לאשמעינן כח דרבנן דהלכה כמותם מלאשמעינן כח דרבי יהודה אע"ג דכח דהתירא הוא. וזה מחזיק לפסק הר"ב והרמב"ם בכאן ובמסכת ע"ז שכתבו דאין הלכה כבן בתירא ובגמ' דעבודת כוכבים אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא אלא ודאי דלא הוה בגירסתם וכמו שכתבתי בכיוצא בזה בריש מכילתין. ותמה אני על הרב המגיד בפ"כ מהלכות שבת שכתב הרמב"ם ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו. וכתב ה"ה כבן בתירא ובגמ' וכו' אמר ר"י הלכה כבן בתירא ע"כ. ור"י גופיה קאמר בפ' המצניע דר"י בן בתירא סבירא ליה דאפי' עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפי' במיוחד לעופות וכן פי' הרמב"ם במשנתינו דהכא ודעבודת כוכבים. והיינו כפי' התוספת דבמס' ע"ז ואם כן היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתירא אלא כמ"ש בפי' המשנה דאין הלכה כבן בתירא. ול"ג בגמרא אמר ר"י הלכה כבן בתירא. ועוד בפרק המצניע אמרו ר' יהודה בן בתירא ור"נ אמרו דבר אחד ואיכא מ"ד דכל כה"ג שיטה היא ואין הל' כחד מינייהו. מיהו הר"ן חולק בזה בפ"ק דסוכה. מכל מקום הואיל ולא אפסק הלכתא פסק כת"ק:

משנה ד[עריכה]

שלא לאכול. לשון הר"ב שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ וכן לשון הר"ן. ולא ידענא מאי קאמרי דהא מקום אכילת פסחים בכל העיר ולא בכל הארץ כדתנן בסוף פרק איזהו מקומן. ולשון רש"י כאוכל פסח בחוץ [ומיהו בר"פ כיצד צולין [ע"ד. ] דמייתי למתני' שם בסוגיא שם כתב ג"כ רש"י בחוצה לארץ ונ"ל שמאיזה תלמיד טועה הוגה כן ואין צ"ל אלא בחוץ]:

משנה ה[עריכה]

רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. פירש הר"ב ולא מחזי כיוהרא והא דבסוף פ"ב דברכות לענין חתן שלא יקרא ק"ש איפכא שמעינן להו דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא. אבל התם כיון דכ"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיוהרא ורשב"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא מחזי כיוהרא אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שינויא אחרינא דמוחלפת השיטה. וכתב הב"י בסי' ע' גבי ק"ש דהרמב"ם פוסק דרשאי משום דס"ל כהאי שינויא דמוחלפת השיטה וא"כ קמה לה סברת ת"ק אליביה דרשב"ג וקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה"ט נמי פסק הרא"ש דאינו רשאי משום דסובר כאידך שינויא וסבר רשב"ג דאינו רשאי והלכה כמותו בכל מקום וכו' אלו דבריו ז"ל. ואני תמה עליהם דהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות תענית לא הביא דברי רשב"ג דמשנתינו דהכא ואילו כדבריו ז"ל ה"ל לפסוק דלא חיישינן ליוהרא ושכל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם. וכ"כ בהדיא בפירוש המשנה דאין הלכה כרשב"ג בכאן ובברכות אלא נ"ל דלא זו הדרך ולא זו הסברא של הרמב"ם אלא סבירא ליה נמי כאידך שינוייא דלא מוחלפת השיטה כלל דהכי ניחא טפי. אי נמי משום דרב שישא בר אידי דמשני ליה בתראה הוא כדכתב הב"י להרא"ש ובתרתי מתני' פסק כת"ק ולא כרשב"ג והאי כללא דקאמר כל מקום ששנה וכו' אמוראי פליגי ביה והרמב"ם סבירא ליה כמאן דפליג וכבר כתבתי בזה במ"ז פ"ח דערובין. והרא"ש פסק כרשב"ג משום דמסתבר ליה טעמיה דרשב"ג וכ"כ בשם הרי"ף בסוף פרק גט פשוט דהדין כללא דכל מקום ששנה רשב"ג כו' לאו דוקא הוא דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. וכ"כ הר"ן במשנה ד' פ"ו דכתובות דגאונים פסקו שם כרשב"ג שבמשנתינו לפי שאינו חולק ע"כ. ואי איתא דכללא הוא אפי' אתא לאפלוגי הלכה כמותו:

וחכמים אומרים ביהודה כו'. פי' הר"ב חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה כו' איסור גמור כו' עי' מ"ש הר"ב בסוף פ"ק דיבמות מאי דפריך בגמרא מלא תתגודדו:

ובית הלל מתירין. פירש הר"ב מידי דהוה אתענית וכו'. ולכאורה סברא דבית שמאי עדיפא דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה. ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח כמ"ש בריש פירקין וקאמרי בית הלל דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח הוא הוי איסור מלאכה דידיה כאיסור אכילה דתענית שהרי הקרבן והתענית שוים הם דשניהם לכפרה באים. ובקרבן עצמו הלילה הולך אחר היום ולא היום אחר הלילה. אלא דהכא איסור דלילה שאחריו לאו משום לתא דידיה אלא משום עצמו. ולפיכך יליף מתענית דמצינו שאיסורו ביום בלבד ולא בלילה כלל. כן איסור מלאכה דמחמת קרבן הדומה לו כמ"ש לא נאסר הלילה שלפניו. וא"ת ומאי דוחקיה דרש"י והר"ב דפירשו לעיל דלא כהירושלמי והרי בכאן לחכמים על כרחיך צריך לההוא טעמא. ויש לומר דבירושלמי עצמו פריך א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן דאסור בכל היום ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא עד חצות כדאיתא בריש פרק דלקמן כמ"ש התוספות בריש פרקין והאי שנויא ס"ל לדוחק דכיון דמשום שהוא יום קרבן אסרינן לא שייך לחלק היום בעצמו. וביהודה נמי שעושין מלאכה לסברת רש"י והר"ב לית להו טעמא דירושלמי באחר חצות אלא כפירושם:

הנץ. עיין מ"ש במ"ב פ"ק דברכות:

משנה ו[עריכה]

גומרה בי"ד. דהיינו עד חצות דוקא דאין לך לצורך המועד יותר מלספר ולכבס ולכך התירו חכמים ואפילו להתחיל ואפילו הכי לא התירו אלא עד חצות. הרא"ש:

וחכמים אומרים שלש אומניות עושין. כבר כתבתי לשון הרא"ש דאפילו להתחיל שרי וטעמו כמ"ש הראב"ד בהשגה סוף הלכות י"ט דמדאמרינן ג' אומניות עושין ש"מ דלהתיר באו ולאו לאסור באחרים שלא לגומרי דהוה ליה למימר וחכמים אומרים אין עושין אלא ג' אומניות:

משנה ז[עריכה]

מושיבין שובכים. לשון הר"ב שובכי יונים וכו'. נראה דגריס במשנה כלישנא אחרינא שכתב רש"י וז"ל ל"א הכי כתב בסדר משנה מושיבין שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים והכי מסתברא דשובך לא שייך אלא ביונים עכ"ל. והר"ב מפרש דישיבת שובכים ליונים נמי לגדל אפרוחי יונים ולגירסת הספרים אע"ג דרש"י מפרש לה נמי לענין ישיבת ביצים נראה יותר כדברי המגיד בסוף הלכות י"ט כדס"ד בדעת הרמב"ם דמושיבין שובכין מלשון שובך ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת. וכן נראה מן הערוך. וקושיא דהשתא אותובי כו' ממ"ש ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה כ"ש שמחזירין אותה כשברחה ע"כ:

בארבעה עשר. בסיפא דמוליכים כלים מבית האומן מסקי המגיד והב"י דהיינו כל היום דלאו מלאכה הוא ולא אסרו במועד אלא שמא יאמרו תקנן במועד. והלכך בי"ד כל היום שרי. וכתבו שכן מצאו במקצת ספרי הרמב"ם ומדהרמב"ם התחיל בסיפא וביאר בה דכל היום קאמר והדר כתב לכל הני דרישא ש"מ דהני נמי לאו מלאכות הן אלא טרחא אבל הטור הקדים וכתב לכל הני סתמא והדר כתב לסיפא דמוליכין כו' וביאר בה דכל היום שרי משמע דס"ל דאינך לא משתרו אלא עד חצות:

מחזירין וכו' ואם מתה. פירש הר"ב והוא שישבה כו' דשוב כו' הלכך אם מתה מושיב כו' פתח בחזרה וסיים במתה והכי הוה ליה למימר הילכך אפי' אם מתה מושיב כו' דודאי דמשום דרבותא הוא תני ליה במתניתין ורבותא דתרנגולת אחרת שלא ישבה על אלו הביצים מעולם איכא טרחא יתירה להושיבה. שאינה יושבת על ביצים שהוחמו מאחרת אלא בקושי ומה"ט סבירא להו הרמב"ם והטור דהך דמתה בי"ד דוקא קאי ולא בחול המועד הואיל ואיכא טרחא יתירה והאי פירקא בי"ד עסיק כל מה דאפשר לאוקמי בי"ד מוקמי ואע"ג דהשתא איכא נמי לאקשויי השתא אותובי שובכין לכתחילה אמרת דשרי אם מתה מיבעיא דהא לא קשיא דבכמה דוכתי אמרינן זו ואין צריך לומר זו קתני אלא דהנך תלת בבי לאו מתני בחדא סוגיא דרישא ומציעתא מתני בזו וא"צ לומר זו ומציעתא וסיפא מתני בלא זו אף זו הוה קשיא ליה וכיון דאוקימנא מציעתא בחה"מ קמו להו רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי"ד בזו וא"צ לומר זו ותו לא קשיא מידי כן כתב בית יוסף סי' תקל"ו ולפיכך נמי כמו שאפשר להגיה בדברי הר"ב מלת אפילו. כן אפשר להגיה מלת בי"ד. ויהיה הלשון הילכך בי"ד אם מתה וכו' ומתישב גם כן מה שהקשתי. ועוד שיהיו דבריו מסכימים לפסקו של הרמב"ם והטור ע"כ לא הגהתי והנחתי הלשון שקיל למעיין והבוחר יבחר:

משנה ח[עריכה]

מרכיבין דקלים כל היום. פי' הר"ב שהזכר עושה פירות והנקיבה אינה עושה פירות וכ"כ רש"י וכ"כ התוס' בפרק רבי ישמעאל במנחות דף ע"א וצריך לומר שנקרא זכר על שם שהוא נעוץ ורוכב באילן והאילן שהוא נעוץ בו ורכוב עליו נקרא נקבה לפי שהוא נקוב ומקבל הזכר וכל זה אינו מספיק להסכמת השמות כי יותר היה ראוי שיקרא העושה פירות נקבה והבלתי עושה זכר ומצאתי בערוך ערך נסן [ע"ש] שכתב שיש בדקלים זכר ונקבה ופירות הזכר אין בהם מחיקות כתמרים אלא טעם אכילה בלבד ובעודם קטנים. וכשיגדלו לזמן מועט יופסדו מלאכול אבל מהנים לדרך אחרת שבהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הן כעדשים מביאין פרי הזכר ומסביכין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכים לה אגד והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאין פירות נאים ובלבד שלא תאחר זמנן אפי' יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל. ואותן התמרים שאחרו בלא הרכבה לא יצליחו ובהגיע התור יום י"ד בניסן על זה אמרו מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד:

וכורכין את שמע. כתב הר"ב שני פירושים. ותנאי נינהו כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין דברי ר"מ. ר"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. נמצאת למד שפירוש הראשון דברי ר"י הן. ופירוש השני דברי רבי מאיר הן. וכן פירשם רש"י. ובפרק היה קורא מפרש הר"ר יונה לדבריו דזה שכתב בדר"מ שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת ר"ל שלא היו מפסיקין כלל בין אחד לואהבת שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וגם לא היו מאריכין בדל"ת. ור"י אמר מפסיקין היו בדל"ת. אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וקשה על זה שלא ה"ל לומר לשון מפסיקין אלא מאריכין היו. אלא הכי פירושו. אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין. כלומר שלא היו קוראים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שעיקר מצות קריאת שמע הוא לקרות עם הטעמים שלה. ר' יהודה אומר מפסיקים היו. כלומר אומרים היו שמע ישראל בנחת אלא הכריכה היתה שהיו כורכים שמע עם ואהבת ולא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ע"כ. אבל מצאתי לפירש"י. בירושלמי. דהכי איתא התם אמר רב אחא וכו' שמע ישראל וגו'. אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. ר' יוסי וכו' שמע ישראל וגו'. אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך ע"כ ונראה דודאי דרש"י מפרש מהירושלמי הזה וגירסתו היתה בין אחד לואהבת וראיה לדברי דבפ"ו דמנחות דף ע"א מפרש ולא היו מפסיקים ליתן ריוח בין תיבה לתיבה ע"כ. הרי שכתב פי' הראשון דירושלמי ומכל מקום בירושלמי אין למחוק הגירסא דנ"ל דהרוקח גירסתו כך היתה שכתב ב"י בסימן פ"א בשמו להפסיק בין אחד לברוך ונ"ל שע"פ הירושלמי כתב כן:

וקוצרין וגודשין לפני העומר. בגמרא פריך והתנן פ"י דמנחות משנה ח' קוצרים בבית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם. ותו על ג' תנן והני ד' הוו אלא סמי מכאן קצירה:

וקוצרין לפני העומר. כאית תניי דתני מלפני העומר בירושלמי ריש מסכת חלה כמ"ש שם דלאידך תניי דתני התם מלפני הפסח. הכי נמי הוי ליה למתני הכא לפני הפסח:

מתירין גמזיות. לאית ספרים דגרסי מחזיר כמ"ש הר"ב הוא מלשון זירין דארזא בגמרא דסוף שבת אמתני' ולא את הזירין דאיכא דמפרש לה בגמרא זירי דארזי והן ענפי אילנות כו'. [ועי' מ"ש מ"ו פ"ג דמעילה]:

ונותנים פאה לירק. פירש הר"ב דקי"ל דכל דבר שאין מכניסו לקיום כו'. ואמרינן בגמ' דאינהו נמי ס"ל להך כללא כדתנן סתמא במ"ד פרק קמא דפאה. והכא בעלי הלפת שמכניסין אותן לקיום ע"י האמהות עסקינן מר סבר מכניסו לקיום ע"י ד"א שמיה קיום. ומר סבר לא שמיה קיום:

משנה ט[עריכה]

[ששה דברים כו'. בגמ' שלנו זו אינה מן המשנה. אלא תנו רבנן ששה וכו'. וכן כתב הרמב"ם זאת ההלכה היא תוספתא. אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ע"כ]:

גירר עצמות אביו. כדכתיב בדברי הימים (ב' כח) וישכב אחז עם אבותיו ויקבר בעיר ירושלים כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל ומדתנן גירר עצמות אביו והוה ליה למתני כשמת אביו גררו אלא שמע מינה שהיה זה אחר עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחילה. ואחר זמן כשנתעכל הבשר מלקטים העצמות וקוברין בארזים כדאיתא בסוף פי"ד. אבל לפי הטעם דגררו משום שיתגנה וכו' כדפי' הר"ב וכפירוש רש"י לא יתכן לומר דבלקיט עצמות גירר דמשמע שמתחילה בקברו הוציאו במטה נאה וכבודה. אלא נ"ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת. כי לא כן יעשה למלכים לקוברם בתחילה ואח"כ ללקט עצמותיהן. אלא קודם קבורתם מחנטין אותן ועל ידי החניטה שהיא הוצאת כל האיברים הפנימים וממלא במקומן בשמים ומשיחת הגוף מבית ומחוץ לא יתעפש ולא יסרח ויותכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד כדברי האברבנאל בפרשת ויחי. וכה תמצא בשאול (שמואל א לא) ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו וגו' וישרפו אותם שם ויקחו עצמותיהם ויקברו וגו' קראו החנטה בשם שריפה. והרד"ק כתב שהוא על שם הבשמים ששורפין ע"כ. ולי נראה שהשריפה מוסב על הגויות לפי שבשמי החנטה שורפים אותם. והנה העיד הכתוב שלא קברו אחר השריפה כ"א העצמות ואין זה כ"א שהשריפה הזאת שריפת החניטה היא ולא נשארו כ"א עצמותיהם ואין עלי תשובה ממאמרם ז"ל בפרק קמא דע"ז דף י"א שאמרו שורפין על המלכים וכו' ומה שורפין מטותיהן וכלי תשמישן. ש"מ דשריפת מלכים היינו מטותיהן וכו'. וגבי שריפה דשאול האמורה ת"י וקלו עליהן כמו דקלן על מלכיא. לא קשיא כלל. שזה שאמרו רז"ל מטותיהן כו' היינו לאשמעינן שאין בהן משום דרכי האמורי דמהא איירי התם דה"א כיון שאין תועלת מגיע משרפה זו שאין זה אלא מדרכי האמורי ואסור קמ"ל דשרי. ועוד דאילו לשאר אדם אסור. אבל בשרפת החנטה שיש בה תועלת גדול שלא יתעפש ולא יסרח ורימה לא תשלוט בו ולא יתרחקו ממנו בני אדם לא איצטריך לאשמעינן. והחכם יונתן בתרגומו ג"כ לא בא אלא לבאר ולהוסיף שלא מלבד ששרפו אותם ע"י חנטה וכיוצא בזה לתועלת האמור שזה מבואר בכתוב עצמו מדאמר אותם גם מדכתיב בתר הכי ויקחו עצמותיהן כמ"ש אלא ביאר שבכלל וישרפו היתה כל ענין שרפת המלכים כמו דקלן על מלכיא ואולי הוציא זה ממלת שם שהיא מיותר לכאורה אלא שאמר הכתוב ששרפו אותם ע"י החנטה וגם שרפו שם שרפה אחרת והיא מטותיהן וכלי תשמישן. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר קבורה זו היתה לו ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים וכבוד לא נעשה לו בשום קבורה כלל:

וגנז ספר רפואות. פירש הר"ב לפי שלא היה לבם נכנע כפירש"י. והקשה הרמב"ם דאם כן כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש פירושו שכתב הר"ב בשמו. והוקשה לו גם כן על פירושו דמעיקרא למה נעשה זה הספר על הצורות [דכיון שהיה מפורסם בין ישראל עד שהוצרך לגונזו יתכן לומר שנתחבר מחכמי ישראל. ועוד דהוה ליה לשורפו] [ובהקדמת הרמב"ן לפירוש החומש כתב ששלמה כתב ספר רפואות הזה] ואמר שלא עשאו המחבר כדי לעשות מעשה אלא על דרך החכמה בטבע המציאות וכדרך שאמרו ז"ל [שבת ע"ה א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:

קיצץ דלתות היכל. כדכתיב במלכים (ב) יח (טז) בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' וגו' ויתנם למלך אשור ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב"ה:

סתם מי גיחון. בדברי הימים (ב' לב ל') כתיב והוא יחזקיה סתם את מוצא מימי גיחון העליון. ולעיל מיניה כתיב ויסתמו את כל המעינות וגו' למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים. וגיחון דהכא לאו היינו גיחון דפרשת בראשית הוא הסובב את כל הארץ כוש. אלא מעין היה בירושלים שנקרא כן. כדכתיב בתחלת ספר מלכים והרכבתם את שלמה וגו' והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם. כפירש"י בפרק קמא דברכות דף י':

עיבר ניסן בניסן. כמו שנאמר בדברי הימים [ב ל ב] ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחדש השני: