משנה פסחים ד ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ד · משנה ג | >>

[עריכה]

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים, מוכרין.

מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין.

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחים שלמים ושבורין.

רבי יהודה מתיר בשבורה.

בן בתירה מתיר בסוס.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בַּסּוּס:

נוסח הרמב"ם

מקום, שנהגו למכור,

בהמה דקה לגוים - מוכרין.
מקום שנהגו שלא למכור - אינן מוכרין.
ואל ישנה אדם - מפני המחלקות.
בכל מקום -
אין מוכרין להן - בהמה גסה,
עגלים, וסייחים,
שלמים, ושבורים.
רבי יהודה - מתיר, בשבורה.
בן בתירה - מתיר, בסוס.

פירוש הרמב"ם

אסור למכור בהמה גסה לגוי, בין שהוא עובד עבודה זרה או אינו עובד עבודה זרה. וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה לו ויעבוד בה בשבת, ולשון התורה "למען ינוח שורך וחמורך"(שמות כג, יב), ושלישית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו, ויחמר אותה בעליה הישראל כדי שתלך לפני הקונה, והבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו, נמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת. ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור שימכרנה לגוי, והוא שלא יהיה שם מצוי, כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי, כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו, והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו.

והתיר רבי יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשא, וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך בריחים והקרנות להניעם.

והתיר בן בתירא למכור 'הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהן מהחיות הציד, כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה חיה ועוף, ואלו העופות אינן משוי על הסוס.

וחכמים אומרים, כי האדם החי בלבד הוא שאינו משוי, ונאמר בו "החי נושא את עצמו".

ואין הלכה כבן בתירא:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מקום שנהגו שלא למכור - דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה - דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר ו בהמתו לעובד כוכבים, ואדם מצווה על שביתת בהמתו. אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשיכה וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו ז בשבת:

עגלים וטייחין - קטנים אף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מחלפי במכירת גדולים. ושבורים מחלפי במכירת שלמים:

רבי יהודה מתיר בשבורה - דאינה בת מלאכה לעולם ח. אבל בעגלים וסייחים מודה, כיון דלכי גדלי הוו בני מלאכה. ואין הלכה כר' יהודה:

בן בתירא מתיר בסוס - הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו ט. ואין הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור שרי למכור בהמה לעובד כוכבים בזמן שאין הבעלים מצויין שם בעת המכירה, דליכא למיחש שמא ישאילנה וישכירנה שהרי אינה שלו. ושמא תלך מחמת קולו ונמצא מחמר להא נמי ליכא למיחש, שאינה מכרת את קולו:

פירוש תוספות יום טוב

מקום שנהגו שלא למכור. פירש הר"ב. דהחמירו דלמא אתי למכור גסה ומקשה בגמרא פרק קמא דעבודת כוכבים למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא. והא תנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות [של עכו"ם] מפני שחשודים על הרביעה בריש פרק ב' דע"ז. ומסיק דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ועל בהמת ישראל הוא דלא חס אבל זו שקנאה חס עליה:

אין מוכרין להם בהמה גסה. פירש הר"ב דגזור שמא ישאיל וכו'. ויעשה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וכן לשונו בפרק קמא דעבודת כוכבים משנה ו' ומה שכתב א"נ פעמים שמוכרה לו [ע"ש] עם חשיכה וצועק לה הישראל כו' ונמצא מחמר וכו'. וא"ת והרי כתב הר"ב בריש פ' בתרא דשבת דחיובא דמחמר כשטעונה מיהת כל שהוא. וא"כ תיפוק ליה מטעם הקדום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ותירצו בתוספות פרק קמא דעבודת כוכבים דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה אסרינן מכירה דלית בה איסור כי אם לפי שעה בשעת מכירה דסמוך לחשיכה ודוקא שאלה ושכירה אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום שעת המכירה דלפי שעה לא אסרינן אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי. ע"כ. וכלומר שהוא לאו דבגופיה. ולי היה נראה דהכא מיירי שאחר הקנייה שכבר קנה העובד כוכבים יחמר הישראל לפי שירא פן יחזור העובד כוכבים ממקחו ויבא עמו לפחות לידי מחלוקת. אי נמי שלא יהא לו תרעומות מן העכו"ם מיד. ודכתב דמחמר אחר בהמתו לישנא דדינא דמחמר נקט דאיתמר בהאי לישנא בגמ' פרק בתרא דשבת משום דמסתמא בהמתו הוא דמחמר שהיא מכרת בקולו אבל ודאי דאיסור דמחמר איתא בשאר בהמה נמי דמאי שנא דאיסורא דגופיה הוא ובחד לישנא בגמרא איתא המחמר אחר בהמה בשבת כו' והשתא אתי שפיר דכיון שאחר הקנייה הוא. נמצא שאין זו בהמתו שיהא מצווה עליה בשביתתה אבל משום מחמר עביד איסורא אפילו כשאינה בהמתו כדאמרן. ויש לדקדק קצת מלשון הרמב"ם שכתב בפירושו שמא ימכרנה ע"ש ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה וכו' ואי איתא דקודם הקנייה מיירי. לא היה צריך לכתוב אלא שמחמרה כדי שיקנה אותה אלא ודאי שכבר קנאה ומשום שלא ייטב בעיניו ורוצה לחזור ממקחו או להתרעם עליו הילכך מחמרה וכו' והואיל והמקח נגמר ונעשה ואין יכול לחזור בדין אין כאן איסור שביתת בהמתו. ומשום מחמר איכא כדאמרן. אלא שנראה קצת דדוקא בבהמתו אסר רחמנא דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך. ושוב מצאתי בהר"ן דפרק קמא דעבודת כוכבים דמפליג נמי בין מחמר לשביתת בהמה כמו שכתבתי והפריז עוד דמיירי שיוכל לחזור בדין אם נמצא טעות במקחו שכן דרכן של בני אדם לקנות בהמה ואם יהיה טעות במקחו שיחזור ואפילו הכי לא הוי בהמתו הואיל והקנייה נעשית ונגמרה והביא ראיה לדבריו:

[וסייחים. מפורש במ"ג פ"ה דבבא בתרא]:

ושבורים. פירש הר"ב מחלפי וכו' וכן פירש"י. ובמסכת עבודת כוכבים לא פירש הר"ב כן ושם אפרש בס"ד:

רבי יהודה מתיר בשבורה. פירש הר"ב דאינה בת מלאכה לעולם. והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ולא חזי לה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מינה לזבוני שלימה. רש"י:

בן בתירא מתיר בסוס. פירש הר"ב הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. וכן פירש רש"י כאן ובמסכת עבודת כוכבים. ושם לא פירש כן הר"ב אלא בעומד לרכיבה לכולי עלמא שרי וכי פליגי במיוחד לעופות דבן בתירא סבר כל חי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם. וכן כתבו התוספות דרש"י לא דק בפירושו זה דבפרק המצניע [צד.] אמרינן דכולי עלמא סברי דאדם נושא את עצמו וכפירוש הר"ב שם משנה ה'. מכל מקום נראה לי לישב פירוש רש"י על הדרך שכתבו התוס' בפרק המצניע שחכמים אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חלקו חכמים בסוסים ע"כ. ולפיכך נקט רש"י סוס דרכיבה משום דרבנן דאסרי אפילו בסוס דרכיבה וניחא ליה לאשמעינן כח דרבנן דהלכה כמותם מלאשמעינן כח דרבי יהודה אע"ג דכח דהתירא הוא. וזה מחזיק לפסק הר"ב והרמב"ם בכאן ובמסכת ע"ז שכתבו דאין הלכה כבן בתירא ובגמ' דעבודת כוכבים אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא אלא ודאי דלא הוה בגירסתם וכמו שכתבתי בכיוצא בזה בריש מכילתין. ותמה אני על הרב המגיד בפ"כ מהלכות שבת שכתב הרמב"ם ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו. וכתב ה"ה כבן בתירא ובגמ' וכו' אמר ר"י הלכה כבן בתירא ע"כ. ור"י גופיה קאמר בפ' המצניע דר"י בן בתירא סבירא ליה דאפי' עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפי' במיוחד לעופות וכן פי' הרמב"ם במשנתינו דהכא ודעבודת כוכבים. והיינו כפי' התוספת דבמס' ע"ז ואם כן היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתירא אלא כמ"ש בפי' המשנה דאין הלכה כבן בתירא. ול"ג בגמרא אמר ר"י הלכה כבן בתירא. ועוד בפרק המצניע אמרו ר' יהודה בן בתירא ור"נ אמרו דבר אחד ואיכא מ"ד דכל כה"ג שיטה היא ואין הל' כחד מינייהו. מיהו הר"ן חולק בזה בפ"ק דסוכה. מכל מקום הואיל ולא אפסק הלכתא פסק כת"ק:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) ויעשה הנכרי מלאכה בשבת. לשון הר"ב פ"ק דע"ג מ"ו וע"ש עוד מ"ש:

(ז) (על הברטנורא) ר"ל דבהמתו ל"ד דמחמר אסור אפילו באינה שלו והכא ר"ל שמחמר אחר המכירה כדי שלא ירצה הנכרי לחזור בו ולהכי אף שמחמר אינו חייב אלא בטעונה מיהת כ"ש לא נקט משום שביתת בהמתו, וכן משמע בר"מ. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ישראל ביד נכרי דתיפוק חורבא מיניה לזבוני שלימה. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) רש"י. ובפ"ק דע"ג פי' הר"ב דברכיבה לא פליגי דשרי, כי פליגי במיוחד לעופות, דב"ב סבר דכל בע"ח נושא א"ע ורבנן סברי דוקא אדם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו':    ביד פ' כ' דהל' שבת סי' ג' ד' ה' ובפ"ק דע"ז היא שנויה ועיין מה שכתבתי שם סי' ז':

מקום שנהגו שלא למכור אין וכו':    כצ"ל:

ר' יהודה מתיר בשבורה:    ירוש' לא א"ר יהודה אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות א"ל והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו א"ל אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר שאינו יכול להתרפאות אמרו לו והרי מביאין לו נקבה והוא רובעה והיא יולדת ר' אבין בשם רבנין דתמן זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע:

בן בתירא מתיר בסוס:    לא א"ר יהודה בן בתירא אלא בסוס זכר שהוא הורג בעליו במלחמה י"א שהוא רץ אחר נקבה וי"א שהוא עומד ומשתין מה נפיק ביניהון הסריס מאן דמר שהוא רץ אחר נקבה זה אינו רץ אחר נקבה מאן דמר שהוא עומד ומשתין אף זה עומד ומשתין ע"כ. אבל בירוש' כתיבת יד לא אמר בן בתירא גרסי' וכן היא ג"כ בדפוס בע"ז ואין שם מלות ר' יהודה. אבל החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל כתב ידע התלמוד בקבלה דר' יהודה בן בתירא ולא ר' יהושע אחיו ע"כ. ואני הדיוט נלע"ד דסתם בן בתירא בכוליה תלמודא הוא ר' יהודה ולא ר' יהושע או שמעון אחיו: וכתב עוד החכם הנזכר ז"ל דדייק תלמודא מדקאמר בסוס ולא אמר בסיסים והיה כולל זכרים ונקבות כדנקט ת"ק עגלים וסייחים א"נ הכי גמירי ע"כ. ובבבלי שם פ' המצניע (שבת דף צ"ד) מוכח דאפי' סוס המיוחד להניח עליו עופות כגון נץ ומיני' לצוד בהן עופות אחרים מתיר בן בתירא דס"ל כר' נתן דאמר בהמה חיה ועוף חיים הם נושאים את עצמן וכ"ש אדם חי דנושא את עצמו ורבנן פליגי עלייהו וסברי דאדם חי גרידא הוא דנושא עצמו אבל לא שאר בעלי חיים וגזרו סוסים דלרכיבה אע"ג דאדם חי נושא עצמו משום סוס המיוחד לעופות ע"כ וכן הוא בירוש' בפירקין ובפ"ק דע"ז:

תפארת ישראל

יכין

שנהגו שלא למכור:    דגזרו שמא ימכר לו גסה דאסור מדינא:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה:    דגזרי' שמא ישכירנה לו לשבת, והרי אדם מצווה על שביתת בהמתו, אי נמי גזרינן שמא ימכרנה לו בע"ש סמוך לחשיכה, וכשיטעננה עכו"ם ויוציאנה מבית ישראל בשבת, יצעק לה ישראל שמכרת קולו, שתלך, כדי לעשות נחת רוח לעכו"ם במקחו, והרי הו"ל מחמר:

עגלים וסייחים:    [פיללען]:

שלמין ושבורין:    אף דסיח ועגל שבורין לא חזו כלל למלאכה, גזרינן שבורין אטו שלמין, וקטנים אטו גדולים:

רבי יהודה מתיר בשבורה:    דלא חזי כלל למלאכה, כשיתגדלו:

בן בתירה מתיר בסוס:    במיוחד לרכיבה כ"ע מודו דשרי, דהרי חי נושא את עצמו, להכי רכיבתו אינו מלאכה, כי פליגי בסוס המיוחד להושיב עליו עוף חי שצדין בו [כעוף שקורין פאלקע]. לת"ק דוקא אדם חי נושא את עצמו, ולריב"ב כל חי נושא א"ע. ואנן קיימא לן [י"ד קנ"א] דמותר למכור כל גסה לעכו"ם, דהשתא אין מצויין כל כך הרבה ישראלים במקום אחד שימכרו זה לזה, ואם לא ימכר לעכו"ם יפסיד. ואי"ל הרי נאסר במניין, נ"ל דמיד בתחלה לא גזרו במקום פסידא, וזה בכל גזירה שגזרו [ככתובות ד"ס ע"א]:

בועז

פירושים נוספים