ברטנורא על פסחים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

מקום שנהגו עד חצות - עד חצי היום:

שלא לעשות - כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ושחיטת פסח ותיקון מצה של מצוה :

ואל ישנה אדם - הכי קאמר, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא יעשה, דהא דקיי"ל אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת וכאן אין מחלוקת, דמאי קא אמרת הרואה אותו בטל אומר זה שבטל חושב שהמלאכה אסורה וחולק על כולנו, לא אמר הכי, אלא אמר אין לו מלאכה שהרי כמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות השנה. והא דתנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, אינו אלא בזמן שדעתו לחזור למקומו, אבל אין דעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג אנשי מקום שהלך לשם, בין לקולא בין לחומרא:

(ב)

המוליד פירות שביעית ממקום שכלו - לחיה מן השדה וחייבין עליו בני מקומו לבערן מן הבית. והוליכן זה למקום שלא כלו, ובני אותו מקום עדיין אוכלין הן מן המכונסים לבית, חייב לבער משום חומרי המקום שיצא משם:

רבי יהודה אומר אומרים לו צא והבא לד אף אתה - פלוגתא דרבי יהודה ות"ק בכובש שלשה מיני ירק בחומץ או בציר להתקיים ושנים מהם כלו לחיה מן השדה והשלישי לא כלה, ת"ק סבר אוכל מאותן שכלו על סמך אותו שלא כלה הואיל והן בחבית אחת. והכי משתמע למלתיה, ממקום שלא כלו למקום שכלו לגמרי חייבין לבער. אבל לא כלו כולן אלא מקצתן אוכל אף ממין הכלה כל זמן שלא כלו כולן, דאוכלין על סמך האחרון. ורבי יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא , הילכך אינו אוכל אלא מהמין שלא כלה, דאין אוכלין מהמינין שכלו על סמך המין שלא כלה, וחייב לבער המינין שכלו. והלכה כרבי יהודה דקאי בשיטתיה דרבן גמליאל שהלכה כמותו במסכת שביעית פרק הפיגם:

(ג)

מקום שנהגו שלא למכור - דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה - דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר בהמתו לעובד כוכבים, ואדם מצווה על שביתת בהמתו. אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשיכה וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו בשבת:

עגלים וטייחין - קטנים אף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מחלפי במכירת גדולים. ושבורים מחלפי במכירת שלמים:

רבי יהודה מתיר בשבורה - דאינה בת מלאכה לעולם . אבל בעגלים וסייחים מודה, כיון דלכי גדלי הוו בני מלאכה. ואין הלכה כר' יהודה:

בן בתירא מתיר בסוס - הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו . ואין הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור שרי למכור בהמה לעובד כוכבים בזמן שאין הבעלים מצויין שם בעת המכירה, דליכא למיחש שמא ישאילנה וישכירנה שהרי אינה שלו. ושמא תלך מחמת קולו ונמצא מחמר להא נמי ליכא למיחש, שאינה מכרת את קולו:

(ד)

מקום שנהגו שלא לאכול - שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ :

שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים - מפני שיום הכפורים אסור בתשמיש המטה, וכל זמן שהנר דולק לא ישמש שאסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר:

שנהגו שלא להדליק - שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו וישמש:

ומדליקין בבתי כנסיות - ובכל מקום שאין איש ואשתו מתייחדים שם:

(ה)

תלמידי חכמים בטלים - ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות:

לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם - ולא מחזי כיוהרא שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו איסור :

וחכמים אומרים ביהודה וכו' - חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים איסור גמור, ולא מכח מנהג:

הלילה - ליל ארבעה עשר, לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים:

בית שמאי אוסרים - להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שהלילה הולך אחר היום:

ובית הלל מתירים - מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר :

(ו)

כל מלאכה - שהיא לצורך המועד והתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. אבל מלאכה שאינה לצורך המועד, במקום שנהגו לעשות מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות, אפילו התחיל בה קודם ארבעה עשר אינה גומרה:

חייטים - שרי בארבעה עשר בכל מקום, שכן מצינו בהן בחולו של מועד קולא יותר משאר אומניות שהדיוט שאינו אומן בכך תופר כדרכו, הלכך בארבעה עשר דקיל מחול המועד אפילו אומן נמי שרי:

והספרים והכובסין - שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים מספרים ומכבסים בחול המועד, וכיון דאשכחן בהן צד היתר בחול המועד, בארבעה עשד דקיל שרי לכולי עלמא:

אף הרצענים - שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחול המועד. וחכמים סברי אין למדין תחלת מלאכת רצענים שעושין מנעלים חדשים תחלה, מסוף מלאכה תיקון מנעלים של עולי רגלים. והלכה כחכמים:

(ז)

מושיבין שובכין - שובכי יונים שיהיו יושבים לגדל אפרוחים, מושיבין אותם לכתחלה בי"ד:

ותרנגולת שברחה - בחולו של מועד. דאילו בי"ד השתא אותובי שובכין לכתחלה אמרת דשרי אהדורי מיבעיא. אלא התרנגולת שברחה בחולו של מועד קאמר דמחזירין. והוא שישבה על הבצים ג' ימים קודם שברחה דשוב אין הביצים ראויים לאכילה ודבר האבד הוא, הלכך אם מתה מושיב אחרת תחתיה משום הפסד דביצים :

גורפין - משליכין לחוץ:

ובמועד - שחמור יותר, אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדין:

מוליכין ומביאין כלים מבית האומן - בארבעה עשר. ואע"פ שאינו לצורך המועד:

(ח)

עשו אנשי יריחו - היו נוהגין לעשות אנשי יריחו:

מרכיבין דקלים - ענף רך של דקל זכר מרכיבו בדקל נקבה שהזכר עושה פירות והנקבה אינה עושה פירות:

כל היום - כלומר בארבעה עשר:

וכורכין את שמע - שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע. פרוש אחר שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת, שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין מלכות שמים לדברים אחרים :

וקוצרין וגודשין - עושין גדיש מן החדש לפני העומר, ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה:

ולא מיחו בידם - כל הששה דברים שעשו, כולם שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא שעל אלו הג' לא מיחו ועל ג' האחרונים מיחו:

מתירין לאכול גמזיות של הקדש - גידולים שגדלו באילן של הקדש, דקסברי אין אסור אלא הפרי עצמו שהוקדש. ואית ספרים דגרסי מתזיר, כלומר חותכים וכורתים ענפי אילנות של הקדש שצמחו אחר שהקדישו האילן, ליהנות מהן:

ואוכלין - בשבת ויום טוב פירות שנמצאו תחת האילן ולא נודע אם נשרו מאמש והם מותרים או נשרו היום ואסורים:

ונותנים פאה לירק - ואנן קיימא לן דכל דבר שאין אדם מכניסו לקיום אינו חייב בפאה, וירק דבר שאין מכניסו לקיום הוא :

ומיחו בידם חכמים - משום דקא מפקעי לה מן המעשר, והעניים אוכלים אותה בטבלם, כסבורין שהוא פאה ופאה פטורה מן המעשר משום דהפקר היא:

(ט)

גירר עצמות אביו - משום כפרה. ולא קברו לפי כבודו על מטה נאה, כדי שיתגנה על רשעו ויווסרו הרשעים:

כתת נחש הנחשת - כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו:

וגנז ספר רפואות - לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד . והרמב"ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית העשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני , וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו:

עיבר ניסן בניסן - לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני. והכתוב אומר (שמות יב) החדש הזה לכם, זה ניסן, ואין אחר ניסן. ולא עיבר חזקיה לאחר שנכנס ניסן ממש, אלא יום שלשים של אדר עיבר את השנה, ואנן קיי"ל אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן: