רמב"ם על פסחים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על פסחים · ד · >>

פסחים פרק ד[עריכה]

משנה א[עריכה]

לפי מה שאמרו 'נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה, התנה ואמר כי זה הדין לא שייך, והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת.

ומה שהכריח לחייבו שלא לעשות במקום שעושין לפי שזה אינו נראה שנוי שיבוא ממנו מחלוקת, אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין, או שיעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם, אבל הבטלה אין בה מחלוקת:

משנה ב[עריכה]

כבר נתבארו עיקרי זה המאמר בפרק תשיעי ממסכת שביעית.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ג[עריכה]

אסור למכור בהמה גסה לגוי, בין שהוא עובד עבודה זרה או אינו עובד עבודה זרה. וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה לו ויעבוד בה בשבת, ולשון התורה "למען ינוח שורך וחמורך"(שמות כג, יב), ושלישית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו, ויחמר אותה בעליה הישראל כדי שתלך לפני הקונה, והבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו, נמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת. ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור שימכרנה לגוי, והוא שלא יהיה שם מצוי, כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי, כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו, והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו.

והתיר רבי יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשא, וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך בריחים והקרנות להניעם.

והתיר בן בתירא למכור 'הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהן מהחיות הציד, כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה חיה ועוף, ואלו העופות אינן משוי על הסוס.

וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משוי ונאמר בו החי נושא את עצמו.

ואין הלכה כבן בתירא:

משנה ד[עריכה]

האוסרים לאכול בשר צלי בלילי הפסח, כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח ויהיה כאוכל קדשים בחוץ:

מקום שנהגו להדליק את הנר וכו' - עוד יתבאר במסכת כפורים כי יום הכפורים אסור בתשמיש המטה, ויש אומרים שהדלקת הנר יביא אותו להסתכל באשתו ותשא חן בעיניו ויבוא לידי תשמיש, ויש אומרים כי האורה יפריש אותו מאשתו ואם לא תהיה שם אורה יבא לידי הרהור ויבעול:

משנה ה[עריכה]

ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל:

תחילת משנה בנוסח הרמבם[עריכה]

וחכמים אומרים, ביהודה עושין מלאכה, לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו, הודיענו בשני המקומות ידועות, באחד נהגו לעשות ובאחד לא נהגו:

משנה ו[עריכה]

עוד יתבאר לך במסכת מועד [קטן] כי ההדיוט תופר, וכמו כן היוצא מבית האסורין מספר ומכבס, ולפיכך התירו חכמים אלו השלש מלאכות שיתחיל לעשותן בארבעה עשר אבל במקום שנהגו.

ורבי מאיר אומר, אפילו במקום שנהגו אין עושין מלאכה לכתחילה בשום פנים.

ורבי יוסי אומר, אף הרצענין, לפי שהוא אומר שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן לעלות לרגל בחולו של מועד.

והלכה כחכמים:

משנה ז[עריכה]

אמרו תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה' - רוצה לומר בחולו של מועד, אבל בארבעה עשר אין צריך לדבר בו, מאחר שאמר מושיבין כל שכן מחזירין.

ועניין מושיבין, הוא שתהיה תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים שכבר התחילו הביצים להפסד, ואם מתה מביאים אחרת ומרביצין אותה על הביצים:

משנה ח[עריכה]

אלו הששה דברים לא שבחו אותם החכמים, אלא השלשה מהם והם הראשונות לא מיחו בידם, והשלשה הנזכרים באחרונה מיחו בידם.

הראשונות הם, שמרכיבין האילנות יום ארבעה עשר, והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה, וזהו עניין אמרם מרכיבין דקלים.

וכורכין את שמע - הוא שהם לא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" בשעת קרית שמע.

וקוצרין וגודשין מלפני העומר - עניינו שמותר לקצור ולגדוש, ולא ניחוש דילמא אתי למיכל מיניה.

והשלוש האחרונות שמיחו הן, מתירין גמזיות של הקדש - הוא שהם היו מתירין לאכול גידולי הקדש, ואמרו כי לא נאסר אלא הפרי שנקדש בעצמו, אבל מה שצומח לאחר כך בשדה הקדש שהוא מותר.

ואוכלין מתחת הנשרים - שהיו אוכלים מה שהיה נופל מן הפירות תחת האילן בשבת וביום טוב אף על פי שהיה ספק אצלם, ולא היו יודעים אם מערב שבת נפלו והן מותרין, או נפלו בשבת והן אסורין כאשר יתבאר במסכת יום טוב.

ונותנין פיאה לירק - כבר קדם לך במסכת פאה כי מתנאי הדברים שהם חייבין בפאה שיהיה מכניסו לקיום, והירקות אינן כן:

משנה ט[עריכה]

זאת ההלכה היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת.

ספר רפואות - היה ספר שהיה עניינו להתרפאות בדברים שלא התירה תורה להתרפאות בהן, כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות, והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורה לעתים ידועים, ויועילו או יזיקו לדברים ידועים, וזו הצורה נקראת בלשון יון "טלסם". ואומר כי הצורה שהיא נעשית כזו התכונה, היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים.

ומחבר זה הספר לא חיברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות, לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר. ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם ,כי השם יתברך אמר "לא תלמד לעשות"(דברים יח, ט), ולמדנו בקבלה(סנהדרין דף סח) אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאין באותן הדברים, הסירן וגנזן. ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות, והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך, ויארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני, וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו, והיה נותן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות. וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים, הסיר הספרים וגנזן.

ואני הרביתי לך דברי בזה העניין לפי ששמעתי וכן פרשו לי העניין, כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים, היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא. וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על השם יתברך, הסיר אותו וגנזו.

ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגעונות, ואיך יחסו לחזקיהו מן האוולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון, וכמו כן לסיעתו שהודו לו. ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו, נאמר להם הוי השוטים, כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי, ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו.

ולא הייתי צריך להקשות על זה העניין הגרוע, לולא שהיה מפורסם.

ועוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים. ומן העיקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמוך על החשבון, ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום. ובא חזקיהו ביום שלשים ועיבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני. ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר בארנו, והוא עיבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר, כי העיקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן, והוא לא ראה בזה הדיוק רוצה לומר הואיל וראוי לקובעו ניסן: