תוספות יום טוב על פסחים ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על פסחים · ה · >>

משנה א[עריכה]

תמיד נשחט. כתב הר"ב דזמן שחיטת תמיד מכי ינטו צללי ערב וכו' ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו. רוצה לומר ואין לו נטייה לא למזרח ולא למערב אבל שיהיה תחתיו ממש זהו דבר שהחוש מכחישו בכל אלו הארצות ואף בארץ ישראל. לפי שאין צל כל אדם תחתיו אף באמצע היום. אלא להשוכנים בין עגול סרטן לעגול גדי. ואחת בשנה ב) תבא השמש נוכח הראש לקצתם קצתם איש איש ביומו לפי מספר עגולי השמש שתעשה מראשית השנה עד אחרית השנה אבל לשוכנים חוצה לעגולים האמורים לעולם השמש דרומית או צפונית להם ועושה צל בהכרח הנוטה לצפון או לדרום אפי' בצהרים והנה ארץ ישראל ידענו כי היא כמו שמנה מעלות לצפון עגול סרטן. ולשון הרמב"ם משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך:

בשמנה ומחצה. פירש הר"ב ומאחרין וכו' שאי אפשר להקריבם וכו' השלם כל הקרבנות כולן וז"ל רש"י ולא תשלימן על תמיד הערב דלאחר תמיד הערב לא תקריב קרבן ועי' משנה ד' פ"ד דר"ה:

בערב פסח נשחט בשבע ומחצה. פירש הר"ב שהפסח קרב אחר התמיד וכו' מפורש במ"ג ע"ש:

חל להיות בערב שבת כו'. כתב הר"ב דאיכא נמי צליית הפסח כו' וצריך לצלותו מבעוד יום. וכן לשון רש"י בכאן. גם ביומא דף כ"ח אבל רוצה לומר קודם הלילה דהא תנן בסוף פרק קמא דשבת משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה ולשון הרמב"ם לפי שא"א לצלותו בליל שבת [ומ"ש הר"ב] ומותבינן ליה אדיניה עי' מ"ש בפ"ט משנה ב' בס"ד]:

משנה ב[עריכה]

ששחטו שלא לשמו וקבל והלך וכו'. פי' הר"ב בארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת. זה יתבאר בארוכה במקומו ריש זבחים. אבל מ"ש מחשבה ר"ל הדבור שחושב ואומר שלא לשמו וזהו שכתב לקמן בסמוך כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו' וכ"כ התוס' סוף פ"ג דבבא מציעא ואעתיקם שם בס"ד:

או לשמו ושלא לשמו וכו'. פי' הר"ב כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו. או שלא לשמו ולשמו. פירש הך סיפא אשמעינן כו'. לדבריו סוגיא דמתניתין דתנא והדר מפרש דהא דתנא רישא הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל. או הלך. או זרק. מפרש לה דל"ש לן אם הקדים לשמו. או הקדים שלא לשמו א"נ רישא ששחט בסתם וקבל שלא לשמו וה"א כי מפרש לשמו לא עקר ליה שלא לשמו דבעבודה אחרת קמל"ן או לשמו ושלא לשמו. ובין כך ובין כך קשיא ליה דהשתא כשהקדים לשמו אמרת דאתא שלא לשמו דבתריה ופסליה כשהקדים שלא לשמו שנפסל ועומד הוא מיבעיא דמהיכי תיתי לן שיחזור ויוכשר. וניחא ליה דהך סיפא אשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו'. הוצרך לפרש כן אע"ג דלישנא דהך סיפא איפכא הוא שלא לשמו ולשמו. מ"מ אף מעבודה לעבודה נמי לא אצטריך לאשמעינן כשהקדים שלא לשמו הלכך מפרש לה הכי ומבבא יתירא הוא דדייק דלהכי אתא כך נראין דבריו. אבל לא ידעתי מי הכניסו לכל הדוחקים הללו. דבהדיא אמרינן בגמרא דבבא דלשמו ושלא לשמו לא צריכא דהא היינו רישא דאו או קתני. וכתבו התוספות דאין לפרש הא בסתם והא במפרש דסברא הוא דבב' עבודות אינו מועיל מפרש יותר מבסתם ע"כ. ומוקים לה לבבא זו דלשמו ושלא לשמו למחשב בשתי עבודות כגון דאמר הריני שוחט לשמו וכו'. ודקתני תו או שלא לשמו ולשמו פסול בדין הוא דלא איצטריך ליה ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו. תנא נמי שלא לשמו ולשמו. וכיון דהתלמוד ניחא ליה לפרש דתנא איידי לא הוי ליה לבחור דרך לעצמו וסובל בזה גם כן דוחק גדול דמאי דאשמעינן בסיפא לא הוה כלישנא דמתנייה בה. ועוד משום הכי דלא ניחא לפרש איידי בחר בפירושו הואיל ומדינא לא נפקא לן מידי. אכתי לא הוה ליה לבחור פירוש מלבו שהיה לו לפרש כאידך אוקמתא בגמרא דלשמו ושלא לשמו מיירי בעבודה אחת ואשמעינן דאף בגמר דבריו נתפס ותנא תו שלא לשמו ולשמו לאשמעינן דהא דבגמר דבריו נתפס היינו כר' יוסי דפרק ה' דתמורה משנה ג' דאף בגמר דבריו נתפס אמרינן ולתרוייהו איכוין. לאפוקי מבן ננס בפרק ז' דב"ב מ"ג דאמר תפוס לשון אחרון דווקא והוי כשר. וכן הלכה כרבי יוסי במסכת תמורה. והר"ב בעצמו מפרש כך לבבות הללו בפרק קמא דזבחים מ"ד ובריש מנחות. [ועי' מ"ש במ"ח פ"ח דב"מ ומה שכתב הר"ב כגון דאמר כו' עי' בזה משנה י"ב פ"ג דב"מ]:

פסול. פי' הר"ב נפקא לן מקרא דכתיב ואמרתם וגו' ועיין בריש זבחים בפירושו:

משנה ג[עריכה]

ושלא למנויו. דת"ר במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. גמ':

לטמאים ולטהורים. כן הנוסח בכל הספרים שראיתי [וכן כתבו [התוספות] ריש דף ס'] ובסוף פ' דלקמן נמצא בסדר המשנה בירושלמי לטהורים ולטמאים:

שחטו קודם לתמיד כשר. [דלכתחלה פסח מאוחר לתמיד] משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים כדכתב הר"ב שנאמר (דברים טז) תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו וגו' בין הערבים. ואילו בתמיד לא כתיב אלא (במדבר כד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. בגמרא דף נ"ט והרמב"ם בפרק א' מהל' תמידין כתב טעם לפי שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. ועי' מה שכתבתי ריש פרק ב' דסוטה ופרק שני דיבמות:

משנה ד[עריכה]

השוחט. עי' בדרבי יהודה לקמן בסמוך:

על החמץ. מ"ש הר"ב שהיה ברשות אחד מבני חבורה דאמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין גמרא. ומ"ש הר"ב דאפילו החמץ חוץ לעזרה. מפרש בגמ' דאף ע"ג דכתיב על חמץ לא בעינן על בסמוך ועי' משנה ה' פי"א דמנחות מה שאכתוב שם בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא. כ"מ פ"א מהלכות קרבן פסח:

רבי יהודה אומר אף התמיד. פירש הר"ב שהיה החמץ ברשות השוחט או המקריב ר"ל זורק הדם או מקטיר האמורין דזריקת דם פירש"י דאיתרבייא במכילתא מדם זבחי ומקטיר ילפינן בגמרא מדסמכיה לא תשחט ללא ילין חלב כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ ולכ"ע ילפינן הכי וה"ל להר"ב לפרש כן בתנא קמא ומה שכתב הר"ב דדריש זבחי המיוחד לי. בגמ'. וצריך לומר דהכי יליף זבח זבחי כלומר זבח היינו פסח וכתיב נמי ביו"ד להביא התמיד. דהא ר"י אף התמיד קאמר ש"מ דלהוסיף בא:

ושאר כל הזבחים. גמ'. דכתיב זבחי זבחי תרי זמני קרי ביה זבח זבחיי. פי' רש"י שקיל י' דחד מינייהו שדי אאידך קרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים:

ובמועד וכו'. שלא לשמו. פי' הר"ב אלא לשם שלמים חייב דלהכי קאי. כדפי' ברפ"ק דזבחים דקי"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי וכל דינו כשלמים. וקשה דאפילו לשמו יהא חייב דהא שלמים ששחטן שלא לשמן דהיינו לשם פסח חייב ומוקים בגמ' דהכא כגון שהיו הבעלים טמא מת ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי. ועי' עוד מה שכתבתי שם בזבחים:

חייב. כתב הר"ב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה וכ"כ רש"י. אבל ברישא לא פירשו כן. משום דלאו דלא יראה אינו בי"ד דכל שבעה כתיב גבי לא יראה וכדמסיק המגיד בפרק ג' מהלכות חמץ:

משנה ה[עריכה]

בזיכי. פירש הר"ב כפות. שכן תרגום כף אחת בזיכא חדא:

ויקרש. כתב הרמב"ם בפירושו ויקפא מגזרת קפאו תהומות (שמות טו) ע"כ. ובאיוב [י' י'] וכגבינה תקפיאני ת"י והיך גובנין קרשתא יתי:

משנה ו[עריכה]

וקבל הכהן. לשון הר"ב הדם בבזך ומסיים רש"י מצואר הטלה:

זריקה אחת כנגד היסוד. פירשו הר"ב בסוף פרק ה' דזבחים ע"ש:

משנה ז[עריכה]

קראו את ההלל. טעמא כדאיתא בפרק בתרא בגמרא דף קי"ז נביאים שביניהם תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן [לישנא מעליא נקט] ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן [כלומר לכשנגאלים]:

אעפ"י שלא שלשו. לא גמרו פעם שלישית כפירש"י בפרק בתרא דסוכה. כמו שאעתיקהו בס"ד שם במ"ו [צ"ל ה']:

משנה ח[עריכה]

אלא שהכהנים וכו'. ה"ק כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהני' מדיחים את העזרה אלא שהיה שלא כרצון חכמים. דאילו לרצון חכמים לא היו מדיחים ונמצא שלא היה מעשהו בשבת כמו בחול כ"פ הרמב"ם:

שלא כרצון חכמים. מסיק בגמ' דלית ביה אלא משום שבות משום אשוויי גומות. ואפ"ה שלא ברצון חכמים. דשבות צריכ' התירו. שבות שאינ' צריכה לא התירו. והקשו בתו' דהא בעזרה לא שייך אשוויי גומות שהיה לה רצפת אבנים. ותירצו דבין רובד לרובד היו גומות אבל א"ל שגזרו בעזרה אטו כבוד דעלמא [דכמה שבות אשכחן במקדש בפרק בתרא דעירובין משנה י"ב] דהא בעלמא נמי ליכא אלא שבות אלו דבריהם ז"ל. ועי' במ"ז פרק ב' דביצה. אבל בפכ"א מהלכות שבת להרמב"ם כתוב דאין מדיחין הקרקע ואפי' היה רצוף באבנים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף ע"כ. והמגיד כתב שיצא לו מפרק כירה [מ:] מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו למרחץ וביקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחין כו'. ע"כ. וזו הראיה יש לדחות דדלמא קרקע עולם היתה ולא רצופה. לכך נראה בעיני דמהך מתניתין יצא לו. והכי דייק לישניה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול כמתניתין דתנן כמעשהו בחול וכו':

מדם התערובות. פירש הר"ב המוטל על הרצפה ומפרש טעמא בגמרא שאם ישפך דמו של אחד מהן לאחר שנתקבל בכלי דכהנים זריזין הם ובודאי עבדי קבלה בכלי שרת ואגב זריזותייהו משתפך נמצא זה מכשירו ואי משום דם התמצית שמעירב בו. הא קסבר רבי יהודה אין דם מבטל דם במ"ו פ"ח דזבחים:

משנה ט[עריכה]

מניח ידו על כתף חברו. פירש ראובן מניח יד שמאלו על כתף ימין חברו. ויד שמעון השמאלית מניח על כתפו הימנית ונמצא ששניהם יכולים להפשיט כל אחד ביד ימינו. והא דרבי אליעזר אסר במקלות לאו משום דאית ליה שבות במקדש. דא"כ לפלוג בכולהו שבות דבמקדש. אלא כדמסיק בגמ' פרק י"ז דשבת דף קכ"ד דבהאי שבות סבירא ליה דאסרו אף במקדש הואיל ואפשר בלאו הכי:

משנה י[עריכה]

והוציא אמוריו. פי' הר"ב חלביו ונקראו אימורין שאלו הן הן הדברים האמורים בתורה להקטירן כן פי' הרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים וכיוצא בזה אימורי הרגלים במ"ז פ"ה דסוכה. והר"ב שכתב חלביו ר"ל ושעמהן. ובפסח נאמר האליה והכליות ויותרת הכבד מלבד חלב שעל הקרב וחלב הכליות. וה"נ בר"פ דלקמן תנן והקטר חלביו. ור"ל ודעמהן:

נתנו במגיס והקטירן. מפרש בגמרא אימא להקטירן. דהרי הפשט כשירה בזר כדפי' הר"ב בספ"ב דיומא נמצא שהמפשיט זר הוא דלמה לו לכהן להפשיט פסחי הזרים. והיאך תני והקטירן דמשמע המפשיט הוא המקטיר:

ישבה לה בהר הבית. פירש הר"ב שאין יכולין להוליך פסחיהן. עי' מ"ש במשנה ט' פרק בתרא דעירובין טעמא למה לא עירבו ועי' ר"פ דלקמן: