ברטנורא על פסחים ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

תמיד נשחט - תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בשמנה ומחצה. דזמן שחיטת התמיד מכי ינטו צללי ערב שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שחמה נוטה למערב, שחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע, ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו . ומאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו מפני נדרים ונדבות שא"א להקריבם אחר תמיד של בין הערבים כדכתיב (ויקרא ו) והקטיר עליה חלבי השלמים, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולן , שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים. ואפילו בשבת שאין קרבים נדרים ונדבות, מאחרים זמן שחיטת תמיד של בין הערבים משום סרך נדרים ונדבות דחול. ובערב פסח שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים, מקדמינן ליה שעה אחת ועבדינן ליה בשבע ומחצה:

חל להיות בע"ש - דאיכא נמי צליית הפסח דלא דחיא שבת וצריך לצלותו מבעוד יום , מקדמינן ליה ומותבינן ליה אדיניה שיהיה נשחט בו' ומחצה:

וקרב בשבע ומחצה - גמר הקרבתו בשבע ומחצה, ששוהין שעה אחת בעשייתו:

(ב)

ששחטו שלא לשמו - כגון ששחטו לשם שלמים. או קבל הדם במזרק. או הוליך הדם למזבח. או זרק הדם על גבי המזבח. שלא לשמו. שבארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת הזבח:

או לשמו ושלא לשמו - כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו:

או שלא לשמו - הך סיפא אשמעינן דמחשבים מעבודה לעבודה , שאם חשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשותה במחשבה פסולה כגון דאמר הריני שוחט לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו, נפסל הזבח מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבה פסולה כמו שחשב. והכי משמעותא דמתניתין, או שחשב בשעת שחיטה לזרוק הדם שלא לשמו ושחט לשמו פסול. ופסח דפסול שלא לשמו נפקא לן מקרא דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא, עד שיהיה הזבח לשם פסח, והוא משמע לעכב:

(ג)

שחטו שלא לאוכליו - חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר, ואין בו מנויין אחרים אלא הן, פסול, דלפי אכלו כתיב (שם), הראוי לאכול:

שלא למנוייו - נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת:

לערלים - לישראלים. שמתו אחיהם מחמת מילה, והני פסולים לאכול פסח. דכתיב (שם) וכל ערל לא יאכל בו. וטמאים נמי אסורין בקדשים, ובכרת הן על אכילתן:

לאוכליו ושלא לאוכליו כשר - ולא דמי לשמו ושלא לשמו דפסול, דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו היתה בגופו של קרבן, אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אין המחשבה הפוסלת בגופו של קרבן אלא בדבר שהוא חוץ ממנו:

ממרס בדמו - שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה:

ואם זרק קודם לתמיד כשר - דאע"ג דפסח מאוחר לתמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים, לא מפסל בהכי:

(ד)

השוחט את הפסח על החמץ - כלומר ובשעת שחיטה היה חמץ ברשות השוחט או אחד מבני חבורה , אפילו לא היה החמץ בעזרה :

עובר בלא תעשה - דלא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד). ואין הזבח נפסל :

אף התמיד - של בין הערבים דערבי פסחים ששחטו על חמץ, שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב , עובר בלאו, דדריש זבחי, המיוחד לי , והוא התמיד. ואין הלכה כרבי יהודה:

רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר - ששחטו על חמץ, לשמו חייב, משום לא תשחט על חמץ, דפסח כשר הוא ושחיטה ראוייה היא ושמה שחיטה:

שלא לשמו פטור - דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה:

ושאר כל הזבחים - שנשחטו בי"ד אחר חצות על החמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן פטור - ואע"פ שכשרים הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו', אע"פ כן פטור, דכתיב זבחי זבחי שני פעמים, לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא תזבח על חמץ דם זבחי (שם כג), ולמאי הלכתא פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים, לומר לך בזמן דאיכא זבח דהיינו בי"ד דאיכא פסח לא מחייב אשאר זבחים, ובזמן דליכא זבח כגון בתוך הפסח מחייב אשאר זבחים אם שחטן על חמץ:

ובמועד - בתוך הפסח, אם לשמו שחטו לפסח על החמץ:

פטור - מלא תשחט, דפסח שלא בזמנו לשמו פסול, והויא לה שחיטה שאינה ראויה:

שלא לשמו - אלא לשם שלמים:

חייב - דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט, בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא :

ושאר כל הזבחים - שנזבחו בתוך המועד על חמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן חייב - דקרא אשאר זבחים נמי אזהר:

חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה - דפסולה היא משום דכתיב בשחיטתה חטאת היא, היא ולא הנשחטה שלא לשמה:

(ה)

הפסח נשחט בשלש כתות - [בין שהצבור מרובים] בין שהצבור מועטים ויכולים כולן לשחוט בבת אחת, מצוה ליחלק לשלש כתות זו אחר זו:

שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל, עדה, וישראל - הרי שלוש כתות:

בזיכי - כפות גדולות לקבל בהם הדם:

שורה שכולה כסף כסף - דהכי שפיר טפי:

ולא היו לבזיכים שולים - רחבים היו מלמעלה ותחתיהם חדים כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע: שמא יניחום הכהנים לישב על הקרקע עד שיקבל דם אחר מחמת שהם מרובים וישכחום ויקרוש הדם ולא יהיה ראוי ליזרק:

(ו)

שחט ישראל - אם ירצה, שהשחיטה כשרה בזר בכל הקרבנות:

וקבל כהן - הדם בבזך , שמקבלה ואילך מצות כהונה:

נתנו לחבירו - שהרי כשורה הן עומדים:

וחברו לחברו - הא קמ"ל דברוב עם הדרת מלך:

וקבל המלא - מיד הנותן, תחלה, ואחר כך מחזיר את הריקן. אבל איפכא, מחזיר את הריקן ברישא לא, דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי דאין מעבירין על המצות:

זריקה אחת - בבזך עצמו, ולא מתנה באצבע, שאין לך קרבן שטעון אצבע אלא חטאת לבדה דכתיב באצבעו:

כנגד היסוד - ברוחות שבמזבח שהיסוד תחתיהן, וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד. ולפי שאין היסוד מקיף כל המזבח אלא את הצפון ואת המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כמו שמפורש במסכת מדות, לכך הוצרך לומר נגד היסוד:

(ז)

קראו את ההלל - כל השלש כתות:

אם גמרו שנו - כשהיו מתחילים לשחוט היו מתחילים לקרות, ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים לשחוט, חוזרים וקורין שניה. ואם קראו שניה ועדיין לא גמרו שחיטת הפסחים של אותו הכת, חוזרין וקורין שלישית. וכן כת שניה ושלישית:

אע"פ שמעולם לא שלשו - שהכהנים היו רבים וזריזין:

לא הגיעו לאהבתי - אפילו פעם ראשונה:

(ח)

שהכהנים היו מדיחין את העזרה - מפני שהדמים מרובים היו מדיחין אותה בשבת. שאמת המים היתה מהלכת בעזרה וכשהן רוצים להדיח פוקקים את נקב יציאתה והמים פושטים על כל גדותיה ומדיחין כל העזרה [שהעזרה רצפה של שיש היתה כולה] ואח"כ פותחין הנקב והמים יוצאים:

מדם התערובות - המוטל על הרצפה . ואין הלכה כרבי יהודה:

(ט)

אונקליות - מסמרים שראשיהן כפופים למעלה:

ובעמודים - שהיו קבועין בבית המטבחים בעזרה עמודים קטנים נקראים ננסים:

חלקים - מפוצלות קליפתן:

שחל להיות בשבת - ואין יכול לטלטל המקלות :

ידו על כתף חבירו - ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו. ואין הלכה כר"א. שמותר לטלטל אותן המקלות דאין שבות במקדש:

(י)

אימוריו - החלבים הקרבים ע"ג המזבח:

במגיס - בקערה. תרגום קערותיו מגיסוהי:

ישבה לה בהר הבית - בשבת קאמר, שאין יכולין להוליך פסחיהן:

בחיל - בין הסורג לחומת העזרה של נשים בתחלת עליית הבית:

חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן - שאין צליית הפסח דוחה את השבת: