תוספות יום טוב על פסחים ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על פסחים · ו · >>

משנה א[עריכה]

דוחים את השבת. פי' הר"ב דנאמר מועדו בפסח ויעשו בני ישראל וגו'. עי' במשנה דלקמן:

וזריקת דמו. כתבו התוספת דתנא אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה. וכתבו עוד דלא איצטריך למיתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלביו דאינו יכול להוציאם אלא על ידי הפשט עד החזה משום נימין ואח"כ מפשיט חתיכות קטנות דאין בהם שיעור עור כדאיתא בפרק כל כתבי קי"ז ושם כתבו עוד דלרבנן דפליגי אר"י בנו של ר"י בן ברוקא מותר להפשיט לגמרי שלא תהא מושלכת כנבילה והא דלא חשיב ליה הכא גבי דחיית שבת י"ל דבפלוגתא לא קא מיירי. והא דמיירי בפלוגתא דר"א ור"ע דמההיא ילפינן דהזאה אינה דוחה שבת להכי קתני לה. וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות קרבן פסח שכתב דמפשיטין את כולו. ולא חילק בי"ד שחל בשבת. והכ"מ לא העיר בזה ואחשוב שלא זכר להא דכל כתבי. ותדע דמייתי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן מן התוספתא:

והקטר חלביו. בגמרא תניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ופירש"י כדכתיב (ויקרא ו') על מוקדה על המזבח כל הלילה [ועי' בריש ברכות] ואין ממתינין להם עד שתחשך. ע"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת. כדאיתא בסוף פ"ו דמנחות בגמרא דף ע"ב ע"ב. והיינו טעמא שהוצרך הר"ב לפרש גבי שחיטה שא"א לעשות וכו' דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל:

הרכבתו על כתפו. פירש הר"ב להביאו דרך ר"ה לעזרה וכ"כ רש"י ומשמע מלשונם דירושלים רה"ר היא. דאל"כ ה"ל למימר. להביאו דרך רה"ר לירושלים. ועוד דלא הוו צריכי לטעמא דחי נושא את עצמו. ובמשנה ט' פרק בתרא דעירובין פי' הר"ב דירושלים כרמלית היא. וראיתי בתוס' [דף ס"ו] בד"ה תוחב לו בצמרו שכתבו דבגמרא בשמעתין משמע דיש איסור רה"ר בירושלים. ופירשו דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה"ג משני בפ' בתרא דערובין אמילתא אחריתי. ע"כ. ומ"ש הר"ב שהחי נושא את עצמו. אתיא כבן בתירא דלעיל פ"ד משנה ג':

רבי אליעזר אומר דוחין שבת. פי' הר"ב דסבר מכשירי וכו' במסכת שבת רפי"ט ואפילו מלאכה גמורה ס"ל דשרי כדאיתא התם:

משנה ב[עריכה]

מה ראיה רשות למצוה. משמע דרבי אליעזר מודה דברשות העמידו דבריהם ובריש פ"כ דשבת ס"ל דנותנין לתלויה בשבת. ובתוס' תירצו דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא הוי מלאכה כולי האי. ע"כ. ואפשר נמי לומר דלדבריו דרבי יהושע קאמר וליה לא ס"ל. ואפי' הכי קאמר ר"י משום דסבירא ליה דכל שמחת יום טוב מצוה. ואע"ג דהלכה כרבי יהושע מ"מ לענין עירובי תחומין מקרי רשות. כמ"ש במשנה ז' פ"ג:

הזאה תוכיח שהיא מצוה. פי' הר"ב בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח. שאם לא יזה לא יעשה פסחו. [וכן לשון רש"י] ולדבריהם אם יזה ויטבול יעשה פסחו. והא דכתיב באנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב ביום ההוא. קודם טבילה הוי וא"ל משה שאם לא יטבלו שיהיו נדחים. כ"כ התוס' פ"ח דף צ' ע"ב. ותימא דמה שאלה היתה זאת להם. דודאי אי אפשר להם לאכול קודם הזיה וטבילה וא"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו. ודוחק לומר דמבעוד יום לא היו יכולים ואחר כך יהיו יכולים. ואין ספק אצלי שמפני כן הלך לו הראב"ד לפרש דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה. ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחו כדכתב בהשגותיו פרק ו' מהק"פ. וכתב עליו הכסף משנה וז"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעשה. וכי בתר דעבדין מתמלכין. ועוד למה נדחו. הוה ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב (במדבר ט') למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ואם כדבריו כבר הקריבו את קרבן ה' ולא היתה השאלה אלא אם יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו קודם הזיה וטבילה. ודוחק לפרש דלבלתי הקריב היינו שיעלה וכו'. ועוד מאי קאמרי אנחנו טמאים והיו יכולים ליטהר בטבילה והזיה עכ"ד. ולקמן בפרק ח' משנה ה' חזר בו הר"ב ופי' כדעת הרמב"ם דאם חל שביעי [שלו] בארבעה עשר ערב הפסח דאפילו הוזה וטבל נדחה משום גזירת הכתוב כדלקמן שם ובהא כ"ע מודו והכא בשביעי שחל להיות בשבת י"ג בניסן סבירא ליה לר"ע דאפ"ה אין מזין עליו והטעם כתוב בחבורו פ"ו שהעמידו דבריהם בכרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומם אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת ע"כ. ומיהו בגמרא השיב רבי עקיבא ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינו דוחה את השבת. משמע דמהזאת טמא מת בערב פסח השיבו. וצ"ל דבע"פ דקאמר לאו דוקא אלא לפי שהוצרך לפרש שהוכיח מהזאה דפסח ולאפוקי מהזאה דתרומה להכי קאמר ובע"פ כלומר שיזה משום פסח ולא משום תרומה אבל לאו דוקא בע"פ עצמו אלא לצורך ע"פ קאמר א"נ ערב הפסח דהכא. ערב של יום שמקריבין בו הפסח. והיינו יום י"ג שהוא ערב לי"ד שבו שוחטין הפסח. וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח:

במועדו. לשון הר"ב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכן ל' רש"י. ואין ספק דלא גרסינן במשנה בין הערבים במועדו והכי כתיבי קראי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו. ומצאתי בספרי דמבמועדו קמא יליף בגזירה שוה מתמיד דדחי שבת כדפירש הר"ב ר"פ ומבמועדו בתרא יליף דדוחה את הטומאה לכך נראה דלא גרסינן בין הערבים במשנה:

כל מלאכה וכו'. וכן פרק י"ט דשבת ופרק י"א דמנחות ועיין במשנה ח' פ' בתרא דר"ה:

משנה ג[עריכה]

בחול ובטהרה. ז"ש הר"ב חגיגה לא דחיא שבת. לשון רש"י הוא. ואפשר דלהכי לא נקטי נמי וטומאה דלא ליתי למטעי דתרווייהו כי הדדי הוא דלא דחיא להכי לא נקטי אלא חדא וה"ה לאינך:

ובמועט. כתב הר"ב ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן מסיים רש"י ותחשב להן אכילה ועיין במשנה ח' פ' בתרא:

במרובה ובטומאה. לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא:

משנה ד[עריכה]

ולילה אחד. הכי גרסינן בירושלמי. וכן בספרים לקמן מ"ז פ' חמישי דזבחים. וכבר כתבתי בזה במ"ה פ"ב דברכות:

משנה ה[עריכה]

שחטו שלא לשמו חייב. ואם תאמר למאי דמסקינן ברפי"ד דשבת דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם דאי לאו הכי מקלקל הוא והכא נמי הרי מקלקל הוא. ובגמ' פריך לה במשנה דלקמן אשחטו שלא לאוכליו מאי תיקן ומשני אם עלו לא ירדו ופריך שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. הא בגלוי חייב מה תיקן. תיקן להוציא מידי נבילה. ותימא דלא פריך לה ברישא :

אם אמרת באימורי צבור שיש להן קצבה. בגמרא פריך לה והרי תינוקות דמשנה ד' פי"ט דשבת דיש להן קצבה ופוטר רבי יהושע. ומשני דהכא כגון שקדם ושחטינהו לאימורי צבור ברישא. והתם נמי אי קדם ומל של שבת בע"ש . מודה ר"י דחייב. וכבר כתבתי בריש מסכת שבת בס"ד:

משנה ו[עריכה]

חייב. עיין במשנה דלעיל. מה שכתבתי