משנה עירובין ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק ד · משנה ו | >>
היו שנים, מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו.
היו שלשה, והאמצעי מובלע ביניהן, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה עם זה.
אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה?
לשלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים.
עירבו שתיהן עם האמצעית, היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו.
משנה מנוקדת
הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה,
- מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע;
- וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ.
- הָיוּ שְׁלֹשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן,
- הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ,
- וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה.
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
- לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
- עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית,
- הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ,
- וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:
נוסח הרמב"ם
היו שנים,
- מקצת אמותיו של זה - לתוך אמותיו של זה,
- מביאין - ואוכלין באמצע,
- ובלבד, שלא יוציא זה מתוך שלו - לתוך של חברו.
- מביאין - ואוכלין באמצע,
- מקצת אמותיו של זה - לתוך אמותיו של זה,
- היו שלשה,
- והאמצעי - מובלע בינתיים,
- הוא מותר עמהן,
- והן מותרין עימו,
- ושנים החיצונים - אסורים זה עם זה.
- והאמצעי - מובלע בינתיים,
- אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה?
- לשלש חצרות - פתוחות זו לזו,
- ופתוחות - לרשות הרבים,
- ועירבו שתיהן - עם האמצעית,
- היא מותרת עמהן,
- והן מותרות עימה,
- ושתים החיצונות - אסורות זו עם זו.
פירוש הרמב"ם
זו המשנה כוללת שבת ויום טוב, והוא כי האדם בשבת מותר לו הטלטול בארבע אמות בלבד, וכאן מדבר כשאירע השיתוף לשני בני אדם ונשתמשו במקום המשותף וזה מבואר. וכן אם נפל השיתוף באלפיים אמה אשר לכל אחד שמותר להם להשתמש במקום המשותף ביום טוב.
וכבר היתה מחלוקת בין רבי שמעון וחכמים, בשלש חצרות פתוחות זו לזו וערבו שתים החיצונות עם האמצעית, כי חכמים אומרים שלשתן אסורות, ורבי שמעון אומר שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו. וכששמע אותם רבי שמעון שהורו בדומיהן בזה הדין, במאמרם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתיים, התחיל להשיב עליהם ואמר להם הלא זה שוות כשלש חצרות פתוחות זו לזו, ומפני מה אתם חלוקים עלי בזה בדין שלש חצרות.
וחכמים חולקים עליו שם לפי שהם אומרים, אם התירו לבית החיצון להשתמש עם האמצעי והאמצעי עם החיצון האחר, שמא ישתמש אחד מן החיצון עם החיצון האחר, ולא יערערו עליו אנשי אותה האמצעית לפי שיחשבו שהוא מהם לרוב השוכנים שם, אבל בכאן שאין שם אלא שלשה אנשים, כל אחד מהם נחפז על חבירו ולא יניחנו לעבור גבולו, ואם שגג יזכירנו.
והלכה כרבי שמעון באמרו כי שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
היו שנים - עומדים רחוק זה מזה שש אמות דמובלעין ב' אמות של כל אחד לתוך של חבירו, מביאין ואוכלין בתוך שתי אמות. ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו :
והאמצעי מובלע ביניהם - שתי אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה. הוא מותר עם כל אחד, פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה:
לג' חצרות - והם זו אצל זו:
פתוחות לרשות הרבים - דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו, דהשתא אינן אוסרות זו על זו:
עירבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן וכו' - ורבנן אפליגו עליה דר"ש בהא ואמרי כולן אסורות זו בזו. והשתא קאמר להו ר"ש והלא זה הדבר שהיו ג' והאמצעי מובלע בינתיים ואתם מודים שהוא מותר עמהן והם מותרים עמו דומה לג' חצרות, ואמאי קמפלגיתו עלי בג' חצירות, ואמרי ליה רבנן התם בשלש חצירות מתוך שמרובים הם שתים החיצונות האסורות זו בזו יבואו להוציא מזו לזו, והאמצעית לא יהבה אדעתה ולא מדכרא להו, דאמרי שמא אחד מדיורי האמצעית שמותר בזו ובזו הוא שמוציא. אבל הכא בג' אנשים אי אתי חד משני החיצונים לאפוקי לתוך ב' אמות של החיצון האחר, האמצעי יהיב אדעתיה ומדכר ליה. והלכה כר"ש בשלש חצירות שב' החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:
פירוש תוספות יום טוב
ובלבד שלא יוציא וכו'. פירש הר"ב פתו או חפציו ומסיים רש"י דחפציו כרגליו כדתנן (פ"ה דביצה מ"ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים:
[אמר ר"ש כו'. כתב הר"ב דהלכה כר"ש. גמרא]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על הברטנורא) דחפציו כרגליו כדתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ובלבד שלא יוציא מתוך שלו לתוך של חברו: פי' רש"י ז"ל שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונית שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום דנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרה"י ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן ע"כ: ירושלמי אע"ג דר' חנינא בן אנטיגנוס פליג על רבנן באמות מודה הוא הכא בעירובי עיירות ע"כ:
והן מותרין: עמו לאכול בתוך ארבע אמותיו של אמצעי זה בשתים הסמוכות לו וזה בשתים הסמוכות לו ולא גזרינן שמא זה האמצעי יביא כליו של זה חוץ לתחומו של זה שלזה שלצד מזרח יכניסם בתוך תחומו של זה שלצד מערב ומפ' בגמ' דמש"ה לא גזרינן שכיון ששנים החיצונים שמה שאין להם לזוז משם אילך ואילך כל אחד ישמור חפציו שלא יזוזו מאצלו. בי"ד פי"ב דהלכו' שבת סי' ט"ז:
אר"ש למה הדבר דומה לשלש וכו': משמע מן הגמ' בפירקין דף מ"ו דת"ק דר"ש הוא ר' יהודה דאיירי לעיל מיניה ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ועלה תני היו שנים מקצת וכו' א"ר שמעון למה"ד כו' אלמא הנך רבנן דאיירו לעיל מינה בד' אמות דשביתה אפלוג בחצרות: ועיין בדעת חכמים לפי' רב אלפס ז"ל דמשמע שהוא הפך פי' רש"י ז"ל: ואיתא בפ' הדר (עירובין דף ע"א) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ"א) וביד פ"ד דהלכות עירובין סימן כ"ג:
ופתוחות לרה"ר: בטור א"ח סי' שע"ח כתוב ופתוחות למבוי ולא נודע לבית יוסף ז"ל למה שינה לשון המשנה: ועיין במ"ש לקמן פ' ששי סי' ה' אולי יתיישב קצת ואע"פ שנדחה כמ"ש שם שמא משמיענו בעל הטור ז"ל אגב אורחיה דאדיחוייא לא סמכינן: וה"ר יהוסף ז"ל כתב כאן גרסי' ופתוחות לר"ה ול"ג למבוי כי במבוי יש היתר לטלטל אע"פ שלא ערבו בחצרות ועל כן אמר לר"ה שלא יש היתר כלל כשלא ערבו שתים החיצונות אבל לקמן בפ' ששי גבי חמש חצרות וכו' גרסי' ופתוחות למבוי כי שם אין שייך לגרוס באופן אחר עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
היו שנים: ב' אנשים:
מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה: כגון שרחוקים מהדדי ו' אמות, נמצא שב' אמות אמצעיות שניהן מותרין בהן, ולר"א לעיל מיירי שרחוקים מהדדי ג' אמות:
מביאין ואוכלין באמצע: ולא גזרינן שיאכלו זה מזה אפי' לב"ש (סוכה פ"ב מ"ז) דהכא רק מדרבנן הוא:
היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהן: ויש בין ב' החיצונים ח' אמות, ולר"א לעיל ד' אמות:
אמר ר' שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים: דמדפתוחה כל א" לר"ה אין להן דריסת רגל זה על זה:
אסורות זו עם זו: ולמה אתם אוסרים התם ב' החיצונים לאמצעית, ורבנן ס"ל, התם מדרבים נינהו החיצונים, חיישי' שיוציא א' מחיצונה זו לחיצונה חברתה, והדר באמצעי' לא יזכירו כשיראהו מוציא, שלא ידע מאיזה חיצונית הוא, אבל הכא האמצעי יזכיר לכל א' שלא יוציא (אב"י ואילה"ק כי רבים נינהו נמי, מ"ש מי' בנ"א דמסתפגין באלונטית א' דאדרבה מדרבים נינהו מדכרי אהדדי (כשבת פכ"ב מ"ה), י"ל התם מסתפגין ביחד, להכי יזכירו זל"ז. משא"כ הכא אינן משתמשין ביחד, דמי למדורה דאפי' ביושבין ביחד אין קורין, מדאין א' מרגיש כשיבעיר חבירו, כא"ח רה"ע ס"ה). וקיי"ל כר"ש. מיהו דוקא בנתנו ב' חצרות החיצוניות עירובן בב' בתים באמצעית. או שנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו, אבל בנתנו ב' החצוניות עירובן באמצעי' בבית א'. כולן מותרין זה עם זה (שע"ח):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת