רמב"ם על עירובין ד
<< · רמב"ם · על עירובין · ד · >>
עירובין פרק ד
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה עירובין ד רמבם
רוח רעה - קורין כל היזק שאינו בא מיד האדם מאיזה סיבה שתהיה.
וכשיצא אדם חוץ לתחום ברצונו אין לו אלא ארבע אמות, אפילו הושב שלא ברצונו. וכן אם יצא שלא ברצונו וחזר ברצונו.
ופרנדיסין - שם מקום, והפליגה שם להולכת הספינה בים.
ודע כי רבי עקיבא ורבי יהושע, חלקו על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה בספינה שהיא בנמל שהיא דומה לדיר וסהר, אבל ספינה מהלכת דברי הכל מותר להלך בכולה. ולפיכך אמרו שרצו להחמיר על עצמן, כי אפילו לדעתם מותר להלך בכולה.
וטעם מחלוקתם כי רבי עקיבא ורבי יהושע אומרים, אם אתה מתיר לו להלך בדיר וסהר שיש לו מחיצות, כמו כן ילך בבקעה אם יונח שם ואינו רשאי ללכת בה אלא ארבע אמות, ויאסרו דיר וסהר כדי שלא יתערב דינם בדין בקעה. ורבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אינם רואים בזו הגזרה.
והלכה כרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה בכל המאמר:
קורין נמל למקום שהספינות נסתרות שם מן הרוח ויוצאות משם ליבשה.
ואמרו הייתי מסתכל - כל זה לפי שאפשר לדעת מרחק איזו מקום שתרצה ממה שישיגהו העין, בכלים יעשו אותן בעלי התשבורת, ויושג זה באותו הבריח שהוא בכלי נחושת שמסתכלין בו החוזים בכוכבים ונקרא בערבי "אצטרלב". ואיני רוצה להאריך ולהזכיר איך יושג כי זה הדבר בזה העניין ארוך, ואפילו באריכות לא יבין זה אלא מי שידע בחכמת התשבורת, וידע מה שיתחייב מן היחוס בדמיונות הדומין זה לזה, ואיך יצא הצלע שאינו ידוע כשתדע צלעות אחרות שיהיה להם עניין, ומה שישתף חכמת התשבורת לזו החכמה ימצא זה העניין קרוב ואינו צריך אריכות.
ודע כי הנמל אינו מוקף מחיצות, כי אילו היה מוקף היה מותר לדעת רבן גמליאל ואפילו לא היה בתוך התחום עד שלא חשכה, כאשר ידעת מסברתו בדיר וסהר שאומר מהלך את כולה, וכן נתבאר בירושלמי:
רוצה באמרו ברשות - כי התורה נתנה רשות לעשות מצוה או להציל מיד הגייס או מן הנהר.
וכשאומרים לו, כבר נעשה המעשה שהיית יוצא לעשותו, יש לו להלך ממקומו שהיה שם כשאמרו לו כבר נעשה המעשה אלפיים אמה לכל רוח.
ואם יש בינו ובין המקום ששבת בו פחות מארבעת אלפים אמה ממקומו, וכשיהלך אלפיים אמה ממקומו כמו שאמרנו ישאר בינו ובין מקום שביתתו פחות מאלפיים, כבר הגיע לו תחומו שהיה לו מערב שבת, ויש לו להגיע למקום שביתתו ויהלך ממנו אלפיים אמה לכל רוח כאשר היה מקודם. וזהו עניין אמרם ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא.
ומה שאמרו שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן - אינו ראיה שידמה לדין שקדם זכרו, אבל הוא דין אחר שיש בו קולא על מי שיצא ברשות התורה, והביא ראיה עוד להקל על מי שיצא ברשות וכמו כן מי שיצא להציל נפשות מישראל ,וזהו עניין אמרם "להציל". ונתנו להם רשות כלומר למצילין שיחזרו בכלי זין עד שיגיעו למקומן, וכן אמרו "חוזרין בכלי זינן למקומן":
רבי מאיר אומר, כי לפי שלא ידע שהיה קרוב למדינה ושהיה בתוך התחום, לא חשב להכנס במדינה ולא קנה שביתה בעיר, ולפיכך אין לו ללכת אלא אלפיים אמה לכל רוח, וילך עד המקום שהגיע אליו סוף התחום ואסור לו להלך בכל המדינה.
ורבי יהודה אומר, כי הוא אפילו לא חשב על זה, כיון שהוא בתוך התחום קנה שביתה בעיר עם אנשי העיר, ויכנס ויהלך בכל המדינה וילך חוצה לה אלפיים אמה לכל רוח.
והלכה כרבי יהודה:
רבי יוחנן בן נורי אומר, נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואין דרך לטלטלם אלא אלפיים אמה לכל רוח, וכמו כן האדם כשאין לו דעת בשעת העירוב רוצה לומר כשהיה ישן, הרי הוא כנכסי הפקר שאין להם דעת בעלים ויש לו אלפים אמה לכל רוח.
וחכמים אומרים, נכסי הפקר אין קונין שביתה במקומן, אלא מי שזכה בהם וקנה אותן יש לו להוליכם בכל מקום שיש לו ללכת, וזהו עניין אמרם הרי הוא כרגלי כל אדם, ולפיכך כשהאדם ישן בשעת העירוב הוא כמו נכסי הפקר שאין להם דעת, ולא קנה שביתה ולא ילך אלא בארבע אמות.
והלכה כרבי יוחנן בן נורי במה שאמר בכאן, והלכה כחכמים בנכסי הפקר שהם כרגל כל אדם, וזה קולא ולקחנו הקולא משתי הדעות:
זו המשנה כוללת שבת ויום טוב, והוא כי האדם בשבת מותר לו הטלטול בארבע אמות בלבד, וכאן מדבר כשאירע השיתוף לשני בני אדם ונשתמשו במקום המשותף וזה מבואר. וכן אם נפל השיתוף באלפיים אמה אשר לכל אחד שמותר להם להשתמש במקום המשותף ביום טוב.
וכבר היתה מחלוקת בין רבי שמעון וחכמים, בשלש חצרות פתוחות זו לזו וערבו שתים החיצונות עם האמצעית, כי חכמים אומרים שלשתן אסורות, ורבי שמעון אומר שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו. וכששמע אותם רבי שמעון שהורו בדומיהן בזה הדין, במאמרם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתיים, התחיל להשיב עליהם ואמר להם הלא זה שוות כשלש חצרות פתוחות זו לזו, ומפני מה אתם חלוקים עלי בזה בדין שלש חצרות.
וחכמים חולקים עליו שם לפי שהם אומרים, אם התירו לבית החיצון להשתמש עם האמצעי והאמצעי עם החיצון האחר, שמא ישתמש אחד מן החיצון עם החיצון האחר, ולא יערערו עליו אנשי אותה האמצעית לפי שיחשבו שהוא מהם לרוב השוכנים שם, אבל בכאן שאין שם אלא שלשה אנשים, כל אחד מהם נחפז על חבירו ולא יניחנו לעבור גבולו, ואם שגג יזכירנו.
והלכה כרבי שמעון באמרו כי שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:
העיקר אצלנו מה שאגיד לך הוא, כי כל האדם, ובלבד כשהוא בדרך לפי שהוא עני, מותר לו לערב ברגליו כאשר יתבאר, ויש בינו ובין מקום שהוא רשות היחיד פחות מאלפיים אמה, והוא היה יודע אותו מקום ואמר שביתתי במקום פלוני רוצה לומר באותו מקום, קנה שביתה שם וכאילו הניח עירוב ויש לו ללכת בכל המקום וחוצה לו אלפיים אמה, ובתנאי שיהיה עוד היום גדול כשקנה שביתה באותו מקום, כדי שיוכל להגיע לאותו מקום ואפילו בתכלית המרוצה קודם הכנסת שבת ויחשב לו כאילו הגיע שם.
וכמו כן אם קנה שביתה ברשות הרבים מקום ידוע כמו עיקר אילן או גדר, יש לו באותו מקום ארבע אמות ואלפיים אמה חוץ לאותן ארבע אמות. ולפי שאמר תחתיו והוא אינו מסוים לא אמר כלום', ואין לו ללכת אלא לעיקרו של אילן בלבד. ולא ילך משם לביתו אלפיים אמה ולא הארבע אמות שיש לו לשם בלי מסויימות, עד שנמדוד משם אלפים אמה. וזהו כשיש תחת האילן שמונה אמות או יותר שבהם יפול הספק ולא נודע באיזה מקום קנה שביתה, אבל אם יש תחת האילן פחות משמונה אמות יש לו ללכת משם לביתו אלפיים אמה, כי כשתקח מהם ארבע אמות שהוא שיעור מקום שביתתו תמצא קצתם משותפים עם הארבע אמות שיש לו לשם, וכל זה כשישאר מן היום שיעור שיוכל להגיע לאותו מקום במרוצה כמו שזכרנו:
או אינו בקי בהלכה - פירושו שלא ידע כי יש לאדם שיתן מקום שביתתו במקום רחוק ממנו מלבד המקום שהוא עומד בו.
ואמרו כטבלה מרובעת - לפי שאי אפשר במלאכה לעשות מרובע בדיוק, ולפיכך הודיע שדי לנו שיראה כמרובע כפי היכולת האדם כמו הלוחות המרובעות שהכוונה בהם הרבוע כפי היכולת.
נשכר את הזויות - רוצה לומר את הארבע תוספות שיש במרובע על העגול שבתוכו, ואותן התוספות הן בזויות המרובע ולפיכך קראן "זויות". וזו היא צורתה:
והלכה כחכמים:
זה המאמר חוזר על המאמר שהזכיר כבר ואמר שביתתי במקומי, זכה לו מקומו אלפיים אמה לכל רוח.
ורבי מאיר אינו מתיר זה המעשה אלא לעני לפי שאין לו יכולת לערב על הפת, אבל מי שיש לו יכולת יש לו להניח עירוב במקומו על כל פנים ואז יוכל ללכת אלפיים אמה לכל רוח, לפי שדעת רבי מאיר עיקר עירוב בפת, ונותן רשות לעני שיאמר שביתתי במקומי בלבד להקל על העני.
ורבי יהודה אומר, כי עיקר העירוב ברגל, והקל על העשיר שיתן פת ביד שלוחו וישים השליח אותו הפת במקום, ותהיה לו שביתה באותו מקום וילך משם אלפים אמה לכל רוח.
ואין מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר, כי כשהוא מכיר אילן או גדר או מקום מוקף מחיצה ואמר שביתתי במקום פלוני אין מספיק זה אלא לעני, אבל עשיר מוכרח הוא שיגיע פת למקום שביתתו. והתירו זה למי שבא בדרך לפי שהוא עני, כי אין לו יכולת להגיע שם ולהניח שם פת.
והלכה כרבי יהודה:
עיקר זה המאמר, כי בני העיר עשו אותו שליח לעשות להם עירוב למדינה אחרת שהיא יושבת להם בריחוק שני תחומין, כדי שיוכלו ללכת ממחרת חוץ למדינה ארבעת אלפים אמה, וזה השליח כשיצא ללכת (ממחרת) חוץ למדינה, החזירו חבירו למדינה קודם שיגיע ולא עירב.
רבי יהודה אומר, כיון שיצא ונכנס בדרך לקנות בו שביתה בריחוק אלפיים אמה, קנה לשם שביתה לפי שהוא עני כאשר הקדמנו לומר שהוא קונה שביתה בריחוק מקום בלבד כשהוא יוצא לדרכו, והחזיק לו בדרך כיון שיצא בזאת הכוונה, יש לו ללכת חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה. ואנשי המדינה ששלחו אותו לא נגמר עירובם, ולפיכך אין הולכין חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה, אבל הולכים חוץ למדינתם אלפיים אמה לכל רוח בלבד.
ורבי מאיר אומר, כי זה השליח מאחר שהיה לו לערב ולא עירב, נדון אותו להחמיר ולא ילך אלפיים אמה לכל רוח כמו אנשי המדינה שעשו אותו שליח, אלא ילך אלפיים אמה לאותו רוח ששלחו אותו לערב בו, וברוח האחר שכנגדו ילך כמו שהיה הולך אילו היה מערב, וזה הוא חמר גמל כמו שבארנו במה שקדם.
והלכה כרבי יהודה:
רבי אליעזר סובר, כי יש לאדם במקומו ארבע אמות והוא באמצען, וכשהוא חוץ לתחום שתי אמות הנה נפל השיתוף בין ארבע אמות שלו ובין סוף התחום, ולפיכך יכנס.
ממצין את המדות - פירושו שאין המשוחות מדקדקים במידות להגיעם עד סוף התחום אבל מודדין פחות מן השיעור הראוי, ומחסרין מכל חבל וחבל מעט מפני מה שאירע במקומות הנמוכים והגבוהים, ויגרעו מן האלפים אמה אמות להחמיר. לפיכך היה מתיר רבי שמעון להכנס.
ואין הלכה כרבי אליעזר, ולא כרבי שמעון:
משנה עירובין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב