תוספות יום טוב על עירובין ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על עירובין · ד · >>

משנה א[עריכה]

[אין לו אלא ארבע אמות. במשנה ה' תמצא בפירוש הר"ב הני ארבע אמות מאי עבידתייהו]:

הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו לדיר וסהר. לפי שדרך הוא כשמוליכין את האדם שמוליכין אותו אל עיר הלכך קתני הוליכו גבי לעיר. אבל אין דרך הוא שכשמוליכין את האדם שמוליכין אותו אל תוך דיר וסהר. אלא שיארע לפעמים שכשמוליכין אותו ולא יוכלו לבא אל עיר או מפני סבה ומקרה אחרת שיתנוהו לאותו אדם למקום אחר המשתמר כמו בדיר או סהר לכך תני גבייהו ונתנוהו כלומר שההולכה לא היתה לשם כך אלא שנתנוהו וטעמא דדיר וסהר שוים לעיר בדין זה עיין בפי' [הר"ב] פ"ב משנה ג':

רבי יהושע ור"ע אומרים אין לו אלא ארבע אמות. מ"ש הר"ב רבותי פירשו משום דגזרו וכו'. בגמ' עצמה נסתפקו בשני הפירושים. אלא שהרמב"ם החזיק בזה הפירוש לכן כתב על זה הפירוש ורבותי פירשו. ואע"ג דנקטי משום דגזרי דיר וסהר כו' וכן הלשון בגמ' מסתברא דאין הכי נמי דבעיר נמי גזרו דהא ודאי משמע דאכל מה שהוזכר בדברי ר' גמליאל ור"א בן עזריה קא מפלגי והא דלא נקטי נמי עיר משום דאף בדברי ת"ק לא הוזכרו בהדדי ונקטי אינהו חדא מתרתי בבי דתנא קמא וה"ה לאידך:

שרצו להחמיר כו'. להך טעמא דגזרי כתב הר"ב דבמהלכת מודו לפי שאינה דומה לדיר וסהר אלא כשהיא קבוע בנמל כמו שכתב הרמב"ם אי נמי כפירוש רש"י דכשהספינה מהלכת כשעוקר האדם רגליו קודם שיניחהו מוציאתו הספינה מארבע אמותיו ונכנס בארבע אמות אחרות על כרחו והוי כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ונותנין אותו תדיר בארבע אמות אחרות שנותנין לו לעולם ארבע אמות וכן לעולם ע"כ. וטעמא דרצו להחמיר כדאיתא בגמרא דלמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו. ולטעמא דשבתו באויר מחיצות כו'. נראה דהא דרצו להחמיר טעמא משום דהואיל ויצאה חוץ לתחום רצו להחמיר שלא תטעה ולא תחלק בין יוצא חוץ לתחום ושבת במחיצות ההן מבעוד יום כמו בספינה להיכא דלא שבת כמו בדיר וסהר. ותתיר הכל:

משנה ב[עריכה]

מה אנו לירד. פי' הר"ב לתוך העיר ועיין במ"ד:

משנה ג[עריכה]

מי שיצא ברשות. פי' הר"ב כגון לעדות החודש כו' עיין במשנה ה' פרק ב' דראש השנה:

חוזרין למקומן. פירש הר"ב התירו להם לחזור עם כלי זיינן למקומן. הכי מפרשים בגמ' וטעמא שמא ירגישו בהם האויבים שיצאו וירדפו אחריהן ואין כלי זיין בידם להציל. ולמקומן דתנן היינו למקום שנתנו להם חכמים שהוא עד אלפים אמה דבשיעור היתר הליכה אין בין יוצא ברשות לעדות החדש וכיוצא בו לבין יוצא להציל. ומיהו איכא עוד אוקימתא בגמרא דאם נצחו האויבים ומפחדים לשבות שם רשאים לחזור בכלי זיינן עד למקומן ממש. ופסקו הפוסקים לתרווייהו. ועיין משנה ז' פרק ו' דיומא:

משנה ד[עריכה]

לא יכנוס. כ' הר"ב אלא ממקום שחשיכה לו ימדוד אלפים אמה וכו' וכתב הר"ר יונתן וא"ת במה ימדוד אלפים אמה מפרש בברייתא מהלך אלפים פסיעות בינונית ועד מקום שיכלו יכנוס ולא יותר. פסיעות בינונית שלא ירחיב רגליו וירחיקם זו מזו כדרך שהוא רץ אלא כמהלך בינוני וזה שיעור אמה אחת בין רגל לרגל:

יכנס. כיון שאילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר הרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם. ב"י סימן ת':

משנה ה[עריכה]

דברי ר"י בן נורי וחכמים אומרים כו'. הא דפסק הר"ב הלכה כר' יוחנן בן נורי בישן וכחכמים בנכסי הפקר בגמרא פסקינן הכי ולא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דקי"ל כרבנן דנכסי הפקר אין קונין שביתה. וישן היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קני כדפי' רש"י:

אין לו אלא ד' אמות. כתב הר"ב דקומתו של אדם בינוני ג' אמות כו' גמרא. ומפרשינן בתוספות דהיינו בלא ראשו ובפשוט ידים נכנס הראש. דאי תימא ג' אמות עם הראש אמאי בעינן במשנה ד' בפ"ק דב"ב ד"א להיזק ראיה אלא ודאי דמלבד הראש שיעוריה ג' אמות ואע"ג דאין בראש שיעור אמה מכל מקום מפני הגבשושית שסביב לכותל לפעמים. ופעמים נמי שמגביה עקבו ועומד על אצבעות רגליו הצריכו חז"ל עוד אמה:

[רבי אליעזר אומר והוא באמצען. נטר עד הכא וה"ה לבתרי בבי דבמשנה קמייתא. נ"ל]:

ומודה ר"י כו'. והיינו דאיכא בינייהו דר' יהודה וחכמים [דרבנן סברי ד' לכל צדדיו היינו ח' על ח' ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר"י לר' אליעזר שאם בירר לו שתים לכאן ושתים לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח אחת. רש"י דף מ"ח]:

משנה ו[עריכה]

ובלבד שלא יוציא וכו'. פירש הר"ב פתו או חפציו ומסיים רש"י דחפציו כרגליו כדתנן (פ"ה דביצה מ"ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים:

[אמר ר"ש כו'. כתב הר"ב דהלכה כר"ש. גמרא]:

משנה ז[עריכה]

וחשכה לו. ה"ג רש"י ומפרשים בגמרא דחשיכה לו אם ירצה לילך לביתו אבל לעקרו של אילן אזיל וז"ש הר"ב שיכול להגיע שם כו' ואיכא דאמרי בגמ' דחשיכה לו. אם ילך מעט מעט אבל כי רהיט מטי להתם וכן הסכמת הפוסקים וכ"כ הר"ב במשנה ט':

לא אמר כלום. [פי' הר"ב הואיל וכו' ואין לו אלא ד' אמות] והא דבפ"ג משנה ד' אפי' למ"ד דספק ערוב אינו ערוב מ"מ יש לו אלפים שמביתו כדפי' הר"ב שם ולא אמרינן שלא יזוז ממקומו אומר ר"י דהתם דעומד בעירו לא עקר דעתיה מעירו ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו. תוספות ועיין פ"ה משנה ז':

ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה. דהא עיקר ערוב ברגל כדמסקינן במ"ט והכא דדחוק הוא דחשיכה לו שרינן ליה) [באומר] שביתתי כו':

משנה ח[עריכה]

ואמר שביתתי במקומי זכה כו'. וקמ"ל שאין נקרא זה שביתה בטעות. כדאמר ר"י במשנה ד'. דטעמו שאילו היה יודע כו' כמ"ש שם בס"ד. דלא דמי מי שהוא סמוך לעיר ולא ידע דניכר לכל ומפורסם ששביתתו בטעות מה שאינו ניכר לומר דאילו היה יודע האילן. או הגדר. לא היה אומר תהא שביתתי במקומי. כ"כ הר"ר יונתן. ולא קשיא הא אפי' לר"מ דלא יכנוס מ"מ רשאי לילך אלפים אמה כמ"ש הר"ב שם. ואע"ג דלא אמר. והכא משמע דבעינן מיהא שיאמר כו' הרי כבר הוכיחו בתוס' דה"נ לא בעינן שיאמר אלא איידי דרישא דקתני ואמר שביתתי במקום פלוני. נקט נמי הכא שיאמר:

עגולות. פי' הר"ב דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה כו' כדילפינן בגמרא ול"ק אמ"ש בפ"ג משנה ה'. דתחומין דרבנן. שהרי כתב הטור סי' שצ"ז דקראי אסמכתא בעלמא אבל במשנה ג' פ"ה דסוטה משמע דלר' עקיבא דדריש אלפים מקראי דס"ל דהן דאורייתא דהא אמרינן התם בגמרא דלר"ע תחומין דאורייתא ועיין מה שאכתוב שם בס"ד:

מרובעות נשכר הזויות. עיין לקמן רפ"ה ומ"ד פ"ו דיומא:

משנה ט[עריכה]

וזו היא שאמרו העני וכו'. אתאן לר"מ וכלומר בזו אמרו העני כו' אבל עיקר ערוב בפת והכי מפור' בגמ' וטעמיה דר"מ פי' הר"ר יונתן דכיון שמביא פת גילה דעתו וניכר שרצונו לשבות שם. אבל כשמערב ברגליו אמרי אינשי אם ת"ח הוא שמעתיה משכתיה. ואם ע"ה חמרו אתבד ליה והולך לבקרו שם ור' יהודה סובר כיון שטורח הוא בעצמו יש הכירא יותר. מששולח שם ובידו פת. ומ"ש הר"ב דשוים באומר שביתתי במקום פלוני כו'. כלומר ופלוגתייהו באומר שביתתי במקומי ואינו עני שיש לו פת. ומ"ש הר"ב או בא בדרך שאין עמו פת הכי קאמר או בא בדרך אע"פ שיש עמו פת. הוי כמי שאין עמו פת. הואיל ובדרך הוא וחשכה לו כדמסיק שהיה צריך לרוץ. וכ"פ הרמב"ם בפירושו וחבורו וכן נראה בטור סי' ת"ט. ואם לא תפרש כן תקשה דידיה אדידיה דכתב אבל עשיר וכו' ש"מ דאפי' בא בדרך צריך העשיר שישלח פת וכו' והדר כתב האומר שביתתי כו' אא"כ יש שהות כו' ומשמע דלא בעינן שירוץ ויגיע שם אלא שיהיה שהות כל כך. ודוחק לומר דדוקא בעני או מי שאין לו פת קאמר להך. ועוד דא"כ בריש משנה ז' ה"ל להתנות בזה דדוקא במי שאין לו פת איירינן:

משנה י[עריכה]

והחזירו חבירו כו'. פי' הר"ב שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה כו' כלומר דלא אמרינן נמלך הוא שלא לקנות שביתה אלא אמרינן דבדעתו עומד וזוהי דעת הרמב"ם. ויש דעות אחרות לפוסקים. ומ"ש דא"ל עת צינה כו'. וחזר בו מללכת היום. אבל דעתו לילך למחר:

משנה יא[עריכה]

שתים יכנס שלש לא יכנס. פי' הר"ב אם עומד באמה השנייה כו' ודכוותיה שלש לא יכנס אם עומד באמה השלישית. והכי איתא בגמרא:

מי שהחשיך כו'. כתב הרב דבמקומו לא קנה שביתה כו' הלכך אין לו אלא ד' אמות כו'. קיצור לשון אני רואה בכאן וז"ל הרב רבינו יהונתן לא יכנס אם אמר שביתתי בעיר לא אמר כלום שהרי הוא חוץ למקום שסיים יותר מאלפים אמה ובמקומו נמי לא קנה שביתה כו' ע"כ. אבל דוחק הוא לפרש משנתינו באומר שביתתי כו' דוקא. ואם נאמר שמפני כן לא כתב כן הר"ב נבא לדוחק יותר גדול דאמאי לא קנה שביתה במקומו ויהיה לו אלפים אמה שהרי מבואר במ"ז שאין צריך שיאמר כו'. ואפשר שהר"ב סובר דמתני' בהחשיך בדרך וסובר שיש לו רק אלפים מיירי ולמחר רואה סי' התחום והרי הוא אמה חוצה לה. והשתא סבירא ליה דהואיל וסבור היה שיש לו רק אלפים הוי כגלוי דעת שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו וגם בזה יש דוחק לפרש כן מתני' דמיירי דוקא בטועה וסובר שיש לו רק אלפים לעיר. ועוד דלשון הר"ב שכתב שהרי גילה דעתו משמע דגלוי דעת ממש הוי הלכך יותר נכון לומר שנתכוון ללשון הרב רבינו יונתן וטעות נפל בהעתק. אבל הרמב"ם בחבורו פכ"ז מה"ש לא נכנס לא' מן הדחוקים הללו וכתב לא יכנס אלא מהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד וכ"כ הטור בסי' ת"ה:

עד חמש עשרה אמה. פירש הר"ב לאו דוקא. אלא כלומר לפי סברת האדם שיוכל לשער עד ט"ו אמה ולא יותר אבל אפשר לפחות ולשער שא"א שיטעו כל כך וזה לפי ענין המקום ההוא אם הוא מישור או שיש בו גאיות או הרים וכיוצא בזה ומה שכתב עוד ואית דמפרשי חמש עשרה דוקא ולא ידעתי לישבו יפה. לא ראה בזה דברי רש"י והר"ר יונתן שכתבו. וזה לשונם. אמרינן לקמן בפרק כיצד מעברין אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה ארבעים חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שתי אחיזות שזה תופס מכאן. וזה תופס מכאן. והאחיזה טפח וחצי אצבע. הרי פ' טפחים. וארבעים אצבעות העולין לעשר טפחים. הרי תשעים [טפחים] שהן ט"ו אמות. עכ"ל. ומ"ש הר"ב ולא מחמירין כו' עיין בסוף מכילתין:

המשוחות. פי' הר"ב מודדי התחומין כדמתרגמינן ומדותם מחוץ לעיר ומשחתון מברא לקרתא (במדבר ל"ה):