ביאור:משנה ערובין פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת ערובין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

כשאין עירוב תחומין...[עריכה]

חטיבה I: בלי עירוב מאונס או מטעות[עריכה]

משנתנו, וכן רוב הפרק - כדעת חכמים לקמן במשנה ה, שמי שלא עירב תחומין מוגבל לארבע אמות, שהן מקומו המצומצם, בדומה להגבלה לגבי טלטול. אם הגיע לעיר אחרת או למקום מגודר (ראו לעיל ב, ג) - יכול ללכת בתוכו, אבל לא לצאת ממנו. לדעת ר' יוחנן בן נורי, אם לא עירב תחומין יש לו 2000 אמה.

לפי ההחמרה של ר' יהושע ור' עקיבא, מי שנמצא מחוץ לתחום שבת שבו היה בכניסת השבת - אינו יכול אפילו ללכת בתוך רשות היחיד.

מהסיפור על הספינה במשנה ב מתברר שר' יהושע ור' עקיבא לא סברו כך אלא החמירו על עצמם.

(א) מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה - אין לו אלא ארבע אמות.

החזירוהו - כאילו לא יצא.
הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר במקום מגודר,
רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה.
רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות:

מעשה שבאו מפרנדיסין ברינדיזי, דרום איטליה והפליגה ספינתם בים.

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה בכל הספינה.
רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן:

לרבן גמליאל היה מכשיר אופטי למדידת מרחק, שהיה קיים בצבא הרומי, אבל היה נדיר ויקר. השוו גם לשימוש שלו בטבלאות, המתואר בראש השנה ב, ח.

השוו שבת טז ח, וראו בתוספתא שבת יד יג, המזהה את שני הסיפורים הללו.

(ב) פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה.

אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד?
אמר להן מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל,
והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה:

ראו ראש השנה ב, ה. היוצאים ברשות דומים למי ששביתתם בשדה, ראו תוספתא ג, ח.

(ג) מי שיצא ברשות, ואמרו לו "כבר נעשה מעשה" - יש לו אלפים אמה לכל רוח.

אם היה בתוך התחום - כאילו לא יצא,
שכל היוצאים להציל - חוזרין למקומן:


(ד) מי שישב בדרך, ועמד, וראה - והרי הוא סמוך לעיר!

השוו לעיל משנה ב, שהשואלים לא ידעו אם היו בתחום כשהחשיך.

(הואיל) ולא היתה כוונתו לכך - לא יכנס, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: יכנס.
אמר רבי יהודה: מעשה היה, ונכנס רבי טרפון בלא מתכוון:


ר' יוחנן בן נורי אינו דורש מודעות כדי לקנות שביתה. וראו לקמן משנה ז-ח.

לדעת חכמים, מצבו של הישן חמור מזה של היושב, למרות ששניהם לא ידעו שהם בתחום העיר.

(ה) מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה - יש לו אלפים אמה לכל רוח, דברי רבי יוחנן בן נורי.

וחכמים אומרים: אין לו אלא ארבע אמות.

חטיבה II: כיצד ניתן לעבור את השבת בארבע אמות?[עריכה]

חכמים מחמירים מאד בעניין העירוב, וההבדלים בין גישותיהם אינם גדולים. ככל שמחמירים כאן יותר, ברור יותר הצורך בעירוב.

לשונו של ר' יהודה דומה לדבריו בפרק ג, ז כאשר עירב שני עירובין. שם יכול המערב ללכת 4000 אמה לכל רוח, וכאן 4 בלבד.

רבי אליעזר אומר: והוא באמצען. כלומר, יש לו שתי אמות לכל צד.
רבי יהודה אומר: לאיזה רוח שירצה - ילך. כלומר, יש לו ארבע אמות לכל צד שירצה.
ומודה רבי יהודה, שאם ברר לו בחר ארבע אמות בצד אחד - שאינו יכול לחזור בו:


המשנה עוסקת גם בשאלת ההליכה (תחום) וגם בשאלת הטלטול (הוצאה): בשני המקרים, אם לא עירבו או קנו שביתה, אלא נמצאים מחוץ לעיר - יש לאדם ארבע אמות בלבד. וראו גם את הקשר בין שתי השאלות בביצה ה, ג: הטלטול "כרגלי הבעלים".

(ו) היו שנים, שנרדמו לפני כניסת השבת, או שהוצאו באונס כבמשנה א, אם... מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה -

מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו.

היו שלושה, והאמצעי מבלע ביניהן, יש לו שטח משותף עם כל אחד משני האחרים, אבל להם אין שטח משותף זה עם זה -

הוא מותר עמהן, והן מותרין עמו,
ושנים החיצונים - אסורין זה עם זה.

אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה?

לשלש חצרות הפתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים.
ערבו שתיהן עם האמצעית - היא מותרת עמהן והן מותרות עמה,
ושתים החיצונות - אסורות זו עם זו:

חטיבה III: הפתרון: מערב ברגליו או בדעתו[עריכה]

(ז) מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר "שביתתי תחתיו" - לא אמר כלום.

יש להגדיר בדיוק את מקום השביתה מערב שבת. אם עשה כך - זה המקרה הקלאסי, והמשנה מסיימת בו.

"שביתתי בעיקרו" -
מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה.
נמצא, מהלך משחשכה ארבעת אלפים אמה:


(ח) אם אינו מכיר, או שאינו בקי בהלכה,

עגולות - בשטח המעגל ברדיוס 2000 אמה. מרובעות - בשטח הריבוע שצלעו 4000 אמה.

חכמים מודים בפירוש שמגמתם היא להגדיל את שטח התנועה של המערב, ולכן קובעים שהשטח הוא ריבוע; וראו גם במשנה ט.

ואמר "שביתתי במקומי" - זכה לו מקומו, אלפים אמה לכל רוח.
עגולות, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס.
וחכמים אומרים: מרובעות, כטבלא מרובעת, כדי שיהא נשכר לזויות:


(ט) וזו היא שאמרו "העני מערב ברגליו". אינו צריך להניח מזון אלא יוצא בעצמו למקום העירוב ומחשיך שם.

ההלכה המקורית התיחסה לעניי כפר שיחין שעירבו ברגליהם, ובשבת הלכו לאכול בכפר רומה ושבו לבתיהם. ראו ירושלמי ערובין ד ח.

המגמה המוצהרת של העירוב בפת היא להקל. לגבי אי ההפרדה בין הלכות לעניים ולעשירים השוו פאה ו, א.

אמר רבי מאיר: אנו, אין לנו אלא עני.
רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר,
לא אמרו "מערבין בפת" - אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו:


כאן, כמו בתחילת הפרק, עוסקים במי שיצא וחזר.

שני הסברים למשנה: הראשון עוסק בשאלת הכוונה של אחד מאנשי העיר להשתמש בעירוב התחומין או לא. עיינו לקמן ח, א: מי שיצא - הרי קבל עליו מבעוד יום, אפילו אם חזר בו, ומי שלא - אינו משתמש בעירוב. מכאן, שגם בעירוב עירוני יש חשיבות לדעתו של אדם.

הפירוש השני הוא שהמשנה עוסקת בשליח של אנשי העיר להנחת עירוב תחומין, שלא ביצע את שליחותו.

ר' מאיר סובר שאם התחרט על העירוב הרי לא ברור לו עצמו אם קבל או לא קבל את העירוב על עצמו, ולכן הוא כ"חמר גמל" - ראו לעיל ג, ד - גם שם ר' מאיר מחמיר, וכן ראו לקמן ו, ד.

התלמודים מסבכים את התמונה, והפירוש על פיהם נזקק להגהות שאין להן בסיס בכתבי היד.

(י) מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה, והחזירו חברו,

הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורין - דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: כל שהוא יכול לערב ולא עירב - הרי זה "חמר גמל":


חטיבה IV: היוצא בכוונה[עריכה]

סיום הפרק בדומה לתחילתו: מי שהוציאוהו - מי שיצא. ר' אליעזר טוען שלשניהם יש ארבע אמות בסך הכל, וכיוון שהוא באמצע (ראו לעיל משנה ה) יכול לחזור לעירו.

תנא קמא מבחין בין מי שיצא בזדון לבין מי שהוציאוהו, ומונע אפילו חזרה של אמה אחת.

ר' שמעון מתיר הרבה יותר, כי הוא סומך על אי דיוקים במדידה - תמיד לכיוון ההקטנה של התחום, ולכן מי שיצא לא באמת יצא מהתחום. ההנחה הזאת אינה מציאותית, כי לא סביר שכל הטעויות תמיד מקטינות את התחום; יותר סביר שזו הנחה פיקטיבית שמגמתה היא להקל.

(יא) מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת - לא יכנס.

רבי אליעזר אומר: שתים - יכנס, שלש - לא יכנס.

מי שהחשיך חוץ לתחום, אפילו אמה אחת - לא יכנס.

רבי שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמות - יכנס,
שאין המשוחות ממצין את המדות, מפני הטועין: