משנה נדרים ו ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ו · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הנודר מן הבשר, מותר ברוטב ובקיפה. ורבי יהודה אוסר.

אמר רבי יהודה, מעשה ואסר עלי רבי טרפון ביצים שנתבשלו עמו.

אמרו לו, וכן הדבר, אימתי, בזמן שיאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם, אסור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בָּרֹטֶב וּבַקִּיפָה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה וְאָסַר עָלַי רַבִּי טַרְפוֹן בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִמּוֹ.
אָמְרוּ לוֹ: וְכֵן הַדָּבָר; אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁיֹּאמַר: בָּשָׂר זֶה עָלַי;
שֶׁהַנוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרַב בְּאַחֵר, אִם יֶשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר:

נוסח הרמב"ם

הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקופה רבי יהודה אוסר אמר רבי יהודה מעשה ואסר עליי רבי טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו אמרו לו וכן הדבר אימתיי בזמן שאמר הבשר הזה עליי אסור שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור

פירוש הרמב"ם

הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ורבי יהודה כו' — רוטב הוא המרק, קיפה הוא התבלין. וחכמים אומרים, כשאדם נשבע על דבר ידוע ומפרש אותו ומיחדו, הרי הוא עליו כמו הדבר האסור מעצמו, ומשערים אותו כשנתערב במין אחר בנותן טעם כדין שאר האיסורין כולן, מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. אבל אם נשבע על מין מן המינין, אינו אסור עליו אלא אותו המין בעצמו ובעינו בלתי תערובת זולתו, כמו שביאר בזאת ההלכה באמרו "הנודר מן היין" (משנה נדרים ו ט). ואין הלכה כר' יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מותר ברוטב ובקיפה - רוטב הנקפה בשולי הקדרה נקרא קיפה יד:

רבי יהודה אוסר - הואיל ויש בו טעם בשר. ואין הלכה כרבי יהודה:

אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי - דכיון שאמר בשר זה, שוייה עליה חתיכה דאיסורא ואסור בטעמו. אבל אם אמר קונם בשר עלי, לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:

פירוש תוספות יום טוב

[הנודר מן הבשר. עיין בר"פ כל הבשר במסכת חולין]:

ובקיפה. פירש הר"ב רוטב הנקפא בשולי קדירה וקשיא דא"ה היינו רוטב עצמו ועוד אדרבה הואיל ונקפא בשולי קדירה מגרע גרע מרוטב עצמו. ומאי קמשמע לן ודוחק לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני. וז"ל הרא"ש מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב. הנקפא בשולי קדרה. דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר. עכ"ל. וכ"פ התוספות. דקיפה היינו בשר שנקפא בשולי קדירה ומותר משום דלא קרו אינשי בשר. אלא חתיכות שהן בשר בעין. אבל ברפ"ט דחולין. מפרש הר"ב קיפה היינו תבלין וכו'. וכן פירש הרמב"ם בכאן והתם ובפ"ג דזבחים משנה ד'. ושם מפרש הר"ב קיפה תבלין. ודק דק שבשולי קדירה. אבל שם כתבתי דהתם אי אפשר לפרש דק דק כו':

בזמן שיאמר בשר זה עלי. כתב הר"ב אבל אמר קונם בשר עלי וכו' ועיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס"ד:

אם יש בו בנותן טעם אסור. עיין בסוף פרק שלישי דחלה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על הברטנורא) וקשיא דאי הכי היינו רוטב עצמו כו'. והתוספ' פירשו דקיפה היינו בשר שנקפה בשולי קדירה, ומותר משום דלא קרו אינשי בשר אלא חתיכות שהן בשר בעין:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הנודר מן הבשר מותר ברוטב וכו':    ביד פ"ה דהל' נדרים סי' ט' י י"א י"ב. ובטור יורה דעה סימן רי"ו. וכתוב שם בבית יוסף דהרמב"ם ז"ל דפי' דקיפה היינו תבלין אזיל לטעמיה דלא התיר הנודר מן הבשר אלא מרק וירקות שנתבשל עם הבשר ומדלא הזכיר דק דק של בשר נראה שחולק עם פי' רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל שפירשו דקיפה היינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה:

א"ר יהודה מעשה וכו':    בפירקין דף נ"ב וכתוב בפי' הר"ן ז"ל דלסיועי לר' יוסי מייתי הך עובדא א"ל בעלי מחלוקתו של ר' יוסי כן הדבר כמו שאתה מעיד אבל אין זו ראיה שלא אסר וכו'. אם אין טעות בדפוס משמע שהיא היה גורס במתני' ור' יוסי אוסר א"ר יהודה מעשה וכו':


פירושים נוספים