מלאכת שלמה על נדרים ו
<< · מלאכת שלמה · על נדרים · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
הנודר מן המבושל. וכו': רפ"ט דהלכות נדרים וסי' ז': ואיתה בירושלמי פ"ג מינין. ובפ' בכל מערבין. ורוב פירקין איתיה בטור י"ד סי' רי"ז. והתם הגרסא שאני טועם בלי יו"ד וכן בכמה דוכתי:
מותר בצלי: ר' יאשיה אוסר דבאתריה אפי' צלי קרוי מבושל ומסמך לה אקרא דכתיב ויבשלו את הפסח:
שלוק: כל שנתבשל יותר מבשולו הראוי לו נקרא שלוק עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כדאיתא פ' כל הבשר כבד אוסרת ואינה נאסרת אבל שלקה אוסרת ונאסרת כך פי' הרא"ש ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' שלוק בשיל ולא בשיל דנהי דשליקה נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרי' בפ' כל הבשר שלקה אוסרת ונאסרת מ"מ שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא ע"כ:
ומותר בעבה: שנאכל בלא פת ומתני' דלא כבבלאי דא"ר זירא בבלאי טפשאי אכלי נהמא בנהמא. ואמרי' בגמ' דאסור בצלי ובשלוק דהא מיתאכלא ביה רפתא וכתבו תוס' והר"ן ז"ל וכי קתני שאיני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפי' אמר שאיני טועם מותר בעבה ומפורש בירוש' דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה ה"נ נודר מן המבושל מותר בעבה ע"כ:
ביצת טרמיטא: ס"א טרמיטן. גמרא אמר שמואל ביצה שמשימין אותה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים עד שמתקטנת כדי שיוכל לבלוע אותה ואם יש כאב במעיו סריך על ההיא ביצה וניכר בה וכד נפקא ממעיו שלימה ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מיתסי והעושה אותה שוה אלף דינרין. וכתבו תוס' ז"ל טורמיטא אין בו משמעות:
ובדלעת הרמוצה: ר' נחמיה אית ליה בברייתא דרמוצה היינו מין דלעת הנקראת רמוצה על שם מקומה וכתבתיה ברפ"ק דמסכת כלאים:
משנה ב[עריכה]
מעשה רתחתא: ז"ל רש"י ז"ל כמעשה רתחתא היינו דבר שנגמר בשולו בקדרה ואינו אלא מחמשת המינים לאפוקי דבר שאין גמר בשולו בקדרה עד שמבשלין אותו באלפס:
אסור: בכל הנעשה בקדרה ואפילו מבושל בקדרה אסור ע"כ. וביד שם סי' ז':
בכל המתבשלין: ס"א מכל:
משנה ג[עריכה]
מן הכבוש וכו': ביד שם פ"ט סי' ב' ג': והראב"ד ז"ל כתב בהשגות פ"ט מהלכות נדרים שהחילוק הוא בין שלק לשלוק ובין כבש לכבוש ובין מלח למליח א"נ בין שאני אוכל לשאני טועם ע"כ. וז"ל הר"ן ז"ל אסור בכל הכבושין דכיון שהזכיר בלא ה"א הידיעה כל כבוש במשמע ודקתני שאני טועם לאו משום דאי לא אמר שאיני טועם לא מיתסר דודאי כיון דאמר כבוש מיתסר בכולהו אלא לרבותא נקטיה דאפי' אמר שאני טועם אי אמר כבוש אין ואי לא לא וכולה מתני' בכה"ג מיפרשא. ואית דמפרשי שההפרש דכולה מתני' הוא משום שאמר שאיני טועם ע"כ. וכן פי' הרא"ש ז"ל שהטעם שאסור משום שאמר שאני טועם וכן פירשו תוס' ז"ל וכן משמע מפי' רש"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' כפירוש ראשון. וכתוב בבית יוסף יו"ד סי' רי"ז שאע"פ שבפי' המשנה נראה מדבריו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה"א לכבוש בלא ה"א אפשר דכשכתב החבור חזר בו ופי' למתני' הכי הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושין והיינו כפי מה שדרך בני המקום לקרות לכבוש וה"נ מיפרשי נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא אתפרש במתני' ומ"מ הרמב"ם ז"ל הביא משפטו שכתב שם בפ"ט היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא ה"ז ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר ואם עבר אינו לוקה ע"כ. ובגמ' בעי אי אמר דכבוש דשלוק דצלי דמליח בדלי"ת ולפי פי' הר"ן ז"ל הכי בעי אי משמע הידוע כמו אם אמר בה"א אי לאו וסלקא בתיקו ולחומראי יש ספרים דגרסי מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר דברי ר' יהודה שלוק וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן הוא בירושלמי אבל בבבא דצלי איתיה בכל הספרים. ובמשניות הר"ר יהוסף והר"ר סולימאן ז"ל מצאתי מוגה מן הכבש אין אסור וכו' כבוש שאני טועם וכו' מן השלוק אינו אסור וכו'. שלוק שאני טועם וכו'. מן הצלי אינו אסור וכו' צלוי שאני טועם וכו' מן המליח אינו אסור וכו' מלוח שאני טועם וכו':
משנה ד[עריכה]
דג דגים: בפירקי' דף נ"ב: ועיין במ"ש לקמן סוף סי' ז':
דג דגים אסור בין גדולים בין קטנים: משום דאמר תרי לישני דג דגים דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרין אלא ביחד וכיון דאמר שניהם אסור בהן בין גדולים בין קטנים רש"י והר"ן ז"ל. אבל תוס' והרא"ש ז"ל פירשו דג או דגים. ור"ש בן אלעזר פליג בברייתא ואמר דג משמע דוקא גדול דתניא דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים וכי אמר דגה בקטנים אסור ובגדולים מותר דבלשון בני אדם לגדול קורין דג ולקטן קורין דגה ופי' הרמב"ם ז"ל [וכו' עי' בתוי"ט] והוא פי' רש"י והר"ן ז"ל ולפירושם לא פליגא מתני' אר"ש:
טרית טריפה: טונינא בלעז ונראה דהר"ן ז"ל גריס ומותר בטרית טרופה ובציר ובמורייס שכתב וז"ל ומשום הכי מותר בטרית משום דדגי דגים שלימין משמע ולא טרופין וכ"ש שמותר בציר של דגים שהוא שומן היוצא מהן וקרבי דגים מעורבין בו וכ"ש שמותר במורייס שהוא שומנו של דג בלבד וזו ואין צריך לומר זו קתני ע"כ. וקרוב לזה כתבו רש"י ותוס' ז"ל וכן משמע קצת דגרסי הרמב"ם ורעז"ל. אלא שפירש דציר היינו מים ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו. וביד פ"ט דהלכות נדרים סי' ח':
הנודר מן הצחנה: ואם אמר הרי עלי ציחין בעיא בגמ' ולא אפשיטא:
הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס: הר"ן ז"ל משמע דגריס מותר בציר ובמורייס שכתב נ"ל דלא שייך למיתני הכא לא איסור בצחנה ולא מותר בה משום דבמקצתה מותר ובמקצתה אסור דכיון דבצחנה איכא שלימין וטרופין בשלימין שרי בטרופין אסור ומש"ה לא תני הכא צחנה כלל ומותר בציר ובמורייס איצטריכא ליה [כו' עי' בתוי"ט] וה"נ איתא בירושלמי במשנה ובגמ' וגם בבית יוסף. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ובירושלמי דייק הא בשאינה טרופה אסור. ולא כן גריס הרא"ש ז"ל ולא בנו בכל הטור ז"ל גם לא התוס'. וכתב בית יוסף שם ביורה דעה סי' רי"ז והרמב"ם ז"ל השמיט דינים אלו משום דתלוי בלשון בני אדם באותו מקום ובאותו זמן שנדר ע"כ:
משנה ה[עריכה]
הנודר מן החלב. וכו': ביד שם פ"ט סי' ח'. קום מצאתיו מנוקד בשורק. קום הוא נסיובי דחלבא ונקרא קום לפי שע"י שמעמידין החלב הוא נפרד לצד אחד הרא"ש ז"ל וכן דעת רוב המפרשים והפוסקים ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב אנו מפרשין חלב הקפוי ע"כ ועיין על זה בבית יוסף יורה דעה סימן רי"ז:
מותר בקום ור' יוסי אוסר: בגמ' פריך ורמינהו דתנן לקמן בסוף פירקין מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ולפי פי' רש"י ז"ל קשיא נמי דרבנן אדרבנן ומשני לא קשיא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקום קום באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא באתריה דת"ק קרו לאשישים עדשים ובאתריה דר' יוסי לא קרו להו עדשים הלכך שרי ר' יוסי וא"כ לא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה:
מן הקום מותר בחלב: כתוב בבית יוסף י"ד סימן רי"ז כתב הר"ן ז"ל לפום לישנא דמתני' משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמ' פליג ואני לא מצאתי בגמרא דבנודר מן הקום יאסור ר' יוסי בחלב וגם רבינו בעל הטור ז"ל נראה שלא היתה אותה ברייתא כתובה בספרו ע"כ:
אבא שאול אומר וכו': לאו פלוגתא היא:
בין מלוחה בין טפלה: כצ"ל:
משנה ו[עריכה]
הנודר מן הבשר מותר ברוטב וכו': ביד פ"ה דהל' נדרים סי' ט' י י"א י"ב. ובטור יורה דעה סימן רי"ו. וכתוב שם בבית יוסף דהרמב"ם ז"ל דפי' דקיפה היינו תבלין אזיל לטעמיה דלא התיר הנודר מן הבשר אלא מרק וירקות שנתבשל עם הבשר ומדלא הזכיר דק דק של בשר נראה שחולק עם פי' רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל שפירשו דקיפה היינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה:
א"ר יהודה מעשה וכו': בפירקין דף נ"ב וכתוב בפי' הר"ן ז"ל דלסיועי לר' יוסי מייתי הך עובדא א"ל בעלי מחלוקתו של ר' יוסי כן הדבר כמו שאתה מעיד אבל אין זו ראיה שלא אסר וכו'. אם אין טעות בדפוס משמע שהיא היה גורס במתני' ור' יוסי אוסר א"ר יהודה מעשה וכו':
משנה ז[עריכה]
הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין: ביד שם וגם בסימן י"ד וכולה מתני' עד סוף הפרק שם פ"ט סי' ט' י' י"א:
אמר קונם יין זה שאני טועם וכו': אי הוי טעמא משום דאמר זה דומיא דבשר זה דלעיל בסמוך אליבא דרבנן דר' יהודה קשה אמאי איצטריך למיתני נמי שאני טועם ועוד קשה דבעיא דבעינן בגמרא אמתני' דבסמוך אי אלו דוקא או שאני טועם דוקא הכא ברישא הוה מצי למיבעי ומיהו מפי' הר"ן ז"ל שפי' קונם יין שאני טועם ונפל לתבשיל אם ייש בו בנ"ט אסור דכיון שאמר שאני טועם אסור אפילו ע"י תערובות דכיון שיש בו טעם יין הרי הוא טועמו בו ע"כ משמע דלא הוה גריס במתני' מלת זה:
אם יש בו בנ"ט אסור: מכאן הכריח הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה דף תש"ט ע"ב ובפ' בתרא דע"ז דף שפ"ו ע"א דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל כשאר האסורין בנ"ט דהא הכא נתערב היין בתבשיל וקתני דדוקא אם יש בו בנ"ט אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאיתא בפ' הנודר מן הירק משום דאי בעי מתשיל עלייהו ואפ"ה צריך נ"ט ע"כ וע"ש עוד שהביא עוד ראיות אחרות לזה:
זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהן וביוצא מהן: בגמרא בעי אי מתני' או או קתני ואי אמר זתים וענבים שאיני טועם ולא אמר אלו אי הוי אסור או מותר ובעי למפשט מדתנן לעיל דג דגים שאיני טועם אסור וכו' ומותר בציר ודחו לה דדילמא דוקא בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר ולהכי מותר אבל אם לאחר שנדר יצא מהן לעולם אימא לך דאסור ולא אפשיטא ונקטי' לחומרא אבל אם אמר אלו ולא אמר שאיני טועם פשיטא לן דהוי אסור. ובטור יורה דעה סימן רי"ו. ועיין במ"ש בפירקין דלקמן סי ו':
משנה ח[עריכה]
סתווניות: אית דגרסי ספוניות כמו סופי ענבים הרא"ש ז"ל. בסוף פי' רעז"ל פי' אחר וחכמים מתירין חומץ הסתווניות כמו דבש התמרים דס"ל לחכמים וכו' עד סוף. אמר המלקט כן ראיתי שפי' הרמב"ם ז"ל ואיני יודע בע"ד מנין לו ז"ל האי פירושא ותו דאכתי תיקשי להאי פירושא מאי איכא בין חכמים לת"ק ואפשר לפי פי' זה דלא גרסי' ברישא סתווניות וקצת רמז מצאתי לזה בסמ"ג מל"ת סי' רמ"ב שלא הביא בבא דסתוניות או שמא גרסא אחרת היתה לו להרמב"ם ז"ל בסוגיית הגמ' דכן משמע מפי הר"ן ז"ל שיש גירסא אחרת [עי' מ"ש מנימוקי הגרי"ב] מדכתב כך גרסינן בהלכות הרמב"ן ז"ל וה"פ דבהא פליגי ת"ק פליג אדר"ש בן אלעזר בתרוייהו דס"ל לת"ק דבין דרכו ליאכל ובין אין דרכו ליאכל אסור בו ולא ביוצא ממנו ור"ש ס"ל דבשדרכו ודרך היוצא ממנו ליאכל אסור בשניהם ובשאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל אסור ביוצא ממנו ולא בו ובהא מפיך ליה לת"ק לגמרי ור' יהודה בן בתירא ס"ל כר"ש בדרכו ודרך היוצא ממנו ליאכל דאסור בשניהם ופליג עליה בשאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל דלר' יהודה בן בתירה לא שני ליה ומיתסר נמי בתרוייהו ולר"ש בן אלעזר שאני ליה ולא מיתסר אלא ביוצא ממנו ורבנן בתראי דמתני' היינו רשב"א ושריותא דידהו קאי אאין דרכו ליאכל דשרי הוא גופיה ומישמע לי דמש"ה משמע ממילתייהו דאה"ג קאי מדקתני סתמא וחכמים מתירין דמשמע דאתרוייהו פליג ובמאי דקא שוו ת"ק ור' יהודה לאיסורא שרו אינהו ומש"ה פשיטא דאסתוניות קאי דאיכא טעמא להתירא דמשום שאין דרכן ליאכל איכא למימר דלא נתכוון אלא ליוצא מהן דאתמרים דשוו נמי תרווייהו לאיסורא ליכא למימר דשרו רבנן בתראי מן התמרים דלישרי בתמרים גופייהו דליכא טעמא להתירא עכ"ל הר"ן ז"ל וז"ל תוס' ז"ל על סוגיית הגמ' אע"פ שנראה שנפל טעות בדפוס בלשונם ז"ל המעיין יתקן כפי שכלו. וזהו חכמים היינו ת"ק דשרי בדבש תמרים איכא בינייהו דתניא וכו' כל שדרכו ליאכל כו' ומיירי דשם תולדתו עליו דאל"כ לית ליה לרשב"א ענבים מותר ביין וכל שאין דרכו כגון סתוניות שאין דרכן ליאכל וחומץ שלהם דרכו ליאכל נדר בו אינו אסור אלא ביוצא ממנו ת"ק לית ליה דר"ש וחכמים אית להו דר"ש דדוקא בדבש תמרים ודאי לא סברי כותיה אלא מדינא דסתוניות וה"ק וחכמים מתירין בתמרים לאכול דבשן אבל בסתוניות לא שרינן וקשה דה"ל למיתני וחכמים אוסרין בסתוניות. והר"מ פי' לפי מה שפירשתי דסתוניות אין דרכן ליאכל אלא היוצא מהן יש לפרש ת"ק ור' יהודה בן בתירא לית להו דר"ש בן אלעזר דאינהו אסרי בסתוניות גופייהו ואיהו לא אסר אלא ביוצא מהן וחכמים אית להו דר"ש. וי"מ איכא בינייהו דת"ק נקט מן התמרים מותר בדבש וכו' משמע דדוקא בתמרים וסתוניות שהן ראויין אסור בהן ומותר ביוצא מהן הא נדר מדברים שאינם ראויין ליאכל אסור בין בהם בין ביוצא מהם וחכמים מתירין עכ"ל ז"ל כפי מה שהורוני מן השמים להגיה לשונם ז"ל. ואפשר כי זה הפירוש האחרון שכתבתי בשמם הוא ג"כ פירוש הרמב"ם ז"ל ובזה נתיישב קצת וכזה כתב ג"כ בתוספת יום טוב בקיצור. וכתב הר"ן ז"ל ואיכא למידק ת"ק מני לא ר' יוסי ולא רבנן דהא אמרינן לעיל בפלוגתא דקום וחלב דכל היכא דקרו ליה קומא דחלבא אסור אפילו לרבנן ודבש תמרים וחומץ סתוניות ליתסר אלא ל"ד דאילו גבי קום דחלב הקום לא נשתנה מצורה לצורה דמעיקרא נמי כשהיה מעורב בחלב באותה צורה עצמה היה אבל הכא הרי נשתנה הגוף הרשב"א ז"ל. ועוד דבקום כי קרו ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרוי ליה ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה אבל הכא כי אמרי דבש תמרים וחומץ סתוניות לא שיהא עדיין תורת תמרים וסתוניות עליהם אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר ע"כ. ובסמוך אכתוב בעזה"י דברי הירוש' על ר' יהודה בן בתירא. אחר זמן באו לידי משניות הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ומצאתי שכתב וחכמים מתירין פי' חכמים סוברים שהנודר מן הסתוניות דעתו על החומץ ובנדרים אין הולכים אחר דברים שבלב ועל כן החומץ מותר כיון שלא פי' בשפתיו ובסתוניות עצמן מותר כיון שלא היה לבו עליהן כי בנדרים צריך שיהא פיו ולבו שוין והת"ק סובר שדעתו היתה על הסתוניות עצמן ועל כן אסור בהן ע"כ. ועיין במ"ש בית יוסף ביורה דעה סימן רי"ז דף רנ"ח עמוד ד':
משנה ט[עריכה]
מן היין מותר ביין תפוחים: דסתם יין דענבים וכן סתם שמן הוא שמן זית וכן סתם דבש הוא דבש דבורים וכן סתם חומץ הוא מיין טוב שהחמיץ כרישין פי' רש"י ז"ל קטנים ע"כ. קפלוטות פי' בערוך כרישין שיש להם ראש קרויין קפלוטות בלשון יון קורין לראש קיפלי ירושלמי מתני' מקום שאין קורין לקפלוטות כרישין אבל במקום שקורין לקפלוטות כרישין לא בדא לכן צריכא אפי במקום שקורין לקפלוטות כרישין מן הכרישין מותר בקפלוטות ע"כ:
מן הירק. וכו': ירושי ס"פ ששי דשביעית:
מותר בְּיַרְקוֹת שדה: מצאתי מנוקד היו"ד בפת"ח והרי"ש בשב"א והטעם מפני שהוא סמוך:
שם לָווּי: כך נקד ה"ר יהוסף ז"ל וכתב נ"ל לפרש שר"ל אינו שם שלהם אלא זה השם הוא שאול אצלם עכ"ל ז"ל:
מפני שהוא שם לווי: אבל בשביעית מתהפך הענין וכדפי' רעז"ל ומשמע מתוך פירושו ז"ל אשר כאן דאין מביאין ירק מח"ל ועיין במ"ש בפ"ו דשביעית סימן ה':
משנה י[עריכה]
מן הגריסין אסור במקפה ור' יוסי מתיר: ירושלמי מ"ט דר' יוסי שם אמו קרוי עליו על דעתיה דר' יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון מ"ט דר' יהודה בן בתירא שם בנו קרוי עליו מסתברא ר' יהודה בן בתירא יודה לר' יוסי ר' יוסי לא יודה לר' יהודה בן בתירא ר' יהודה יודה לר' יוסי שם בנו לא כ"ש שם אביו ר' יוסי לא יודה לר' יהודה בן בתירא לא אמר אלא שם אביו הא שם בנו לא ע"כ. ועיין על ירושלמי זה בבית יוסף דיורה דעה סימן רי"ז דף רנ"ח עמוד ד' ודף רנ"ט עמוד א'. עוד שם בירושלמי מן הגריסין אסור במקפה והוא שיהו רובן גריסין מן המקפה אסור בשום והוא שיהו רובן שום והכא את מהלך אחר הטעם והכא את מהלך אחר הרוב ע"כ. ופי' הרא"ש ז"ל מן המקפה מותר בגריסין לפי שאין עושין גריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינין עושין מקפה ע"כ: אשישים פי' רש"י ז"ל פת שמעורבת בה קמח עדשים ורעז"ל תפס לעיקר פי' הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' אשישים עדשים טחונים. ובירושלמי ר' יוסא אזל לגבי ר' יוסי ואפיק קומוי טלופחין מקליין וטחינן ומגבלן בדבש ומטגנן א"ל אינון אשישין שאמרו חכמים. מה שכתוב בפי' ר"ע ז"ל ואין הלכה כר' יוסי בתרתי באבי דמתני' נלע"ד שהוא טעות וצריך להגיה בתלתא באבי:
חטה חטים שאיני טועם אסור בהן בין קמח בין פת: מיתור לשונו שהזכיר שתיהן נאסר. א"נ משום דחטה משמע פת אפויה דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד וכן נמי גריס משמע מבושל גריסין משמע נמי חיים וכי אמר שניהם נאסר בכל ולפי זה ר' יהודה לא פליג את"ק וז"ל רש"י ז"ל ר' יהודה אומר אמר קונס גריס או חטה וכו' ס"א גריס וחטה בוי"ו והפירוש דכיון דלא אמר חטה חטין גריס גריסין קסבר מבושלין משמע חיים לא משמע ור' יהודה לא פליג עליה דת"ק וז"ל הר"ן ז"ל מותר לָכוֹס חיים שהכוסס אינו כוסס אחת אחת בפני עצמה אבל פת כיון שהוא גוף אחד חטה מיקרי והכי אמרינן בירוש' אמר ר' יוסי אורחא דבר נשא מחמי פתא נקטיה ומימר בריך דברא הדא חטתא ע"כ. ולכולהו ר' יהודה לאו לאפלוגי אתא אע"ג דקתני אומר. וביד שם פ"ט סימן ט'. גמ' תניא רשבג"א חטה שאני טועם אסור לאפות ומותר לכוס חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר לאפות חטה חטים שאני טועם אסור בין לכוס בין לאפות גריס שאני טועם אסור לבשל ומותר לכוס. גריסי' שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל גריס גריסי' שאני טועם אסור בין לבשל בין לכוס ע"כ: