לדלג לתוכן

ברטנורא על נדרים ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

הנודר מן המבושל - שאמר קונם מבושל עלי:

מותר בצלי ובשלוק - כל שנתבשל יותר מבישולו הראוי נקרא שלוק:

מעשה קדירה רך - שנאכל עם הפת :

עבה - שנאכל בלא פת:

ביצת טרמיטא - מבושלת במים חמים ומשמרים אותה שלא תקפה :

ובדלעת הרמוצה - דלעת שטומנים אותה ברמץ, הוא אפר חם, ומתמתק בכך:

(ב)

ממעשה רתחתה - אוכל עשוי מקמח שהורתח בקדרה . וכללא דמלתא, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לפי הזמן והמקום, ואי איכא דוכתא דקרו לצלי מבושל ולמבושל צלי, הנודר מן המבושל אסור בצלי, וכן כל כיוצא בזה. ואי רובא קרי ליה הכי ומיעוטא קרי ליה הכי, לא אמרינן זיל בתר רובא אלא הוי ספק נדרים, וכל ספק נדרים להחמיר:

(ג)

אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק - דסתם כבוש של ירק הוא:

כבוש שאיני טועם - משמע כל מיני כבוש. וכן שלוק, צלוי, מליח, בלא ה"א, משמע כל מינים של שלוק, ושל צלוי ושל מליח :

(ד)

דג דגים שאיני טועם - לא דג ולא דגים והכל במשמע :

טפלין - מבלי מלח :

בטרית טרופה - דג שחותכים אותו חתיכות חתיכות ומוכרים אותו ויש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל דג ודגים :

ציר - מים היוצאים מן הדגים המלוחים:

ומורייס - שומן היוצא מדגים מלוחים:

צחנה - תערובת מיני דגים טרופים נקראים צחנה. ודוגמתו במסכת ע"ז [דף מ'.] ההיא ארבא דצחנתא:

ומותר בציר ובמורייס - הואיל ואין עיקר ממשות הדג מובלע בהם:

הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס - דכיון דהזכיר טרופה, מכל דבר שמעורב בו מין דג משמע:

(ה)

קום - הוא נסיובי דחלבא, מים היוצאים מן הגבינה:

אבא שאול אומר כו' בין מלוחה בין טפילה - דלא תימא הגבינה המיוחדת שבגבינה משמע ואין דרך לאכלה בלא מלח. והלכה כאבא שאול:

(ו)

מותר ברוטב ובקיפה - רוטב הנקפה בשולי הקדרה נקרא קיפה :

רבי יהודה אוסר - הואיל ויש בו טעם בשר. ואין הלכה כרבי יהודה:

אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי - דכיון שאמר בשר זה, שוייה עליה חתיכה דאיסורא ואסור בטעמו. אבל אם אמר קונם בשר עלי, לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:

(ז)

מותר בתבשיל שיש בו טעם יין - כרבנן דרבי יהודה:

(ח)

סתוניות - ענבים רעים הנשארים בגפנים בימות הסתיו, ואינם ראוים ליין ועושים מהם חומץ:

כל ששם תולדתו קרויה עליו - ואע"פ שנשתנה נקרא על שם עיקרו. כמו, דבש תמרים, חומץ סתוניות:

וחכמים מתירין - איכא בין ת"ק לחכמים, דת"ק סבר הנודר בסתוניות מותר בחומץ היוצא מהן ואסור בסתוניות, וחכמים מתירין בסתוניות עצמן, דכיון דסתוניות לאו בני אכילה נינהו, כי נדר מסתוניות דעתו על החומץ היוצא מהן לא על הסתוניות עצמן. והלכה כחכמים. פירוש אחר, וחכמים מתירין חומץ הסתוניות כמו דבש תמרים, דסבירא להו לחכמים דבין בדברים הראויים לאכילה בין שאינן ראויין לאכילה האוסר דבר אחד על עצמו מותר ביוצא ממנו :

(ט)

קפלוטות - מין ממיני הכרתים הגדלים בא"י:

שהוא שם לווי - הבא לומר ירקות שדה צריך לחבר שם לירק ולומר ירקות שדה. וכן כולם. אבל בשביעית לפי שאין ירקות גינה מצויין שאין גדלין בלא עבודה ואוכלים ירקות שדה, לפיכך ירקות סתם בשביעית הוו ירקות שדה. משא"כ בשאר שני השבוע:

(י)

אספרגוס - מין כרוב הוא, אלא שאין כרוב נקרא בשם אספרגוס. פירוש אחר, אספרגוס, המים ששלקו בהם הכרוב :

מן הגריסין אסור במקפה - שאע"פ שהם נתונים לתוך המקפה עדיין שם גריסין עליהם:

ורבי יוסי מתיר - דקסבר מקפה של גריסין מקרו, גריסין גרידא לא מקרו:

מקפה - תבשיל עב של קטנית או של ציקי קדרה :

הנודר מן המקפה אסור בשום - רגילים היו לתת שום בכל מקפה כדי שיתן טעם, והשום הוא המקפה:

אסור באשישין - פסולת של עדשים. ואין הלכה כר' יוסי בתלתא בבי דמתניתין:

חטה חטים שאיני טועם - חטה משמע פת אפויה, חטים משמע לכוס :