קטגוריה:משלי כז כה

1. חציר דשא ועשב הם פשוט מאכלי בהמות, (מלכים א יח ה): "אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה", (ישעיהו לד יג): "וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה", (ירמיהו יד ה): "כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא. וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב", (יואל ב כב): "אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר", (תהלים קד יד): "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" (ראו "דעת מקרא").

2. אבל חציר דשא ועשב הם גם משל לדבר חלש, חולף וחסר-ערך, (ישעיהו לז כז): "וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד חַתּוּ וָבֹשׁוּ, הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא, חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה", (ישעיהו מ ו): "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה", (ישעיהו נא יב): "מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן", (תהלים לז ב): "כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן", (תהלים צ ה): "זרמתם שנה יהיו בבקר כחציר יחלף".

בהמשך לפסוקים הקודמים המעודדים את האדם להשקיע בצאן, הפסוק הזה מסביר מה הייחוד של הצאן - הן יודעות לקחת דברים חסרי-ערך, ולהפיק מהם דברים בעלי תועלת רבה לאדם.

בימינו כבר לא מקובל לגדל צאן, אבל העיקרון נשאר - למצוא חומרי-גלם חסרי ערך, ולמצוא דרך לייצר מהם מוצרים בעלי ערך.

"וסודו מכוון אל פשוטו, שיקפיד על כל חידושי תורה, אפילו קטנים או שטחיים שדומים לחציר ולדשא ולעשב, ולא ימאס בהם ח"ו, כי סוף סוף כולם אורות של קדושה" (רמ"ד וואלי).

1. יש שפירשו את כל המושגים במשמעות חיובית: גלה - מלשון גילוי, נאספו - מלשון אסיפה: "כשנגלה החציר, בימי ניסן, וייראה הדשא, וייאספו עשבים לצמוח, אז ייטיב לך, שיהיו גיזותיהם של כבשים ללבושך" (רש"י, ודומה לזה מלבי"ם והגר"א).

ויש שפירשו חלקם במשמעות שלילית:

2. גלה - מלשון גלוּת: כשלא יהיה עוד חציר בשדה שלך, כשתיגמר לך התבואה, אז ייראה הדשא ונאספו עשבות הרים, ותוכל להתפרנס מהצאן (ראו דעת מקרא);

3. ונאספו - מלשון סוף: לפעמים יש דשא וחציר בשדה, ולפעמים הם נגמרים, ולכן עליך להשגיח תמיד על הצאן כדי לוודא שיש להם מה לאכול (ראו מצודת דוד).