קטגוריה:משלי יט כד

1. טמן = הסתיר והחביא מבני-אדם, שלא יידעו שיש לו ידיים חזקות המסוגלות לעבוד (ראו "הקבלות").

2. טמן = הסתיר מפני הקור. העצל מסתיר את ידו בצלחת החמה כדי "לחמם ידו בתוכה" (רש"י), ואינו מוציא את ידו אפילו כדי לאכול (רש"י).

- אולם, לא ברור מה המסר המעשי בפירוש זה - מה רע בכך שאדם רוצה לחמם את ידיו, והרי גם חום הוא צורך גופני, בדיוק כמו אוכל?!

3. טמן = הכניס את ידו לצלחת כדי לגרד את שאריות האוכל הטמונות בתחתיתה, כי רצה לאכול בלי הפסקה. אולם בסופו של דבר האוכל ייגמר ולא יהיה לו מה להשיב אל פיו (מצודות). והמסר המעשי הוא שראוי לאדם להשקיע את רוב כוחותיו בעבודה ולא באכילה.

4. טמן = השאיר והניח, כמו ב(בראשית לה ד): "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם": העצל מכניס את ידו לצלחת ומשאיר אותה שם, ומתעצל להוציא אותה כדי להשלים את פעולת האכילה. והמסר המעשי הוא, שראוי לאדם לסיים את הפעולות שהתחיל, כדברי חז"ל "המתחיל במצוה - אומרים לו גמור" (ר' יונה).

5. מסר נוסף לפי הפירוש טמן = השאיר, על-דרך החסידות: כשהאדם אוכל בזמן המתאים ובכמות המתאימה ובכוונה המתאימה, הוא מעלה ומרומם את המזון ממדרגה של "דומם" למדרגה של "מדבר". אולם, אצל העצל קורה ההיפך - הוא טמן ידו בצלחת, הוא אוכל בצורה כל-כך בהמית וחומרנית עד שחלק ממנו יורד ומתמזג עם האוכל שבצלחת ויורד ממדרגה של "מדבר" למדרגה של "דומם", והוא גם אל פיהו לא ישיבנה - אינו מסוגל להשיב ולהעלות אותה בחזרה למדרגת ה"מדבר".

6. ייתכן שהמסר המעשי מתייחס לא לעצל אלא דווקא לאנשים השופטים אנשים אחרים וקוראים להם "עצלים"; הפסוקים באים ללמדנו, שלא כל אדם שאינו עובד הוא עצל: מי שמתקשה לעשות את הצעד הראשון בעבודה חדשה, אינו בהכרח עצל, זה באמת קשה להתחיל פרוייקט חדש ולא כל אחד מסוגל לכך. העצל הוא אדם שאינו רוצה אפילו לעשות את הצעד האחרון: גם אם הכינו לו אוכל והגישו לפניו צלחת - הוא אינו מסוגל להרים את ידו מהצלחת אל פיו; הוא אינו מסוגל לעבוד גם כשעושים עבורו את רוב העבודה. וכמשל התלמודי: "הראשונים חרשו זרעו ניכשו כיסחו עידרו קצרו ועמרו, דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואפו, ואנו אין לנו פה לאכול" (רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן, ירושלמי שקלים ה א).

1. צלחת = כלי שמגישים בו אוכל, כמו בלשון ימינו וכמו ב(מלכים ב כא יג): "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב, וּמָחִיתִי אֵת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ"; לפי זה פיו מציין את האכילה: העצל מחביא את ידו בצלחת האוכל ואינו מגלה אותה אפילו כדי לאכול.

2. צלחת = סיר שמבשלים בו אוכל, שהוא חם ונעים (רש"י);

3. צלחת = תוך הבגד, שבו אפשר לשים את הידיים כדי להתחמם; ולפי זה פיו יכול גם לציין את פתח הבגד: העצל מחביא את ידו קרוב לחיקו ואינו מוכן להוציא אותה אפילו אל פתח הבגד (רש"י).

4. על-דרך הרמז, צלחת = ראשי תיבות, צל חכמי תורה. הפסוק מתייחס לאדם שמתעצל ללמוד תורה וסומך על אחרים שילמדו בשבילו: "שאינו רוצה ללמוד, וסומך על אחרים לחסות בצילם לבקש מהם הבנה והוראה בעת הצורך. וזה נרמז באמרו: טמן עצל ידו בצלחת, כי בצלחת כשתי מילות - בצל ח"ת, כלומר, בצל ח'כמי ת'ורה, שיילך אצלם לדרוש העניין הצריך לו, והעצל רוצה לסמוך עליהם לגמרי, ואינו עוסק אפילו בגירסא בעלמא, וכל שכן בעיון, וזהו שאמר: גם אל פיהו לא ישיבנה, שרומז אל הגירסא שנשלמת בפה בלבד בלי הבנה ושום שכל, וגם בזאת הוא מתעצל ואינו רוצה לטרוח כלל. והמילות עצמן מודיעות מה יהיה עליו, שגם אל פיהו לא ישיבנה בעולם הבא, כי מי שלא למד בכאן - לא ילמוד לשם..." (רמ"ד ואלי).

שני פסוקים דומים בספר משלי מדברים על העצל:

• (משלי יט כד): "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה"
• (משלי כו טו): "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו"

מהו המסר המעשי של הפסוקים? ומדוע יש צורך בשני פסוקים דומים? כדי לענות לשאלות, נעיין במילים.

הפועל טמן משמעו: הסתיר והחביא, כמו ב(שמות ב יב): "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל"; יד היא משל לכוח העבודה של האדם. ומכאן: טמן עצל ידו בצלחת - העצל מסתיר את ידו בצלחת כדי שלא יראו שיש לו יד - שלא יידעו שהוא מסוגל לעבוד.

בפרק יט נאמר: גם אל פיהו לא ישיבנה - כדי להסתיר את היד שלו, העצל מוכן אפילו להימנע מלאכול; כדי להסתיר את העובדה שהוא מסוגל לעבוד, הוא מוכן אפילו לסבול מרעב.

ובפרק כו נאמר: נלאה להשיבה אל פיו - עונשו של העצל יהיה, שבסופו של דבר ידו תהיה לאה, עייפה; כוח העבודה שלו יתנוון, והוא באמת כבר לא יהיה מסוגל לעבוד לפרנסתו, ויישאר רעב (ע"פ רס"ג, הובא ב'דעת מקרא').

המסר המעשי של הפסוקים הוא, שאין זה ראוי לאדם להסתיר את כוחותיו וכשרונותיו, כגון להתחזות לנכה או חולה או טיפש; מי שעושה כך נחשב עצל, וסופו שההתחזות שלו תתגשם ותהפוך למציאות, כדברי חז"ל: "כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל (ירמיהו יז5): "ארור הגבר אשר יבטח באדם"" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים י יח).