מצודות על משלי ל
<< · מצודות על משלי · ל · >>
פסוק א
מצודת דוד
"דברי אגור בן וגו'" - ר"ל אלה הם דברי שלמה, אשר אגר ואסף את הבינה, ובעבור מרבית הבינה הקיא את הנבואה, כי נטלה ממנו.
"נאום הגבר" - ר"ל: על כי דברי הגבר (הוא שלמה) היה לומר 'בעבור אתיאל', וחוזר ומפרש לומר שאמר 'בעבור אתיאל ואוכל', ר"ל 'ה' עמדי, והוא נתן לי חכמה מפיו, ולזה אוכל לעשות מה שלבי חפץ להרבות נשים וכסף וזהב, כי עם-כל-זה לא אסור לבבי מה', כי אין חכם כמותי צריך גדר ושימור'. אם כן, על כי סמך על אסיפת רב הבינה אמר ארבה נשים וגו' ולא אסור וגו', ולבסוף נאמר בו (מלכים א יא): "נשיו הטו את לבבו", ואחר זה נאמר "ויתאנף וגו' כי נטה לבבו וגו' הנראה אליו פעמים", וכאומר: מה שנראה אליו פעמים - כבר נראה, אבל מעתה לא הוסיף להראות לו עוד, בעוון כי נטה לבבו מה'. אם-כן, מרבית אסיפת הבינה היתה סיבה לסלוק הנבואה.
מצודת ציון
"אגור" - ענין אסיפה, כמו (משלי י): "אוגר בקיץ".
"בן" - מלשון בינה.
"יקה" - מלשון הקאה.
"המשא" - הנבואה.
"נאום" - ענין אמירה.
"לאיתיאל" - המלה ההיא מורכבת משתי תיבות: אתי אל. והלמ"ד היא כמו בעבור, וכן (משלי לא): "פתח פיך לאלם".
"ואוכל" - מלשון יכולת.פסוק ב
מצודת דוד
"כי בער אנכי" - ר"ל, ואלה דבריו שאמר עתה: רואה אנכי שאני נבער מדעת איש, ואין לי בינת אדם, כי הנה דבר ה' מאסתי וחכמתי מה לי.
מצודת ציון
"בער" - סכל מבלי דעת, כמו בהמה. והיא מלשון (במדבר כ): "אנחנו ובעירנו".פסוק ג
מצודת דוד
"ולא למדתי" - הריני כאלו לא למדתי חכמה.
"ודעת" - ולא האמור בתחלת המקרא משמשת בשתים, כאילו אמר 'ולא דעת קדושים אדע', ר"ל לא הבנתי דעת אמרי קודש במה שאמר הכתוב (דברים יז): "ולא ירבה לו נשים ולא יסור וגו'", כי אין הכוונה לומר כשירבה שמא יסור כאלו היה הדבר תלוי ומסופק, אלא הכוונה היא לומר שבודאי יסור, ואין חכמה נגד תורת משה.פסוק ד
מצודת דוד
"מי עלה" - מי עוד עלה השמים כמו שעלה משה השמים וירד בשלום? או ר"ל שעלה לקחת התורה מיד המלאכים.
"מי אסף" - כאשר זרק משה פיח הכבשן, נתפזר על כל הארץ כאלו אסף הרוח בחפניו לפזרם על ידו, ואמר: מי אסף עוד כמוהו?
"צרר" - כשבקע הים, עמדו המים היורדים ולא הלכו בדרכם, כאילו צרר אותם בשמלה, ומי צרר עוד כמוהו?
"מי הקים" - כי עד לא נתנה התורה היתה הארץ מתמוטטת לפול, וכאשר קבל משה את התורה הקים קצות הארץ לעמוד על עמדה, ומי הקים עוד את הארץ כמוהו?
"מה שמו" - הוא עניין מליצה, כאומר לזולת: אם היה מי כמוהו, אמור נא מה שמו? או אם שכחת שמו, אמור שם בנו אם תדע שהיה מי מאז דוגמתו! ור"ל, ומאחר שלא היה מעולם מי יערוך אליו, איך מלאה לבי לנטות מדבריו על פי אומדן הדעת?! ואמר כמתרעם על עצמו ותוהא על הראשונות, ומלמד דעת לבל יאחז מי דרכו להשען על חכמתו.
מצודת ציון
"וירד" - מלשון ירידה. או הוא ענין ממשלה ושלטנות, כמו (תהלים עב): "וירד מים עד ים".
"בחפניו" - ענינו מלוא כפות הידים, כמו (ויקרא טז): "ומלוא חפניו קטורת".
"צרר" - ענין קשירה, כמו (בראשית מב): "צרור כספו".
"בשמלה" - בסדין.
"אפסי" - קצות.
"ומה" - הוא"ו היא במקום או.פסוק ה
מצודת דוד
"כל אמרת" - עתה רואה אני אשר כל אמרת אלוה היא צרופה ומזוקקת מבלי סיג ומכשול, והוא למגן ולמחסה להציל מן מכשול הטעות את החוסים בו, ולא החוסים בחכמתם כמוני, כי אם לא חסיתי במשען חכמתי לומר 'ארבה ולא אסור' לא הייתי נכשל בעבירה, כי לו אם הכוונה היא שהדבר תלוי ומסופק, מכל מקום אין לשעון בחכמה ולסור ממנה.
מצודת ציון
"צרופה" - זקוק מסיג, כמו (ירמיהו ו): "לשוא צרף צורף".פסוק ו
מצודת דוד
"אל תוסף" - הואיל ואמרתו צרופה מבלי סיג ומכשול טעות, לזה אל תוסף מה עליהם, פן כשיברר בדברך ימצא נכזב ומוטעה, ואיך אם-כן תחובר לאמרת אלוה הצרופה?!
מצודת ציון
"יוכיח" - ענין ברור דברים, כמו (ישעיהו א): "לכו נא ונוכחה".
"בך" - ר"ל בדבריך.
"ונכזבת" - מלשון כזב.פסוק ז
מצודת דוד
"שתים" - עתה ידבר מול המקום ב"ה, ואמר: שני דברים אני שואל ממך, ואל תמנעם ממני בטרם אמות, ר"ל כל ימי חיי לא יהיו מנועים ממני.פסוק ח
מצודת דוד
"הרחק" - ר"ל תן בלבי לדבר אמת ולמאס בשקר.
"הטריפני" - פרנסני מאכל קצוב די הספוק להחיות הנפש ולא יותר.
מצודת ציון
"שוא ודבר כזב" - היא היא, וכפל הדבר בשמות נרדפים, כמו (דניאל יב): "אדמת עפר".
"ראש" - עניות.
"הטריפני" - ענין מזון, כמו (תהלים קיא): "טרף נתן ליראיו", והוא מושאל מלשון מזון החיה הבא ע"י טרף.
"חוקי" - הקצוב לי, וכמו (בראשית מז): "ואכלו את חוקם".פסוק ט
מצודת דוד
"פן אשבע" - ר"ל כי כשיהיה לי עושר רב, פן אשבע ביותר ואתגאה ואכחש בה' לומר מי ה'? כלומר אין אלהים -
"ופן אורש" - ואם אהיה עני, פן כשאהיה רש ביותר אגנוב הון למלאות נפשי המתאוות, ואתפוש בפי להזכיר את שם ה' להשבע בו על שקר.
מצודת ציון
"ותפשתי" - ענין אחיזה.פסוק י
מצודת דוד
"אל תלשן" - אל תדבר לשון הרע על העבד לפני אדוניו. ודבר בהווה, כי דרך לשון הרע לאמרו לפני מי שהנאמר עליו מוכנע לו וירא מפניו.
"יקללך" - פן העבד יקללך ותהיה לשממה (ואם אף כי לא יקללו ענש יענש, מכל-מקום ממהרין ליפרע ע"י הצועק ומקלל).
מצודת ציון
"תלשן" - מלשון מלשינות ולשון הרע.
"ואשמת" - מלשון שממה, כמו (יואל א): "עדרי הצאן נאשמו".פסוק יא
מצודת דוד
"דור וגו'" - מוסב למעלה, לומר אפילו הדור פרוץ אשר וגו', ופן תחשוב להלשין ביניהם למען יהיה חרב איש ברעהו ויאבדו בעונם, עם-כל-זה אזהיר לך: אל תלשן!
"לא יברך" - לא יזכירם בלשון ברכה אלא בלשון קללה .פסוק יב
מצודת דוד
"דור טהור" - אף אם הדור ההוא מחזיק עצמו לטהור ונקי מעוון, ועל ידי זה לא נרחץ מטנוף המעשים (כי המחזיק עצמו לחוטא מהרהר פעם בתשובה, ולא כן המחזיק עצמו לטהור).
מצודת ציון
"ומצואתו" - מלשון צואה וטנוף.פסוק יג
מצודת דוד
"דור מה רמו" - אף אם הדור ההוא מה מאוד רמו עיניו וגו', ר"ל המה גסי הרוח.
מצודת ציון
"רמו" - גבהו.
"ועפעפיו" - אישון העין.פסוק יד
מצודת דוד
"דור חרבות" - אף אם הדור ההוא שניו דומים לחרבות ומתלעותיו למאכלות, לאכול בהם את העניים לכלותם מן הארץ ולהשחית את האביונים מבני אדם, ר"ל אוכלים בכל פה ומשחיתים אביונים עד כי לא יחשבו מן בני אדם, וגדלה אם-כן רעתם עד מאוד, ואף אם כל אלה בהם, עם-כל-זה אל תלשן ביניהם.
מצודת ציון
"חרבות" - מלשון חרב.
"ומאכלות" - סכינים, כמו (בראשית כב): "ויקח את המאכלת".
"מתלעותיו" - הם השינים הפנימים, וכן (איוב כט): "מתלעות עול".פסוק טו
מצודת דוד
"לעלוקה" - דימה בור הקבר לעלוקה, כי מוצצת ושואפת כל הבריות אליה, כדרך העלוקה המוצצת את הדם.
"שתי בנות" - הם גן-עדן וגיהנם: הגן-עדן אומרת "תן לי צדיקים", והגיהנם אומרת "תן לי רשעים".
והוא ענין מליצה, כאלו יאמר: אל יחשוב הצדיק כי צר לו המקום בגן עדן, ואל יחשוב הרשע אשר הגיהנם כבר נתמלא מפה אל פה ולא ימצא לו מקום, כי לא כן הוא, כי כל אחת מתאוות עוד על אנשים, כי הנה רחבות ידים, וכל אחד יבוא אל מקומו.
"שלש הנה" - רוצה לומר: עם כי שלש הנה המשפטים הנראים, אשר לא תשבענה מלשפוט שפוט, ולא יקיצו במשפט, עם כל זה יש עוד אחריהם הרביעית, אשר תקח עוד משפט, ומרבית מיני היסורין שבה לא יאמרו די לנו לעשות המשפט, כי לא ירפו ידיהם ממנה.
מצודת ציון
"לעלוקה" - היא תולעת הגדלה בנהרות, המוצצת דם עד כי נתמלא כל גופה. ובדרז"ל (עבודה זרה יב:): "סכנת עלוקה".
"הב" - תן, כמו (בראשית ל): "הבה לי בנים".
"הנה" - הוא כמו המה לזכרים.
"הון" - ענין די והרבה וכן יאמר על רבוי הממון.פסוק טז
מצודת דוד
והנה שלשת המשפטים ההנה מתמידות:
"שאול" - הוא הקבר, אשר לא תשבע מפגרים מתים אשר ימותו בחורים, או צאצאיהם לעיניהם.
"ועוצר רחם" - כמה נמצא אשר נעצרה רחם האשה ולא תוליד בנים, והמה הולכים ערירים.
"ארץ" - רבות פעמים ירד הגשם בשיעור מיעוט, ואין די בו להשביע צמאת הארץ, ובני אדם כלים ברעב;
"ואש" - רוצה לומר, אחר מות האדם נשפט הוא במיני אש הגיהנם, והיא שורפת והולכת, כי לא תכבה ולא תאמר די.
מצודת ציון
"ועוצר רחם" - מניעת ההריון, וכן (בראשית כ): "כי עצור עצר ה' בעד כל רחם".פסוק יז
מצודת דוד
"עין תלעג" - העין המלעגת ברמיזתה על מוסר האב, ומבזת לקבוצי תוכחות האם וסדרי אמריה כי דרך נשים לה -
"יקרוה" - גמול ענשו הוא שהעורבים המצוים אצל הנחל המה ינקרו העין; יבוא העורב האכזרי, שנאמר (תהלים קמז): "לבני עורב אשר יקראו", ויפרע ממי שהראה אכזריות להלעיג על האב והאם. אולם המה לא יאכלו את העין, כי אכזרים המה ולא יהנו מן האכזר.
"ויאכלוה" - בני הנשר הרחמנים, שנאמר (דברים לב): "כנשר יעיר קנו וגו'", הם יאכלו את העין ויהנו מן האכזר.
מצודת ציון
"ליקהת" - ענין קבוץ ואסיפה, כמו (בראשית מט): "ולו יקהת עמים".
"יקרוה" - ענין נקיבה, כמו (שופטים טז): "וינקרו את עיניו".פסוק יח
מצודת דוד
"שלשה המה" - ר"ל כמו שאלה השלשה המה נפלאו ונעלמו ממני לבלי דעת דרך מהלכם אחר שהלכו, כן דבר הרביעי לא ידעתי אותם להכיר הדבר אחר שנעשה.
מצודת ציון
"נפלאו" - ענין העלמה, כמו (דברים יז): "כי יפלא ממך".פסוק יט
מצודת דוד
"דרך הנשר" - הדרך שהלך בו הנשר, כאשר פרח לצד אויר השמים, אין לדעת אותו, כי פרח באויר ואין הדרך ניכר.
"דרך נחש" - הדרך שהלך בו הנחש על הסלע, אין לדעת אותו, כי אין מדרך הרגל ניכר על הסלע, אף כי הנחש הולך על גחון ועקבותיו לא נודעו.
"דרך אניה" - הדרך שהלכה בו הספינה בתוך חוזק עומק הים, אין לדעת אותו, כי מיד כשתלך ממקום מהלכה ישובו המים לאיתנו ולא יוכר.
"ודרך גבר" - וישוה להם דבר הרביעי, והוא דרך נאוף גבר בעלמה, ר"ל בבעולה, שלאחר המעשה לא יוכר הדבר גם בשניהם בנואף ונואפת (מה שאין כן בבתולה, כי יוכר בה בהשרת בתולים).
מצודת ציון
"בלב ים" - חוזק הדבר נקרא לב, וכן (דברים ד): "לב השמים", והוא מושאל מלב בעל חי שהוא חזקו.
"ודרך" - הבעילה תקרא בשם דרך, כן אמרו רז"ל (קדושין ב א).
"בעלמה" - הרכה בשנים תקרא עלמה ואם היא בעולה, כמו (ישעיהו ז): "הנה העלמה הרה".פסוק כ
מצודת דוד
"כן דרך" - ר"ל כי כן הוא הדרך של האשה המנאפת, מסתרת זנותה ומקנחת פיה של מטה אחר הזנות ותכחש לומר "לא פעלתי און" הואיל ואין מי מכיר. ואחז במשל כאילו אכלה דבר מה ומקנחת פיה לבל יהיה נראה אם אכלה. וכאילו יגנה אותם לומר: הלא על כי ידמו בדבר ההסתר אל שלשת האלה מלאה לבם לעשות מעשיהם, והנה מה' לא יראו עם כי אין כל דבר נעלם ממנו.
מצודת ציון
"ומחתה" - מלשון מחיה וקנוח, כמו (מלכים ב כא): "מחה והפך על פניה".פסוק כא
מצודת דוד
"תחת" - בעבור שלשה דברים ירגזו יושבי הארץ, ובעבור הרביעי לא יוכלו לסבול הרוגז והחרדה כי רב הוא.
מצודת ציון
"רגזה" - חרדה.
"שאת" - מלשון משא וסבל.פסוק כב
מצודת דוד
"תחת עבד" - האחד הוא בעבור העבד כאשר ימלוך, כי לא ידע תכסיסי המלוכה ובשגעון ינהג.
"ונבל" - השנית - כאשר הנבל ישבע לחם, כי רבים לומדים מעשיו באמרם 'הלא לא יחסר לחמו', ובעבור זה יתרבה הרוגז והחרדה.
מצודת ציון
"ונבל" - איש פחות ונבזה.פסוק כג
מצודת דוד
"תחת שנואה" - השלישית הוא בעבור אשה השנואה במעשיה, זונה מנאפת, כאשר תנשא לבעל, כי אז תוכל לתלות הריונה בבעלה ותרבה לפתות אנשים לזנות עמה, ובעבור זה יתרבה הרוגז והחרדה.
"ושפחה" - הרביעית היא כאשר שפחה יורשת ממשלת גברתה ותשוב גברתה משרתת לה, ובעבור פחיתת מעלתה וסכלות דעתה לא תשכיל לכבד את מי הראוי לכבוד, ויתרבה החרדה עד למאוד, כי זהו דבר קשה יותר מכולם ואף מעבד כי ימלוך, הואיל והיא אשה קצרה דעתה ובל ידעה מה.
מצודת ציון
"גברתה" - האדונית שלה.פסוק כד
מצודת דוד
"מחוכמים" - ר"ל עם כי המה קטני ארץ, ואין חכמה גדולה ראוי להם לפי צורך השגת די מזונם, מכל-מקום המה מחוכמים מה' בהשגחה פרטית, למען ילמדו דעת את העם.
"קטני ארץ" - בריות קטנות אשר בארץ.פסוק כה
מצודת דוד
"ויכינו" - עם כל חולשתם, יתחזקו להכין מאכלם בעת הקיץ, עת מצוא התבואה בשדה, ולהטמין על ימות החורף.
והמה מלמדים דעת את העצלנים להכין די מחסורם בעוד היות לאל ידם.
מצודת ציון
"הנמלים" - שם בריה קטנה.
"עם" - יאמר כן בדרך השאלה, וכן (שופטים יד): "עדת דבורים".פסוק כו
מצודת דוד
"וישימו" - עם כל חולשתם, יתחזקו לעשות לעצמם מקום מדור בתוך הסלע, כי יחפרו בו מעט מעט עד כי ירחיבו מקום לשבת.
והמה מלמדים דעת את העם, לבל יעזבו חכמת התורה על כי ארוכה מארץ מדה, אלא ישנו מעט מעט עד כי יגמרו את כולה.
מצודת ציון
"שפנים" - שם בריה מה.
"עצום" - חזק.פסוק כז
מצודת דוד
"מלך אין לארבה" - להנהיגם יחד באסיפה אחת כדרך הנהגת המלך, ועם-כל-זה בוחרים מעצמם לצאת יחד באסיפה אחת ולא יפרדו אלה מאלה, והאסיפה היא להם רב התועלת, כי אם הלכו יחידים היו בני אדם צדים אותם, אבל כשהם יחד רבי המספר כולם חדלים מהם הואיל ואי-אפשר לצוד את כולם.
וילמדו דעת את העם, אשר אף אם לא מצאו מנהיג להיות מתאחדים על ידו בהסכמה אחת, מכל-מקום הם מעצמם יתאחדו שלא יריבו ואיש את אחיו יעזורו.
מצודת ציון
"חוצץ" - מאוסף ומקובץ, וכן נקרא אסיפת אבנים קטנים, כמ"ש (איכה): "ויגרס בחצץ".פסוק כח
מצודת דוד
"בידים" - במעשה ידים תלכד די מחסורה, כי אורגת כעין יריעות, והזבובים נסבכים ונלכדים בהם, והמה לה למאכל.
ואף כי היא בהיכלי מלך, מקום למצא שם הרבה מטעמים, מכל מקום תבחר לאכול ממעשה ידיה.
ותלמד דעת, להיות האדם נזון מיגיע כפו, ולא ליהנות משל אחרים.
מצודת ציון
"שממית" - היא עכביש.
"תתפש" - מלשון תפישה ולכידה.פסוק כט
מצודת דוד
"שלשה המה" - כמו שאלה השלשה המה צועדים והולכים בטוב, ר"ל בבטחון והצלחה, כן הרביעי הוא מן המטיבים ללכת ודומה להם בבטחון והצלחה -
מצודת ציון
"צעד" - ענין הלוך ופסיעות, כמו (שמואל ב ו): "כי צעדו".פסוק ל
מצודת דוד
"ליש" - האריה, הגבור שבכל הבהמות והחיות, כי חיה בכלל בהמה, שנאמר (דברים יד): "וזאת הבהמה וגו' איל צבי ויחמור".
"ולא ישוב" - ברדפו אחר מי, לא ישוב לאחוריו עד ישיג ויטרוף טרף.
מצודת ציון
"ליש" - שם משמות האריה, וכן (איוב ד): "ליש אובד".פסוק לא
מצודת דוד
"זרזיר מתנים" - הוא כלב הציידים, שהוא דק במתניו כאלו חגור באזור, וירוץ קל מהר לצוד חיות בבטחון גדול ומצליח בדרכו.
"או תיש" - גם הוא מטיב צעד, כי הוא קל המרוץ וילך בעדר תחלה, כמו שנאמר (ירמיהו נ): "כעתודים לפני צאן", ויבטח במרוצתו, ומתגבר על כל.
"ומלך אלקום עמו" - כן הרביעי ייטיב לכת כמוהם, והוא מלך גבור אשר אין עומד נגדו במלחמה, כי הלך ילך בבטחון רב ויצלח בכל אשר יפנה.
ולמד דעת, שאין למלך ללכת בטח למלחמה ולעזוב הדבר אל המקרה אם לא כשימצא בעצמו גבורה, אז יבטח ויצליח ע"פ הרוב, כמו אלו, שע"י שמוצאים גבורה בעצמם הולכים בטח ומצליחים.
מצודת ציון
"זרזיר" - רוצה לומר חגור, כי (בראשית ג יא): "ויעשו להם חגורות" תרגומו "זרזין".
"תיש" - הוא זכר העזים.
"אלקום" - המלה ההיא מורכבת משניים: אַל קוּם, רוצה לומר, אין עומד.
"עמו" - נגדו, כמו (דברי הימים ב כ): "ואין עמך להתיצב".פסוק לב
מצודת דוד
"אם נבלת" - אם נעשית נבל, רוצה לומר, אם חרפך מי ובדיבורו עשה אותך לנבל, עם כל זה תהא אתה בהתנשאותך, רוצה לומר, אל תשיבו בקנטור ובקטטה וכדבר אחד הנבלים, רק שמור פתחי פיך כדרך אנשי המעלה.
"ואם זמות" - אם תהיה מלא ממחשבת קנטור וקטטה, שים יד לפה לסתמו בחזקה.
מצודת ציון
"בהתנשא" - מלשון התנשאות ורוממות.
"זמות" - ענין מחשבה.פסוק לג
מצודת דוד
"כי מיץ" - כי כמו שמציצת וסחיטת החלב מוציא חמאה, ומציצת האף מוציא דם, כן מציצת הכעס מוציא ריב, ר"ל התעוררות הכעס מוציא הוא את הריב, ולזה סתום פיך ואל תעורר כעס המנבל אותך, כי עוד יוסיף לריב ולדבר בך דברי נבלה.
מצודת ציון
"מיץ" - מלשון מציצה וסחיטה, כמו (שופטים ו): "וימץ טל מן הגזה".
"חמאה" - הוא שומן החלב.
"אף" - חוטם.
"אפים" - מלשון אף וחימה.
<< · מצודות על משלי · ל · >>