"הגידו בגוים" ויותר מזה "השמיעו" הכריזו בפרסום, ויותר מזה "שאו נס, השמיעו" את כל הפרטים "ואל תכחדו" דבר, "אמרו נלכדה בבל, הוביש בל" שעבדוהו בבל וכן יתר הגלולים:
ביאור המילות
"הגידו והשמיעו". השמיעו היא ההכרזה (כנ"ל ד' ה'):
"הוביש בל חת מרודך". אליל בל היה אליל הכבוד ועשו לו עצבים אמר הוביש, אליל מרודך היה אליל הגבורה ועשו לו גלולים אמר חת שהוא הפך אומץ לב:
"בני ישראל" ר"ל שבט לוי ובנימין יתחברו עם שבט יהודה, "הלוך ובכו ילכו" כמי שנאבד לו אביו המוליכו בדרך כן "יבקשו" למצוא "את ה'" לשוב אליו:
ביאור המילות
"בימים ההמה ובעת ההיא". בעת מציין חלות הדבר בנקודה מיוחדת מן הזמן. ובימים מציין המשך הדבר, ופה ר"ל שזה יהיה כל ימי משך הימים ויתחיל בעת ההיא, וכן פירושו תמיד:
"ציון ישאלו דרך", הם ישאלו את הדרך ההולך לציון, כי עד עתה "הנה פניהם" היה פניהם לציון בתפלתם, כמ"ש וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלים.
"באו", ציון תשיב להם לאמר "באו ונלוו אל ה'" כי "ברית עולם" שהיה לו עמכם "לא תשכח":
ביאור המילות
"ציון ישאלו דרך". כמו ישאלו דרך ציון. ויל"פ שיאמר על צד המליצה את ציון ישאלו שתגיד להם הדרך, כי יכינו פני הליכתם אל ציון, וכאילו שואלים את העיר שתגיד להם את דרכם, והיא משיבה בואו ונלוו אל ה':
"כל", ועי"ז נעשו הפקר עד אשר "כל מצאיהם אכלום" להנאתן, "וצריהם" שהם השחיתו אותם מפני שנאה שלא להנאתם כלל, "אמרו לא נאשם" בעבור זאת, כי ראוים לכליה "תחת אשר חטאו לה'", שבזה חטאו בשתים,
א) שהוא היה "נוה צדק", הנוה מיוחד אל הצאן ובנוה ה' שם שכן הצדק,
ב) ושם שכן "ה'" שהוא "מקוה אבותיהם", ר"ל שעזבו הצדק בין אדם לחבירו, ואת ה' אלהי אבותיהם בענינים שבין אדם למקום:
"נדו", ה' אומר לצאן עמו, "נדו מעיר" המלוכה "בבל", כי בבל תתהפך ואח"כ "צאו מכלל ארץ כשדים", והגם שאין לכם רועים שיוליכו אתכם, "היו כעתודים" ההולכים "לפני הצאן" והצאן הולכים אחריהם, והם המנהיגים שהלכו לפניהם שהם עזרא ונחמיה וראשי הגולה:
ביאור המילות
"נדו". הנד הוא ממקום למקום, והיוצא הוא לגמרי, ר"ל ואח"כ צאו מכלל הארץ:
ג) "שיערכו לה ומשם תלכד", ר"ל שיכבשו החומה מצד צפון,
ד) "חציו כגבור משכיל", חצי האויב יהיו דומים כאילו יש להם שכל ויבואו מעצמם אל המטרה "לא ישובו ריקם" כגבור שיש לו שכל, (ולנוסח שכתב משכיל בשי"ן ימנית, פי' שיהיו דומים כגבור שבעת שלא ימצא את מי להרוג הורג ילדים קטנים ומשכיל את האב לבל ישוב ריקם):
"כי", עתה יודיע הזמן מתי יהיה זה, שזה יהיה בעת שאתם "שוסי נחלתי תשמחו" בלב "ותעלזו" בפעל, בעת (שעשה בלטשאצר משתה ושמח בכלי בהמ"ק ששסה מישראל), בעת כי "תפושו כעגלה דשא", כן תשמנו מרוב טוב, אז בעת ההיא.
ביאור המילות
"תשמחו תעלזו", השמחה היא בלב, והעלז מרקד מרוב השמחה, "שוסי נחלתי". הנחלה אצל ה' קשור בו ציור הקדושה.
"תפושו". ריבוי הבשר - "כעגלה דשא". שדשה בתבואה כמ"ש אפרים עגלה מלומדת אוהבת לדוש כי אז תאכל בתבואות, וי"מ מענין דשא הרועה בנאות דשא, וי"ס כתוב בא' ויש בה':
"ערכו", (עתה יבאר איכות הכיבוש) "ערכו על בבל סביב" אתם "כל דרכי קשת", מוסיף לאמר "ידו אליה", אל תשליכו את החצים ע"י הקשת רק השליכו אותם בידכם, כי גם ביד תקלעו למטרה, ומוסיף "אל תחמלו אל חץ" שתיראו פן תשליכו החץ בחנם, "כי לה' חטאה", ובודאי תשיגם החץ:
"הריעו עליה מסביב", לסימן שנכבשה החומה, כי כבר "נתנה ידה" וחדלה להלחם, ומוסיף "נפלו אשיותיה" שכבר נפלו יסודות החומה כמו שהיה בחומת יריחו, עי"ז "נהרסו חומותיה" ממילא, "כי נקמת ה' הנקמו",
א) תנקמו נקמת ה' מה שהחריבו בהמ"ק וחללו את שמו,
ב) "כאשר עשתה עשו לה" כי גם היא החריבה גוים רבים:
ביאור המילות
"אשיותיה". יסודות כמו בלשון ארמי ואושיא יחיטו (עזרא ד'):
"כרתו זורע מבבל", בל תשאירו בה לכורמים וליוגבים, ומוסיף שלא ימצא אף "תופש מגל בעת קציר", שגם הנזרע כבר לא ימצא מי שיקצרנו, ויען שעד עתה היו בני הנכר שבה אכריהם והקוצרים שדותיהם, אומר שעתה "איש אל עמו יפנו", ויתחברו יחד "וינוסו איש לארצו":
"בימים ההם יבקש את עון ישראל", ישראל הם עשרת השבטים שהם עבדו ע"ז שזה נקרא עון, שמורה על עוות השכל והכפירה, זה לא יהיה במציאות כלל כי יתבטל יצרא דע"ז.
"ואת חטאת יהודה", יהודה לא הכחישו את ה' רק היו להם חטאים מצד התאוה שזה נקרא חטאת, והגם שזה יהיה בעולם במציאות, בכ"ז "לא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר" לאלה שאשאיר מן הגולה אסלח להם חטאתיהם ולכן לא ימצאו:
ביאור המילות
"עון, חטאת". הבדלם מבואר בכ"מ עוון גדול מחטאת, שהוא עוות המחשבה:
"על הארץ מרתים", רק אתה "מרתים" ומרי, "על ארץ בבל עלה עליה", אתה מרתים עלה "אל יושבי פקוד" שהם הכשדים שעליהם אפקוד עונם (כמ"ש הנני פוקד על מלך בבל), "ועשה" ר"ל אתה מרתים "עשה כאשר צויתיך" להחריב ולהשמיד הכל:
ביאור המילות
"מרתים". מענין מרי, וצייר המרי כעצם מופשט עולה על הארץ:
א) על קול המלחמה "שאיך נגדע וישבר פטיש כל הארץ", הלא בבל היתה כפטיש יפוצץ סלע כי פזרו כל האומות לשברים, ואיך התחברו שנית למלחמה, איה הפטיש המפוצץ חבורם, ונגד השבר הגדול שואל,
ב) "איך היתה בבל לשמה בגוים" אחר שהיו תמיד בעזרתה גוים רבים ועצומים:
"יקשתי", נגד השאלה הראשונה משיב אני נתתי לך מוקש ועל ידו "נלכדת" בהפח, ונגד השאלה השניה משיב "נמצאת וגם נתפשת" שאחר שכבר היית בהפח נמצאת שם, וגם תפשו אותך, וכ"ז היה יען "כי בה' התגרית", ועל ידי זה.
"פתח ה' את אוצרו", שהמלחמה שלחמו בך היה בכלי זעם של ה', (ולעומת שהם פתחו האוצר ולקחו כלי ה' אל המשתה, שזה רמז במ"ש כי בה' התגרית, "פתח" גם הוא "את אוצרו ויוצא" כליו שהם "כלי זעמו) כי המלאכה היא לה'", מלאכה הזאת תתיחס אל ה' שהוא החריבה, ואתם האויבים.
"באו לה מקץ", בסוף וגמר המלאכה שיעשה ה' אז בואו אתם, (כי ע"י כתיבת המלאך נהרג בלשצאר ואח"כ באו חיל מדי ופרס), "פתחו מאבוסיה" אין לכם לעשות רק לשלול שלל, שתפתחו את אוצרות התבואה שנותנים אל האבוס שיתפטמו שם הפרים (ר"ל תקחו עשרם), "סלוה כמו ערמים", ר"ל אשר הם סללו ורוממו את התבואה באבוסים כמו ערמים, ערמות של תבואה, פתחו אותם, ואח"כ "והחרימוה" עד שלא תשאר שארית:
ביאור המילות
"מקץ". בסוף המעשה:
"מאבוסיה". האבוס הוא מקום שעומדת הבהמה לאכול ולהתפטם, ומאבוס הם האוצרות ששם נמצאו התבואות המוכנים לתתם אל האבוס:
"השמיעו" צייר שאחר שישראל נסו מארץ בבל מצוה שנית שיקבצו עמים "רבים, וכל דרכי קשת, ויחנו עליה מסביב" כדי "שאל יהי לה פליטה", שלא יניחו איש לנוס עוד מן העיר.
"שלמו לה כפעלה", הפעל הוא העסק, והמעשה הוא גמר הדבר, ושלמו לה תשלומין לפי העסק שהתעסקה, ותעשו לה מדה במדה, "ככל אשר עשתה", ומפרש "שלמו לה כפעלה, כי אל ה' זדה", העסק שלה היה מצד שזדה אל ה' לכפור ביכלתו, "וככל אשר עשתה עשו לה כי זדה אל קדוש ישראל" המעשה עצמה ששרפו בהמ"ק ועיר הקדש שהוא מעשה נגד קדוש ישראל, שבשם זה נקרא בו מצד קדושת ישראל וקדושת הקדש והמקדש השוכן בה:
ביאור המילות
"רבים". מענין רובה קשת:
"כפעלה, כאשר עשתה". הפעל, הוא העסק. והמעשה, הוא העשיה והגמר, עי' מ"ש (ישעיה ה' מ"ב), ועל העסק שלא עשה עדיין לא יצדק עשו רק שלמו:
"ה' קדוש ישראל". כ"מ שאמר ה', ידבר עליו מצד בורא העולם בכלל. ואלהי ישראל, הוא הקשר שי"ל עם ישראל (כמ"ש ישעיה א' ד' ובכ"מ). וקדוש ישראל, יציין מצד קדושת ישראל שיתקדשו על כי קדוש ה':
"כה אמר ה', עשוקים", ר"ל הנה בדרך הטבע א"א כלל שיגאלו ישראל, כי א"א שקצתם שאינם בגלות יפדו את השבוים, כי "עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו", ולא שמקצת השובים לא יחזיקו בם לעבדים, כי "כל שוביהם החזיקו בם", ולא שישלחו אותם אח"ז לחפשי כי "מאנו שלחם", אבל.
"חרב אל מימיה" שהיה סביב העיר למצור, "כי ארץ פסילים היא" ר"ל יען שעושים ליראתם פסילים משונים, "ויתהללו" וישתגעו בפסילים "אימים" תמונות מחיות משונות המטילים אימה ופחד:
"הנה עם בא מצפון", כשם שנבא פסוק זה על ביאת הכשדים לא"י (למעלה ו') אמר שכן יבא עליהם עם מצפון, ועל ידיהם "יערו גוי גדול ומלכים רבים מירכתי ארץ" שיעזרו למדי ופרס:
ביאור המילות
(מא-מג) פסוקים אלה באו והתבארו למעלה (ו', כ"ב כ"ג כ"ד):
"הנה כאריה יעלה" מלך פרס ורגע הריץ אותו מבבל ואח"כ חזר עליה עם כל בחורי הגבורים, וכלשון הזה נבא על אדום למעלה מ"ט י"ט כ' ע"ש פירושו, שנבא על בבל ועל אדום ששניהם החריבו מקדשי ה' בסגנון א':
ביאור המילות
(מד-מו) פסוקים אלה באו והתבארו למעלה (מ"ט, י"ט כ' כ"א):
