מ"ג בראשית א יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית א · יד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַפְרָשָׁא בֵּין יְמָמָא וּבֵין לֵילְיָא וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִמְנֵי בְּהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִשְׁמַיָא לְמַפְרְשָׁא בֵּינֵי יְמָמָא וּבֵינֵי לֵילְיָא וִיהוֹן לְסִימָנִין וּלְזִמְנֵי מוֹעֲדִין וּלְמִימְנֵי בְּהוֹן חוּשְׁבַּן יוֹמִין וּלְמַקְדְשָׁא רֵישֵׁי יַרְחִין וְרֵישֵׁי שְׁנִין עִבּוּרֵי יַרְחִין וְעִבּוּרֵי שְׁנִין וּתְקוּפַת שִׁמְשָׁא וּמוֹלַד סִיהֲרָא וּמַחֲזוֹרִין:
ירושלמי (קטעים):
וִיהוֹן לְאָתִין לְמוֹעֲדִין וּלְמַקְדְשָׁא בְּהוֹן רֵישֵׁי יַרְחִין וּשְׁנִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יְהִי מְאֹרֹת וגו'" - מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב אֵת הַשָּׁמַיִם לרבות תולדותיהם וְאֵת הָאָרֶץ לרבות תולדותיה

"יְהִי מְאֹרֹת" - חסר וי"ו כתיב על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות הוא ששנינו בד' היו מתעני' על האסכרה שלא תיפול בתינוקות

"לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" - משנגנז האור הראשון אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה

"וְהָיוּ לְאֹתֹת" - כשהמאורות לוקין סי' רע הוא לעולם שנאמר מֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ וגו' (ירמיהו י ב) בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות

"וּלְמוֹעֲדִים" - ע"ש העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה

"וּלְיָמִים" - שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו הרי יום שלם

"וְשָׁנִים" - לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום) יגמרו מהלכן בי"ב מזלות המשרתים אותם והוא שנה (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

יאמר — מלת יהי יהיה בעבור שידברו בה הרבה. הוא ליחיד, ולרבים, גם לנקבה: "כי יהיה נערה בתולה" (דברים כב כג).

לאותות — רגעים.

ולמועדים — שעות. ויתכן להיות לאותות על קדרות הלבנה והשמש, ודלוג דמות הככבים, כי הכוכבים סבת דמות הנראה, כטעם "מאותות השמים" (ירמיהו י ב). והאומר כי למ"ד לאותות נוסף, לא אמר כלום.

והיו לאותות — אמר חכם גדול ספרדי, כי הרקיע נחלק על שמנה חלקים: לזי"ן הכוכבים וגלגל המזלות. וזה לא יתכן, כי אין גוף למעלה מגלגל המזלות, והנה הכתוב אומר: ברקיע השמים, שיורה שיש שמים למעלה ממנו. וכן "שמי השמים" (תהלים קמח ד); "לרוכב בשמי שמי קדם" (תהלים סח לד), ו"קדם" במקום הזה איננו מזרח. והגאון רב סעדיה זצ"ל ברח מזה המקום. והנכון בעיני שהשמש והלבנה וכל הכוכבים הם מאירות ברקיע, כי שם יראו.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יְהִי מְאוֹרוֹת" - הנה האור נברא ביום ראשון ומאיר ביסודות וכאשר נעשה הרקיע בשני הפסיק באור ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים והנה כאשר נבראת הארץ בשלישי היה בה חשך ולא אור ועתה ברביעי רצה הקב"ה שיהיו ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ וזה טעם "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" כי האור היה למעלה מן הרקיע ולא האיר על הארץ וענין "יְהִי מְאוֹרוֹת" כי מחומר השמים גזר בראשון שיהיה אור במדת היום ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה וגוף אחר קטן האורה מאיר בלילה ויתלו שניהם ברקיע השמים שיאירו גם למטה ויתכן כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה במקומות ממנה כן שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה והגופים האלה מקבלי אור מזהירים כגון האספקלריאות ואבני השהם ולכן יקראם מְאוֹרוֹת לא אוֹרִים אף על פי שקראם המזמור כן (תהלים קלו ז)

"לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" - כתב רש"י משנגנז האור הראשון אבל בששת ימי בראשית שמשו האור והחשך זה ביום וזה בלילה ואיני רואה שיהיה זה דעת רבותינו המזכירים "גניזה" על האור הראשון אבל לדעתם האור הראשון שמש שלשה ימים וברביעי נאצל ממנו ונעשו בו אז ממנו שני המאורות האלה כמו שאמרו (ב"ר יז ה) נובלת אורה של מעלה גלגל חמה כי לפי שלא היה העולם הזה ראוי להשתמש באור ההוא בלי אמצעות גנזו לצדיקים לעולם הבא ושמשו בנובלת הזו מיום רביעי ואילך כך אמרו בבראשית רבה (ג ו) תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה מפני שהיא מכהה גלגל חמה בלילה אינה יכולה שלא נבראת להאיר אלא ביום והיכן היא נגנזה והיכן היא מתוקנת לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו ל כו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שבעה אתמהה לא שלשה הן כאינש דאמר "כן אנא מפקיד לשבעה יומי דמשתותי" כלומר לשון בני אדם הוא שיאמר "אני מפקיד ושומר זה הבשר לשבעת ימי המשתה שלי" לא שיספיק לו לשבעה כולם אלא שיוציא אותו בתוכם וכך אמרו "שִׁבְעַת הַיָּמִים" כְּאוֹר שהיה בימים ההם במקצתם ושם אמרו עוד (ב"ר ג ו) ויבדל רבי יהודה ברבי סימון אמר הבדילו לו ורבנן אמרין הבדילו לצדיקים לעתיד לבא ואם תוכל לדעת כוונתם באמרם בברכת הלבנה "עטרת תפארת לעמוסי בטן" תדע סוד האור הראשון והגניזה וההבדלה שאמר הבדילו לו וסוד שני המלכים המשתמשים בכתר אחד כאשר בסוף שיהיה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה אחר שיהיה אוֹר הַחַמָּה שִׁבְעָתַיִם

"וְהָיוּ לְאוֹתוֹת" - השנוי שיולידו ויעשו ממנו אותות וּמוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן (יואל ג ג) כלשון וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ (ירמיהו י ב) ולמועדים זֶרַע וְקָצִיר וְקוֹר וָחוֹם וְקַיִץ וָחוֹרֶף (להלן ח כב) וּלְיָמִים מדת יום ומדת לילה ושנים ישלימו מהלכם ויוסיפו שנית לשוב בדרך אשר הלכו בה ושנת החמה בשס"ה יום ושנת הלבנה בשלשים יום

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יד) יהי מאורות: על דרך הפשט, מלת "יהי" בלשון יחיד על שם שאין אור שניהם אלא אחד. וכן הזכיר מיד "והיו למאורֹת" -- "למארת" כתיב. או תחזור אל האור הנברא ביום ראשון לפי שהיה ראוי לומר "יהיו מאורות" אבל הכונה יהי אותו האור מאורות, כלומר יתפשטו ממנו מאורות למטה.

ולדעת הרמב"ן ז"ל נראה כי אותו האור היה מארבע יסודות תחלה וכשנעשה הרקיע ביום שני הפסיק באור ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים וכשנבראת הארץ ביום שלישי היה החשך נטוי עליה כי הרקיע היה חוצץ בינה ובין האור. ועתה ביום רביעי גזר מאמר הקדוש שיתפשטו מאותו אור מאורות שיגיע האור לארץ והוא שאמר "להאיר על הארץ", כי היה מאיר ברקיע בלבד ואין האורה מגיעה לארץ. ויתבאר מזה בפי' שהלילה קודם ליום, וכן אמר למעלה "ויהי ערב ויהי בקר".

ברקיע השמים: קרא הכתוב בכאן שבעה רקיעים שבם ז' כוכבי לכת עם השמיני שבו, כל הכוכבים, וי"ב מזלות בשם "רקיע", ויחס רקיע זה אל השמים שהוא הגלגל המקיף כי הם רקיע שלו מוקפין בתוכו מתנועעים בתנועתו. ובאר כי המאורות כולן נתונים ברקיעים הללו שהם מיוחסים לשמים, וזהו לשון "ברקיע השמים".

והיו לאותות: כי בתנועת המאורות ובמהלכם נעשים אותות ומופתים בשמים, דם ואש ותמרות עשן. וכמו שדרשו ז"ל כשהמאורות לוקין סימן רע לעובדי אלילים שנאמר (ירמיה יב) "ומאותות השמים אל תחתו". ועוד שהם אותות לישראל בקריאת שמע של בקר שמצותה עם הנץ החמה וקריאת שמע של ערב שמצותה עם צאת הכוכבים. גם בחיוב ברכת השמש בתקופת תמוז שחייב אדם לברך 'ברוך..עושה בראשית'. וכן דרשו רז"ל בברכות פרק הרואה ת"ר הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם אומר ברוך עושה בראשית. וגם בהיות הלבנה בחדושה שחייב לברך "אשר במאמרו ברא שחקים"; "ולמועדים" — לזרע וקציר קור וחום קיץ וחורף. "ולימים" — מדת יום ומדת לילה. "ושנים" — משלימין מהלכם בי"ב מזלות בכל שנה וחוזרין ומתחילין לסבב בגלגל בדרך אשר הלכו בה.

וכתב הרב הגדול רבינו משה בר"נ ז"ל יתכן כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה המקומות ממנה, כן שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה והגופים האלה מקבלים אור ומזהירין. ולכן יקראם מאורות, לא אורים, אף על פי שקראם המזמור כן, עכ"ל.

ויתכן לפרש, "יהי מאורות" שאין המאורות האלה מכלל הגלגלים אבל הם מאורות רוחניים מקבלי האורה מן האור הראשון וגזר עתה במאמר הזה "יהי מאורות" שיתפשטו מן האור הראשון ההוא מאורות רוחניות שיהיו מאורות למאורות שעל הארץ. וזהו שאמר הכתוב "והיו למאורות ברקיע השמים" — היה לו לומר "והיו לרקיע השמים" כמו שאמר "והיו לאותות", אבל הכונה שיהיו מן האור הראשון שהוא מאורות למאורות שעל הארץ; כי לא אמר הכתוב "יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ" ואם כן הבן כי המאורות הראשונים שהזכיר "יהי מאורות" הם מאורות רוחניים מקבלים אורן מן האור הראשון ומשפיעין אותם במאורות של מטה והם תענוגות נפשות הצדיקים מקיימי התורה והמצות. וזהו שנאמר "והיו לאותות" כלומר והיו אותן המאורות לאותן שקיימו אותיות התורה שיהיו זוכין ומתעדנין בהן. או שקיימו המצות שנאמר בהן "אות" כגון מילה ושבת ותפלין. ומה שקראם המזמור (תהלים קלו ו) "לעושה אורים גדולים" והכתוב יקרא לכולן "מאורות", בין המאורות הרוחניים בין הגופיים... --הנה דוד המלך ע"ה כוון במלת "אורים" על הרוחניים וזהו שהזכיר אחריו מאורות של מטה שהם השמש והירח ואמר (תהלים קלד) "את השמש לממשלת ביום..את הירח וכוכבים...". ואף על פי שהאורים מקבלים אורה מן האור הראשון קראם "אורים" לפי שהם עצם האורה כנגד השמש והירח.   ואמר "ולמועדים" כי הנשמה בהפרדה מן הגוף אינה זוכה מיד לאותו התענוג הגדול המעותד לה עד שיבא מועדה וזמנה כענין שדרשו ז"ל בההוא כובס עלה לגג ונפל ומת יצאה בת קול ואמרה כובס זה מזומן לחיי העה"ב שהרי עולם הנשמות הוא ההבא לאדם מיד לאחר מיתה, אבל העולם הבא יש לו מועד ידוע וזמן קבוע והם מעלות חלוקות, כל אחת ואחת בפני עצמה; יש חיי העולם הבא לזמן תחיית המתים ויש עולם הבא לאחר התחיה כמו שאני עתיד לבאר בעזרה ה' בסדר "אתם נצבים".

"ולימים ושנים": הם הזמנים החלוקים למעלות הנשמות כי הנשמה מתעלה מעלוי לעילוי מן העולם הזה שהוא עולם הגופות לעולם הנשמות, ומעולם הנשמות היא מתעלה לעולם הרוחות הנקרא "צרור", שהנשמות צרורות שם, והוא הנקרא "אור" כענין שנאמר (איוב לג) "וחיתו באור תראה", וכתיב (שם) "לאור באור החיים". ומעולם הרוחות הנשמה מתעלה לעולם החיים שממנו האור שנאמר (תהלים לו, י) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". ומי שאינו ראוי להאריך ימים בעולם החיים וראוי לקבל מדה כנגד מדה בעולם הגופות חוזר לחיות בתחית המתים שהוא מכח עולם החיים. לכך אמר (דניאל יד ב) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" — ולא כל ישני. ומי שראוי להאריך ימים בעולם החיים אין לו הפסק. ועולם החיים הוא הנקרא "נצח", הוא שכתוב (תהלים טז יא) "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". והא למדת שחיי העולמים הקודמים והמעלות העליונות אשר בנה אותן במאורות הם תענוגי הנשמות הזוכות לתורה ויזכו לאותן המעלות בזמנים הידועים להם, זה ימים, וזה שנים, כמו שרמזו בכתוב הזה "ולימים ושנים", לפי שמתעלה נפשם מעילוי לעילוי. ועוד נתבאר הענין הזה ממה שהזכיר אחרי כן במעשה וכפל הענין -- "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", אלו הרוחיים; "את המאור הגדול ואת המאור הקטן", אלו הגופיים, והם חמה ולבנה.

ועל דרך הפשט, מה שקרא לשניהם גדולים כי כל אחד מהם גדול ועצום בפני עצמו. ואחר כך "את המאור הגדול..ואת המאור הקטן" כי כל גדול וקטן בערך גדול ממנו. ודע כי אם תדקדק בפרשה זו יתבארו לך ממנו ארבעה ענינים:

  • האחד, שהמאורות הללו הן תמיד באותן המקומות שנקבעו שם תחלה, כלומר שהם קבועים ואינם מתנועעים, כי הגלגל הוא המתנועע והמאורות קבועים בו מתנועעים בתנועתו כמו המסמרות הקבועין בדופן הספינה ומתנועעים בתנועת הספינה. וכן הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם שחכמי ישראל אומרים גלגל קבוע וכוכב חוזר, וחכמה האומות אומרים כוכב קבוע וגלגל חוזר, על זה אמר "ויתן אותם אלהים" — צא ולמד מי הוא הנותן יתברך ויתעלה שמו.
  • השני שהם קבועים בעובי גוף הגלגלים כי עובי גוף הגלגל מתמלא בגודל גוף המאורות. ועל זה אמר "ברקיע השמים". וכן אמר דוד (תהלים יט ה) "לשמש שם אהל בהם", פירושו באחד מהם, כלומר מן השמים הנזכרים שהם הגלגלים והוא הגלגל הרביעי שהרי כל רקיע ורקיע הוא אהל לכוכב הקבוע בו וגודל הכוכב כעביו של רקיע ועביו של רקיע כשיעור שיש משמים לארץ והכל ת"ק שנה. וזה נלמד מפסוק שאמרה דבורה (שופטים ה כ) "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא"; ביאורו שיעור הכוכבים במסלותם שהם הרקיעים כשיעור שמן שמים עד סיסרא, וכן פירש רש"י ז"ל.
  • השלישי שאין עובי הגלגלים מונע אור המאורות והכוכבים למטה כל כך עצם השמים פשוט וזך. וזהו שאמר "להאיר על הארץ" שתהא האורה מגעת לארץ ואין עובי הגלגלים מפסיק.
  • הרביעי, כי אור הלבנה נמשך מאור החמה כי הלבנה אין לה אורה מצד עצמה כי אם מאור השמש ומזה תקנו רז"ל בתחלת יוצר ראה והתקין צורת הלבנה, כלומר, שהיא צורה בלתי אורה. ומה שקורין רז"ל "אור הלבנה" באמרם אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה — על האור הנאצל אליה מן החמה אמרו כן, והוא כחום הברזל שהוחם באש שאין החום מצד הברזל רק מצד האש שהוא מחמם והברזל מקבל החמימות ממנו. ועל זה אמר "והיו למאֹרֹת --חסר וא"ו — למארת כתיב, כי שניהם אור אחד. וכן דרשו רז"ל לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד. והוא קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כי הכתר כינוי על האור והזוהר. וראיה מן הכתוב שאין לה אורה מצד עצמה הוא מה שאמר הקב"ה לאיוב (איוב לו) "בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו". ולפי שאפודת הרקיע אשר למעלה על ראשנו והקרוב אלינו הוא גלגל הלבנה והוא המכסה והחופף על הים והוא המניע יסוד המים, לכך קראה הלבנה "ענן וערפל" על שם שהיא חשוכה, אין אורה בפני עצמה, ואמר כי היא לבושו של יום וחתולתו.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יד – יט)    למה לא נבראו המאורות ביום הראשון ולא היה צריך למאמר יהי אור. ועכ"פ למה נבראו אחר בריאת הצומח וקודם בריאת בע"ח. ולמה כפל ויהי כן ויעש אלהים. תחלה אמר יהי מאורות קרא כלם בשם מאורות. ואח"ז אמר ויעש שני מאורות, ואת כלם קרא בשם כוכבים לא בשם מאורות. ולמה קרא ללבנה מאור הגדול וכוכבים רבים גדולים ממנה, והיא רק כוכב קטן מלוה את השמש וכמוה כאין במערכת השמים כנודע. ולמה כפל והיו למאורות ברקיע השמים, שכבר אמר יהי מאורות ברקיע השמים. ואמר שלישית ויתן אותם אלהים ברקיע השמים שהוא מיותר לגמרי שכבר אמר ויהי כן. ולמה בצווי אמר להבדיל בין היום ובין הלילה ובמעשה אמר להבדיל בין האור ובין החשך, ולא אמר לשון שוה בשניהם:

"ויאמר אלהים יהי מארת". כבר בארנו שכדורי השמש והירח והכוכבים נבראו יש מאין במאמר הראשון ומאז סבבו על מעגליהם כדרכם[א]. רק שהשמש שהוא המפלש אורו על הארץ ועל כל כוכבי אור לא ניתן בו אור עדיין והיה כדור חשוך, וע"כ לא נמצא אור גם ביתר הכוכבים שכולם מקבלים אורם ממנו, רק שהאור התפשט אז בכל רחבי הבריאה בזהר עצום בלא נרתק, ושמש בג' ימים הראשונים, אבל אחרי שרצה לברוא בע"ח והאדם שהם לא יוכלו לסבול האור ההוא, כי עיניהם לא יוכלו לסבול רק אור השמש, לא אור ה' הגדול שהופיע בג' ימים הראשונים שהיה מכהה עיניהם, וכן החום הבוער אז היה ממית אותם לפי טבעם (ולא ישתמשו בו רק לעת"ל בדרך נסיי), לכן הוכרח לאסוף את האור הזה ולשומו בכדור השמש שיהיה נרתק לו ומצמצם אורו וחומו באופן שיוכלו הברואים להשתמש בו, וע"כ אמר יהי מארת היינו שהאור שהתפזרו ניצוציו בכל מקום יאסף עתה וינתן בכדור השמש ומעתה לא יהיה אור רק מאור, ששם מאור מציין מקום ששם נתון האור (שהמ"ם הנוסף בראש השמות כמו משכן מקדש מושב מציין מקום המיוחד אל איזה דבר כמו שכתבתי באילת השחר כלל וא"ו), וקרא את כל הכוכבים בשם מאורות, הגם שכל כוכבי לכת אין להם אור בעצמם רק האור החוזר מזהר השמש שמכה על כדורם, בא להורות שגם השמש אין לו אור מצד עצמו רק מקבל האור מלמעלה מגבוה על גבוה דרך מסכים ולבושים, והלבוש האחרון היה האור הגנוז שהוא הושם בנרתק השמש, שאורו ג"כ צמצום מאור העליון כמ"ש בפ' יהי אור, [וחכמי הטבע כולם נבוכו באור הנוזל מהשמש איך לא יבוש מקורו ויחרב מעינו, וחשבו בו חשבונות והשערות, ובאמת מקורו מקור לא אכזב מאור הנעלם שאין לו תכלית וכליון] וא"כ השמש מקבל האור בלא אמצעי והם מקבלים האור הזה באמצעות השמש, ונקראו ג"כ מאורות, ובאר שיש הבדל בין האור השופע מן המאורות ובין האור ששמש עד עתה. א] שעד עתה היה האור בכל רחבי הבריאה וגם בארץ ועתה יהיה ברקיע השמים. ב] שעד עתה היה מבדיל בין האור ובין החשך, כי בעת ששמש החשך אז נאסף האור מכל רחבי הבריאה, ועתה לא יבדיל בין האור ובין החשך, כי אור השמש נמצא תמיד ומתפלש תמיד על הכוכבים שעומדים לנגדו רק שיבדיל בין היום ובין הלילה. ג] והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זה מצד ארבעה השקפות שנראה במהלכם. א] השמש מסבבת מעגלה בכל יום ממזרח למערב ומזה באו הימים. ב] עוד תסבב מעגלה השנתיי בכל שנה ממערב למזרח ומזה יבאו השנים. ג] הסיבוב השנתיי לא יהיה על קו המשווה כסבוב היומי אשר ממזרח למערב, כי תטה מעגלותיה כ"ג מעלות וחצי לצפון וכן לדרום, ועי"כ תתקרב בקיץ לצד צפון ובחורף לצד דרום, ועי"כ יעמדו גבולות קיץ וחורף וזמן האביב והקציר שבזה תלוים מועדי ה' פסח בחודש האביב, ושבועות חג הקציר וסוכות חג האסיף, וזה ולמועדים. ד] פעמים תעמוד הירח בין הארץ ובין השמש ויהי' לקוי החמה, ופעמים תעמוד הארץ בין הירח והשמש ויהיה לקוי הלבנה ואז יהיו לאותות, כמ"ש מאותות השמים אל תחתו, וזה אינו מיוחד בארץ לבד כי בכל כוכבי לכת יש ימים ושנים שע"י שיסובו על ציריהם יהיה לכל כוכב יום בצד שפונה לשמש ולילה בצד האחר, כמו יום של נגה כ"א שעות וכ"א מינוטען, כוכב מאדים כ"ד שעות ל"ט מינוטען, צדק ט' שעות נ"ו מינוטען, וע"י שיסבו סביב השמש יהיה להם שנים שנת נגה רכ"ד ימים וג' רביעי שעה, שנת מאדים תרפ"ו יום כ"ג שעות ומחצה. צדק ד' אלפים של"ב יום וי"ד שעות וכדומה, וכן יהיה מועדי הלבנה שלפיה נחשב ראשי חדשים וימצאו מועדים בכל כוכב, וכן אותות הלקוים ימצא בכל כוכב כנודע, ולפ"ז מ"ש פה יהי מאורות להבדיל בין היום וכו' והיו לאותות וכו' אינו מדבר מן הארץ לבד רק מפעולות כל המאורות זב"ז:


הערות

[א] וכמ"ש ה' לאיוב איפה היית ביסדי ארץ וכו' ברן יחד כוכבי בוקר. שזה ירמוז לכח המושך שיש לכל הכוכבים ולהשמש זל"ז, ואל כדור הארץ, שע"י כח הזה בארו התוכנים האחרונים כל תהלוכות צבא מרום סביב השמש, וכח זה יתרבה ויתמעט כפי רחוק כל כוכב מן השמש בערך מרובע, וכן יהיה ערך זה עצמו בחכמת המוזיקא למיתרי הכנור לפי ארכם וקצורם, עד שימליץ כאלו ימשיכו מיתרים מן השמש אל כל כוכב ולפי אורך המיתרים ינעימו זמירות בכח המושך ואין כאן מקום לבאר זה באורך, רק שמבואר שבעת יסד ארץ בראשית הבריאה כבר רננו כוכבי בקר נגינת מהלכם איש איש במעגליו ובזמירותיו, ונראה שלזה כוון מ"ש במדרש שהקב"ה ברא השמים ומנהיגיהם יחד, שנאמר בורא השמים ונוטיהם, ר"ל שתיכף סבבו על מעגלם:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יהי מארת ברקיע השמים". מארת חסר כתיב פירש"י שהוא לשון מארה כו' אומר אני שלכך הזכיר לשון המורה על הארירה אצל המאורות דווקא, לפי שהמאורות הם סבת הזמן וכל הדברים הנופלים תחת הזמן יש בהם צער כארז"ל (מגילה י:)כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער ומסיק דווקא במקום שנאמר ויהי בימי הוא לשון צער וטעמו של דבר לפי שכל דבר התלוי בימים דהיינו הזמן יש לו צער אבל כל הנמצאים העליונים שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם אין בהם שום צער לכך נאמר יהי מארת חסר שכל הדברים שתחת השמש יש להם מארת וצער כי הזמן מבלה הכל. ומ"ש בפרשה ה' פעמים לשון מאור וכן בפרשה ראשונה ה"פ לשון אור מסכים לדברי המדרש (בר"ר ב.ה) האומר ויאמר אלהים יהי אור. אלו מעשיהם של צדיקים וכו' ורצה לפרש טעם לה' פעמים אור שהם כנגד חמשה חומשי תורה דהיינו מעשיהם של צדיקים.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלהים יהי מאורות. לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, שנאמר: יהי מאורות (מארת כתיב). אם כן למה נבראת לבנה? אלא צפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לעשותן אלוהות. אמר הקב"ה: מה אם בשעה שהם ב' והם מכחישים זה את זה אומות העולם עושים אותם אלוהות, אילו היו אחד על אחת כמה וכמה. רבי ברכיה בשם רבי סימא: שניהם נבראו להאיר, שנאמר: (יהי מאורות) "והיו למאורות... ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר".

והיו לאותות, אלו שבתות, דכתיב: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". ולמועדים, אלו ימים טובים, דכתיב: "אלה מועדי ה'". ולימים, אלו ראשי חודשים, דכתיב: "עד חודש ימים". ושנים, אלו ראשי שנים.

<< · מ"ג בראשית · א · יד · >>