עם טעמים:
וָאֶשָּׂ֨א עֵינַ֜י וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּה֩ שְׁתַּ֨יִם נָשִׁ֤ים יֽוֹצְאוֹת֙ וְר֣וּחַ בְּכַנְפֵיהֶ֔ם וְלָהֵ֥נָּה כְנָפַ֖יִם כְּכַנְפֵ֣י הַחֲסִידָ֑ה וַתִּשֶּׂ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣אֵיפָ֔ה בֵּ֥ין הָאָ֖רֶץ וּבֵ֥ין הַשָּׁמָֽיִם׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ורוח וגו'" - כאלו הרוח קשור בכנפיהן להוליכן מהר. וכנפיהן היו רחבות וארוכות ככנפי החסידה. והן נשאו את האיפה עם האשה אשר בתוכה, והיו מוליכות אותה באויר בין הארץ בין השמים, רוצה לומר: הם הגלו את יהודה מאז. וכונת הרמז היה על אלו שנשארו בבבל ולא עלו לארץ ישראל, וכאשר יאמר למטה.
"ואשא עיני וארא", ראה מראה אחרת "ששתי נשים יוצאות", ופירשו חז"ל שזו חנופה וגסות הרוח שירדה לבבל, ר"ל שאחר שראה שנסתמה האיפה וחדל המינות ויצרא דע"ז, ראה דבר אחר ששקולה כע"ז שנפרצה ביניהם, ותחת האשה האחת שישבה תוך האפה ראה שתי נשים, והם החנופה שזה שקול כע"ז ע"י שיעשה כל מעשיו בצביעות לחנוף בהם שזה משתף בעבודתו, וכמ"ש החובה"ל שהחנופה הוא השיתוף הנסתר שעובד את ה' ובני אדם והיא כפירה בה' בצנעה וכן גסות הרוח שיתנשא בלבבו לדמות שמשיג השגת באלהות ויסמך על שכלו ובינתו ויצא עי"ז למינות, כמו שהיה בבית שני בכתות החלוקות שעמדו ביניהם, שהיה סבתם שתי נשים הרעות האלה, שעמדו תחת האשה האחת שהיא יצרא דע"ז שהושלכה תוך האיפה, רק שראה "שלהם כנפים ככנפי החסידה", שהחסידה הגם שהיא עוף טמא מראית א"ע כעושה חסד, כמ"ש חז"ל למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה, וכן ישמרו מן הניאוף, כמ"ש הטבעים שעופות אלה יעשו משפט במנאפים, וכן ידמו הדור הזה כאילו הם קדושים לאלהיהם ועושים חסדים, והם טמאים באמת כי כולו חנף, וגם סופו להיות כהחסידה שתשא כנף אל ארצות רחוקות כמ"ש גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, וראה "רוח בכנפיהם", רוח גאוה ורוח חנופה, ומתנשאים על כנפי רוח המדמה, "ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים", שאינם לא בארץ ולא בשמים רק עומדים בתוך, כי במעשיהם הנגלים עומדים בשמים, ובמצפוני לבם הם ארציים יורדים ברוח הבהמה למטה לארץ, והם נשאו את האיפה שנית להעניש החוטאים על רוע מעשיהם:
