מלבי"ם על זכריה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על זכריה · ה · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשוב ואשא עיני", אחר שהראהו במראות הקודמות שגאולה הזאת ובנין הזה של המקדש אינו עדיין הגאולה והבנין העקרי, הראהו ה' העונות שבעבורם חרב הבית והגלו ישראל שנית. ראה והנה מגלה עפה שהיא פורחת באויר:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארכה עשרים באמה ורחבה עשר", שהמגלה הזאת יצאה מפתח ההיכל והיה מדתה כמדת פתח ההיכל שהיה גובה עשרים ורוחב עשר:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר אלי זאת האלה היוצאת", שבמגלה הזאת כתובים כל האלות שהיו נשבעים בשבועת האלה לשקר, נכתבו כל האלות על המגלה זאת, והיא יוצאת להנקם מן הנשבע לשקר, וטעם יציאתה מן ההיכל כי כן בקש שלמה בתפלתו (מ"א ח' ל"א) את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא האלה לפני מזבחך בבית הזה ואתה תשמע השמים ושפטת את עבדך להרשיע רשע, בקש על האלה שישבע איש לחברו שיבא לפני המזבח ומשם יצא משפט על הנשבע לשקר, וגם היה דרכם לישבע ולהאלות בבהמ"ק, והיה מנהגם להאלות על הגניבה כמ"ש (שופטים י"ז) אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך ואת אלית, כי בדברים הנסתרים היו נותנים חרם ואלה על כל היודע ומעלים דבר, וכן על כל דבר אשר שבועת ה' תהיה בין שניהם היתה האלה באה לפני המזבח אל ההיכל, וע"כ ראה עתה שהאלות האלה שהיו בהיכל ה' יוצאים מן ההיכל לעשות משפט ולחול על הנשבע לשקר, וצייר שהאלות כולם כתובים במגלה הזאת ושהיא גדולה בארך ורוחב כפתח ההיכל, ר"ל כי מלאו את ההיכל באלותיהם, וז"ש זאת האלה היוצאת לעשות משפט.

"כי כל הגונב מזה כמוה נקה", שהגונב ונשבע באלה לנקות א"ע מן החשד נשבע כמוה, היינו כמו הקללה הכתובה במגלה, שבלשון זה נשבע וקבל עליו באלה לנקות א"ע וכן כל הנשבע על שאר דברים, היה נשבע מזה, מן האלה הזאת אשר במגלה, (מצייר כאילו לקח מן האלה ובה גנב ונשבע), ועז"א כמוה נקה, הלא נקה א"ע מן החשד כמוה, היינו כדברים הכתובים באלה אשר במגלה, ובמגלה כתובה האלה והקללה שקבל על עצמו כדי לנקות א"ע מן החשד, ולכן.

ביאור המילות

"נקה". בא על המזכה א"ע מן העונש או מן החשד, והייתם נקיים מה' ומישראל:

"מזה". ר"ל מהכתוב במגילה:

"וכמוה". היינו כנוסח הכתוב באלה, נקה את עצמו בלשון זה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוצאתיה נאם ה'" שתצא מן ההיכל לעשות משפט, "ובאה אל בית הגנב ולנה בתוך ביתו", אחר שהוא לקח מזה וקבל אותה על עצמו, "וכלתו ואת עציו ואת אבניו", וכמ"ש חז"ל דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם:

ביאור המילות

"ולנה". כמו ולנה בקמץ:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויצא המלאך", באשר רצה להראות לו ענין אחר, איך שיש להם עוד חטאים אחרים ואיך יעניש אותם עליהם באיפת חטאם ובמדה ובמשקל, לא כעונש שבועת שוא שהוא בלי גבול ומדה, לכן יצא אל מדרגה אחרת והראה לו דבר אחר היוצא:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זאת האיפה היוצאת", היא המדה שיוצאת לדון כפי המדה מדה כנגד מדה, והעונש יהיה כפי החטא וכמדתו, והאיפה הזאת היוצאת להעניש על חטאים אחרים אינה היוצאת מן ההיכל כמו המגלה, כי שאר חטאים אינם באים לפני המזבח כמו שבועת שקר, ועז"א "זאת עינם בכל הארץ", ר"ל העין המשגיח על חטאים אלה אינו העין שבהיכל, רק הוא העין וההשגחה הנמצאת בכל הארץ להעניש כפי מדת החטא, ואינו חמור כעין אשר בהיכל:

ביאור המילות

"עינם". העין המשגיח עליהם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנה", ראה בצד אחר שהתנשאה ככר עופרת מן הארץ, ועוד ראה "שאשה אחת יושבת בתוך האיפה". ופירש לו פתרון המראה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר זאת הרשעה", פירש לו שהאשה היושבת בתוך האיפה היא הרשעה, שנתגלה ונצטייר בצורת אשה, ושהרשעה היא יושבת בתוך האיפה, לומר שהרשעה בעצמה תעניש את הרשע, ושהרשעה היא תמוד לעושה הרשעה באיפה ובמדה את עונשו כפי הרשע, עד שהיא עצמה יושבת באיפת המדה המענשת, ועתה באר לו הפתרון של הככר עופרת ע"י "שהשליך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה של האיפה", ר"ל שע"י שיעניש את הרשעים ע"י רשעם בעצמם וע"י שהרשע שעשו היא נמצאת תוך האיפה למוד להם עונש במדתם מדה במדה, עי"ז יכירו עונשי ה' ויתיראו מלעשות רע, ועי"כ תחדל הרשע ויופסקו העונשים, והאיפה תכוסה בככר עופרת שהוא מבליע את הקול בל ישמע עוד קול הרשעה אשר היא יושבת תוך האיפה, כי עי"כ עולתה תקפץ פיה בראותם כי יש משגיח הגומל ומעניש, ומה נעמו דברי חז"ל שדרשו מזה שאנשי כנה"ג בטלו יצרא דע"ז ושהשליכוהו בדוד עופרת ששואב את הקול, שזה מליצה שע"י שראו משפטי ה' ועונשיו בטלה המינות שהוא יצרא דע"ז שהיו אומרים עזב ה' את הארץ ביד מערכת הכוכבים והמזלות, ומאז נשקע הקול ההוא ונסתמה האיפה והרשעה נקברה תוך האיפה:

ביאור המילות

"הרשעה". שם המופשט של הרשע, כמו כי בערה כאש רשעה (ישעיה ט'):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשא עיני וארא", ראה מראה אחרת "ששתי נשים יוצאות", ופירשו חז"ל שזו חנופה וגסות הרוח שירדה לבבל, ר"ל שאחר שראה שנסתמה האיפה וחדל המינות ויצרא דע"ז, ראה דבר אחר ששקולה כע"ז שנפרצה ביניהם, ותחת האשה האחת שישבה תוך האפה ראה שתי נשים, והם החנופה שזה שקול כע"ז ע"י שיעשה כל מעשיו בצביעות לחנוף בהם שזה משתף בעבודתו, וכמ"ש החובה"ל שהחנופה הוא השיתוף הנסתר שעובד את ה' ובני אדם והיא כפירה בה' בצנעה וכן גסות הרוח שיתנשא בלבבו לדמות שמשיג השגת באלהות ויסמך על שכלו ובינתו ויצא עי"ז למינות, כמו שהיה בבית שני בכתות החלוקות שעמדו ביניהם, שהיה סבתם שתי נשים הרעות האלה, שעמדו תחת האשה האחת שהיא יצרא דע"ז שהושלכה תוך האיפה, רק שראה "שלהם כנפים ככנפי החסידה", שהחסידה הגם שהיא עוף טמא מראית א"ע כעושה חסד, כמ"ש חז"ל למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה, וכן ישמרו מן הניאוף, כמ"ש הטבעים שעופות אלה יעשו משפט במנאפים, וכן ידמו הדור הזה כאילו הם קדושים לאלהיהם ועושים חסדים, והם טמאים באמת כי כולו חנף, וגם סופו להיות כהחסידה שתשא כנף אל ארצות רחוקות כמ"ש גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, וראה "רוח בכנפיהם", רוח גאוה ורוח חנופה, ומתנשאים על כנפי רוח המדמה, "ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים", שאינם לא בארץ ולא בשמים רק עומדים בתוך, כי במעשיהם הנגלים עומדים בשמים, ובמצפוני לבם הם ארציים יורדים ברוח הבהמה למטה לארץ, והם נשאו את האיפה שנית להעניש החוטאים על רוע מעשיהם:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יא) "ואומר", וכאשר ראה שהם מוליכים איפת העונש לארץ אחרת, "שאל אנה המה מוליכות את האיפה, ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער", הודיע לו שבעבור זה יוחרב הבית ויצאו ישראל שנית לגולה שהרבה מן הגולים היו בארץ שנער ששם נשארו יהודים הרבה, וכן מטעם זה נשארו בארץ שנער ולא שבו בבית שני, וגם הודיע לו כי "הניחה שם על מכונתה", ששם הוא מקום האיפה, כי גם בבבל יש חנופה וגסות הרוח כמ"ש חכמינו ז"ל, ושם תנוח האיפה כי שם מכון שבתה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"והוכן מכונתה והניחה על מכונתה". ומלת והניחה שרשו ינח, והיא מורכבת מן ההפעיל ה¢נ יח¢ה ומן ה£ה¢פ¡ע£ל הונ¢חה, שכבר הונחה שם, כי ישבו שם ישראל מגלות ראשון ובזה הוכן מכונתה מכבר, ועוד יניח אותה מחדש ע"י הגלות האחרון: