דרשות המהר"ל/דרוש לשבת הגדול
דרוש לשבת הגדול[עריכה]
דרוש נאה שדרש רבינו מהר"ל בק"ק פראג בשבת הגדול שנת שמ"ט לפ"ק:
כל פעל ה' למענהו (משלי טז, ד) במדרש, ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב). הה"ד כל פעל ה' למענהו, אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהם רצונו, ביום הראשון ברא שמים וארץ אף הם לכבודו בראם שנא' כה אמר ה' השמים כסאי (ישעיה סו, א), ואומר השמים מספרים כבוד א-ל (תהלים יט, ב), וכן האור שברא לכבודו הוא הה"ד עוטה אור כשלמה (תהלים קד, ב), מה נברא ביום שני? רקיע, לכבודו בראו, שיעמדו שם המלאכים ויהיו מקלסין אותו שנא' הללוהו ברקיע עזו (תהלים, קנ), מה ברא ביום שלישי? דשאים ואילנות, ומצינו שהדשאין מקלסין להקב"ה, שנאמר יתרועעו אף ישירו (תהלים סה, יד), ומנין אף האילנות? שנאמר, אז ירננו עצי היער מלפני ה' (תהלים צו, ב), אתה מוצא שצוה הקב"ה מן האילנות לעשות מהן מצות, בפרה אדומה צוה להשליך בשריפתה עץ ארז ואזוב, והזאת מי נדה צוה לעשות באזוב, וטהרת המצורע צוה לעשות בעץ ארז ואזוב, וכן במצרים צוה להגיע הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות באזוב שנא' ולקחתם אגודת אזוב וגו', וכן ברא המים ביום שלישי שכינסן מעל הארץ ומשם קלוסו עולה, שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים (תהלים צג, ד). מה נברא ביום רביעי? מאורות, לכבודו בראם, שנאמר הללוהו שמש וירח (תהלים קמח, ג). ביום חמישי ברא עופות לכבודו, להקריב מהן קרבן, שנאמר אם מן העוף עולה קרבנו (ויקרא א, יד). מה נברא ביום ו'? בהמות, לכבודו בראם, וצוה להקריב מהם קרבן שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר (ויקרא א, ב), וברא בו אדם לכבודו, שנאמר הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו' (תהלים קמח, ז), הוי, כל פעל ה' למענהו:
ויש להקשות על מדרש זה מה ענין השירה והקילוס שנותנים הדשאים ואיך נותנים קילוס להקב"ה. אבל המדרש הזה בא לומר כי אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שא"כ היה נראה ח"ו שיש דבר זולת הש"י, וכן אמר הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים יד, לט), ואין פירוש אין עוד כי אין עוד אלקים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם רק הש"י, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתב', ואם לא כן לא היה נברא אותו נברא בעולם, רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר אין עוד, כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא רק הכל הוא לשבח ולפאר הש"י, כי הכסא אשר ישב עליו בעל הכסא אין לכסא שם בפני עצמו רק כי הוא לישיבת בעל הכסא אבל מצד עצמו אין מציאות לו, לפיכך הנבראים כולם אשר נבראו לשבח יוצרם ולפאר שם כבודו אין להם שם בפני עצמם, והרי אין עוד, אבל אם היה ח"ו דבר שעומד לעצמו ולא היה נברא לקלס להקב"ה, היה נראה כאילו היה דבר ח"ו זולת הש"י, ואף אם אותו הבריאה מקבל אלהותו ועבדותו זה הוא מצד אותה עבודה בלבד, וא"כ בשעה שאינו עובד כשאוכל ושותה אז יהיה דבר ח"ו זולת הש"י, אבל אם נאמר שהאדם תחילת בריאתו וחיותו הוא לעבוד בוראו, אף אם אוכל ושותה להחיות נפשו, מאחר שתחילת בריאתו לכבודו, אף כאשר אוכל ושותה לקיים נפשו הרי הוא עצמו נברא לכבוד הש"י והכל הוא אל הש"י, וזהו הקילוס הזה שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה שיש בהן מן הפאר שנבראו בתכלית השלימות, וכמו שתקנו חכמים ז"ל בברכות כשהאדם יוצא בחודש ניסן ורואה אילנות מלבלבין מברך ברוך שככה לו בעולמו (ברכות מג, ב). והנה שבח הקב"ה מכל יצורי עולמים, ואל יחשוב אדם כי בקטנים כמו השרצים אין נראה בהם שבח יוצר הכל, אדרבה כי בקטנים יותר נראה שבח יוצר הכל אשר ברא בריאה כמו זאת, כמו שתמצא מינים שפלים פחותים אשר בהם נראה שבח יוצר הכל, וזה אמרם בפ' כיצד מברכין(ברכות לה, א) ת"ר אסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל, מאי תקנתיה ילך אצל חכם, מאי עביד ליה הא עביד לאיסוריה אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה, א"ר יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה (תהלים, כד), ר' לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהלים, קטו), לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ומעתה, יש לשאול אם קדשי שמים הם א"כ למה יוצאים לחולין ע"י ברכה, אבל דבר זה (עיין בנתיבות, נתיב עבודה פ' י"ד) כי מה שחל עליהם שם קדושה כמו שחל קדושה על הקרבן שבו עובדין אל הש"י, וכן הנמצאים כולם יש בהם שבח הש"י, לכך שם קדושה עליהם, שעומדים לשבחו ולפארו, ואם יאכל בלא ברכה הרי נהנה מקדשי שמים, וכאשר האדם נותן שבח אל הש"י על הפרי שברא ומקלס אותו אז מותר ליהנות ממנו, וקלוס שנותן האדם על הפרי שאומר ברוך אתה ה' בורא פרי, בזה הוא נותן שבח במקום הפרי ואז מותר ליהנות מן העולם. וקאמר בגמרא, מאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל חכם וילמדנו ברכות, וקשיא מאי חדוש בא לאשמועינן כל אדם יודע זה שאם ילך אצל תלמיד חכם ילמד אותו ברכות, ומאי אשמועינן בזה. אבל ר"ל שלא יאמר האדם מתבייש אני לילך אצל תלמיד חכם ללמוד ברכות כי חשוב אני או עשיר אני ואיך אלך אצל ת"ח ללמוד ברכות, ועל זה אמר כי בודאי ילך, כי איך יקפיד על כבודו והרי הש"י בראו לכבודו ולדבר זה נברא, ואם יאכל בלא ברכה ממעט כבוד המקום, שהנבראים הם לכבודו והוא יקח אותם, ולפיכך אל יהיה חס על כבודו נגד כבוד המקום רק ילך אצל תלמיד חכם וילמוד ברכות. ובאולי יאמר הנה צריך כאשר פודה הקדש להוסיף חומש שלא יהיה נראה כאילו נהנה מן ההקדש, שכיון שפודה אותו הוא רוצה וחפץ בו ואם לא יפדה אלא בשוה הרי הוא נהנה מן ההקדש, בודאי האדם מוסיף חומש, כי יותר נחשב שבח וקלוס האדם מן שאר נבראים התחתונים, מפני שהאדם בעל שכל מכיר את בוראו, והרי כי האדם יותר חומש, וזה כי הפשוטים שהם ד' יסודות הם אחד. המורכבים הדוממים הם שנים. צמחים הם שלשה. ב"ח בלתי מדברים ארבעה. האדם הוא חמשה. נמצא כל האדם יש לו יותר מן החשוב אשר הוא תחתיו חלק חמישי, והרי האדם מוסיף חומש בקילוס שלו, וכל בריאה נראה בה שבח מיוחד, מפני שאין זה כזה ומכל אחד יש לו שבח מיוחד, כאשר יתבונן האדם בבריאה שברא אותם, ולפיכך במזמור הללוהו כל מלאכיו (תהלים, קמח) שבו מזכיר כי כל הנבראים נותנים שבח אל הש"י, ומזכיר הפסוק זה אחר זה כל מין בפני עצמו מפני שכל אחד נותן קילוס מיוחד, כי הקילוס שיש להקב"ה מן המלכים כאשר עם מלכותו מכניע עצמו לפני הש"י ועושה רצונו ובזה יתקלס שמו הגדול, וקלוס לאומים ג"כ המלכות בכללה מקבלים מלכות הש"י, וכן השרים ג"כ כאשר שררתם לשם שמים אינו גוזל ואינו חומס כמו שדרך השרים, בקלוס השופטים כאשר יראים השם במשפט, זה קלוס שמו הגדול, ולפיכך אמר מלכי ארץ וכל לאומים שרים וכל שופטי ארץ, וקלוס בחורים כאשר אינם חוטאים וגוברים על יצרם:
ובמסכת עירובין (עירובין כא, א) דרש רבא, מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח (שיר השירים ז, יד), אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ועל פתחינו כל מגדים (שם) אלו בחורות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן. וענין הריח שיתנו לעתיד (עיין בנתיב כח היצר פ"ג) ר"ל כי קנו אלו הבחורים שם טוב, כי השם טוב נקרא ריח, מפני שהשם טוב הולך למרחקים כדכתיב טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א), ר"ל כי השם טוב יותר הולך למרחקים מן שמן טוב, ומפני כי הגבור יש לו שם יותר מכל כדכתיב אצל דוד המלך ע"ה ויצא שם דויד בכל הארצות (דברי הימים א, יד), ועוד כתיב, ולו שם בשלשה הגבורים (שמואל ב, כג), ולפיכך אמר עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח לפני הקב"ה (ברכות מג, ב), כי מפני שהם גבורים לכבוש יצרם הם בעלי שם טוב, וזהו הריח לפני הש"י. ואמר זקנים עם נערים (תהלים קמח, יב), ר"ל שהקילוס שהוא מן הזקנים כאשר הם מלמדים ומורים את בני אדם, וקלוס הנערים כאשר הם מקבלים תוכחה מן הזקנים כי שניהם הם שבח גדול אל השם יתברך:
והזכיר שבח של אדם באחרונה, ולפי הסברא היה לו להזכיר בראשונה, רק הזכיר אותו באחרונה, וזה מפני כי הזכיר בראשונה המלאכים כמו שאמר הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו (תהלים, קמח), ואח"כ הזכיר התחתונים כמו שאמר החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף וגו', ואח"כ הזכיר האדם מפני שהאדם יש בו מן העליונים ומן התחתונים, מן העליונים הוא הנשמה ויש בו מן התחתונים הוא הגוף, ולפיכך שבחו יותר במה שהוא מן העליונים ומהתחתונים, והרי הוא נותן שבח בנשמתו שנאמר כל הנשמה תהלל יה (תהלים, קנ), ועל הגוף נאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים, לה), ובזה נותן שבח בכל חלקיו הן בגוף והן בנשמה:
ומפני שנברא האדם לשבח הקב"ה ולפארו אמרו במס' סנהדרין (סנהדרין לח, א) ת"ר אדם נברא בערב שבת ומפני מה שלא יהו מינין אומרים שותף היה לו להקב"ה במעשה בראשית, ד"א שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית, ד"א כדי שיכנס למצוה מיד, ד"א כדי שיכנס לסעודה מיד, משל למלך ב"ו שבנה פלטרין ושיכללן והתקין סעודה ואח"כ הכניס אורחים. וביאור זה כי מי שאמר שלא יאמרו שותף היה להקב"ה במעשה בראשית, ורש"י פירש שלא יאמרו שלכך קדמו שהיה לו האדם שותף בכל הנבראים. ודבר תימה כי מה הוא האדם שיאמרו שהוא שותף במעשה בראשית, ועוד כי עדיין יאמרו כי המלאכים היו לו שתוף והם נבראו ביום שני, ואם יאמר כיון שלא נבראו המלאכים ביום ראשון שוב אין לומר שותף היה לו, אם כן יהיה האדם נברא ביום ב' ולמה נברא אחרון. אבל פירוש דבר זה כי האדם נברא אחרון בשביל שהאדם הזה משלים מעשה בראשית, והאדם מקשר העולם עד שהוא אחד לגמרי, כי העליונים בפני עצמם והתחתוגים בפני עצמם והאדם הוא שנברא מן העליונים ומן התחתונים, הרי האדם מחבר העליונים ותחתונים עד שהעליונים ותחתונים נעשו לאחד ואין עוד עליונים בפני עצמם ותחתונים בפני עצמם, ומפני כך נברא האדם אחרון, כי הדבר שהוא מחבר הכל ראוי שיהיה אחרון, כמו מי שהוא עושה חלק אחד ואחר כך עושה עוד חלק אחד ואחר כך מחברם עד שהכל נעשה אחד, ואם היה האדם נברא ראשון הרי לא הוא זה בריאתו שהיה נברא לחבר ולקשר הכל, וידוע כי הפועל שהוא אחד יבא ממנו פעולה אחת, ודבר זה הסכימו עליו הכל, וכמו שאמרו לפני זה למה נברא האדם יחידי שלא יאמרו הרבה רשויות הם, כי אם לא היה נברא האדם יחידי רק הרבה וכל העולם נברא בשביל האדם, וכאשר יש יותר מאדם אחד אם כי אין העולם אחד, ולפיכך היו אומרים כמו שהעולם אינו אחד כך הפועלים הם יותר מאחד, כי לעולם מפועל אחד יבא פעולה אחת, וכאשר הפעולה אחת ג"כ הפועל אחד, כי הפעולה מתיחסת ודומה אל הפועל, ודבר זה הסכימו עליו הכל, כמו שנמצא בדבריהם שהאריכו בזה טענות עצומות איך יבא הרבוי מן הפועל שהוא אחד, ורז"ל התירו הקושיא ותעיד על זה התורה, כי לכך נברא האדם יחיד ונברא בסוף להודיע דבר זה, כי עליונים ותחתונים הם אחד ע"י אדם אחד, ודבר זה מעיד כי הפועל אחד, ומעתה מה שאמר שנברא האדם בסוף שלא יאמרו שותף היה לו במעשה בראשית, פירושו כי אם לא נברא בסוף לא היה העולם בקשר אחד ע"י האדם והיו העליונים בפני עצמם והתחתונים בפני עצמם, והפעל שהוא מחולק הוא מפועלים מחולקים, עכשיו שהאדם הוא מקשר עליונים ותחתונים, ולכך נברא באחרונה לקשר הכל, הנה הפעולה אחת והפועל אחד, ואף כי יש ריבוי בעולם הנה העולם הוא אחד (עיין בנצח ישראל פ"ב) ואין להאריך:
וכן מוכח מדברי חז"ל (בראשית רבה, ב) והביאו רש"י ז"ל שאמרו שלכך נברא האדם מן העליונים ותחתונים שלא יהיה קנאה במעשה בראשית, כי ביום ראשון נבראו שמים מעליונים והארץ מתחתונים, ביום ב' נברא הרקיע לעליונים, ביום ג' נבראת היבשה לתחתונים, ביום ד' נבראו מאורות בעליונים, ביום ה' נבראו העופות בתחתונים, ביום ו' אמר הקב"ה אם אברא האדם מהעליונים יהיו יתירים העליונים יום אחד על התחתונים ויש קנאה ביניהם, ואם מן התחתונים יהיה הקנאה להפך בתחתונים, הריני בורא אותו מן עליונים ותחתונים, ולפיכך נברא האדם נשמתו מן העליונים וגופו מן התחתונים. ומעתה (עיין בגור אריה פ' בראשית) יש להקשות מה שייך קנאה בעליונים הלא לא שייך קנאה בעליונים. רק הקנאה הזאת היא החילוק והפירוד שיהיה ביניהם כי לא יהיו אחד עליונים ותחתונים, והש"י רוצה בעולם אחד ולכך נברא האדם מן העליונים ומן התחתונים, שאדם מקשר עליונים ותחתונים לאחד כאשר הוא מעליונים ותחתונים:
וקאמר דבר אחר וכו' (סנהדרין לח, א). וקשה, איך אפשר לומר שהיתוש הוא יותר משובח מן האדם ובשביל חשיבות היתוש נברא קודם לאדם ואיך אפשר דבר זה בציור (עיין בבאר הגולה באר ה' בסוף), אבל פירוש זה כי קדימת היתוש אל האדם מפני כי אין מיחוש בזה ודבר רע שלא יהיה נברא היתוש, ולכך נברא ראשון כי דבר שאין שייך בו שיהיה נמלך על בריאתו נברא ראשון, שהרי בזה אין ספק ודבר פשוט אין עכוב לו, אבל האדם שהוא בעל יצה"ר ובעל חטא ויש בזה המלכה כמו שאמר נעשה אדם בצלמנו (בראשית א, כו) היה נמלך בבריאתו, מפני שהאדם בעל חטא יותר מכל מעשה בראשית, ולפיכך נברא האדם באחרונה, כי שני דברים שבאים לפני אחד שיעשה אותם, דבר שאין צריך המלכה הוא עושה מיד ודבר שצריך המלכה ועצה עושה באחרונה, ולפיכך כל הנבראים שאין בהם המלכה נבראו ראשונה, אבל האדם מפני שבבריאת האדם יש המלכה נברא אחרונה:
וקאמר, דבר אחר שיכנס לסעודה מיד (סנהדרין לח, א), כי האדם מצד עצמו הוא הבריאה השלימה מצד עצם הבריאה, שהרי נברא האדם בצלם אלקים, דבר כמו זה אין ראוי שיהיה חסר, ולפיכך נברא אחרונה. ולפיכך נברא הכל ראשונה והאדם באחרון כדי שימצא הכל מוכן ולא יחסר דבר. וקאמר עוד, דבר אחר שיכנס למצוה מיד (סנהדרין לח, א), פירוש שהאדם לא נברא אלא לעבוד הקב"ה לפיכך נברא אחרונה שיכנס למצוה מיד:
ואלו ד' פירושים מפני שכל מעשה וכל פעל יש לו ד' סבות, משל זה, הבית הוא נבנה על ידי ד' סיבות, האחת הוא הפועל שבנה הבית שבלא פועל אי אפשר שיהיה נעשה. הסיבה השנית הוא החומר, שאם אין העץ שהוא חומר הבית לא היה אפשר שיהיה נעשה. סיבה השלישית היא הצורה, דהיינו ציור הבית וצורתו אשר הוא בנפש האומן, שאם לא היה צורת הבית בנפש האומן לא היה נעשה הבית. הסבה הרביעית התכלית, שאם לא היה תכלית הבית לדור שם לא היה נעשה. וכן כל מעשה יש לו ארבע סבות אלו כאשר ידוע. הראשון שאמר שלא יאמרו שותף היה לו במעשה בראשית סובר כי מה שנברא האדם באחרונה דבר זה מצד הפועל, כי מפני שהשם יתברך הוא סבה אל האדם ומצד הפועל ראוי שיהיה נברא באחרונה כי מן הפועל שהוא אחד ראוי שתהיה פעולה אחת, ולכך נברא באחרונה שתהיה הפעולה אחת כמו שמבואר למעלה שלא יאמרו ח"ו שתי רשויות. ומי שאמר שאם בא להתגאות יאמרו לו יתוש קדמך סובר כי נמשך דבר זה אל החומר שהוא סיבה שניה, כי מצד החומר של אדם שממנו נמשך החטא אל האדם, וזה לא נמצא בכל ב"ח, ולפיכך מצד החומר שהוא סבה אל בריאת האדם היה נברא האדם באחרונה, כי מצד החסרון יש כאן המלכה ועצה שאין ראוי לו הבריאה, ומצד זה נברא האדם באחרונה. ולמ"ד שיכנס לסעודה מיד, כי האדם מצד צורתו הוא השלם בנבראים, כי הוא נברא בצלם אלקים כדכתיב בקרא, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו (בראשית א, כז), וכיון שכך, ראוי שיהיה האדם שלם בכל ולא יהיה חסר, ומפני כך נברא באחרונה שלא יהיה האדם חסר. ומי שאמר שיכנס למצוה מיד, אמר כי מה שנברא האדם באחרונה בשביל שיהיה עובד השי"ת אל תכלית זה נברא, ולפיכך נברא האדם באחרונה שלא יהיה אף רגע אחד בלא מצוה ויכנס לשבת מיד, כי השבת הוא שקול כנגד כל המצות, שכך פירש"י ז"ל בפ' שלח לך מיסודו של ר' משה הדרשן כמו שמבואר שם, כי נראה בבריאת האדם שהוא נברא בשביל לעבוד הש"י, ולא יהיה שעה אחת בלא מצות, כי בריאת האדם הוא נמשך כל היום, כדאי' בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, ב), י"ב שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו וכו', הרי כאשר נדון והלך לו נכנס תכף לקדש השבת מיד:
ומפני כך אמרו בברכות (ברכות ה, ב) תניא אבא בנימין אומר על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה ר' יהושע בן לוי ואמרי לה במתניתא תנא אבא בנימין אומר מנין למתפלל שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הכותל שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה', לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי. ועל מטתי שתהא נתונה וכו' דאמר רבי חמא בר חנינא ואמרי לה א"ר יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים (תהלים יז, יד). וקשיא מאי ענין שני דברים אלו יחד, ועוד קשה למה יתן מטתו בין צפון לדרום. ורש"י ז"ל פירש משום שהשכינה במזרח או במערב ולפיכך יסבב שכיבתו לצד אחר, והשתא תינח עם אשתו אבל שלא עם אשתו אין זה טעם. אבל פירושו (עיין בנתיבות נתיב עבודה פ"ג) כי האדם תחילת בריאתו נברא לעבוד בוראו, ומפני כי האדם בלילה נחשב כמו מת ובבוקר כשקם כאילו החזיר לו הש"י חיות שלו, וכמו שאנו אומרים המחזיר נשמות לפגרים מתים, וכאשר הש"י מחזיר נשמתו אליו כאילו עתה נברא ובריאתו לעבוד בוראו, ולפיכך תהיה תפלתו סמוך למטתו, שהתפלה היא עבודת בוראו ית', ולא יעשה דברים אחרים, אמנם לא די בזה רק כשילך לישון אז יחזיר האדם הנשמה למי שנתן אליו נשמתו, וממקום שבאו הנשמות לעולם שם יהיה מפקיד האדם נשמתו גם כן אל הקב"ה אשר נתן לו הנפש, והנשמות הם באוצר הנשמות ואוצר הנשמות הוא בצפון. ולפיכך זמן החיבור הוא בחצי לילה שאז רוח צפון מנשב, כדאיתא בברכות (ברכות ג, א) ומביא ראיה שהנשמות מצפון שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים, והכתוב ר"ל כי הנשמות הם באוצר ולפיכך אמר וצפונך תמלא בטנם ר"ל מן אוצר שלך, וכל דבר שהוא באוצר הוא בצפון שנקרא צפון בשביל כך שהדברים שבאים משם צפונים, ולפיכך בניו זכרים, כי נשמת הזכר יותר באוצר נחשב לפי חשיבות הזכר שכל אשר הוא חשוב יותר נחשב אוצר, ולפיכך בנים שלו זכרים, והדברים ידועים ליודעים בעמקי החכמה. והראיה הזאת מביא כי הנשמות באוצר הקב"ה ולפיכך כאשר הולך לישון יפקיד רוחו באוצר הקב"ה שהנשמות באות משם ושם גנוזות ושם שבות שנאמר בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו), וכ"מ שנאמר יד הוא יד שמאל, וצפון הוא שמאל שהרי הדרום נקרא ימין בכל הכתוב ואם כן צד צפון הוא שמאל, ובזה האדם כאשר קם ממטתו תכף ומיד עובד את בוראו, ובלילה שהוא ישן ואינו עובד את בוראו מפקיד אל הש"י הפקדון הוא הנשמה אשר נתן הש"י אליו, ובזה נראה כי האדם אינו דבר לעצמו רק הכל אל הש"י:
ומפני כי תחילת בריאת האדם הוא לעבוד הש"י, בחרה בתורה החודש שבו הפסח שהוא עבודת הש"י בפרט, כי הפסח נקרא עבודת הש"י שכך כתיב ועבדת את העבודה הזאת וגו' (שמות יג, ה), ועוד כתיב אצל הפסח מה העבודה הזאת לכם (שמות יב, כו), וכן כמה כתובים, כי הוא קרבן שחייב עליו כרת, כי הפסח בא בשביל שישראל ראוים לעבוד הש"י, שהרי כתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה, נה). ולכך הפסח שהוא בשביל דבר זה הוא עבודה נקרא, כי בשביל זה הם עבדים להקב"ה וחייבים לעבוד לו, וצוה על זה (עיין בגבורות פ' ל"ה) בחדש הראשון באחד לחדש, כי האדם תחילת בריאתו שיעבוד הש"י, ולפיכך באחד בניסן אשר קראו אותו עיגול החיים, מפני שכאשר בא השמש לראש טלה יתחילו הצמחים לצמוח ולחיות, וכן כל הנבראים חוזרים לחיות שלהם, ובימות הגשמים נחשבים כאילו הם מתים, וזהו תחלת הווייתם, ואפילו לר"א (ראש השנה דף י:) שאמר בתשרי נברא העולם היינו תחילת הבריאה אבל דבר זה מצד השנה עצמה, ומכ"ש לר"י דאמר בניסן נברא, ולכן צוה על מצות הפסח שהיא העבודה מיד באחד לחודש, ומפני כי העבודה אל הש"י הוא בכל חלקי כחות שלו ומחוייב שיעבוד בהם הש"י, ואם לא יעבוד בכל חלקיו הרי אותו חלק יוצא מן הבריאה שנברא עליו, וחלקיו הם השכל והגוף והנפש אלו ג' דברים הם לאדם, ולפיכך תיכף ומיד בראש חדש ניסן נאמר החדש הזה לכם וגו' (שמות יב, ב) דברו אל כל עדת בני ישראל (שמות יב, ג), שיהיה הדבור שהוא הלימוד של פסח היאך לעשות הפסח בראש חדש ניסן, ותיכף היו משעבדים השכל והדעת לעשות המצוה, ובזה משועבד האדם בשכלו, וחייב האדם לשעבד נפשו לעבודת הש"י, ולכך היה הלקיחה בעשור לחדש שיקחו שה לבית אבות, ודבר זה בודאי מעשה שיקח שה לבית, וכל מעשה הוא ע"י הנפש, כי על ידי הנפש פועל האדם, ובזה היו משעבדים הנפש אל הש"י כי שיעבוד השכל הוא בראשונה, ועל ידי זה יקבל הנפש גם כן:
ובי"ד היה בעור חמץ והשאור. והיה שחיטת הפסח אחר ביעור חמץ ושאור, וזה היה שיעבוד הגוף אל הש"י, כי יצה"ר הוא בגופו של אדם, כי הנשמה היא בלא יצר הרע, ומצוה על האדם שיבער השאור והחמץ מביתו וישחט הפסח, להודיע כי לעבודת הש"י יסלק יצר הרע, ומפני כי סלוק יצה"ר של אדם מצד שקיעתו למיתה ומצד הזה מסלק יצה"ר, ולפיכך התחלת ביעור השאור אחר חצות דוקא שאז השמש נוטה לערוב, ויראה האדם כנגדו המיתה ג"כ שהוא ג"כ סופו שישקע וימות מן העולם, כי כל הנבראים שוקעים ויש להם הפסד, ואז אפשר שיהיה כובש יצרו, אבל כל זמן שרואה היום בגבורתו אין כאן סילוק יצר הרע. וכבר אמרנו כי הלילה נחשב כמו המיתה, כאשר אנו מברכין המחזיר נשמות לפגרים מתים, ולפיכך ביעור חמץ לאחר חצות היום כשמתחיל השמש לערוב לאחר חצות, ואז יש לו סימן ג"כ לאדם כי סופו למות, כמו שאמר עקביא (אבות ג, א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי יצר הרע גובר באדם כאשר יש לו רצונו בתאות לבו, אבל כאשר האדם הפך זה שיש לפניו יום המיתה אז אין גובר עליו:
וזה שאמרו בברכות (ברכות ה, א) אמר ר' יהושע בן לוי לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו (תהלים ד, ה), אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם (שם), אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה (שם). וביאורו (עיין בנתיבות נתיב היצר פ"ד) כי יצר הרע אינו שולט רק מצד הבריאה שהרי כתיב לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), משיצא מן הרחם אל העולם חטאת רובץ, וממילא כשמזכיר לו יום המיתה שאין יצה"ר אז מסתלק יצה"ר, ולפיכך כאשר מתחיל השמש לערוב ויש לפניו סימן מיתה, כי הלילה הוא סימן הפסד לכל הנמצאים, אז אפשר לו לסלק יצרו מכל וכל לעבוד הבורא ית', ולפיכך בעור חמץ אחר חצות דוקא ואז ישחט הפסח, ואחר שכבש יצרו יש לו שבעה ימים בלא יראה ובלא ימצא חמץ, ואין צריך עוד זכרון יום המיתה שהוא צד שקיעת החמה, רק נשאר כך לאדם שבעה ימים בלא חמץ, ומספר שבעה חוזרים חלילה מורה על שהאדם נשאר בלא חטא, תמיד, כי שבעה ימים הם חוזרים חלילה, וזה לומר לך כי בודאי קשה לסלק יצה"ר מתחילה ולפיכך צריך סימן יום המיתה ומבערו אחר חצות, אבל כאשר סלקו כבר שוב אינו חוזר וניעור כלל, וכמו שאחז"ל (סנהדרין קז, א) לענין התאוה, אבר יש באדם משביעו והוא רעב מרעיבו והוא שבע, כי כאשר כובש את יצרו שוב אין יצה"ר מתגרה בו אחר שסלקו, והרי יש לו יו"ט והם ימי שמחה, כי אין לו צער כבישת וביטול היצר, אבל בשעה שמסלקו אין לו יו"ט, אבל אח"כ כשכבשו אז יש לו יו"ט, כי אז יש לו שביתה ומנוחה מיצרו:
והנה אלו ג' ימים שהיה נעשה בהם מצות הפסח, דהיינו יום א' בחודש שבו היה המצוה לדבר אל בני ישראל, ובעשור לחדש שהיה לקיחת הפסח, ובי"ד לחודש שהוא שחיטת הפסח, היה כדי לשעבד אל הש"י מיד השכל והנפש, כי כאשר ישעבד השכל נמשך מזה שיעבוד נפשו, ונמשך מזה שיעבוד גופו שהוא קשה מהכל, כאשר יש לו לשעבד יצרו אל הש"י, אמנם מה שבחר דוקא שתהיה הלקיחה דוקא בעשור לחדש, כי העשירי מיוחד לקדושה כדכתיב העשירי יהיה קודש (ויקרא כז, לב), לפיכך צוה ליקח בעשור לחדש ולהקריב הקרבן לשמים, ודבר זה ראוי שיהיה בעשור דוקא. אבל יש עוד טעם מה שהיה הדבור ביום אחד לחדש והלקיחה בעשור לחדש וההקרבה בי"ד לחדש, מפני כי כבר אמרנו כי הפסח הוא עבודת הש"י, והעבודה הזאת היא שאנו עובדין לו שהוא יתב' אחד ואין זולתו ולפיכך ראוי לעבוד אותו, ולפיכך כל ענין עבודת הפסח שהיה הקרבן אחד בכל צד מפני שהוא לא-ל אחד יתברך. ולפיכך פירשנו בחבור גבורות השם (פ' ל"ה) שהיה הקרבן הזה כל ענין שלו שיהיה אחד. הראשון שהרי נאמר בפירוש בבית אחד יאכל (שמות יב, מו) שאסור לחלקו ולאכול אותו בשתי חבורות, שלא יהיה נחלק קרבנו של הש"י שהוא עבודה לא-ל אחד. השני ועצם לא תשברו בו (שם) שלא יהיה נחלק בעצמו, כי העצם הוא בנין בעל חי, ולא היה נחלק עיקר בנין בעל חי שהם עצמות שעליהם נסמך הב"ח. השלישי אל תאכלו ממנו נא ומבושל כי אם צלי אש (שמות יב, ט), כי הבשר שהוא מבושל נעשה פרורים מחולקים עד שנחלק לגמרי, רק צלי אש, כי כל זמן שהוא צלי נתקשה ונעשה חלקיו אחד, ולפיכך צלי אש דוקא, ועוד מצותו שיהיה בן שנה אחת ולא שתים, ושם מבואר באורך עוד יותר. לפיכך המצוה באחד לחדש, כי אחד בחדש מורה על התחלה, ובפרט אחד לחדש ניסן שהוא התחלת העולם, ובהתחלה הש"י אחד, וזה שכתוב בתורה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א, ה), ולא כתיב יום ראשון כמו שכתוב אח"כ, על שם שהיה הקב"ה אחד ולא נבראו המלאכים עד יום השני, אבל יום הראשון היה הש"י אחד ושמו אחד בלבד, ולפיכך מצות התורה על הקרבן באחד לחודש, כי האחד בחודש מורה על התחלת העולם אשר בו היה הש"י אחד, והתורה שהיתה גם כן בתחילת הבריאה כי נבראת קודם העולם, לכך מצות התורה ביום זה שהוא התחלה ליקח הפסח לעבוד לא-ל אחד, לכך ראוי ביום זה שתצוה התורה שיקח הפסח לעבוד הש"י שהוא אחד. אמנם בעשור לחדש היה לקיחתו, וזה, כי אחר ההתחלה אין אחדותו בעולם שהרי נמצאו המלאכים וחמה ולבנה שעובדים אליהם האומות. אמנם נמצא בעולם גם אחדותו יתברך מצד שמעידים על אחדותו אחר שנברא העולם, הם ישראל שהם מעידים על הש"י שהוא אחד כמו שאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב, ז), ומאחר שישראל גוי אחד בארץ הם מעידים על הקב"ה שהוא אחד, ובאיזה צד מעידים על הש"י שהוא אחד, כי ישראל הם עם אחד בארץ, והנה יש בהם רבוי והרבוי הזה אחד כאשר הם עם אחד, וכאשר יש כאן רבוי שהוא אחד, יש קודם מי שהוא אחד לגמרי ואין בו רבוי, וזהו הש"י שהוא אחד לגמרי, כמו שאמרו במדרש (עיין בתפארת פ' מ') כי ישראל מעידים על הש"י שהוא אחד, וכמו שנרמז בע' הגדולה במלת שמע ובד' הגדולה במלת אחד שהוא עד, כי ישראל הם עדות על הקב"ה שהוא אחד, והנה ישראל הם כמו היו"ד שהיו"ד הוא רבוי והוא אחד. שהיו"ד יש בו עשרה שהוא רבוי ואלו עשרה הם כמו אחד לגמרי, שהרי היו"ד כמו אחד שאתה מונה אחד שנים שלשה ארבעה כך אתה מונה עשרה עשרים והם כמו שנים, ר"ל שני עשרים, וכן שלשים כמו שלשה, וארבעים כמו ארבעה, והרי דבר זה מבואר כי עשרה הם כמו אחד. והנה היו"ד שהיא עשרה שהם כמו אחד כי הוא רבוי שיש בו אחדות וזה מורה על האל"ף שהוא קודם במספר האחדים, והוא אחד לגמרי בלא שום רבוי, וכמו כן ישראל (עיין בנצח פ' ג'), והם בתחתונים שיש בהם הרבוי והם מעידים על הש"י שהוא קודם והוא אחד בעליונים ובתחתונים. וכאשר תדע ותבין כי היו"ד לגמרי מורה על ישראל, כי היו"ד היא קטנה מכל האותיות וכן ישראל לא מרבכם מכל העמים וגו' כי אתם המעט (דברים ז, ז), והם כמו היו"ד שהיא מעט, ולפיכך בעוה"ז אחדותו ית' מצד ישראל שהם אומה אחת בתחתונים מעידים על הש"י שהוא אחד, ומפני כי אחדותו ית' בעוה"ז אינו רק מצד העדות בלבד מה שמעידין ישראל על האחדות, לכך לקיחתו בעשור, כי היו"ד אינו אחד רק שהיו"ד מעיד על האחדות הוא האל"ף, ומפני שאין כאן רק עדות בלבד ואין אחדותו בעצמו ואין עדות עד אחד עדות, כי צריך שני עדים:
וזה אמרם במדרש והביא אותו הטור, כי פסח מצרים היה ביום ה', נמצא עשור לחדש היה ביום השבת, בו לקחו הפסח והיו קושרין אותו בכרעי המטה והיו המצריים שואלים אותם למה לכם והיו משיבין אותם לשחטו לשם אלקינו, והיו שניהם קהות על שם ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאים לומר להם דבר. ומה אשמועינן מדרש זה שהיה לקיחתו בשבת, ומאי שנא שבת או יום אחר. הטור מפרש כי לכך נקרא שבת הגדול על שנעשה בו נס גדול, ולמה יקרא שבת הגדול כי למה תולה הנס בשבת דוקא שיקרא בשביל כך שבת הגדול. אבל הדבר הזה (עיין בגבורות פ' ל"ט) כי זה בשביל כי עשור לחדש לא היה רק עד אחד ואין עד אחד נחשב עדות, ולפיכך היה צריך עוד עד המורה שהוא ית' אחד והוא השבת, וזהו כי השבת ג"כ אחד מורה על השם שהוא אחד, כמו שישראל מעידין מפני שהם אחד על השם יתברך שהוא אחד, כך השבת שהוא אחד, כי השבת הוא אחד שאין לו זוג כמו שאמר במדרש יום א' יש לו זוג יום ב', יום ג' יש לו זוג יום ד', יום ה' יש לו זוג יום ו', השבת אין לו זוג ואינו אחד גמור, שהרי השבת אעפ"י שהוא אחד שאין לו זוג מכל מקום ביום עצמו יש חילוק שעות ורגעים עד בלתי שיעור, כמו שישראל הם עם אחד מכל מקום יש בהם הרבוי מצד העם, ולפיכך השבת מעיד ג"כ כי יש אחד גמור בלי שום שניות כלל והוא הש"י והוא קודם, ולכך השבת וישראל שניהם הם מעידים. ובשביל כך יתורץ הקושיא מה ששואלים על הטור שכתב ולכן קורין אותו שבת הגדול מפני שנעשה בו נס גדול, ומה ענין לכאן שיקרא השבת על שם הנס הזה. אבל בודאי ראוי שיהיה הנס דוקא בשבת כי עובדי כו"מ אינם רוצים באחדותו יתב' ועובדים כו"ם והשבת מעידה על הש"י שהוא אחד, והשבת היה גורם שלא היו רשאים לעשות דבר אל בני ישראל שהיו רוצים לשחוט אלהיהם ולבטל עבודת אלילים, כי השבת הוא זמן מוכן לזה לבטל עבודת אלילים יותר משאר הימים, ולכן מוכן השבת אל הנס הזה, ואם ח"ו היו עושים דבר לישראל היה נראה כאילו היה ח"ו ממש בעבודת אלילים. ומעתה יש שני עדים בעשור לחדש המעידים שהוא יתב' אחד. וזה אמרם השומר שבת אפילו עובד עבודת אלילים כאנוש מוחלין לו וכו' (שבת קיח, ב). וזה מפני כי המשמר שבת יש כאן שני עדים שהש"י אחד, דהיינו הוא שהוא בעצמו ישראל וגם השבת, וכאשר עובד ע"א יש כאן עד אחד בלבד על ע"א ואין אחד נחשב במקום שנים:
אמנם שחיטת הפסח היה בי"ד, כי אימתי יהיה ה' אחד ושמו אחד כשיסלק יצר הרע מן העולם אשר היצר הרע מסית אחר עבודת אלילים, והיצר הרע עצמו קראו חז"ל אל אחר כמו שכתוב (שבת יג, ב) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא, י), איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע והוא נקרא אל זר, וכך אומר במסכת ברכות כמו שהתבאר למעלה אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יקרא ק"ש, ומה ענין ק"ש ליצרו, אבל פירוש זה כי היצר הרע הוא עבודת אלילים באדם, כי ראוי היה שיהיה היצר טוב בלבד אשר הוא מביא לעבודת הש"י, אבל יצר הרע הוא שניות ליצר טוב ומביא לידי שניות ונקרא עבודת אלילים, וכאשר יקרא ק"ש ויהיה דבק באחדותו יתב' יהיה מסלק השניות הוא יצר הרע, ולפיכך לעתיד בסלוק יצר הרע מן העולם אז לא יהיה שום שניות ואז יהיה ה' אחד לגמרי, ולפיכך אחר ביעור שאור וחמץ שהוא מורה סילוק יצר הרע מן העולם אז ישחטו הפסח שהוא עבודה אל הש"י שהוא אחד לגמרי. לכך אמרו (פסחים א, א) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ אחר שעבר י"ג יום, כי אחד מספרו י"ג אז מתחיל לבדוק חמץ, כי כאשר יגיע זמן שיהיה האחדות בעולם אז בודקין החמץ בחורין ובסדקין לבער אותו ולסלקו מן העולם, כי אע"ג שאמרנו כי אחר שיסולק השאור מן העולם אז יהיה ה' אחד ושמו אחד, וסלוק השאור הוא גורם לאחדות הש"י שיהיה נגלה בעולם, מ"מ סבת סילוק השאור שהוא היצר הרע, כאשר הזמן ראוי שיהיה הש"י אחד ואז יסולק יצר הרע מן העולם, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד שלא יהיה נמצא ונגלה שום עבודת אלילים, אבל על כל פנים יהיה קודם הזמן ראוי שיהיה ה' אחד, ולפיכך התחלת הביעור הוא אחר י"ג מיד, כאשר הגיע י"ג, כי מספר אחד הוא י"ג ואז תיכף ומיד בודקין החמץ. ואין זה דומה אל אחד בחדוש, כי האחד הוא התחלה ומורה על האחדות שהיה בתחלה מצד שלא היו נמצאים המלאכים ושאר דברים שהם עובדים, אבל לעתיד שיהיה הש"י אחד, לא מצד ההתחלה שהוא אחד רק שהכל עובדים אל הש"י, ולפיכך כאשר הגיע הזמן של י"ג שהוא אחד דהיינו תיכף בלילה אז בודקין החמץ והוא התחלה לבער החמץ, וכאשר החמץ מסולק מן העולם אז שחיטת הפסח כי אז יהיה ה' אחד ושמו אחד כי יעבדו הכל לאחד:
ומזה תראה כי האדם צריך לשעבד עצמו אל הש"י השכל והנפש והגוף כמ"ש, ומפני זה אמרו (טור או"ח, תכט) שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, וזה לשעבד השכל לעבודת הש"י, ואח"כ שיעבוד נפשו וגופו בפסח, כי פסח מצרים שהיה תחלה לעבודה ועדיין לא נצטוו במצוות, וזהו מצוה ראשונה לכך היה צריך שיעבוד לכל אחד ואחד בפני עצמו, אבל עתה שכבר אנו עובדים אל הקב"ה רק שלא יתפתה האדם אחר יצרו ולא יעבוד הקב"ה, ובזה שמשעבד השכל אל הש"י בשביל כך אפשר לאדם להתגבר על יצרו. ולפיכך נהגו בכל ישראל לדרוש בשבת הגדול, כי אנו אין לנו קרבן פסח שצריך כמה וכמה הלכות, ולפיכך דורשין בשבת הגדול לשעבד שכלו אל הש"י ואז יבא לעבוד עבודת הש"י:
(ויקרא ו, א) וידבר ה' אל משה לאמר זאת תורת העולה. בפרשיות אלו יש לשאול:
- הא', מה שאמר זאת תורת העולה היא העולה, כפל לשון והו"ל למכתב זאת תורת העולה על מוקדה.
- הב', שכתב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, והרי דין זה דליפינן כי הקטרת אימורין כל הלילה, אינו בעולה בלבד רק בכל הקרבנות וא"כ למה כתב בעולה.
- הג', כיון דכתיב כל הלילה למה לו לכתוב עד הבקר.
- הד', שאמר ואש המזבח תוקד בו, גם דבר זה אינו שייך בעולה רק בכל הקרבנות שהאש היה תמיד על המזבח וא"כ למה הזכיר זה בעולה בלבד.
- הה', ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, הרי ד' בגדי כהונה הם ולמה זכר שנים בלבד.
- הו', למה כתיב מדו בד ולא כתונת כאשר כתוב בפרשת אחרי מות.
- הז', והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה, והיה לו לכתוב והסיר את הדשן שהרי היה מסיר אותו מן המזבח.
- הח', ושמו אצל המזבח מה ענין זה שקצת הדשן היה מניח אצל המזבח וקצת הוציא אל מחוץ למחנה.
- הט', ולבש בגדים אחרים, הרי כבר לבש בגדי כהונה, כדכתיב ולבש הכהן מדו בד. ומה שפירש רש"י ז"ל בגדים שבשל בהן קדירה אל ימזוג בהן כוס לרבו, והרי שתי העבודות היה בדשן, האחת היא הרמת הדשן, והשנית הוצאה חוץ למחנה, א"כ ענין אחד הוא.
- היו"ד, בפרשה שלאחריה וזאת תורת המנחה למה סמך המנחה אחר העולה היה לו לסמוך אחר העולה או חטאת או שלמים והרי מנחה אינו דומה כלל לעולה.
- הי"א, והרים ממנו בקמצו בכל הפרשה כתיב לשון נקבה וכאן כתיב והרים ממנו לשון זכר.
- הי"ב, בפרשה שלאחריה בפרשת החטאת כתיב וידבר בתחלת הפרשה וכאן כתיב וזאת תורת המנחה ולא כתיב וידבר וגו'.
- הי"ג, בפרשה שלאחריה כתיב זה קרבן אהרן ובניו למה כתב לשון זה אצל קרבן אהרן יותר מבשאר הקרבנות.
- הי"ד, מה שאמר בקרבן הזה מנחה תמיד איך הוא מנחה תמיד, הרי לא היתה רק מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
- הט"ו, בפרשת החטאת הרי החטאת היא מכפרת על כריתות שהם העבירות החמורות ולא היה הקרבן כולו כליל, ואילו העולה שהיא מכפרת, או על הרהור הלב, כמו שאמרו במדרש אין העולה באה אלא על הרהור הלב, או שהיא מכפרת על עשה ועל לאו שנתק לעשה והוא יותר קל, והיה הקרבן כולו כליל, והרמב"ן ז"ל הקשה קושיא זאת בפרשת ויקרא, ונדחק בקושיא זאת מאד.
- הט"ז, וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו', הנה בכ"מ בכתוב הרחיקה התורה החמץ, כמו שאמר לא תאפה חמץ חלקם וצוה על המנחה שתהיה מצה, יאילו במקום הזה אמרה תורה על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, וכן בעצרת שני לחמי תודה היו של חמץ.
- הי"ז, שאמרה תורה כי מין החמץ יהיו הלחם האחד גדול כמו שלשה מינים של מצה.
- הי"ח, בפרשת שלמים את חזה התנופה ואת שוק התרומה למה קרא החזה תנופה, ואילו השוק קרא הרמה והרי הם שניהם בשוה בהרמה ובהנפה ואין אחד מחולק מן האחר.
- הי"ט, לאהרן ולבניו נתנו החזה והשוק, ואילו בסוף הפרשה גבי איל המלואים שהיה ג"כ שלמים לא כתיב רק ויקח משה את החזה ויניפהו, למשה היה למנה, לא היה למשה רק החזה. אלו שאלות יש לשאול: