גבורות ה'/פרק לט

<< · גבורות ה' · פרק לט · >>

פרק לט

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו', וכן כתב בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע, למדנו שאלו ארבע פרשיות נכתוב בתפילין, שמפני כי ביציאת מצרים עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל נסים ונפלאות מורים לך, כי שם ה' הוא השם המיוחד אשר עושה גדולות ונפלאות, השם הזה נקרא עליהם שמפני שהשם הקדוש נקרא עליהם לכך עשה עמהם נפלאות, לכך יש לכתוב דבר זה בתפילין, ויהיו התפילין מקושרין על האדם, להורות כי שם הגדול והקדוש נקרא עליהם שהרי עשה עמהם נפלאות, והיינו דכתיב (דברים, כט) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמר רבי אליעזר (ברכות דף ו.) אלה תפילין שבראש. פי' כי תפילין מורים לך כי הם מיוחדים לשם המיוחד, שהרי בתפילין נזכר יציאת מצרים שהוציא אותם על ידי נסים, והשם המיוחד דוקא פועל נוראות ולפיכך ויראו ממך מפני גבורותיו ונוראותיו. ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, כי תפילין על הזרוע, שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא ולפיכך כתיב בהם וקשרתם. וזה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש, כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא, ומזה הצד אין יראה כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש ששם אין קשור רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם שנקרא אלקי ישראל, ובמה שהוא אלקיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה שראוי להיות ירא מן אלקי ישראל אשר לו הגבורה והבן זה:

ואלו ארבע פרשיות, פרשה ראשונה שהוא יתברך הוציא את ישראל כמו שנזכר בפירוש בפרשת קדש, ופרשה שניה שלא תאמר אף על גב שהוא בחר בישראל והוציאם ממצרים, זהו מצד החסד והטוב שהטיב הוא יתברך לישראל ואין זה דבר מוכרח להיות בדין, וכאשר הרג בכורי מצרים בשביל זאת היציאה שהוציא אותם, הרי שגם הכרחת הדין והחיוב מצד השם יתברך נותן זה, שאם לא כן רק מצד הרחמים ומצד החסד לא היה ראוי שיהרוג בשביל זה בכורי מצרים, אלא שגם כן בדין היה בחירת ישראל, ומאחר שבדין הוא יותר קיים נצחי דבר זה, כי דבר שהדין נותן אין השתנות לו כמו שהתבאר למעלה אצל ומשה היה רועה צאן יתרו כו' אחר המדבר עיין שם. ואחר כך פרשה שלישית שהוא יתברך נקרא אלקי ישראל ומייחד שמו עליהם כדכתיב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. פרשה רביעית כי השכינה היא בישראל תמיד, ומחמת שהשכינה בישראל מנהיג אותם לטוב אם ישמעו ואם לא ישמעו בהפך זה מנהיג אותם, וזה נזכר בפרשה והיה אם שמוע, ופרשה זאת הוראה גמורה שהשכינה עם ישראל ואינם נמסרים למערכת השמים וזה ענין ארבע פרשיות שהם בתפילין. ועוד כאשר תדע כי אלו ארבע פרשיות שהוא יתברך התחלת כל הנמצאים, לפיכך אמרה תורה קדש לי כל בכור פטר רחם כמו שאמרנו למעלה, כי קדושת הבכור וכן כל הדברים שהם ראשית הם קדושים בשביל שהוא יתברך גם כן ראשית הכל, ולכך ראוי כל ראשית לקדושה. ואחר כך קדושת הבכורה מורה שיש ראשית הכל הוא השם יתברך, וזה מורה גם כן שמאתו יתברך נמצא הכל, שאם לא כן ולא היה הכל נמצא מאתו ח"ו, היה דבר מה קדמון כקדמותו ולא היה הוא יתברך ראשית הכל. ואין לומר שלא נמצאו מאתו ואינם קדמון, א"כ ממי נמצאו ולמה נמצאו עתה כי אי אפשר שיהיה נמצא דבר מעצמו בלא סבה שכל דבר צריך סבה, אלא אם היינו אומרים ח"ו שהם ג"כ קדמון שאז אין צריך סבה להם, וזהו אינו כי כבר אמרנו שהוא יתברך ראשית, א"כ בזה שהוא יתברך ראשית הכל נמצא הכל מאתו. וכמו שמאתו הכל נמצא, כך היכולת בידו להפסיד אשר ירצה, לכך היה מפסיד התחלת וראשית מצרים וזה נזכר בפרשה שניה. וכאשר הוא יתברך מאתו הכל ויכול להפסיד את הכל, כמו כן הוא יתברך מסדר ומאחד הכל כמו שנזכר בפרשת שלישית שמע ישראל וגו'. כי במה שהוא יתברך אחד הוא מאחד ומסדר ומקשר החלקים זה בזה עד שהם אחד קשורים קצתם במקצתם, והנה מאתו סדר מציאות העולם, ופרשה רביעית והיה אם שמוע מורה שהוא יתברך מנהיג הכל, כמו שזכר בפרשה רביעית איך מנהיג אותם אם יעשו טוב, והפך גם כן אם יעשו רע ח"ו. ואלו שתי פרשיות, שמע ישראל שמורה שהוא יתברך אחד והוא מאחד כל הנמצאים במה שהוא יתברך אחד, וכמו שהוא מסדר את מציאותם ומאחדם כך מסדר הנהגתם ובשביל כך אלו שתי פרשיות סתומים ביחד בתפילין כי אלו שני דברים קשורים זה בזה לגמרי, וזה מוכח ומברר פרש"י ז"ל בסדר הפרשיות, ותו לא מידי, והבן הדברים האלו מאוד כי כלם הם ברורים מאוד. ואלו ארבע דברים הנזכרים בארבע פרשיות כלם הם ע"י ישראל שהשם יתברך התחלת הנמצאים, ובראשון הוא התחלה לישראל שהם נקראים בני בכורי ישראל, וכל הנמצאים הם נבראו בשביל ישראל. ולפיכך הכה השם יתברך התחלת מצרים שהם הבכורים בשביל ישראל כמו שנזכר בפרשה שניה. ומה שהוא יתברך מאחד ומקשר את הנמצאים הוא גם כן על ידי ישראל המקבלים אלהותו ואחדותו דכתיב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ועל ידי ישראל שהם אחד קשור הנמצאים עד שהם אחד, כי כולם מצורפים לישראל שהם עם אחד בארץ, וכן הנהגת העולם הוא ע"י ישראל לפי שע"י דרישת ישראל והנהגת ישראל מנהיג הכל וזה ידוע, לכך ראוי ישראל לפאר תפילין של ארבע פרשיות. והבן הדברים האלו מאוד מאוד כי כאשר תבין אלו דברים לא יהיה ספק לך באמתות אלו דברים אשר נתבארו:

וצוה להניח אלו פרשיות בראש וביד כי שם ה' נקרא על ישראל, וכאשר תבין דברי אמת, תדע כי תפילין של ראש על הנשמה שהתחלת כחה בראש, ותפילין של יד תכלית כח הנשמה והראות פעולתה שהוא בעל חי מתנועע כי התנועה חיות האדם, ולשנים אלו הראש והזרוע כח התנועה דהיינו התחלת כח התנועה הוא מן המוח, כי התחלת כח התנועה הוא במצח, לכך כאשר ירצה האדם בתנועה מתנועע במוקדם מן הפנים תחלה כי שם כח התנועה וכמו שכח התנועה במוקדם מן הראש כך הזרוע מן האדם מקבל כח התנועה, נמצא כי המוח התחלת כח התנועה והזרוע הוא מקבל כח התנועה. לכך צותה התורה להניח תפילין בראש ובזרוע, להיות שם ה' על הראש ששם התחלת כח התנועה במה שהוא חי, ועל הזרוע כלי מקבל התנועה, אמנם הנחתן ביד שמאל ולא בזרוע ימין כי יד הימין קודם ואחר כך השמאל, ומאחר שיש תפילין על הראש ששם התחלת התנועה אין תפילין על הימין כי אם בשמאל שהוא סוף וגמר. נמצא כי זרוע שמאל גמר קבלת כח התנועה ושלימות הדבר בגמר שלו, לכך בזרוע שמאל דוקא שם יתן התפילין שהם שם ה', עד שיהיה שם ה' על התחלת התנועה שהוא החיים ובגמר:

ויש ארבע בתים בראש ובית אחד בתפילין של של יד, וזה כי כח התנועה שבאדם ראוי יותר להיות עליו שם ה' מן הכלי שמקבל כח התנועה, ולפיכך בתפילין של ראש כל פרשה מחולקת לעצמה, כי החלוק מורה על שמקבל שם ה' בבירור לגמרי, וזהו מורה על קדושה יתירה, אבל הזרוע שהוא כלי המקבל כח התנועה, אין ראוי למעלה זאת כמו בראש ולפיכך הבית הוא אחד, כי חלוק הבתים לפי שמקבל הקדושה לגמרי קבול מבורר וניכר, ולכך כל בית ובית מיוחד וניכר בפני עצמו אבל ביד אע"ג שהוא מקבל שם ה' אין קבלה לשם מבורר כל כך, ולפיכך אין שם חלוק בתים ואין זה קבול גמור, לכך כל הבתים נכללו כאחד לומר כי שם קבלת שם ה' קבלה בלבד לא בבירור, ולפיכך תפילין של ראש יותר קדושים מתפילין של יד. ותבין מה שאמרו חכמים (מנחות דף מד.) המניח תפילין מאריך ימים, וזה מפני כי הנחתן על הראש ועל היד שהוא מקבל כח התנועה שהוא החיים לכך מאריך ימים, והכל לפי הענין, מפני שכל דבר הוא ניכר ומבורר ע"י החכמה ובחכמה מבדיל בין דבר לדבר עד שהוא ניכר ומבורר, ולכך התפילין שמונחים על המוח ששם החכמה והדעת, כל בית ובית בפני עצמו כי הקדושה לשם מבוררת ג"כ וניכר, אבל על הזרוע אין שם חלוק בתים מפני שאין הבירור וההכרה רק מצד החכמה ולא בזולת זה, ולכך על הזרוע הם בית אחד ואינם מחולקים, ודבר זה ג"כ דבר ברור אמת אין ספק בו:

ועוד דע כי תפילין של ראש מפני שהם על התחלת כח התנועה והחיות, ובכל התורה בא לשון חיות בלשון רבים ולא יתפרדו לומר לשון יחיד, והטעם כי צריך שיתפשט החיות לכל האברים וכאלו היה החיות רבים, ומזה הטעם עצמו תפילין של ראש בתים מחולקים, כי מן המוח מתפשט החיות ומתהלך לכל הצדדין והתפילין שמניח לשם ג"כ בענין זה יש להם רבוי בתים, והם אחד כמו החיות שהוא אחד ובכחו הרבוי לכל האברים כמו שהתבאר. אבל התפילין המונחים על הזרוע והוא הכלי המקבל כח התנועה, ואין זה דרך רבוי לכך תפילין של יד בבית אחד, והבן זה היטב ג"כ והוא דבר אמת ברור. ועוד מצד אחר ראוי שיהיו תפילין של ראש מחולקים, כי התפילין של ראש מונחים על מקום מחולק בין ימין לשמאל, לכך התפילין של ראש מחולקים לארבע בתים שנים בימין שנים בשמאל. ומזה תבין מה שאמרו בברייתא במסכת מנחות (דף לד:) קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל, חלקו הפרשיות לצדדין מזה הטעם, כי עיקר ארבע פרשיות של תפילין מחולקים לפי מה שהם מונחים על חלק הצדדים, ולאפוקי תפילין של יד שאינם מונחים על חלק הצדדין הם אחד ודבר זה ג"כ אמת ברור. ולקמן יתבאר בענין תפילין קצת בסגנון אחר והכל דרך אחד. ובפרשת קדש כתיב ולזכרון בין עיניך ובפרשת והיה כי יביאך כתיב ולטוטפות בין עיניך, והטעם שכתוב בפרשה קדש ולזכרון בין עיניך הוא כמו שכתוב בפרשת זאת זכור את היום אשר יצאתם, כי אצל קדושת הבכור' שייך מדת זכירה והבן זה מאוד. ולשון לטוטפות הוא לשון תכשיט הנתון בראש כדמוכח בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף נג:) וצוה הכתוב שדבר זה שהוא יציאת מצרים שיהיה נחשב לתכשיט של כבוד לאדם שאין כבוד יותר, ודברים אלו הן דברים ברורים מאוד ועוד בפרקים הבאים יתבאר מזה. ובמדרש שמות רבה בפרשת בא (פר' י"ט) קדש לי כל בכור כשם שעשיתי יעקב בכור שנא' בני בכורי ישראל וכך אני עושה למלך המשיח בכור שנאמר אף אני בכור אתנהו, כך קדש לי כל בכור כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לזכור את השבת כך היו זוכרים את הנסים שעשיתי לכם וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור היום אשר יצאתם:

ולא יראה לך שאור שבעת ימים, כנגד שבעה ימים שבין גאולה לקריעת ים סוף כשם שבתחלה היו שבעה ימי בראשית, וכשם שהשבת מתקיים אחד לשבעה ימים כך יהיו אלו שבעה ימים מתקיימים שנאמר ושמרת החקה הזאת למועדה ע"כ. וביאור מדרש זה כשם שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לשבעה ימים וצוה הקדוש ברוך הוא לזכור את השבת, וזה כי השבת הוא השלמת הבריאה והכל פונה אל ההשלמה שהוא עיקר, ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת שהוא השלמת הבריאה, ויש לזכור יום השבת בשביל זה כל ימי השבוע כדי שיהיה הכל פונה אל השלמת הבריאה, וכן יציאת מצרים הוא השלמת סדר העולם כמו שיתבאר. שידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם ובישראל בחר מכל האומות, וישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים ואז היו לעם, ונמצא יציאת מצרים כמו שבת, כי שבת השלמת הבריאה ויציאת מצרים השלמת תולדות העולם, כי אחר שנשלמה הבריאה היו תולדות העולם מתחילין לצאת אל השלימות, וכל אומות זו אחר זו היו יוצאים עד שבעים אומות וכן עמון ומואב ואדום, אבל ישראל יצאו באחרונה לכל האומות, וזה דמיון הבריאה שהאדם נברא באחרונה לכך אמרו על ישראל אתם קרוים אדם כו', ואז כאשר יצאו ישראל היה עומד העולם שלא יצאו עוד שום אומה אל הפעל. ומזה תראה כי האומרים כי השם יתברך הרחיק את ישראל אחר שחטאו זה טעות, שכמו שאין לבריאה שנוי מה שנברא עליו, ובבריאת ישראל עצמה נמצא בהם רושם המעלה על כל האומות מצד הבריאה, ודבר שהוא בבריאה אין שנוי לו כלל כי על מעשה אלקים אין להוסיף ואין לגרוע. ולפיכך כמו שנזכר יום השבת כל השבוע מהטעם שאמרנו למעלה כי הכל הוא פונה אל השלמה, כך יציאת מצרים יהיה נזכר לעולם, כי היציאה שהוא השלמת הכל עומדת לעולם ולעולמי עולמים כמו שיתבאר, ודבר זה נכון בלי ספק. נמצא כי ימי הפסח כמו השבת לגמרי, רק שהשבת השלמת הבריאה, וימי הפסח השלמת סדר העולם בתולדותיו. וכבר ידעת שאמרו חכמים (שבת דף קנו.) בעת שהאדם נולד לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני האדם, וה"נ כאשר יצאו ישראל ממצרים היו כאלו נולדו באותה שעה, כל הקורות שהגיע להם מה שנתן להם התורה וענני כבוד אחר היציאה הם נמשכים שהכל נמשך אחר ההתחלה, ולפיכך יציאת מצרים נזכר לעולם שהכל נמשך אחר זה ודי בזה למבין. ולפיכך כמו השבת שהוא אחד לשבעה ימים כן ימי חג המצות שבעה ימים, כי נחשב קריעת ים סוף גמר היציאה, כי כאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים יצאו מענין החמרי כי מצרים נקראו חמורים, והיו ישראל גוברים עליהם כאשר התבאר למעלה. ורצה השם יתברך להשלים דבר זה לבקוע ים סוף ונבקעו כל המים שבעולם, שהמים כמו שהתבאר למעלה בפרק י"ד ובפרק י"ח הם חמרים שאין בהם צורה וכאשר בקע ים סוף ויצאו בחרבה יצאו ישראל מענין החמרי לגמרי עד שקנו ישראל אז מעלה נבדלת, שכל יציאת מצרים לא היה רק דבר זה שיצאו ממצרים החומר הגרוע והפחות, ועדיין לא יצאו לגמרי עד יום השביעי שהיה קריעת ים סוף והיה קריעת ים סוף לישראל לא במקרה אלא בעצם שהמים שהם נוטים אל החומר כמו שנתבאר הם מתיחסים אל מצרים, ולפיכך היציאה נחשב עד קריעת ים סוף:

ושבת שלפני הפסח נקרא שבת הגדול, והרבה דברים באו על זה, ואין לך לומר רק לפי שמפטירין בו וערבה לה' (מלאכי, ג) ובו כתיב לפני בא יום ה' הגדול והנורא ומפני זה נקרא שבת הגדול. ופי' זה כי יציאת מצרים נקרא גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל כאשר יצאו ממצרים, ולעתיד לעולם הבא יקנו ישראל עוד מדריגה יותר עליונה, ויעשה הקדוש ברוך הוא עוד גדולות על כל גדולות נוראות על כל נוראות. שכאשר זכו ישראל למדריגת יציאת מצרים שעשה גדולות עמהם, יזכו למדריגה יותר עליונה שיעשה עמהם גדולות לעה"ב. ולפיכך שבת שלפני פסח נקרא שבת הגדול, כי כל שבת הוא מעין וזכר העוה"ב שנקרא שבת ג"כ, ולפיכך השבת שהוא קודם הפסח הוא זכר לשבת הגדול שהוא יום הגדול והנורא, לפי שאותו שבת הגדול שהוא עה"ב שיהיה לעתיד קודם וראשון במעלה ליציאה. וכן השבת שלפני יום הכפורים נקרא שבת תשובה, וזה כי יום הכפורים הוא יום התשובה שהכל שבים אל חזקתם הראשונה על ידי מחילת הקב"ה שהוא מוחל להם ושבים אל ה' וזה ידוע, ולכך קבעה התורה היובל ביום הכפורים שהכל שבים אל חזקתם הראשונה, ויום הכפורים דומה לזה שהם שבים מן העון שהיה בהם ושבים אל ה', ולעתיד לבא ליום שכלו שבת יהיה הכל שב אל ה' מפחיתות עולם הזה, וזה יהיה בזכות יום הכפורים שהם שבים עתה אל ה', לכך יזכו לשוב באותו שבת אל ה'. ומפני שכל שבת הוא מעין עה"ב וזכר לו, לכך השבת שהוא קודם יום הכפורים הוא מעין השבת שיהיה הכל שב אל ה', ודוקא שבת הקודם ולא השבת שאחריו כי השבת ההוא הוא קודם ועליון במעלה. ועוד כיון שיש לשבת של עתיד שהוא עה"ב שייכות אל יה"כ כמו שאמרנו, והשבת שלנו רמז לו אין שייך רק בשבת שלפניו, ולא בשבת שאחר יה"כ שכבר עבר יה"כ וזה מבואר. וכך לענין שבת הגדול, והנה התבאר כי שבת שלפני הפסח יש לקרותו שבת הגדול שהפסח הוא גדול כדלעיל, ושבת הסמוך לו הוא השבת שעוד יתגדל הוא יתברך שהוא יום הגדול והנורא יותר, והבן זה מאוד כי הוא הנכון ואין בו ספק למבינים: