דרשות המהר"ל/דרוש לשבת תשובה (המשך)

<< · דרשות המהר"ל · דרוש לשבת תשובה (המשך) · >>

דרוש לשבת תשובה (המשך)

וכאשר יש לאדם מדרגה זאת שהוא שומר עצמו בקדושה ובטהרה ומכל פחיתות, אז ונר דלוק על ראשו ובו מביט מסוף העולם ועד סופו. והנר הזה שזרוח עליו הוא מאור ומזיו עליונים, ובזיו זה בודאי הוא רואה מסוף העולם עד סופו כי אינו זיו גשמי רק הוא נבדל מן הגשם. וזה שאמר כי התינוק שהוא בבטן אמו נר דלוק על ראשו ובו מביט מסוף העולם ועד סופו, ורצה לומר כי ניצוץ מן העליונים ששופע עליו ובו רואה מה שרואה. וזה שאמר ואל תתמה וכו' כי החלום שאדם רואה מפני ששופע עליו ניצוץ מן העליונים ומראה לו מה שמראה לו אף בסוף העולם. ובבטן אמו שאינו חסר לא כמו אחר שיצא לאויר העולם שהוא חסר. וראיה לזה שהוא חסר כי תיכף ומיד מבקש לאכול והוא רעב ודבר זה מפני שהוא חסר, אבל בבטן אף על פי שהוא אוכל אינו מתאוה ואינו חסר, שהמתאוה בלבד הוא שחסר ומפני כך אין חסרון בבטן אמו, ולכך בבטן אמו יש עליו נר אלקים זה מפני שאינו חסר כלום. ובא ללמד אותך כי האדם אשר אינו חסר בדעתו רק ששמח בשלו ראוי לו שיהיה עליו ניצוץ עליונים כאשר אינו חסר, וכך צריך שיהיה נוהג בעולם הזה. אע"ג דאי אפשר שלא יהיה חסר במה כמו שהוא בבטן אמו שאינו חסר כלל, מ"מ כל אשר הוא יותר בלתי חסר והוא עשיר בדעתו הוא יותר קרוב אל הנר הזה. והיינו דאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ח.) אמר ר' חייא בר אבא משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מיגיע כפיו כתיב אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ואילו גבי ירא שמים לא כתיב וטוב לך. ורצה לומר כי ירא שמים מפני שהוא ירא ה' ומפחד תמיד מן השם יתעלה אינו בטוב, כי ראוי לעבוד השם יתברך שמו בשמחה ובאהבה ולפיכך לא נאמר וטוב לך גבי ירא שמים. אבל הנהנה מיגיע כפיו מפני שהוא שמח בחלקו אשר נתן לו השם יתברך וטוב לו בו, ראוי שיהיה בטוב ולכך נאמר עליו וטוב לך בעולם הבא שכולו טוב, הרי לך כי הנהנה מיגיע כפיו זוכה לעולם הבא שהוא עולם העליון. וזה הוא הנר שדלוק עליו הוא ניצוץ מן העליונים. לכך אמר ואין לך ימים שהאדם שרוי בטובה כמו אלו הימים, ומפני שאי אפשר שלא יהיה האדם חסר בצאתו לאויר העולם ובבטן אמו אינו חסר כלום כמו שאמרנו וכאשר אינו חסר שרוי בטובה. ונברא האדם על ענין זה גם כן שיהיה עשיר ברעתו ולא יהיה חסר כלל, ובזה הוא אדם שלם כאשר ראוי להיות אדם שלם:

ואמר עוד ומלמדין אותו כל התורה. ורצה לומר כאשר הוא בבטן אמו ואינו חסר דבר אז מלמדין אותו כל התורה. ורצה לומר כי מה שאין האדם יודע כל התורה, זה בעצמו מפני שכל אדם הוא חסר והתורה היא תמימה, ולכך כאשר נתנה תורה לישראל לא היה בהם בעלי מומין ובעלי חסרון כלל, כדאיתא במכילתא (יתרו פ"ט) מנין שלא היו בהם סומין שנאמר וכל העם רואים ומנין שלא היו בהם אלמים שנאמר ויענו כל העם מנין שלא היו בהם חרשים שנאמר כל אשר דבר ה' וגו', מנין שלא היו בהם טפשים שנאמר אתה הראית לדעת. וכל זה מפני כי תורת ה' תמימה, ומפני כך ראוי שלא יהיה האדם חסר במה. ולפיכך אמר כאשר יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה מפני שנעשה אדם חסר, ודבר זה נראה בפה של תינוק כי מיד רוצה לינק בפה ונמצא שהוא תאב רוצה לינק. ולכך אמר שהמלאך סטרו על פיו כי המלאך צריך לעשות אותו חסר ותאב, שאם לא כן לא היה יונק והיה מת, ומפני שהוא רעב הוא תאב ויונק והוא מקויים. ואמר וסטרו על פיו כי מי שסוטר את אחד במקום שסוטר אותו הוא חסר כמו מי שמכה על דבר נעשה חסרון של מה במקום ההוא, ולכך מה שנעשה אדם חסר עד שהוא רעב לאכילה והוא לצורך קיומו של אדם דבר זה נקרא שהמלאך סטרו על פיו. גם יש לפרש כי לכך הנר הוא הניצוץ מן העליונים זורח עליו, מפני שאין הנשמה דביקה בגוף לגמרי עד שיצא לאויר העולם, ולפיכך זורח עליו נר ה' הוא ניצוץ עליון עד שיצא לאויר. וכן מלמדין אותו כל התורה כולה קודם שיצא לאויר העולם כי עדיין אין לנפש שלו חבור כלל בגוף. וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו הוא חבור הנשמה בגוף כמו מי שמכה על דבר מחבר דבר אל דבר ואז הוא אדם בעל גוף לגמרי. ומה שאמר וסטרו על פיו נתבאר בספר גבורות ה' (פכ"ח):

ואמר עוד אח"כ שמשביעין אותו שיהיה צדיק. ורצה לומר שיש לאדם דביקות בו יתעלה עד שמצד אותו הדביקות ראוי שלא יהיה נפרד מאתו, ודבר זה השבועה שמשביעין אותו שיהיה צדיק. כי מה שיש לאדם דביקות בו יתעלה דבר זה מחזיק ומקיים האדם שלא יסור מן השם יתעלה. ולא תאמר שהחוטא אינו סותר דבר רק שהוא אינו רוצה להיות עם ה' יתעלה. דבר זה אינו כלל, כי כבר קודם שיצא לאויר העולם נתנו לאדם קשור ודביקות בו יתעלה, עד שמחמת קשור ודביקות זה היה עליו שיהיה צדיק ואם עובר הוא מבטל השבועה. כי כל שבועה היא שמתדבק בו יתעלה שנשבע בו ולא יסור מאתו בדבר שנשבע עליו, וכאשר סר מזה עבר השבועה היא הדביקות ומפריד עצמו ממנו יתעלה. וכך בדבר זה עצמו שמשביעין אותו שיהיה צדיק ולא יהיה רשע, ר"ל כי יש לאדם דביקות בו יתעלה עד שדביקות זה גוזר עליו שיהיה צדיק ולא רשע. ומלמד לך על ענין הרשע, שהשם יתעלה נתן דביקות אל האדם שלא יהיה נפרד מאתו והוא מפריד עצמו מן השם יתעלה. ומעתה לא יאמר כי האדם נברא שיחטא שדבר זה אינו כלל. ואמר אח"כ ואפילו כל העולם אומרים לך שאתה צדיק תהיה בעיניך כרשע. כי אם יהיה בעיניו כמו רשע, השם יתעלה יראה זכותו וצדקתו, שכך היא המדה כיון שהוא מחזיק עצמו כמו רשע יראה השי"ת צדקתו, ואם מחזיק עצמו צדיק מדת הדין מקטרגת עליו הרי עשה עבירה זאת:

ואמר שאומרים לו הוי יודע וכו'. ודבר זה מפני כי הנשמה היא מן העליונים והגוף הוא חמרי עומדת בו הנשמה. ולכך הוא דומה לכהן חבר שנותן תרומה לכהן ע"ה שהוא חמרי, ואם אינו שומר הנשמה בטהרה כפי אשר ראוי אל הנשמה הנבדלת מקבלת הנשמה העדר ובטול גמור. ולפיכך יש לאדם לדעת כי מעלת הנשמה שהיא טהורה זה עצמו מביא הפסד אליה, כמו שמעלת התרומה וקדושתה מביא הפסד אליה על ידי טומאה, שלא היה מגיע הפסד זה לחולין אם נטמאו, ובשביל קדושתה של תרומה אם נטמאת מקבלת הפסד. ויותר מזה שאומר אליו הריני שורפה לפניך, כלומר תיכף ומיד ואין עכוב כלל, כי הדבר אשר אינו גוף כמו הנשמה שהיא טהורה בא משפט שלה במהירות שאינו תחת הזמן:

והנה תקן השם יתעלה על ענין האדם בכל דבר, וזהו הצור תמים פעלו. ואמר כי כל דרכיו משפט וגו', כלומר כשם שהיצירה אשר ברא את האדם פעלו תמים ואינו חסר, כך דרכו שהוא מנהיג בו את עולמו הוא גם כן משפט. וזכר ארבעה דברים אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. כי לפעמים בא פורענות בדברים מעטים ולפעמים יש פורענות בקצת ובקצת אין פורענות עד שהחצי הוא פורענות, ולפעמים הרוב הוא פורענות ולפעמים הכל פורענות. וכנגד אלו אמר ארבע לשונות, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, כי כל דרכיו אשר יבאו על האדם הכל באמת ויושר. ומפרש אחריו שחת לו לא בניו. והם ארבעה דברים גם כן. האחד לא בניו שהם לא בנים אל השם יתעלה, השני מומם, השלישי דור עקש, הרביעי ופתלתול. כי כאשר אינו רשע גמור מביא עליו פורענות מעט וזה נקרא לא בניו, ואם חטא יותר מביא עליו עוד יותר פורענות עד שהחצי הוא פורענות, וכנגד זה אמר מומם, ואם חטא יותר שהוא דור עקש מביא עליו עוד יותר עונש עד שהרוב הוא פורענות, ואם הם דור פתלתול אז הכל פורענות. ולכך אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך וגו'. זכר ארבעה דברים כי השם יתעלה קודם שחטאו היה נוהג בהפכו עד שהיו על עניניהם בטוב בכל הדברים, וזהו שכתוב הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, שהכין אותם בכל טוב. ואם כן איך אפשר לומר שהשם יתעלה הביא עליהם פורענות שלא במשפט, רק בשביל שחטאו הביא השם יתעל' עליהם פורענות:

ובצד"י הגדולה של הצור תמים פעלו, רמז לך עוד כי השם יתעלה אשר יצר האדם הטביע באדם את העולם הבא גם כן כדי לזכותו לעולם הבא, ולכך הצד"י גדולה לפי שהיא מורה על העולם העליון ובשביל זה תמים פעלו לגמרי. וכך דרשו (ברכות דף סא.) אצל האדם כתיב וייצר אלקים בשני יודי"ן ואצל בהמה כתיב ויצר ביו"ד אחת, רמז שברא את האדם שתי יצירות אחת בעולם הזה ואחת לעולם הבא. ומעתה יש לשאול באיזה צד מצינו שנברא האדם בעולם הזה וגם נברא לעולם הבא. ובמדרש (ב"ר פ"ח) ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. רבי יוחנן פתח אחור וקדם צרתני וגו' אמר רבי יוחנן אם זכה אדם אוכל שני עולמות שנאמר אחור וקדם צרתני ואם לאו הוא בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפכה אמר ר' ירמיה בן אלעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו הה"ד זכר ונקבה בראם אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן אתיבון ליה והכתיב ויקח אחת מצלעותיו אמר להון מתרין סטרוהי היך מה דאת אמר ולצלע המשכן דמתרגמינן ולסטר משכנא וגו'. וגם במדר' זה יש לדקדק באיזה צד יצר בשני עולמות עד שאמר אחור וקדם צרתני, ועוד אם עולם הבא נקרא אחור הוה ליה למכתב קדם ואחור. אבל ביאור זה כי החכמים האלו באו להגיד אל האדם כי נברא האדם בעולם הזה ולעולם הבא ואם יחטא יתן דין וחשבון. ואלו שני עולמות נרמזים שהאדם נברא ויש לו פנים ויש לו אחור, ובזה חקוקים באדם שני עולמות אשר רמז הכתוב וייצר בשני יודי"ן, ולא תמצא בבהמה ובשום בעלי חיים שיהיה להם גב ופנים. וידוע כי הפנים בו זיו והדר והוד וכדכתיב חכמת אדם תאיר פניו, וזה מרמז לך על אור עולם הבא שהוא כולו זיו והדר, אבל הגב אין בו ענין זה כלל והוא שייך לעולם הזה. וזהו דכתיב אחור וקדם צרתני כלומר שיצרתני אחור וקדם לאכול ב' עולמות, ואם לאו ותשת עלי כפכה לדין וחשבון. ועוד יש לך לדעת כי אחור וקדם, האחד האחור בעוה"ז והפנים לעוה"ב, כי אי אפשר להכיר האדם מאחוריו ולא ניכר זה מזה מאחוריו, אבל בפנים של אדם יש היכר בין אדם לאדם. וכך יש היכר בין אדם לאדם בעוה"ב, ואין היכר בין אדם לאדם בעוה"ז. ומראה לך כשם שהליכת אדם וכל תנועותיו הוא לפנים, כך יהיה כל תנועות האדם לעוה"ב ונקרא אז שהולך לפנים ולא לאחור, ואם נמשך אחר הנאת עולם הזה אז הולך לאחור:

אמנם ר"י בר אלעזר סובר כי מה שנאמר אחור וקדם צרתני נאמר על בריאת זכר ונקבה דו פרצופין. ואלו שני פרצופין הם נגד עולם הזה ועולם הבא, כי הזכר הוא כמו צורה נגד עוה"ב והנקבה היא יותר חמרי והוא כנגד עוה"ז. וכאשר נברא האדם היה נברא שני פרצופין כל אחד בפני עצמו ופונה זה מזה. ודבר זה כמו שאמרו במסכת ברכות בפרק הרואה (ס"א, ב') לא נברא העוה"ז אלא לאחאב וחבריו ולא נברא עוה"ב אלא לרבי חנינא בן דוסא. הרי כי העוה"ז פונה מן העוה"ב אשר זוכה לעולם הזה אינו זוכה לעוה"ב ואשר זוכה לעוה"ב אינו זוכה לעוה"ז. ודבר זה בעיקר בריאתו כי ברא השם יתעלה עוה"ז לרשעים ועוה"ב לצדיקים. אבל השם יתעלה חלק אחר כך דו פרצופין אלו עד שהם פונים זה לזה, כי עולם הזה הוא פרוזדור ליכנס לטרקלין ויכול לתקן עצמו בתשובה ובמעשים טובים כדי שיגיע אל עוה"ב. אף כי טובת עוה"ז הוא לרשעים בפרט פונה מן עוה"ב, סוף סוף עוה"ז הוא כמו פרוזדור לעוה"ב. הרי לך כי ביצירה של אדם נראה בו עוה"ב, ואין לך פעולה שלימה ותמימה כמו זאת שברא באדם עצמו עולם הזה ועולם הבא כדי לזכותו לעולם הבא:

ועוד הצד"י גדולה של הצור, כי ביצירה זאת שיצר השם יתעלה את האדם יצירתו עליונה, עד שמבשרו יחזה אלוה שהרי האדם נברא בצלם אלקים, ולכך כתוב הצור תמים פעלו שהשם יתעלה שהוא הצור ברא האדם, וברא היוצר הצורה בצלמו ודמותו הכל שיהיה בריאתו שלימה ותמימה. ולא שהשם יתעלה יש לו דמות וצורה, רק ברא האדם בדמיון הגשמי כמו שהוא היוצר יתעלה בלתי גוף. וזה כי השם יתעלה בעליונים מלך על כל הנמצאים עליונים ותחתונים, ובדמות זה ברא השם יתעלה האדם בדמותו הגשמי. שהרי תבניתו וצלמו של אדם מורה כי האדם מלך הנמצאים התחתונים. ולכך האדם בלבד הולך בקומה זקופה יותר מכל הנמצאים התחתונים, שהם הולכים שחוח כמו עבד שהוא שחוח לפני רבו. והנה האדם שהוא הולך בקומה זקופה יש בדמותו הגשמי דמיון מלך מלכי המלכים. ועוד יותר כי השם יתעלה הוא הכל והכל נברא בשבילו ולכבודו, וכן האדם בתחתונים הוא הכל וכל הנבראים הם לשמשו. ולכך האדם יש בו כל ששה קצוות, שהרי ראשו הוא לשמים וכאילו דבק ראשו בשמים ורגליו לארץ גופו לארבע רוחות, ובזה נראה כי האדם הוא הכל, כי הבהמה אין ראשה לשמים ולכך אין לומר כאילו ראשה בשמים. וקודם שיחטא האדם היה האדם כולל עולם לגמרי עד שחטא ומעטו השם יתעלה שלא היה לגמרי כל העולם. אבל מכל מקום יש בו כל העולם בצד מה, שהרי יש בו ששה קצוות שהם המעלה והמטה וארבע רוחות. וכן כל האברים שבאדם אם שהם נמצאים גם כן בבעלי חיים, מורים הם על הפעולות אשר אצל השם יתעלה עד שהאדם נברא בצורתו הגשמית לגמרי בצלם אלקים. והנה פעולות השם יתעלה באים מאתו טוב אל המקבל ובאים מאתו פעולות להפך והם ימין ושמאל, ולכך יש איברים זוגות שתי עינים לאדם ימין ושמאל, וזה מורה כי עין ה' לפעמים להטיב ולפעמים להרע. וכן האזנים שהוא שומע תפלה מבני אדם והוא לטוב ושומע קנטור שלהם לרעה. רק הלשון היא יחידת באדם ודבר זה כי אין הלשון ראויה שתהיה שתים כי הדבור הוא האדם בעצמו שהאדם הוא חי מדבר וזהו גדר האדם, ואילו היו שתי לשונות באדם היה האדם שהוא אחד שנים ודבר זה לא יתכן. ומזה נראה מעלת הלשון שהוא האדם, וכן הפחיתות אשר הוא בלשון, כי כאשר יש בו פחיתות לשון הרע הפחיתות הוא בכולו עד שהאדם הוא מקולקל כיון שהאדם הוא חי מדבר:

ובפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) תני דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות עבודת אלילים גלוי עריות שפיכת דמים כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכתיב בעבודת אלילים אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בגילוי עריות כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת בשפיכת דמים כתיב גדול עוני מנשוא גדולות אימא תרתי הי מנייהו מפקת עד כאן. דע לך כי האדם יש בו שלשה חלקים. האחד הוא גופו, השני נפשו, השלישי הוא שכלו. ואלו החלקים ידועים ואין צריך לבאר כי הם נגלים לכל. ויש לאדם פעולות ומעשים מחולקים, יש פעולות ומעשים טובים ופעולות ומעשים רעים. ואלו הפעולות והמעשים יש מתיחסים יותר אל הגוף, ויש מתיחסים יותר אל הנפש, ויש מתיחסים יותר אל השכל. והנה אם הפעולות טובות הם מטהרים ומזכים אותו החלק אשר הם מתיחסים אליו, ואם המעשים הם עבירות ופשעים הם מקלקלים ומטמאים ומפסידים את החלק אשר אותם החטאים מתיחסים אליו. ומה שהחטא מטמא ומתעב הוא מבואר בתורה (ויקרא, יב) דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ, ובעריות כתיב ולא תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים, וגם דבר מבואר הוא בדברי חכמים בכמה מקומות:

וכאשר תבין כי אלו שלש עבירות שהם ע"א גילוי עריות שפיכת דמים כל אחת ואחת בחלק אחד מחלקי האדם. וזה, כי העריות הם מכח גוף האדם ולפיכך נמצא דבר זה ביותר בכל בעלי חיים כי פעל זה מתיחס אל גוף החמרי. ואמרו חכמים ז"ל אצל סוטה (סוטה דף טו:) למה קרבנה שעורים היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. ועוד אמרו ז"ל (ויק"ר פכ"ד) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, וכל ענין זה כי גדר ערוה הוא פרישה מן החמרי, כי הערוה הוא ענין חמרי ואין קדושה רק שהוא קדוש ונבדל מן החמרי, ועוד כי אין ענין הערוה והזנות רק חבור גוף לגוף. כלל הדבר הזה כי פעל זה הוא לגוף בלבד. ושפיכת דמים הוא מתחדש מן הנפש, אשר ממנו הנקימה והנטירה והאיבה וממנו מתחדש שפיכת דמים, כי לא ישפך דם האדם כי אם על ידי קנאה שנאה ואיבה אשר הוא שייך לנפש, ולכך שפיכת דמים הוא מתיחס לנפש האדם בלבד. ועבודת אלילים הוא לשכל האדם, ודבר זה ידוע כי עבודת אלילים הוא לשכל האדם אשר מאמין בדבר הבאי כמו עבודת אלילים, ולכך דבר זה שהוא הטעות אחר עבודת אלילים הוא אל השכל בלבד. ולכך אמרו בפרק קמא דקידושין (דף מ.) וגם בסוף חולין (דף קמב.) אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה רק מחשבת עבודת אלילים בלבד שהקב"ה מצרפה לידי מעשה שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם. כי עיקר החטא של עבודת אלילים הוא בשכלו, ולפיכך נענש על המחשבה בלבד. ולכך כאשר יחטא האדם בערוה הרי הוא מטמא גופו של אדם ומתעב אותו, וכאשר יחטא האדם בשפיכות דמים הוא מתעב ומטמא נפש האדם, וכאשר יחטא בעבודת אלילים הוא מתעב ומקלקל השכל ומפסיד אותו. וכל אחד ואחד מן החטאים מקלקל ומפסיד חלק אחד, עד שאם חטא באלו שלשה חטאים הנה הוא מקולקל ונפסד בכל חלקיו שהם הגוף והנפש והשכל:

וכל אחד מן אלו שלשה חטאים נקרא גדול. וזה, כי בחטאים המתיחסים אל הגוף אין חטא גדול כמו חטא עריות שהוא דבק בזנות ולכך נקרא גדול, ובחטאים המתיחסים אל נפש האדם אין חטא יותר גדול מן חטא שפיכת דמים שהוא שופך דם חבירו ולכך נקרא גדול בפרט, ובחטאים המתיחסים אל השכל אין חטא יותר גדול מן חטא עבודת אלילים שמניח אלקים חיים ודבק בעבודת אלילים, ולכך כל אחד ואחד נקרא גדול. ואמרו כי המספר לשון הרע מגדיל עונות נגד שלשה חטאים. כי אלו שלשה חטאים כל אחד ואחד הוא בחלק האדם בלבד והחוטא באחד מהם הוא מתעב חלק אחד מן האדם בלבד, אבל החוטא בלשון הרע הוא מקלקל ומתעב את כל האדם. שכשם שאלו החטאים הם בחלק אחד מן האדם כך לשון הרע שחוטא בדבור האדם שהוא כל האדם. שהרי הכתוב אומר (בראשית, ב) ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס והוה אנשא לרוח ממללא, שיורה זה כי גדר האדם והוא עצמו במה שהוא חי מדבר, וזהו עצם האדם אשר מתחדש מן שלשה החלקים הגוף והנפש והשכל מן הנמצא אשר הוא חי מדבר. ולכך החוטא בלשון הרע וחטא הזה הוא בדבור הוא עצם האדם, ולכך הוא חוטא בדבר שהוא כל האדם, ולכך ראוי שיהיה חטאו שקול נגד אלו שלשה חטאים שהם עבודת אלילים גילוי עריות שפיכת דמים. אשר כל אחד ואחד הוא בחלק האדם בלבד ומטמא ומתעב חלק אחד בלבד, אבל חטא לשון הרע מטמא ומתעב כח הדברי אשר כח הדברי הוא כל האדם כנזכר:

והנה התבאר בביאור גמור, כי מי שהוא חוטא בלשון הרע מגדיל עונות נגד אלו שלשה חטאים. ואל יתמה אדם אם ימצא חטא שנראה לאדם שהוא חטא קל והוא חמור מאד. שזהו כמו שאמרו לענין מצות שלפעמים יש מצוה קלה ויש עליה שכר גדול, שכן אמרו (אבות פ"ב) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי אין אתה יודע מתן שכרן של מצות. וכן לענין חטא יש חטא נראה קל ויש עליו עונש גדול כמו שאמרו במדרש לענין חטאים, ולכך תמצא בתלמוד על כמה חטאים שנראים קלים עונשם גדול. ואין חטא בכל החטאים הגדולים שהגדילו עונש כמו חטא הזה שהוא לשון הרע. ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרין (מ"ב, א) אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא ארבע כתות אינן רואות פני השכינה כת חנפים כת לצים כת שקרנים כת מספרי לשון הרע כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבא כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים כת שקרנים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו כת מספרי לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה לא יהיה במגורך רע עד כאן. וביאור ענין זה, כי ההדמות אל השם יתעלה במעשיו מביא אל האדם הקירוב והדיבוק בו יתעלה שמו, ולהפך זה גם כן הריחוק מן מעשיו יתעלה הוא הגורם הריחוק ממנו. וזה התבאר לך פעמים הרבה ממה שאמרו בסוטה סוף פרק ראשון (י"ד, א') אמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה אלא הדבק במדותיו מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כו', כמו שמבואר שם. וצוה הקב"ה שיהיה האדם הולך אחר מדות הקב"ה, מפני כי הדברים המתדמים יחד יש להם חבור ביחד, ואשר הם הפכים אין להם חבור ודבוק יחד. וכאשר יתדמה אל בוראו אף שבודאי אי אפשר להתדמות אל בוראו ויוצרו, רק מה שאפשר להתדמות מן המדות הטובות והמשובחות בזה יהיה לו דביקות וחבור בו יתעלה, ואשר הוא עושה הפכו הוא מתרחק ממנו בתכלית הריחוק. ולפיכך אמר כי ארבעה אינם רואים פני השכינה שאין להם חבור ודבוק עם השם יתעלה רק הם מרוחקים ממנו בתכלית הריחוק. כי אשר הוא רואה פני המלך הוא מתחבר עמו פנים אל פנים, והוא יתעלה מתואר בארבעה תארים אלו מורים על אמתתו והכרתו יתעלה. התאר הראשון שהוא יתעלה אינו גוף, שאם היה ח"ו גוף היה מגיע לו מן החסרון אשר יש לכל גוף. התאר השני שהוא יתעלה מחויב המציאות כמו שידוע לנבונים וחכמי לב. התאר השלישי שהוא יתעלה נצחי באין התחלה ובאין סוף. התאר הרביעי שמאתו וממציאותו נמצא הכל. אלו הם הארבעה תארים אשר הם מורים על הכרתו יתברך שמו:

וכנגד זה באו ארבע אותיות בשם המיוחד אשר שם המיוחד מורה על הכרתו ואמתתו. וזה, כי אות היו"ד מורה על שהוא אינו גוף, כי גדר הגוף הם הרחקים המתחלקים כאשר ידוע, והיו"ד אין אות קטן מאות זה ואין לו שעור ברוחב ואורך שיתחלק ולכך האות יו"ד מורה על בלתי גוף וגשם, לכך האות הזה הוא עשירי שהעשירי הוא קודש לה' מן הגשם. האות השני הוא הה"א מורה כי הוא יתעלה מחויב המציאות, כי לשון ה"א כמו הא לכם זרע, ר"ל הנה נמצא לכם זרע, ובכל התלמוד ובמשנה כאשר שמשו בלשון הא לך שמורה מלת הא על הישות ועל המציאות, ודבר זה ידוע. האות השלישי הוא הוי"ו שאין אות בכל האותיות שהוא הולך בשווי כמו הוי"ו שהוא כמו מקל, ואם יש לו ראש מעט הנה משיכתו בשווי. וזה, כי השווי והיושר הוא הנצחי, שהשווי אין לו קצה כלל שכל אשר לו קצה יש לו סוף הוא הקצה, והוא יתעלה יש בו היושר בעצמו ולכך הוא נצחי. ודבר זה ביארנו והארכנו בספר גור אריה בפרשת ויחי אצל יעקב אבינו לא מת, כי יעקב נקרא ישורון שאליו היושר ולכך לא מת, עיין בספר גור אריה גם בספר באר הגולה. האות הרביעי הוא הה"א השניה ור"ל שממציאותו וישותו נמצא הכל כמו שאמרנו. ולכך שני ההי"ן בשם המיוחד, הה"א הראשונה על שהוא יתעלה מחוייב המציאות בעצמו, והה"א השניה שהוא נותן המציאות אל הכל וזהו הה"א השניה. וזה שאמר ארבעה אינם רואים פני השכינה אשר הם רחוקים מהכרתו ואמתתו. כת חנפים כבר אמרנו כי תאר הכרתו הראשון שהוא יתעלה בלתי גוף אשר כל גוף מתחלק. ודע כי אין מי שמתיחס אל הגוף המתחלק רק המחניף, כי דבר שאינו גוף לא יקבל חילוק בשני חלקים מחולקים, והמחניף לאדם מדבר דברים בפניו ואין תוכו כברו, הרי הוא מתחלק לחלקים מחולקים אחד בפנים ואחד בחוץ והם שני חלקים שאין זה כזה וכאילו הם הפכים, ולא שייך דבר זה לבלתי גשמי שלא יתחלק לחלקים מחולקים. והרי היו"ד מורה על הכרתו שאין בו חלק כי אין היו"ד מתחלק, והמחניף הוא הפך זה שהוא מתחלק לחלקים מחולקים, ולפיכך המחניף אין ראוי שיראה פני השכינה. ואחר כך אמר כת לצים שהולכים אחר דברי הבלים והבאי שאין להם מציאות, כמו דרך הלצים שמתעסקים בדברים של תהו וריק אין בו ממש, והלץ אשר הלך אחר הדברים שאין בהם ממש ראוי שיהיה מרוחק מן השם יתעלה אשר הוא מציאות מחוייב. ועוד אמר כת שקרנים, כי תאר הכרתו השלישי שהוא יתעלה נצחי, ודבר זה מצד כי הוא יתעלה שמו אמת וישר, כי האמת והיושר יש לו רגלים עומד קיים שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, ודבר זה ידוע כי הוא יתעלה נצחי מפני שהוא אמת וישר שהאמת והיושר אין לו שנוי, ולכך אמר כי כת שקרנים אינם רואים פני השכינה בעבור שהם מרוחקים מן תאר השלישי. ואמר כת מספרי לשון הרע כבר אמרנו כי תאר הכרתו הרביעי שהוא נותן מציאות לכל, והפך זה מספרי לשון הרע. כי הדבור הוא מתחייב מן האדם ונולד ממנו לכך הוא פרי ותולדות האדם, לכך נקרא הדבור ניב שפתים מלשון תנובה כי הוא פרי ותולדת האדם, והוא יתעלה הושפע מאתו המציאו' שכך מורה הה"א השניה שבשם המיוחד, ובעל לשון הרע הוא שמוליד ממנו דברי מיתה והעדר, כי זה ענין לשון הרע שמביא הריגה וחורבן המציאות כמו שאמרו ז"ל (ערכין דף טו.) שלשה לשון הרע הורגתן, ולפיכך לשון הרע הפך השם יתעלה שמאתו נולד וימצא תולדת המציאות, ואלו שמולידין לשון הרע מולידין חורבן העולם ובטולו. ואם האדם יבין הדברים הגדולים האלו אז ישמור נפשו למאד מן אלו ארבעה אבות נזיקין החניפה והלצנות והשקר ולשון הרע אשר הם מרוחקים מתועבים בעיני השם יתעלה. ועוד הגדילו עונש חטא זה כמו שאמרו בערכין, אבל בדור הזה נראה החטא קל מאד לסכלים שאינם יודעים להבין טעמי תורה ומצותיה, ולא די להם זה בלבד רק שהם מוציאים דבה ולשון הרע על החיים ועל המתים, ודבר זה עון כפול ומכופל להוציא דבה ולעז על המתים הקדושים:

ובפרק מי שמתו (ברכות דף יט.) אמר רב פפא חד אשתעי מלתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה ע"כ. ויש לדקדק למה הוצרך לומר דנפל קניא מטללא, ועוד דקאמר דבזעא לארנקא דמוחיה למאי נפקא מיני' בזה. אבל בא לומר שהמתים שהם הצדיקים הם מגינים וסוככים על הדור וזכותם מגין על החיים והם סכך להם, ולפיכך כאשר ספר אחריו, נפל קניא מטללא שהיא סוכה ובזעא לארנקא דמוחיה ששם השכל, שכאשר נגע בכבוד החכם שבו החכמה והשכל לכך בזעא לארנקא דמוחיה. והרי הדברים קל וחומר שהרי אפילו לענין המצות אמרו שאסור לעשות מצוה סמוך למת דהוי בזיון למת. ולכך בדורות הראשונים שהיו חסידים ואנשי מעשה החרימו חרם גדול שלא להוציא לעז על שוכני עפר. וזה לשון התשובה, השיב רבי מאיר על אחד שקרא בן גדולים ממזר בן ממזר. המחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתענית ובמלקיות אולי יש תקוה. כי מאד יש עון לשלוח יד בקדושים אשר בארץ וכו' עד וכ"כ אבי העזרי שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר, ועוד האריך הרבה. ובדורות הללו אין נזהרים בחרם הגדול הזה ומוציאים לעז על המתים ובדבר שקר והבאי, ולא על אחד ולא על מאה רק על אלפים ורבבות צדיקים וקדושים שהם עם המלך במלאכתו כמו שעושים בשם רע של נאדלי"ר אשר הם רגילים ופרוצים בשם רע, יודעים כי דברים אלו הם שבוש והבל רק מכוונים להקניט ולצער בני אדם בהבליהם. ובלשון הרע שלהם פוגמים את המתים ואת החיים ועצומים כל הרוגיהם מאד בחטא הזה אשר לא יסופר, ומה יאמרו המתים למחר באים אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, ולכך ראוי לכל איש ירא אלקים להציל עצמו מעונש הזה. לכן יש להזכיר החרם שעשו קדמונינו שלא להוציא לעז על המתים, ובפרט שלא להוציא שם רע של נאדלי"ר על שום אחד מישראל:

ודבר זה נעשה פה ק"ק פראג בשבת תשובה דש"ם לפ"ק, שהחרמנו חרם גדול ונורא מאד בעשרה ספרי תורה ועל ידי חכמי עיר ק"ק פראג שכל אחד ספר תורה בידו, שלא יוציא שום אדם לעז על המתים ושלא להזכיר שום פגם נאדלי"ר על שום אחד מישראל, וראוי להיות נזהרים בחרם הראשונים נוסף על זה חרם הזה שנעשה ברבים:

ולא תמצא סילוק שכינה רק באלו החטאים בפרט, דהיינו גילוי עריות שפיכת דמים עבודת אלילים לשון הרע. כדאיתא בספרי ונשמרת מכל דבר רע יכול בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין עבודת אלילים ושפיכת דמים וקללת השם תלמוד לומר ונשמרת מכל דבר רע אי ונשמרת מכל דבר רע יכול בטהרות ובטומאות הכתוב מדבר תלמוד לומר ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנענים אף כל שגלו בה כנענים מסלק שכינה כשהוא אומר דבר לרבות לשון הרע ע"כ. פירוש כי כבר אמרנו למעלה כי שלשה חטאים שהם עבודת אלילים וכל שכן קללת השם שהוא כופר לגמרי בעיקר וגילוי עריות ושפיכת דמים מטמאים חלקי נפש האדם, ולשון הרע מטמא הלשון שהוא צורת האדם בכלל, ולכך הוא שקול נגד כל אלו שלשה חטאים. וכאשר הנפש מקולקלת ונפסדת האדם הוא בעל גוף לבד ואין השכינה שורה על הגוף, כי אם על הנשמה שנתן השם יתעלה באדם שהיא מן העליונים, על כן אלו ארבעה דברים מיוחדים בסלוק שכינה. ולכך מה שתמצא ביום הכפורים קטורת מיוחדת שנאמר ומלא חפניו קטורת סמים דקה, מפני שאמרו ז"ל בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פח:) תנא דבי רבי ישמעאל על מה הקטורת מכפר על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה שבחשאי ע"כ. ויש בזה גם כן סוד איך הקטורת מכפר על לשון הרע, שאמרו בפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) רבי אבא בר חנינא אמר ספר לשון הרע אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, ומאחר שכבר נכרת ואין כאן תקנה, הקטורת שהוא הקישור בו יתעלה שלכך נקרא קטורת מלשון קישור וכאשר ידוע מסוד הקטורת, ולכך הקטורת בפרט מכפר על לשון הרע שנכרת מן השם יתעלה. ומפני שישראל דומים ביום הכפורים למלאכי השרת והשכינה ביניהם, שלכך נקרא יום הכפורים לקדוש ה' מכובד (שבת דף קיג:), כי ישראל ביום זה קדושי' ונקיים כמלאכי השרת אשר שכינה ביניהם, צריכי' כפרה מן אבק לשון הרע ביותר אשר הוא מסלק השכינה:

ובפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסה.) אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע לשון הרע סלקא דעתך אלא באבק לשון הרע. ולכך יש שני קטורת ביום הכפורים, האחד על לשון הרע ממש והשני על אבק לשון הרע. ולפיכך אמרו במסכת יומא (דף מה.) ומלא חפניו קטרת סמים דקה דקה מן הדקה שבערב יום הכפורים מחזיר הקטורת למכתשת עד שהיא דקה מן הדקה. וזה, מפני כי הקטורת הנוסף ביום הכפורים הוא בשביל אבק לשון הרע, ולכך צריך אבק גמור שהוא על אבק לשון הרע. ומפני שאמרו והכל באבק לשון הרע ורצה לומר שאי אפשר לאדם במה שהוא אדם להיות נשמר מזה, ולכך בשאר ימות השנה אין ראוי שיהיה כפרה מיוחדת על זה. אבל ביום הכפורים שאדם הוא במדרגת המלאך יש לסלק את חטאו עד שיהיה כמו מלאך, ולכך ביום זה ראוי שיהיה קטורת זה לפני ולפנים שאין מקום ראוי לבא רק ביום הכפורים בלבד ושם מכפר על החטא הזה עד שהוא טהור לגמרי כמו מלאך. וכן כל המצות שצוה השם יתעלה ביום הגדול והקדוש הכל לסלק הגופניות שבאדם עד שהוא כמו מלאך לגמרי. ולפיכך צוה לענות נפשו, הכל כדי לסלק ולמעט את הגוף עד שיהיה האדם קדוש כמו מלאך. ומפני כי הנשמה היא עומדת בגוף, ועם שהנשמה היא קדושה וטהורה היא עומדת בגוף, ולכך ראוי לגוף עדון שיהיה ראוי לנשמה לעמוד בו ואז הנשמה מיושבת אצל הגוף כראוי:

וביום הכפורים צוה השם יתעלה למעט הגוף ולענות הנפש בחמשה ענויים, ואז אין הנפש מיושבת בגוף, והיא נבדלת לבדה לעצמה מסולקת מן הגופניות והוא כמו מלאך. ומפני כי יש לנפש חמשה שמות נפש רוח ונשמה יחידה חיה, נמצא שיש חמשה דברים בנפש, ולכך יש לה חמשה שמות לנפש, וכנגד זה חמשה ענויים למעט ולסלק הגופניות. כי הנשמה נקראת חיה מפני שהיא חיה וכנגד זה עינוי אכילה ושתיה והוא מיעוט החיות הגופני, ובזה אין הנפש מיושבת בגוף כאשר ימעט חיותו הגופני. ואיסור תשמיש המטה נגד שם יחידה, שהנשמה היא יחידה ועומדת בגוף ראוי שיהיה אחדות לגוף כמו הנפש שהיא יחידה, ואין אחדות אלא על ידי תשמיש שנאמר (בראשית, ב) והיו לבשר אחד. ואחדות זה כאשר הוא מזדווג ומתחבר אל אשתו אז יש כאן אחדות לגוף, וכאשר יש כאן חבור ואחדות עם אשתו אז הנפש שהיא יחידה מיושבת אצל הגוף, לכך כאשר ממעט תשמיש המטה הוא ממעט אחדות הגופני ואז אין הנפש מתיישבת בגוף. ואיסור רחיצה כנגד שם נשמה, על שם נר ה' נשמת אדם (משלי, כ), שהנשמה היא מאירה כי היא הזיו והניצוץ אשר שופע מן השם יתעלה, וכאשר יש לגוף רחיצה שהיא מעדן הגוף עד שיש לו זיו אז הנשמה מתיישבת אצל הגוף. וכאשר ממעט את הגוף מן הרחיצה שהיא עדון הבשר אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שנקרא נשמה על שם נר ה' נשמת אדם. ואיסור סיכה נגד שם נפש שהיא נקראת נפש במה שהיא עומדת בעצמה, כי כן יבא לשון נפש על עצם הדבר. ומפני שהנשמה היא עצם עומדת בעצמה שאינה מקבלת שום דבר פחיתות וטומאה רק היא טהורה כמו שאמרו חכמים ז"ל (ברכות דף ס:) נשמה שנתת בי טהורה, נגד זה הוא איסור סיכה שהסיכה הוא מסלק הגוף מן הזומהא ומן הפחיתות עד שהוא טהור ואז הנפש מיושבת אצל הגוף, ואם מענה האדם מן הסיכה אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שהיא נקראת נפש. ואיסור נעילת הסנדל הוא נגד מה שיש לנפש שם רוח, כי נקראת רוח ע"ש שהנשמה עצם דק רוחני בלתי גשמי, ולכך נקראת בשם רוח נושא ומגביה את האדם עד שהוא נושא את רגליו מן הארץ. וכן תמצא כי ענין הרוח שהוא נושא את אחר כמו שכתוב (יחזקאל, ג), ותשאני רוח, (מלכים א', יח) ורוח ה' ישאך, כי הרוח במה שהוא רוח מנושא מן הארץ, ולכך הוא נושא. וכאשר יש לגופו נעילת סנדל אז הוא מנושא מן הארץ ואז מתיישבת הנפש אצל הגוף במה שנקרא רוח על שהוא נבדל ומנושא מן הארץ, אבל כאשר אין לו נעילת סנדל ורגליו נוגפות בארץ ואינן מנושאות מן הארץ, אז אין הנפש מתיישבת בגוף מצד שם רוח על שם שהיא עצם רוחני מנושא מן הארץ. וזה אמרם ז"ל (שבת דף קנב.) דעל סוס מלך דמנעלים ברגליו בר חורין דלא הא ולא הא דחפיר וקביר טב מיניה. ורוצה לומר כי מי שהוא מנושא מן הארץ עד שרוכב על סוס זהו מלך לפי שהוא מנושא לגמרי. ומי שיש לו מנעלים ברגליו שהוא מנושא שאינו הולך לגמרי על הארץ הוא בר חורין, רצה לומר כי לכל הפחות נחשב בר חורין שיש לו התנשאות במה שאין אחר משעבד בו. אבל לא הא ולא הא דחפיר וקביר טב מיניה. כי בודאי אשר חפיר וקביר הוא בארץ לגמרי אבל הוא שם בגופו, אבל זה בעוד רוחו בו אשר הרוח מנושא והוא הולך ברגליו על הארץ מתחבר לארץ עד שרגליו נוגפות בארץ דחפיר וקביר טב מיניה. אלו הם חמשה ענויים הכתובים בתורה וכלם הם למעט את הגופניות מן הנשמה עד שהיא קדושה לגמרי מן הגוף כאשר ראוי אל הנשמה. וכן תמצא עוד כל מעשה יום הכפורים הכל כדי לסלק ולמעט את הגוף, ולכך ביום הזה דוקא הותר לו לבא לפני ולפנים. וזה, כי מקום קודש הקדשים הוא מקודש לגמרי מן הגשמי, ולכך הוא קודש קדשים ולא היה שם רק הארון אשר שם מונחים הלוחות והתורה השכלית אשר אין לתורה שהיא שכלית שום ענין אל הגשמי, ואדרבה כאשר הגוף נחלש וכחו כלה ומתמעט אז השכל מתגבר, וזה ראיה כי אין לתורה השכלית חלק בגשמי כלל:

ואמר בזאת יבא אהרן, ובמדרש (ויק"ר פ' כ"א) בזכות התורה וזאת התורה ובזכות המילה זאת בריתי. ור"ל מפני שיש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע שהיא גשמית אבל מדרגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעה ימים הם ימי הטבע שהיא גשמית שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית, וביום השמיני שהוא על מספר שבעה צוה המילה מה שחסר בטבע הגשמית שהיא הערלה. ולכך ראוי לכהן להיות נכנס לפני ולפנים שמקום זה מקודש ונבדל מן הגשמי שנקרא קודש קדשים בזכות המילה ובזכות התורה שהיא על טבע הגשמית. ולכך כל ההזאות שהיו ביום הכפורים לפני ולפנים היו שמונה אחת למעלה ושבע למטה. וזה כי האחת למעלה היא כנגד המדרגה שהיא על הטבע שהיא למעלה ושבע למטה שהם כנגד הטבע. וזה, כי כאשר נכנס לפני ולפנים ודבר זה ביום הכפורים אשר היה לו עינוי נפש הוא הסרת הגוף הגשמי ונכנס במחיצה שהוא על הגשמי, הוצרך הזאות אחת למעלה ושבע למטה, ושאר הזאות הם שבע בלבד. וכן כל שאר מצות המיוחדות ביום הזה הכל בשביל זה. כי כאשר יום זה מיוחד להסרת הגופנית ודבר זה מיוחד לישראל, כי אין נפש ישראל נפש בהמית מוטבע בגוף, ולכך אמרה תורה שיקח מאת בני ישראל שני שעירים. מפני כי השעיר דמו כדם האדם, ולכך שחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו הכתונת בדם והדם הוא הנפש, ומפני כי יש לישראל נפש אדם לא נפש בהמה לכך יהיה כפרתם שעיר עזים שדמו כדם האדם, וזהו מעלת ישראל מצד עצם ישראל שהוא הנפש. אבל קרבן אהרן פר כי קרבן זה הוא קרבן אהרן כדכתיב (ויקרא, טז) פר החטאת אשר לו, כי הוא נקרא כהן הגדול ראוי שיהיה קרבנו גדול ולכך קרבנו פר ואיל. שני שעירים אשר האחד לה' והאחד לעזאזל, גם ענין הגורלות, מפני כי השעיר הזה אשר הובא דמו לפני ולפנים מורה על מעלת נפש ישראל אשר יש לנפש שלהם הסרה מן הגופניות, ולכך הובא הדם לכפר לפני ולפנים אשר הוא קדוש ומקודש מכל גוף, ואם כן החטא בישראל אחר שנפשם קדושה וטהורה מצד עצמם אינו מצד עצם הנפש, שהרי נפשם מצד עצמם קדושה וטהורה, שאם לא כן לא יהיה ראוי להביא הדם במקום קודש הקדשים. אבל החטא הזה אינו מצד נפש ישראל רק הוא בשביל גרוי השטן אשר הוא מתגרה בישראל ומצד הזה בא החטא. ולכך אמרה תורה כי מצד שישראל יש להם נפש טהורה ויש להם קרבן להקריב לפני ולפנים, אם כן החטאים שישראל עושים הוא מיצר הרע שהוא השטן לא מצד עצמם, עד שיש לשטן הוא היצר הרע חלק בישראל הם החטאים שהם מצד היצר הרע, ולכך אמרה תורה שיתן עונות ישראל על השעיר השני וישלח השעיר במדבר עד שיקח חלקו מן ישראל אשר יש לו אצלם. וחס ושלום לא שיהיה כאן הקרבה אליו כלל שהיא העבודה, רק נקרא ושלח את השעיר הוא ששלח אותו החוצה, כי החטאים בישראל אינם מצד עצמם רק מצד החוץ באו דהיינו מצד יצר הרע, ודבר שבא מצד החוץ אפשר שישלח אותם גם כן מעליו. ולכך צריך שיתן עליו גורלות כי הגורל מתחייב זה מזה, וכאן מפני שהם מקריבים קרבן לפני ולפנים מורה על מעלת נפשם מצד עצמם, מזה בעצמו מתחייב שישלחו שעיר לעזאזל, כי יש ליצר הרע הוא השטן חלק בישראל וישלחו אותו מעליו. ואם לא היו הגורלות רק היה מקריב השעיר בפנים בעצמו והיה משלח השעיר בעצמו מפני דבר זה אי אפשר, כי באולי חטא ישראל הוא מצד נפשם ומצד עצמם ולא שייך לשלח החוצה, אבל דבר זה שישלח השעיר הוא מצד השעיר שנכנס דמו לפני ולפנים בזה נראה טהרת וקדושת ישראל מצד עצמם מפני הקרבן שהוא לפני ולפנים:

ודבר זה מה שישראל הם קדושים וטהורים מצד עצמם מפני שיש להם נפש טהורה וקדושה וחטאים של ישראל הם חטאים מבחוץ דהיינו מצד יצר הרע. אמרו במדרש (ב"ר פ' ס"ה) ואנכי איש חלק רבי לוי אמר לקווץ (פירוש מי שיש לו קווצות והוא בעל שער) וקרח שהיו על שפת הגורן עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע כל השנה כולה הוא מתלכלך ואין לו במה יתכפר אבל יעקב אבינו אינו כך בא יום הכפורים ומתכפר כדאמר כי ביום הזה יכפר עליהם עד כאן. ומה ענין זה שהיה יעקב איש חלק ולא היה בו שער יאמר בשביל כך שיום הכפורים מכפר, ובשביל שעשו הוא בעל שער לא יהיה לו כפרה. אבל במדרש זה בא לבאר לך הדברים אשר אמרנו, כי יעקב נקי וטהור נפשו מן החטא, כי נפשו טהורה וקדושה מצד עצמה רק מה שיש חטא בהם הוא מן החוץ מצד יצה"ר, ולכך באמת היה יעקב איש חלק ועשו בעל שער. כי החלק אין בו תוספת על עצם נפשו כלל, אבל הוא עומד בעצמו בלי תוספת ובלי חסרון. ודבר זה היה ראוי אל יעקב במה שהיה איש תם ופירוש תם הוא שלם, ולכך היה יעקב איש חלק שהחלק אין בו תוספת ואין בו חסרון כלל, אבל עשו היה בעל שער מפני שהשער יש בו תוספת, וחסרון השערות שהם גדלים תמיד למה שהם גדלים ולא שייך בהם השלמה כמו שהוא שייך אל הגוף החלק שהוא שלם בלי תוספת וחסרון. ואין ספק שהחטא הוא תוספת על האדם ושנוי באדם שיצא האדם ממה שראוי להיות, ולכך בני יעקב יש להם נפש שלימה מבלי תוספת ומבלי חסרון בעצמם, אם מתחבר בנפש חטא וזוהמא, במה שעצם נפשם יש להם השלימות במהרה יוסר, ולכך מדמה חטא זה לאיש חלק שאם עלה עליו המוץ מבחוץ מאחר שהוא בעצמו חלק ושלם אינו מקבל דבר עליו ובקל הוא מעבירו. וכך בעצמו שבקלות יוסר החטא מן אשר הוא שלם בנפשו, כי אין החטא שהוא תוספת עליו מתחבר עמו ולכך יום הכפורים מעביר את החטא. והיה עשו איש שעיר כי השער אין בו שלימות בעצמו, ולכך החטא שהוא תוספת עליהם מבחוץ מתחבר עמו לגמרי ולא יובדל מאתו, ולכך מדמה אותו לקווץ שהוא בעל שער שעלה בו המוץ בשערו שלא יוכל להבדל ממנו שיש חבור למוץ בשערותיו לגמרי:

ולפיכך היה קרבן ישראל שני שעירים גם כן, כי השעיר הזה יש בו שתי בחינות. הבחינה האחת מצד דמו, הבחינה השנית מצד גופו. כי מצד דמו השעיר הזה דמו דומה לדם האדם כמו שאמרנו לך למעלה, אבל מצד גופו הוא נקרא שעיר על שם השעירות שבו. ומפני שקרבן האחד היה מקריב דמו בפנים, ואין ראוי להקריב דמו בפנים רק בשביל שהדם בנפש יכפר בשביל שהדם הוא הנפש, וישראל יש להם נפש קדושה וטהורה והיא נקראת נפש אדם, ר"ל נפש שראויה לאדם לא נפש בהמית. לכך הדם אשר יכפר עליהם הוא דם השעיר בפרט אשר דמו שהוא הנפש כמו דם האדם, ומפני כך דם הזה ראוי לכפר לפנים ולעשות ישראל קדושים וטהורים לגמרי כמו מלאכי השרת ולכך היה קרבן זה שעיר והשעיר השני לא נשחט רק בגופו היה משלח אותו לעזאזל, כי הוא בא על חטא ישראל אשר החטאים מתדמים בשער שהם תוספת על האדם כמו שהשערות אינם מגופו של אדם רק תוספת כמו שאמרנו, ולכך השעיר השני שהיה נותן עליו עונות ישראל ושלח אותו לעזאזל הוא גם כן שעיר מצד הבחינה השנית. אמנם עתה בגלותנו שאין לנו שעירים ואין לנו כהן, כפרתנו בו יתעלה:

ובפרק בתרא דיומא (דף פה:) תנן עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבינו לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר שבינו לבין חבירו אין יום הכפורים מכפר אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ומכל גלוליכם אטהר אתכם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל עד כאן. ויש לשאול למה אין יום הכפורים מכפר על עבירות שבינו לחבירו. ואי משום שהיה לו לפייסו, העבירות שבין אדם למקום נמי יעשה תשובה ויפייס המקום. ועוד לפעמים שהולך אותו שחטא נגדו למדינת הים ולא ידע אנה הוא או שהוא חולה ואינו יכול ללכת אחריו. אבל רבי עקיבא פירש דבר זה מה שאין יום הכפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום. ולכך אמר אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים, כלומר שמה שישראל מיטהרים ביום הכפורים הוא בשביל שיש לישראל דביקות בו יתעלה כדכתיב (דברים, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם, ועל זה אמר אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים כי אין מעלה יותר מזה. והוסיף לומר ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שבשביל שישראל הם דבקים לגמרי בו יתעלה דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות החטא מישראל, כי מאחר שהוא יתעלה לא שייך אצלו חטא מסלק החטא מן הדבקים בו. ולכך ביום הכפורים מפני ענויי נפש והסתלקות הגופניות מישראל ואז יש לישראל דבקות בו יתעלה ודבר זה הוא מסלק החטא מישראל. ולכך קאמר מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, כי המקוה מטהר הטמא כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי שום חציצה בעולם, כי המקוה לא שייך בו טומאה לכך כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי חציצה מסולק מן הטומאה. וכך הקב"ה מטהר ישראל כי הם דבקים בו יתעלה לגמרי מבלי שום חציצה והפרד כלל, והוא יתעלה מסולק מן החטא ולכך ישראל טהורים על ידי הקב"ה בעצמו. ולכך דוקא עבירות שבינו למקום שנתרחק מן השם יתעלה, השם יתעלה מכפר על ידי שישראל דבקים בו. אבל החטא מצד חברו לא מצד השם יתעלה אין יום הכפורים מכפר, ועל זה אמר אשריכם ישראל על הדביקות הגמור הזה מבלי חציצה כלל עד שנעשים טהורים מאתו. ואשרינו ואשרי חלקנו בטהרתנו במקום טהור וקדוש הזה, אשר לא יטוהרו בו מלאכים עליונים כאשר ידוע לחכמי בינה:

ובמדרש (ילקו"ש ב', תק"ו) ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה נוטל הקב"ה עונותיהם של ישראל ונותנן על עשו הרשע שנאמר ונשא השעיר עליו ואין שעיר אלא עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם אמר עשו מה כח יש לי שאתה נותן לי עונות יעקב אחי באותה שעה נוטל הקב"ה את כל עונותם ונותנם על בגדיו ונעשים אדומים שנאמר מדוע אדום ללבושך יושב ומכבסן עד שנעשים לבנים שנאמר לבושיה כתלג חיור. ויש לדקדק למה נותן את כל עונותם על עשו ולמה נותנן על לבושו. אבל יראה כי הם הם הדברים אשר אמרנו למעלה, כי חטא ישראל הוא מצד יצה"ר אשר מתגרה בישראל ועשו וזרעו הן הן יצה"ר של ישראל, ובבטול האומה הזאת מן העולם אז יתבטל יצה"ר מישראל. ורמז זה הכתוב הן עשו אחי איש שעי"ר במספרו היצר הרע, ואין ספק כי יעקב ועשו הם נגד יצר טוב ויצה"ר כאשר ידוע למבינים, ולכך אמר שנתן חטא יעקב על עשו. שכבר אמרנו כי יעקב הוא טהור וקדוש מצד עצמו רק שהחטאים הם באים מבחוץ על יעקב מצד היצה"ר, ולכך נותן החטאים על עשו אחיו. ואומר עשו מה כח יש לי כו', ר"ל כי אין דבר גירוי בישראל הזה מכח עשו רק כי כך גזר הקב"ה. ואמר שנותנן על לבושיו, כי המדות שהוא יתעלה מתלבש בהן נקרא מלבוש שלו, ולכך נותן חטא ישראל על מלבושיו, ואומר שיושב הקב"ה ומכבס לבושו, כי הוא יתעלה מקוה טהור ומטהר ומסלק החטא עמו שאמרנו: