נתיבות עולם/נתיב העבודה/יד
בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לה.) תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מן עולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן עולם הזה בלא ברכה מעל מאי תקנתיה ילך אצל ת"ח כו' אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן עולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. עיקר טעם זה שדומה כאלו נהנה מקדשי שמים שהרי כתיב לה' הארץ ומלואה והרי הכל הוא אל הש"י, אבל יש עיון בדבר איך הברכה מוציא הפרי לחולין. והנה יש לך לדעת כי כל קדושה היא יוצאת לחולין על ידי פדיון, וזה כי כאשר נותן דמיו תחתיו הנה על דמיו חל הקדושה, כי אין הקדושה אל הפרי מצד עצם הפרי שהפרי מצד עצמו הוא חולין רק מצד שחל שם קדושה עליו, ויוצא לחולין על ידי פדיון. ואף כי התרומה ובכורים אינם יוצאים לחולין, דבר זה ענין אחר כי תרומה ובכורים יש בהם דבר מיוחד כי קדושתם הוא מצד שהם פרי הארץ ולפיכך לא שייך בזה פדיון כלל, אבל מעשר שני ונטע רבעי אע"ג שהם פרי הארץ אין חל עליהם רק שם קדושה בלבד. ומפני כך כתיב אצל מעשר שני (ויקרא, כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ קודש לה', וכן אצל נטע רבעי כתיב (שם י"ט) פרי קודש הלולים הרי כתיב אצלם סתם קודש לה' ולכך יש פדיון לזה שתחול קדושתם על דבר אחר. ומפני שכל העולם אל הש"י שהוא ברא את הכל וכל דבר שהוא להקב"ה הוא קודש כמו כל קדשים, ואין עליך לומר כי אף שבראם הרי אל הש"י אין משמשים כלום לא כמו שאר קדשים שהם משמשים לעבודתו ית' ולכך הם קודש אבל אין שייך זה בכל הנבראים, דזה אינו כי הכל נברא לשמש את השם יתב' כי הכל ברא לכבודו יתב' כי מן הנבראים כלם ומבריאתם נראה כבוד מעשיו ולכך הכל קודש אל הש"י כמו שאר קדשי שמים שהם משמים אל הש"י כמו שאמרנו, אבל כאשר ברא הכל לכבודו והוא מכיר את הש"י מפועל ידיו שהרי נותן הודאה על הפרי שנבראו, הנה דבר זה הוא כבוד הש"י ג"כ דהיינו הברכה על הפרי שבראו ולכך יוצא הפרי לחולין כאשר האדם נותן ברכה אל השם ית' אשר ברא אותו כי זה תמורת זה. ואל תאמר כי הפודה צריך להוסיף עליו חומש, בודאי הוא מוסיף חומש, כי הכבוד שהוא אליו מן האדם הוא יותר ממה שהגיע אליו כאשר הכל נברא לכבודו עד חומש הוא, כי הנבראים התחתונים הם חמשה, פשוטים מורכבים דוממים צומחים בעלי חיים והאדם במדריגה החמישית, ולכך חשיבות האדם על הכל הוא כמו חמישית, והשבח והכבוד שהוא מן האדם על כל פנים הוא חמישית יותר מן השבח שהוא מן שאר הנבראים, שהאדם הוא משכיל וזהו מדריגה חמישית יותר מן ב"ח ומכ"ש מן שאר נבראים שהם קודמים לב"ח, ולכך על כל פנים הוא מוסיף חומש ויוצא הפרי לחולין. ויש לך להבין עוד בחכמה, כי מי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל, וזה כי כל העולם הוא אל הש"י וכדכתיב לה' הארץ ומלואה, ומאחר שהוא אל הש"י שייך אל הכל שם קדושה והוא קודש, שכל דבר שהוא אל הש"י הוא קודש כמו שאמרנו, ולכך העולם שהוא שלו הוא קודש ג"כ, אך כאשר הוא נותן ברכה על הפרי שאוכל, מצד הברכה שהוא יתב' ברוך לכך הוא משפיע ברכתו לאחר ויוצא לאחר, כי זה ענין ברוך שהוא משפיע לאחר, ובזה יוצא הפרי לחולין מן הש"י במה שהוא משפיע לאחר, ולכך הנהנה מן עוה"ז בלא ברכה כאלו מעל, ובברכה הוא יצא לחולין אל האדם, מצד שהוא יתב' ברוך ולכך משפיע ונותן לאחר הוא האדם וזה מבואר:
עוד שם אמר רב פפא בר חנינא כל הנהנה מן עולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר לאיש משחית אין אביו אלא הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך ואין אמו אלא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך מאי חבר לאיש משחית אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. ור"ל כי הוא גוזל את הקב"ה שברא את הכל, וכאשר ברא הנבראים כלם סדר את הנבראים תחת כנסת ישראל עד שהכל הוא תחת כנסת ישראל, ולפיכך הנהנה מן עוה"ז בלא ברכה גוזל להקב"ה שהרי הכל שלו וגוזל לכנסת ישראל שהכל נתן הש"י תחת כ"י. ואל תקשה הרי האוכל הוא ג"כ מן ישראל, דבר זה אינו, כי לכך אמר כנסת ישראל ר"ל כל ישראל מצד שהם כלל לא האדם הזה שהוא אדם פרטי בלבד. ולא ברא השם ית' את הכל רק בשביל כנסת ישראל שהם הכלל. ואמר שהוא חבר לאיש משחית הוא ירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, כלו' שהוציא את ישראל מן השם יתב' עד שהם עובדין לע"ז, וכן זה שנהנה מן העולם בלא ברכה מוציא את הנבראים מן הקב"ה כי לה' הארץ ומלואה, ולכך הוא חבר לאיש משחית הוא ירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. ויש לך להבין עוד מה שאמר כאן שנעשה חבר לאיש משחית, כי הגוזל את חבירו לא גזל רק ממונו, דהיינו מה שהיה קודם ממון ראובן ועתה הוא ממון שמעון, אבל לא נקרא שהשחית עצם אותו הדבר שגזל, ואפילו אכלו הרי לא היה לחבירו בו רק שהוא ממונו ולא זולת זה, ולזה יש תשלומין שכל ממון יש לו תשלומין וכאשר אכלו אז ממון נתחייב לו ולא יותר, וזה שנהנה מן העולם בלא ברכה השחית העולם בעצמו, כי הכל הוא אל השם יתב' מצד עצמו לא מצד שהוא ממון של הקב"ה וקנינו בלבד, ודבר זה נקרא משחית כאשר משחית הדבר בעצמו, כי לא יתכן בזה תשלומין כי התשלומין הוא שייך אל הממון לא אל דבר שהוא בעצמו של השם יתב' רק השחתה הוא. וזה שאמר שהוא חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל, שהדבר שהוא עושה לרבים נקרא השחתה, כי חטא היחיד אין נחשב השחתה שאפשר בתשובה, אבל המחטיא את הרבים אין תשובה ואין תיקון לו ודבר זה השחתה נקרא בודאי דבר שאין לו חזרה ותשובה. ואם תבין הדברים שבארנו (אבות פ"ה) אצל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואז תבין לגמרי מה שמדמה אותו לירבעם שהחטיא את הרבים, שמי שהוא נהנה מן העולם בלא ברכה הרי הוא משחית את הדבר בעצמו, כי הכל הוא אל הקב"ה מצד עצמו, ולפיכך נקרא השחתה ומפני זה הוא חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל בעצמם מצד שהם ישראל וכמו שבארנו שם, ופשט הכתוב גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר לאיש משחית, כך פירושו ג"כ, מי שגוזל אביו ואמו ואומר אין פשע לפי שאומר כי לסוף יורש אותו וא"כ אין פשע כאשר יגזול את אביו, ועל זה אמר כי הפך הוא מה שחשב, כי יותר חטא הוא זה כי חבר הוא לאיש משחית כי אביו ואמו נחשבים אליו כמו כבוד שמים, ולכך דבר זה שגוזלו נחשב השחתה אשר משחית הדבר בעצמו כאשר גוזל אביו ואמו, כמה שהוא אצל השם ית' כאשר גוזלו שהוא ג"כ נחשב משחית הדבר, ולא שנחשב כאלו נוטל ממונו בלבד רק שהשחית ואבד את הדבר שלוקח ממנו, כי לממון יש השבה אבל כאשר גוזל אביו ואמו אין השבה לדבר זה והדבר הזה עמוק, ולכך הנהנה מן העולם בלא ברכה עליו נאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע:
ובפרק התכלת (מנחות דף מג:) היה ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנא' ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו רבי חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומא טבא ממלא באיספרקי ומגדני ע"כ. פשט הכתוב שהאדם מחויב להכיר את השם יתב' שהוא עלתו כדכתיב ועתה מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את השם ית', וידע האדם כי הש"י בשמים והאדם על הארץ, ולפיכך יש לאדם לברך השם יתב' מאה ברכות ובזה יכיר עלתו שהוא יתב' בשמים. ויש לדעת כי רשות האדם נחשב עד עשרה, שכך אמרו (סוכה דף ה.) מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מן עשרה לקיים מה שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ומאחר כי מספר עשרה שייך לארץ, ובודאי השמים הם נבדלים מן הארץ לגמרי ולכך מספר המתיחס אל השמים הוא מאה, מאחר כי מספר עשרה שייך לארץ, ומספר עשרים אינו נבדל מן עשרה כי שניהם לשון עשר והוא לשון אחד ושלשים מן שלשה וכן כלם עד מאה שהוא מספר בפני עצמו והוא נבדל לגמרי מן עשרה, ולכך מספר מאה שייך אל השמים, ודבר זה מוכח בכמה מקומות. והכתוב אומר מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' כלו' שיכיר עלתו ויהיה ירא מפניו, ודבר זה שנותן לו מאה ברכות, אשר בברכות נראה שבחו וכחו ובזה מכיר עלתו שהוא נבדל ממנו והוא בשמים והאדם על הארץ ובזה יש יראה, ולכך חייב לברך השם ית' מאה ברכות, כדכתיב ועתה ישראל מה ה' אלקיך וגו' שיתן שבח כראוי אל עלתו שהוא בשמים והאדם על הארץ ובזה יש יראה מפניו, והבן זה: