ביאור:שמות יב לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב לט.


מדוע בני ישראל לא הכינו צדה לדרך?[עריכה]

(שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת; כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ; וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

- כשבני-ישראל חנו בסוכות, הם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים ועשו ממנו עוגות-מצות;   ה' הביא אותם אל סוכות במהירות כה רבה עד שהבצק שלהם לא הספיק להחמיץ - למרות שהם גורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה ולאפות אותו שם, ולא הספיקו אפילו לעשות להם צדה לדרך.

הקבלות[עריכה]

וגם צידה לא עשו להם - מדוע?[עריכה]

המצוה לעשות את קרבן הפסח נאמרה למשה ולאהרן כבר לפני שבועיים, בראשון לחודש, (שמות יב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"( פירוט ).   משה ואהרן נצטוו לומר לבני-ישראל להתכונן לפסח כבר מהעשירי לחודש, (שמות יב ג): "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לַבָּיִת אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".

יותר מזה, משה ואהרן נצטוו, (שמות יא ב): "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב", ואכן, (שמות יב לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת"; אם כך, מדוע לא הכינו גם לחם וצידה לדרך?!

נראה שה' לא גילה לישראל מתי בדיוק הם עתידים לצאת ממצרים - הוא שמר זאת בסוד (ע"פ גליה) . בני-ישראל ידעו שבלילה תהיה מכת בכורות (פסוק יב) , אולם חשבו שיהיה להם זמן לשבת ולאכול את קרבן הפסח "עד בוקר" (פסוק י) , ושהיציאה ממצרים תהיה רק בצהריים - "בעצם היום הזה" (פסוק יז) , כך שיהיה להם זמן להכין צדה לדרך.     משה חיזק את גורם ההפתעה בכך שאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (פסוק כב) .   אולם בחצות הלילה המצרים באו וגירשו אותם במהירות, הם לא הספיקו להכין צדה ונאלצו לקחת את הבצק איתם.   אמנם דבר ה' התקיים גם כפשוטו, כי בחצות הלילה זרח אור מאת ה' והפך את הלילה ליום (ראו יום ולילה ביציאת מצרים ), אולם עבור בני-ישראל זו היתה הפתעה.    למה בהפתעה? משתי סיבות:

1. להזכיר לבני ישראל את עוניים - שיצאו ממצרים לא כגיבורים מנצחים אלא כעבדים מגורשים. וכן נרמז גם ב (שמות יב ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"( פירוט ).

2. להמחיש לבני-ישראל את כוחו של ה' - שיכול ברגע אחד להפוך חושך לאור ושיעבוד לגאולה. וכן יהיה גם בגאולה העתידה, (זכריה יד ז): "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר".

ולמרות ההפתעה, בני-ישראל הסכימו ללכת אחרי ה' כמו שהם - בלי צדה. הנכונות הזאת נזכרה לשבחם עוד מאות שנים מאוחר יותר. "מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו 'היאך נצא למדבר בלא צדה?' אלא האמינו והלכו. הוא שמפורש בקבלה", (ירמיהו ב ב): "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַים לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ; לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"( פירוט( רש"י ) .

כי לא חמץ - האם בני-ישראל התכוונו לאכול חמץ?[עריכה]

כבר בראש החודש נאמר,  (שמות יב טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם; כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".  אולם מהפסוק שלנו נראה, שבני-ישראל התכוונו להכין לחם חמץ, ורק הגירוש החפוז מנע זאת מהם. האמנם בני ישראל התכוונו לעבור על מצוות ה'?

אותה שאלה יש לשאול על (שמות יב לד): "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם"( פירוט ). ושם פירשנו בשתי דרכים:

1. איסור אכילת חמץ (בפסוק טו) לא נאמר לבני-ישראל באותה שנה - הם הרי לא יכלו עדיין להבין את משמעותו. האיסור נאמר רק על השנים הבאות. ביציאת מצרים בני-ישראל אכן התכוונו להכין חמץ ולא הספיקו -  ומהשנה הבאה והלאה כבר הבינו מדוע יש לבער חמץ.

2. בני ישראל לא התכוונו להכין חמץ - להיפך - הם התכוונו להכין מצות. כיוון שגורשו ממצרים ולא הספיקו לאפות את הבצק, היה צפוי שהבצק יחמיץ. אולם ה' עשה להם נס - הוא הביא אותם לסוכות כל-כך מהר, שהבצק לא הספיק להחמיץ.   ופירוש הפסוק: "כי לא (חמץ כי (גורשו ממצרים))" = "כי לא (חמץ), למרות ש(גורשו ממצרים)"; ראו לא כי = למרות .   " "כי לא חמץ - כי לא התחמץ, מפני קצר הזמן שהיה משעת נסעם מרעמסס שהיא בארץ מצרים עד שהגיעו לסכות, שהיא חוץ לגבולם, כאמרם זכרונם לברכה "שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם" (הגדה של פסח) . כי אמנם בהיותם בסכות חוץ לגבול מצרים נגלו עליהם עמודי הענן והאש, "וה' הלך לפניהם"" " (ספורנו) .

הנס הזה נרמז גם ב (שמות יג ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה - וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"( פירוט ).     ולזכר הנס הגדול הזה אנו מבערים את החמץ מכל גבולינו למשך 7 ימים בשנה - סמל מוחשי למהירות הגדולה שבה יצאו בני ישראל ממצרים (ע"פ אברבנאל) .  

פירושים נוספים:

  • " "וטעם ויאפו את הבצק - שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו "שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה".    ואמר כי גורשו ממצרים, לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה, כדברי רבותינו (מכילתא כאן) :" " ( רמב"ן ) .
  • " "כי לא חמץ. למאן דאמר 'פסח מצרים לא נהגו אלא יום אחד' ניחא כפשטיה, כי לפי שגורשו ממצרים לא נתחמצו.  אלא למאן דאמר 'פסח מצרים נמי נצטרכו לאכול מצה כל שבעה' אם-כן מאי כי גורשו?    ויש לומר דהכי קאמר: ויאפו את הבצק מפני חיוב מצה, ולפי שגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה לבקש צדה לדרך. אכן קשה קצת הווי"ן. וכן וגם אמנה מצינו וי"ו יתירה, נרדם ורכב וסוס, וכן בהרבה מקומות:" " (דעת זקנים מבעלי התוספות) .
  • "מצות כי לא חמץ. פירוש: הטעם שאפוהו מצות, כי לא הותר להם לאכול חמץ, לזה מהרו לאפותו מצה.    והגם ששהה מעת לישה עד עת אפיה זמן מה, אולי כי היו מתעמלים בו.   ולזה אמר הכתוב משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, וכי לא היה להם מקום לשאת אותם שהוצרכו לתתם על שכמם? אלא כדי שיתעמלו בהם, וכל זמן שמתעמלים בעיסה אינה מחמצת, נוסף על שלא נתנו בו שאור לחמץ.    ונתן הכתוב טעם כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וגו':" (אור החיים) .
  • " "וכן מצאתי אח"כ לבעל הטורים שכתב למטה (פסוק לט) : 'אי נמי כפשטיה כי גורשו ממצרים הוא טעם למה אפוהו מצות, ואילו נשארו היו מחמיצין אותו, שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון'" "עכ"ל.     וכן הר"ן בפרק ערבי פסחים לדף קט"ז ע"ב ד"ה מצה כתב וז"ל: 'מצה זו על שום שנגאלו, שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה, שאילו יכלו היו מהמיצים אותו, דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אהד כפסח שני, ולמחר היו מותרים בחמץ ובמלאכה, ולפיכך אילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין עיסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל ייראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה'" "עכ"ל.    וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על ביעור חמץ הוא מה שכתוב (פסוק לד) וישא העם את בצקו טרם יחמץ, שנראה שלא היה אלא מפני החיפזון, שלא יכלו לאפותו מפני שהיו ממתינים שיחמץ, ואם כבר נצטוו על המצה, היו אופים בצקם מיד אחר הלישה ולא היו ממתינים שיחמץ.    והנה "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם", הכוונה שלא הספיק בצקם להחמיץ ועל-כן לא אפו אותו, ולא היה להם צידה לאכול אלא בצק" " ( שד"ל על שמות יב כא-כח ) .
  • בני ישראל אפו מצות במצרים כדי לאכול עם קרבן הפסח, ואפו שוב מחוץ למצרים כדי לאכול בדרך .

ויאפו את הבצק - איך ומתי?[עריכה]

על-פי הפשט, בני-ישראל אפו את המצות כשחנו בסוכות (פסוק לז) .

והמתרגם (יונתן) דרש שהמצות נאפו בדרך, מחום השמש: "וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם, וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן, וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא חֲרִירַן פַּטִירַן, אֲרוּם לָא חָמִיעַ; אֲרוּם אִיתְרִיכוּ מִמִּצְרַיִם, וְלָא יָכִילוּ לְמִישְׁהֵי, וְסַפִּיקָא לְהוֹן לְמֵיכַל עַד חֲמֵיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא דְאִיָּיר, מְטוֹל דִּזְוָודִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן".



הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:מדוע בני ישראל לא הכינו צדה לדרך?


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-03.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-12-39