ביאור:יום ולילה ביציאת מצרים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

הלכות חג הפסח בתורה ובגמרא מעוררות תמיהות רבות.

חצי היום הנוסף

הסוגיות הראשונות של מסכת פסחים מתעכבות הרבה על הגדרת מושגים, ומייחסות להם משמעות שונה מהמקובל. בדף ב, בסוגיה "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ", עושים מאמצים רבים להוכיח שמשמעות המילה "אור" היא "לילה" ולא יום , ובדף ד: - ה:, בסוגיית "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", עושים מאמצים רבים להוכיח שמשמעות "היום הראשון" היא ערב פסח ולא פסח עצמו.

התורה קובעת שאסור לאכול חמץ או להחזיק חמץ ברשותנו במשך שבעת ימי חג הפסח, מ15 בניסן עד 21 בניסן (כולל). אולם חז"ל קבעו שהאיסור מתחיל כבר בחצות של ערב פסח, 14 בניסן. הראיות שמביאים לכך הן דחוקות למדי, ובנוסף לכך, קביעה זו היא יוצאת-דופן בכל לוח הזמנים של ההלכה:

בדרך-כלל, איסורים מתחילים מהערב (כמו איסור מלאכה בשבת או איסורי הנאה ביום הכיפורים);
יש איסורים שמתחילים מהבוקר (כמו איסור אכילה ושתיה בתעניות קטנות);
לגבי מצוות מסויימות נקבע שיש לקיימן עד עלות השחר (למשל - קריאת שמע של ערבית), וחז"ל קבעו שיש להקדים ולקיימן עד חצות הלילה (ראו מסכת ברכות, פרק ראשון).

אבל מי שמע על איסור שמתחיל מחצות היום? מה משמעות לוח הזמנים המוזר הזה?!

החוקים שנשכחו

בשמות יב מג, לאחר שבני ישראל כבר יצאו ממצרים, מסר ה' למשה ואהרן כמה חוקים: "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ".

כל החוקים האלה קשורים לאכילת קרבן הפסח, אבל הם נאמרו לאחר שבני ישראל כבר אכלו את הפסח ויצאו ממצרים, ובפרט כבר יצאו מבתיהם; במצב כזה, מה הטעם להגיד לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה? בכלל, מדוע נאמרו החוקים האלה לאחר יציאת מצרים, ולא בראש חודש ניסן, יחד עם שאר ההלכות של קרבן הפסח?!

יציאת מצרים - ביום או בלילה?

מתי יצאו בני ישראל ממצרים - ביום או בלילה?

בפרשת "החודש" נאמר שיציאת מצרים היתה ביום, (שמות יב יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם": משמעות הביטוי בעצם היום היא - בעיצומו של יום, בעוצמתו של יום, כלומר - כשיש אור: ה' לא רצה להוציא את ישראל ממצרים בלילה, כגנבים נמלטים, אלא "בעיצומו של יום", כך שכולם יראו שאין להם ממי לפחד ואין להם מה להסתיר.
גם לאחר מכן ציווה משה את בני ישראל, (שמות יב כב): "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר", ואכן, (שמות יב כח): "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ", ומכאן שהם יצאו ביום.
לעומת זאת, בתיאור היציאה עצמה נאמר, שמות יב ל-לג: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם... וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי... וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" - המצרים דחקו בהם לצאת כבר בחצות הלילה!
היה אפשר לפרש שבני ישראל לא התחשבו בלחץ של המצרים וחיכו עד הבוקר, או שהם התחילו לצאת בלילה והיציאה נמשכה עד הבוקר, אבל הפסוקים הבאים מראים שבני-ישראל לא התמהמהו כלל, שמות יב לז-לט: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" - הם גורשו כל כך מהר, עד שלא הספיקו אפילו להכין לעצמם צדה לדרך! היציאה נמשכה לא יותר מ-18 דקות הדרושות להחמצת בצק!
בהמשך שוב מופיעים שני פסוקים סותרים, בזה אחר זה, (שמות יב מא): "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"( פירוט )!
גם בהמשך התורה יש פסוקים סותרים: בפרשת הבכורות נאמר, (במדבר ג יג): "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'"- ומכאן שהבכורות הוכו ביום!
גם בפרשת מסעי נאמר, (במדבר לג ג): "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם"- מודגש שזה היה ביום, ממחרת הפסח, ושבני ישראל יצאו בלי להסתיר שום דבר - ביד רמה, כך שכל המצרים ראו.
אבל בפרשת מצוות הפסח בספר דברים נאמר, (דברים טז א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"!

אז מתי בדיוק יצאו בני ישראל ממצרים?

לא יום ולא לילה

בדברי הנביאים, גאולתם של בני ישראל ממצרים היא דגם לגאולה העתידית:

(ישעיהו יא טו): "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים. וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
(יחזקאל כ לה): "וְהֵבֵאתִי אִתְּכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'"
(הושע ב טז): "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה, וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(מיכה ז טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"

לפי זה, אולי אפשר ללמוד מנבואות שנאמרו על הגאולה העתידית גם לגבי גאולת מצרים.

שני פסוקים מנבואות הגאולה קשורים לענייננו:

(ישעיהו ס א): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".
(זכריה יד ז): "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר".

אם אפשר להסיק מסקנות מפסוקים אלה על גאולת מצרים, אז גם בגאולת מצרים קרה דבר דומה: למצרים (ולשאר העמים) היה חושך, אבל בחצי הלילה - לאחר שה' עבר לנגוף את מצרים - זרח כבודו על ישראל, ולעת ערב - היה להם אור! הבוקר האיר להם מיד אחרי אמצע הלילה!

הפירוש המפתיע הזה למעשה כתוב במפורש ב (שמות יב מא): "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"( פירוט ): בני ישראל יצאו ממצרים בעצם היום הזה, שנוצר בלילה, כאשר ה' הגיע להוציאם מארץ מצרים.

החוקים שנזכרו

נחזור לחוקי הפסח שנכתבו לאחר יציאת מצרים (שמות יב מג-נ): אם נעיין בהם, נראה שכמעט כולם דנים בנכרים מסוגים שונים: "בן נכר", "עבד", "תושב ושכיר", "ערל". אם נקרא כמה פסוקים קודם לכן, נראה שביציאת מצרים, (שמות יב לח): "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם". ע"פ חז"ל, "ערב רב" הם גויים שהצטרפו לעם ישראל בזכות השתדלותו של משה רבנו, ובניגוד לדעת ה' (לכן, כשה' מספר למשה על חטא העגל, שנגרם בגלל ה"ערב רב", הוא אומר לו, (שמות לב ז): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"- הם לא העם שלי, אני לא רציתי אותם, אתה העלית אותם מארץ מצרים!). בתוכנית המקורית של ה', רק בני ישראל היו צריכים לצאת ממצרים, ולכן החוקים האלה לא נאמרו. אבל לאחר שהנכרים האלה הצטרפו, היה צריך ללמד את בני ישראל איך להתייחס אליהם.

בפרט, מכיוון שבאותו זמן "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים", עבור הגויים זה עדיין היה לילה, ולכן היה אפשר לחשוב שהם עדיין יכולים לאכול מקרבן הפסח (למרות שבני ישראל כבר לא יכלו לאכול ממנו, כי עבורם זה כבר היה בוקר). לכן היה צורך ללמד את בני ישראל את חוקי אכילת הפסח ע"י נכרים.

את פירוש הפסוק "בבית אחד ייאכל" ניתן ללמוד מההקשר שבו הוא מופיע: מכיוון שכל הפרשה מדברת על אנשים שרשאים או לא רשאים לאכול מהפסח, אפשר להסיק שגם הפסוק הזה מדבר על אנשים, והמילה "בית" באה כאן במשמעות של "בית אב", משפחה (כמו בתחילת הפרשה - שמות יב ג: "דבר אל בני ישראל... ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית"). מטרת הפסוק היא ללמד, שצריך לאכול את הפסח במשפחה אחת - גם אם רוצים לתת לעבד לאכול מהפסח, מותר לתת רק לעבד ששייך למשפחה, ולא לעבד אחר (ראו עוד על המבנה של פרשת יציאת מצרים ) .

חצי הלילה האבוד

לפי זה אפשר להבין מדוע קבעו חז"ל במסכת ברכות, שכל מצוה שזמנה כל הלילה - יש להקדים ולקיימה עד חצות: יש תקדים - היה לילה אחד בהסטוריה שנגמר מיד אחרי חצות; ולכן, אם אנחנו צריכים לקיים מצוה כלשהי בלילה, כדאי שנקיים אותה לפני חצות, כי מי יודע - אולי גם הפעם הלילה ייגמר מייד אחרי חצות...

עכשיו אפשר גם להבין מדוע קבעו חז"ל שיש לבער את החמץ ביום 14 בניסן עד חצות: בדרך-כלל, כשיש איסור שחל ביום מסויים, אנחנו מתחילים את האיסור כבר בערב שלפניו - כ12 שעות לפני הזריחה (למשל, אסור לעשות מלאכה בשבת, ואנחנו מתחילים את האיסור כבר בערב שבת - 12 שעות לפני הזריחה). מכיוון שבליל פסח הזריחה הגיעה כבר בחצות הלילה - קבעו חז"ל שיש לשמור על אותו מרווח-זמן, ולהתחיל את איסור חמץ של חג הפסח כבר 12 שעות קודם לכן - בחצות של יום 14 בניסן.

לוח הזמנים המיוחד של ערב פסח בא להזכיר לנו את השינוי בזמנים שחל ביציאת מצרים, ולרמוז לנו שגם היום הבוקר של הגאולה יכול להופיע בהפתעה גמורה, מתוך אמצע הלילה של הגלות.

לעיון נוסף

הערבוב בין יום ללילה מופיע בעוד עניינים רבים הקשורים לחג הפסח, כגון:

היום אשר הוא "לא יום ולא לילה" נזכר גם באחד הפיוטים העתיקים המופיעים בהגדה של פסח, ויהי בחצי הלילה / קרב יום . ראו:

"לילות הפסח של ילדותי עברו עלי בקיבוץ, בעם רב ובהתרגשות רבה. שלושה דורות של יהודים הנאבקים על יצירת "מקומיות" חדשה לאחר מאות שנים של גלות, הצטופפו לספר ביציאת מצרים... אני זוכר שהיית מסור כולי לניגון הזה, והבחנתי בתוך המנגינה במוטיב יהודי החוזר כששרנו את המילים: כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה, ואחר כך גם: כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה... לא הבנתי את המילים האלה, וגם סביבי איש לא הבין מה אנחנו שרים. שמתי לב שהחרוז המסיים כל שורה הוא "לילה" וזה הוסיף מסתורין של לילה לחוויית השירה שלי. העניין שמשך את לבי והצית את דמיוני היה אותו ה"יום אשר הוא לא יום ולא לילה". לא יכולתי לתפוס את איכותו של יום שכזה. חשבתי שיתכן והעולם ייעצר לתמיד בשעת בין-השמשות, שהיא יפה כל כך וחמקמקה כל כך, ואולי מתקרב הרגע ששעת השקיעה הזו, הנפלאה, תישאר איתנו לנצח... אותם אלה שקרנו פניהם סביב שולחן הפסח של ילדותי, נתנו את נפשם לעבודת השדה במסירות אין קץ, וחלקו את כל מה שהיה להם עם זולתם,. נדמה לי שגם אם לא הכירו את הפיוט כולו, הרי שידעו חיים של גאולה קטנה וקיימו בחייהם מעט מאותו היום, שהוא לא יום ולא לילה, כיומו של בעז... " (שי זרחי / הזמנה לפיוט)
"האל, שבראשית הכל סידר את המציאות בהבדילו בין היום ובין הלילה, בין האור והחושך, ובקביעתו תבניות מבחינות ומחזוריות של ערב ובוקר לסירוגין, יטרוף אותן לעת אחרונה זו. בכך תבוא לביטוי יכולתו הפלאית שאותה מתאר דוד במזמור קלט, יב: גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה. ערבוב האור והחושך, שאפיין אולי את המצב הקדמון, ושיתחולל ביום הגאולה העתידית, התרחש גם על ים סוף, שם נאמר (שמות יד, כ)...וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה " (שרה פרידלנד בן ארזה / הזמנה לפיוט) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2012-04-02.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/byom_o_blyla