ביאור:יהושע ב כ
יהושע ב כ: "וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה - וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ב כ.
וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ[עריכה]
וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה[עריכה]
המרגלים מזהירים את רחב שאם היא תספר, המרגלים לא חייבים לקיים דבר מהשבועה שנכפתה עליהם.
המרגלים אומרים "דְּבָרֵנוּ" - כלומר הם אומרים אם היא תספר את דברי המרגלים, אז הם נקיים מחובה. המרגלים לא אומרים שאם רחב תגיד את דבריה שלה, אז שבועתם בטלה.
- המרגלים נתנו לה שלוש הוראות: לשים חוט שני בחלון, לאסוף את בני בית אביה, ולא לצאת מהבית לרחוב או לגג, ואז הם מתחייבים להציל את אנשי הבית בזמן המלחמה. את כל זה אסור לרחב לספר כי תוכנית ההצלה יכולה להכשל. אם הדבר יודלף, בית אבי רחב יומת, וכאשר המרגלים יבואו לחלץ אותם, הם יכולים להכנס למלכדת.
- המרגלים כאילו הרשו לה לספר את דבריה. מותר לה לספר את גדולת אלוהי ישראל (ביאור:יהושע ב י), את הפחד של יושבי העיר ויושבי הארץ (ביאור:יהושע ב ט), את בקשתה להצלת משפחת בית אביה (ביאור:יהושע ב יג). כל הדברים האלה לא יפגעו בתוכנית להציל אותה ואת משפחתה.
- המרגלים כאילו הרשו לה לספר את תוכנית הבריחה להר וההמתנה של שלושה ימים (ביאור:יהושע ב טז), אולם סביר שהיא לא תספר את זה כי אז יהרגו אותה ראשונה.
אסור לרחב אפילו לספר לאיש אחד. ברגע שהיא תספר לאחד, זה יתפרסם בעיר. לא ברור למה המרגלים צריכים להגיד זאת לרחב, הן היא חכמה מאוד, כפי שראינו, ואינה צריכה אזהרה כזאת. אבל עדיף להזהיר פעמים, ושלא תהיה טעות טפשית.
וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ[עריכה]
פעם שניה שהם חוזרים על המשפט הזה. הם כבר אמרו בתחילת דבריהם: "נְקִיִּם אֲנַחְנוּ, מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ" (ביאור:יהושע ב יז).
המרגלים מתעקשים לקבוע שהם נשבעו תחת לחץ וכפיה. הם היו במצוקה, לכודים בבית רחב בלי יכולת לצאת. לרחב היו מספר הזדמנויות לעשות איתם חסד בלי לבקש תמורה, ולהראות להם את החבל והחלון והיא לא עשתה זאת. רק לאחר שהיא כפתה עליהם את השבועה היא הראתה להם את הדרך שהיא תעזור להם להמלט. המרגלים הבינו שהיא לחצה עליהם, ואמנם הם נשבעו אולם לא מרצון.
חז"ל דנו בשאלת האם שבועת אדם שנעשתה בכפיה מחייבת (שבת פח א) והם השתמשו בדוגמא שאלוהים כפה על בני ישראל לקבל את התורה בסיני אחרת שם יהיה מותם. | כָּפָה עָלָיו הַר כְּגִיגִית.
| טענת כפיה נבחנת במבחן סובייקטיבי, ומאפשרת לכפוי, בתנאים מתאימים, לבטל את התחיבותו.