משנה בבא קמא ו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ו · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הכונס צאן לדיר, ונעל א בפניה כראוי, ויצאה והזיקה, פטור.

לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה, חייב.

נפרצה בלילה ב או שפרצוה לסטים ג ויצאה והזיקה, פטור.

הוציאוה לסטים - לסטים חייביםד.

נוסח הרמב"ם

הכונס צאן לדיר אם נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור ואם לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור הוציאוה ליסטים הליסטים חייבים.

פירוש הרמב"ם

הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי כו': כראוי הוא שישים באותו מקום שכנסה שם דלת שלא תפילה הרוח המצויה. ומה שאמר הוציאוה לסטים אינו רוצה לומר כשהוציאו הבהמות בידיהם כי זה מבואר. אבל ר"ל כשהיו סבה ליציאתן. כגון שיעמדו בפניהם עד שישובו מלפניהם לצד אחר ויאבדו אותם והיא כאילו הוציאו אותם בידיהם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הכונס - פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד:

הוציאוה לסטים - אע"ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי באילו הוציאוה בידים וחייבים:

פירוש תוספות יום טוב

הכונס צאן לדיר. עיין בסוף פרק דלקמן וכתבו התוספות זה היה לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא הוי ליה להפסיק במילי דבור. אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו. תנא בתריה [כל] מילי דבור. אי נמי מילי דבור ראוי לשנות תחלה. [קודם שישנה דיני שמירה. וגם דיני אם היה ראוי לשנות תחלה] אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור. דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב. תני נמי הנך דנעל בפניה כראוי. ע"כ:

לדיר. עי' בפי' הר"ב במשנה ג' פרק ב' דעירובין:

ונעל בפניה כראוי. פירש הר"ב במשנה דלקמן שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח. עד דעביד כעין ובער. כעין שיאכילנה בידים. כלומר בפשיעה:

נפרצה בלילה. אע"פ דתנן נעל בפניה כראוי פטור. איצטריך למתני נפרצה בלילה פטור. למידק הא ביום חייב. דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצא הבהמה. אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה. תוספות:

או שפרצוה לסטים. ואיצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספות:

הוציאוה לסטים. מסיק בגמרא שהכישה במקל לצאת. והרמב"ם פירש כשהיו סבה ליציאתה כגון שיעמדו בפניה עד שישובו מאליה [וכך פירש הר"ב] משמע דסבירא להו דהכישה במקל לאו דוקא אלא כל שהיו סבה ליציאתה. ודנקט בגמרא הכישה לאפוקי בידים דלא. דהא מלתא דפשיטא הוא. ועיין לקמן:

לסטים חייבים. ואע"ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר [כמ"ש במ"ד פ"ק דקדושין] ומאן אמר ליה למשוך. מ"מ כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה. הרא"ש. והכישה קניא כדאיתא בפ"ק דקדושין [דף כ"ב]. עיין בטור ריש סימן קצ"ז. וכן קוראה בקול והלכה. קונה. וסייעתא להרמב"ם [והר"ב] דהכישה לאו דוקא [אבל בחבורו ס"ל דהכישה דוקא] אלא דקשיא דמ"מ קול מיהא בעי והוה ליה לפרש. לפיכך נראה בעיני דהרמב"ם [והר"ב] סוברים קנס הוא שקנסו חכמים לגזלן שיהא חייב. אלא דקשיא לי הירושלמי שכתב הרא"ש דהוציאוה לאבדה פטורים דאי משום קנס נגעו בה הוו להו לקנוס המאבד ג"כ. וי"ל דלאבד לא שכיח כמו גזלה דלנפשיה. ובמידי דלא שכיחי לא קנסו. והירושלמי דייק לה ממשנתינו דנקטה לסטים דמשמע דלנפשייהו כדרך הלסטים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) ונעל. פירש הר"ב לקמן, שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח וביער. עד דעביד כעין ושילח, עד דעביד כעין וביער, שיאכילנה בידים, כלומר בפשיעה:

(ב) (על המשנה) בלילה. הא ביום חייב דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו ויצאה הבהמה אין לו לטרוח יותר מדאי לחזור אחריה באפילה. תוס':

(ג) (על המשנה) לסטים. ואצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספ':

(ד) (על המשנה) חייבים. ואע"ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר ומאן אמר ליה למשוך כו'. ונראה לי דסבירא ליה דקנס הוא שקנסו חכמים לגזלן. ועתוי"ט:


פירושים נוספים

בבלי נה ב  רמב"ם הלכות נזקי ממון ד א  שולחן ערוך חושן משפט שצו א