לדלג לתוכן

ביאור:ישעיהו מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף A1040)

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

ישעיהו פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו (מהדורות נוספות של ישעיהו מ)


נחמו את ירושלים שהתכפר עוונה, והעם יחזור אליה מהגלות

א נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי את עמי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ תקופת שיעבודה (שנקצבה לה), כִּי נִרְצָה כופר עֲוֺנָהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל עונש כפול על כל חַטֹּאתֶיהָ. {ס}

ג קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לה' החוזר בראש עמו מהגולה, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. ד כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב העקום לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים רכסי ההרים לְבִקְעָה לשטח מישורי. ה וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. {ס}

חיי האדם קצרים, והבטחות ה' מתקיימות לעולם
פסוק ח בעברית (עם הדגשה של אותיות השורש), יוונית, לטינית וגרמנית - אליאס הוטר, 1602

ו קוֹל הנביא שמע שני קולות משוחחים ביניהם. וההמשך ("כל הבשר") הוא דברי הקול הראשון אֹמֵר "קְרָא", וְאָמַר "מָה אֶקְרָא"?
"כָּל הַבָּשָׂר האנשים חָצִיר ימיהם קצרים כמו חציר וְכָל חַסְדּוֹ הבטחותיו של האדם כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כמו פרחי שדה הנובלים מהר.
ז יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה כאשר רוח חזקה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם האנושות היא כמו חציר.
ח יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם". {ס}

ה' בדרכו לירושלים. יכה באויביו, וכרועה יוביל את צאנו

ט עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן מלך המתקרב לעיר היה שולח נשים להודיע על בואו (השוו ל"מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר... קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" - (ישעיהו נב ז) , הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ͏ִם. הָרִימִי, אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה: "הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם". י הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק בחוזק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ מנצחת את אויביו ומקנה לו את הממשלה, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ השכר שהבטיח לשלם לעבדיו מוכן אצלו וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו השכר שהוא ישלם מובל לפניו. יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא, עָלוֹת יְנַהֵל את הכבשים המניקות יוביל, יסייע להליכתם. {ס}

עוצמתו של ה' היא ללא שום השוואה לאדם, ובוודאי לעומת הפסלים

יב מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ בכף ידו מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת באופן מדויק על ידי שימוש במידת 'זרת' תִּכֵּן הגדיר, וְכָל מדד (את נפח התכולה) בַּשָּׁלִשׁ סוג של כלי מדידה עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. יג מִי תִכֵּן יכול להגדיר אֶת רוּחַ יְהוָה, וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ ומי הוא איש העצות שהודיע לה' איך לעשות הכל. יד אֶת מִי נוֹעָץ עם מי התייעץ ה' וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח ללכת בדרך מִשְׁפָּט, וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ? טו הֵן גּוֹיִם לעומת ה', כל העמים נחשבים לכלום כְּמַר כטיפה מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם כאבק הנשאר במאזניים (שאריות מחומרים טחונים ששקלו בהם) נֶחְשָׁבוּ. הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל ה' יכול להרים אי שלם כאילו הוא קל כאבק דק. טז וּלְבָנוֹן בכל עצי הלבנון אֵין דֵּי בָּעֵר להבעיר במזבח ה', וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה. {ס}

יז כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס כאילו עשויים מכלום וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. יח וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל, וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ? יט הַפֶּסֶל נָסַךְ את הפסל יצק ה- חָרָשׁ, וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ, וּרְתֻקוֹת שרשראות כֶּסֶף צוֹרֵף שעשה צורף (ויש בזה לעג כלפי הפסלים שקושרים אותם בשרשרת כדי שלא יגנבו אותם, והפסל לא יכול לשמור על עצמו). כ הַמְסֻכָּן העני המסכן תְּרוּמָה התורם מכספו כדי להכין פסל - עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר, חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ, לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט. כא הֲלוֹא תֵדְעוּ? הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ? הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם? הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ כיצד לא התפעלתם מהבריאה, מהעולם שה' ברא לו יסודות יציבים? כב הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ קו בשמים בין מקום הזריחה למקום השקיעה וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים תושבי כדור הארץ הם בעיני ה' קטנים כחגבים. הַנּוֹטֶה כַדֹּק כיריעה שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת. כג הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ - כַּתֹּהוּ עָשָׂה. כד אַף הוא עושה את הרוזנים לכלום כאילו בַּל נִטָּעוּ, אַף בַּל זֹרָעוּ, אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם לגזע שלהם, לאחר שנגדע, לא נותרו שורשים בארץ. וְגַם נָשַׁף בָּהֶם - וַיִּבָשׁוּ, וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם. {ס}

כה "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה?" - יֹאמַר קָדוֹשׁ. כו שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה את הכוכבים. הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם את צבא השמיים, כמו "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים" - (נחמיה ט ו) - לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. מֵרֹב אוֹנִים מגדול הכוחות (מה') וְאַמִּיץ כֹּחַ ובזכות כוחו החזק של ה' אִישׁ אף כוכב לֹא נֶעְדָּר. {ס}

ה' יודע את כל מעשי האדם, והמקווים לה' - יתחדש כוחם

כז לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר תלונותי מסולקות"? כח הֲלוֹא יָדַעְתָּ? אִם לֹא שָׁמַעְתָּ? אֱלֹהֵי עוֹלָם, יְהוָה, בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. כט נֹתֵן לַיָּעֵף לעייף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים למרות שהם צעירים וסומכים על כוחם וְיִגָעוּ, וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ ולעומתם, המקווים ל- יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יחדשו את כוחם, יַעֲלוּ אֵבֶר יצמיחו כנף כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. {פ}


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


הערות

  • ההתחלה של פסוק ג, "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר", שלא על פי הפיסוק הנכון, הפכה לביטוי נפוץ, ומצוטטת בשירים וסיפורים. שיבוש זה מופיע גם בתירגומים רבים לפסוק וכך גם התגלגל ליוחנן א, 23: "וַיֹּאמֶר: אֲנִי קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר: "פַּנוּ דֶּרֶך ה' " - כַּאֲשֶׁר אָמַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא".
  • "יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (פסוק לא) - לרוב השירה בתנ"ך הולכת מהקל לכבד, ולכן גם כאן היה צריך להיות הפוך: יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ [ואפילו אם] יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ. נחמה ליבוביץ מסבירה: ברגעים שאנו נישאים על גלי ההתלהבות אנו כולנו מסוגלים למעשה גבורה חד פעמי. אבל קשה הרבה יותר למלא חובות יום יום, ללכת בתלם גם כשההתלהבות הראשונה פגה. ולכן צדק הכתוב: ...אפילו כאשר יהיה עליהם ללכת, להמשיך ללא דהירה - לא ייעפו. ('דף לתרבות יהודית' 11, טבת תשל"ד)

ראו גם