תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוס' ר"י הזקן |
תוס' רי"ד |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האיש מקדש:
מצוה בו. כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא ע"י שליח:
מחרך רישא. הוא בעצמו לכבוד שבת היה מהבהב ראש הבהמה באור:
שיבוטא. דג:
ותתגנה וישנאנה ואם הוא ילך לא יקדשנה:
אסיפא. דלגבי דידה ליכא איסורא דודאי לא תשנאנו אע"פ שתראה בו דבר מגונה דבכל דהו ניחא לה:
כשהיא קטנה לא. כלומר אשמעינן קטנה לא יקדש:
אני רוצה. ואע"ג דאמרי' לעיל דבכל דהו ניחא לה ה"מ כשהיא עצמה עושה אבל כשאחר עושה לא. והראב"ד תירץ דה"מ גדולה אבל קטנה לא. ולדבריו קשיא אמאי עד שתאמר בפלוני אני רוצה בעד שתגדיל סגי דגדולה לה בכל דהו ניחא לה אלא לאו כדפרישנא ש"מ דאפי גדולה כשאחר עושה לא ניחא לה:
לחלוק שיש שם גדולים וקטנים. לחוב אמאי נעמיד אפוטרופוס לחובתם. לחוב ע"מ לזכות כתב ר"ש נעמידנו לדון ולערער להנאתם ולזכותם ואם נתחייבו בדין מה שעשה עשוי דלגבי חלוקת הארץ זכות וחובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא מ"ד שלא יאמר זה אלא לחלוק להם וליטול חלקם ואע"פ שחובה להם שרוצים חלק האחר אבל לתביעת ממון אין להם רשות לעשות הוצאה לזכותם שמא לא יזכו דתניא בפ' הניזקין דאין אפוטרופין רשאין לחוב על מנת לזכות ומיירי אפי' מינוהו ב"ד דתני סיפא אין ממנין לא עבד ולא אשה. ובתוספתא דפ"ק דתרומות תני אין אפטרופין רשאין לזכות ולחוב אלא ברשות ב"ד ובירושלמי פ' הניזקין גרסי' אמר ר' יוחנן אין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב להם אלא לזכות להם ובסוף ואם חבו חבו אר"י [ב"ר חנינא] אין מעמידין להם אפוטרופוס בין לזכות בין לחובה ומסתבר דהלכה כר' יוסי בר' חנינא וכברייתא דהניזקין שאין מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ואפי' ברשות ב"ד ואין כח לב"ד לעשות אפוטרופוס לזה דהא קי"ל כר' יוחנן דהיכא דטעה שמינוהו לחלוק הגדילו היתומים יכולין למחות וכ"ש שאין להם לחוב ע"מ לזכות הילכך העיקר כפירושא בתרא ולית הלכתא כתוספתא דההיא כר' יוחנן שייכא דאמר שיש רשות למנות אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ולית הלכתא הכי אלא כר' נחמן וכן דעת הר"ם שלא הביא אלא הא דרב נחמן וברייתא דהנזקי' כמו שתמצא בנחלות:
חלק יפה. בכל כחם:
הגדילו היתומים. למחות לבטל חלוקה:
שום הדיינים. ששמו נכסי לזה למלוה:
ברוחות. שנויא הוא שהיתומים ניחא להו ברוח צפוני מרוח דרומי שבא לחלק הגדול אע"פ שרוח צפוני שוה לרוח דרומי. והלכה כרב נחמן והביא זה הר"ם פר' עשירי בנחלות. כלקוחות כדמפרש ואין להם דין יורשין שאין לאחד לירש יותר מחברו אפי' פרוטה:
נקנה מקח דמחילה הוי שויה שליח שעשה האחר שליח לקלקלני אלא שתתקנני שאין דרך בני אדם לעשות שליח לקלקלם והמקח בטל ואי קשיא והא אמרי' בפרק אלמנה נזונת שליח כמאן אמר רבא א"ר נחמן שליח כדיינים כלומר ואם טעה בשתות בטל מקח פחות משתות קנה ומחזיר אונאה ואיכא למימר דפסקי' התם בגמ' שליח כאלמנה ואית דמתרצי דהכא איירי במטלטלי דהואיל ואיכא ביטול מקח אם הוא קנה ביותר משתות כשקנה שלוחו אפ' בפחות משתות ביטול מקח איכא אם הוא קנה ביותר משתות ולא נהירא דא"כ אפי' חזרת אונאה נמי דלא יחזיר דהא אין אונאה לקרקעות. ואסיקנא תמן הלכתא דשליח כאלמנה ואפי' בכל שהוא חוזר המקח ומסתברא דה"מ היכא דנתאנה לוקח שלקח ביותר משוויו אבל אם קנה בשוויו ולא לקח ביותר אין המקח חוזר אלא נסתלק המוכר והדין עם השליח לשלם דאמרי' פ' גט פשוט ההיא אתתא דיהבא זוזי לההוא גברא למזבן ארעא אזל זבנה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל רב נחמן את זבנא מיניה שלא באחריות והדר זבין לה ניהליה באחריות ואיכא מאן דמוקים שלא ידע המוכר שהוא קונה לאחר אבל אם ידע המוכר שהוא קונה לאחר בטל מקח כמ"ש פ' גט פשוט. בשומא דבי דינא כדין שומת ב"ד דשתות בטל מקח:
בעלויא שזה נטל הקרקע וזה נטל קרקע אחר ועלו אותם בדמים וטעו באותם דמים. במשחתא שחלקו במדה וטעו במדידה חוזר אית דמפרשי חוזר האונאה ולא הוי בטול מקח ואית דמפרשי חוזר המקח כמו שביארנו בפ' המוכר את הספינה:
שליח גבי הקדש הוא שאם נתן מעות הקדש לשליח להוציאן וכסבור חולין הם אם עשה השליח מה שאמר לו בעל הבית [בעל הבית] מעל ואם שנה שליח מעל:
חטא במעילה כתיב וחטאה בשגגה ובתרומה כתיב ולא ישאו עליו חטא:
מנין. שחייב הנפקד באונסין:
טביחה ומכירה. שאם גנב וצוה לשוחטו או למכרו נתחייב בארבעה וחמשה:
שליח. המקדש אשה לאחר מצרף עמו לעדות הקדושין. הכי נמי דלא הוו קדושי. מה ענין אתם עדי [לכאן] דכי בעינן אתם עדי ה"מ שתבע לו מנה לי בידך והלה אומר הן שפעמים משיב כך להשתיקו ומשטה אבל כי אמר אתם עדי לא מצי טעין הכי אבל הכא הואיל וראה המעשה שנתן לה הקדושין מה תועלת באמרו אתם עדי:
אלומי למילתיה דעדות כשעוש' הדבר על ידי העדים:
בדיני ממונות. אם אומר לשנים הוליכו מנה לפלוני שאני חייב לו הם השלוחים והם עדי הפרעון:
עדים למה לי אע"ג דהלוה לו בעדים כי אמר פרעתי מהימן. צריך לפרעו. ונמצא לוה צריך לעדים כשיפרענו:
אלא אמאי נאמנים נוגעים בעדות נינהו. דאי אמר מלוה לא נפרעתי אמר להם לוה פרעוני מה ששלחתי בידכם והם אינם נאמנים לומר החזרנו לך המנה אם נתן להם בעדים ושמא עכבו המנה בידם וטוענין שנתנוהו למלוה:
אנא פרעתיך אם הלוה טוען שהוא פרע המלוה היה נאמן אבל הוא טוען ששלח לו מעותיו על ידי אלו נמצא שהוא אינו יודע וצריך עדים לפרעון אלו:
הני שלוחין הם כשרים לעדות זו שאינם נוגעים בעדותן שהרי הם פטורים מן הלוה שבכל טענה שיטענו לפטור את עצמם הם נאמנים ואע"ג דאיכא סהדי דאמר להו באפייהו הוליכו זה לו מגו דאי בעי אמרי החזרנו לך דהא א"צ להחזיר לו בעדים וזה כשמואל דאמר פ"ק דגיטין שאם בא לחזור חוזר כמו שביארנו שם הילכך הואיל והם פטורים מן הלוה כשטוענים שנותנו המנה למלוה אע"ג דמלוה לא מודה מהמני נמי לעדות שלמה דהיינו גבי מלוה שהרי אין נוגעים בעדותם כדפרישנא. אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת בכל טענה אפי' כופר בכל דאי אמרי מהדרינן ללוה לא מהמני בדבורא בלחוד ליכא מנו ונוגעים בעדותן הם שאם לא יודה המלוה הפרעון אינם נפטרים מן הלוה אלא בשבועה אינם נאמנים לגבי מלוה כמו עדים הילכך משתבעי אינהו דיהבו למלוה שבועת היסת דהוי להו כמאן דאמר מנה לי בידכם שהרי נתתיו לכם לפרעו לפלוני ולא עשיתם והם טוענים אין לך בידינו כלום שהרי פרענוהו לפלוני כמו שאמרת לנו ונשבעים היסת ונפטרו מן הלוה והמלוה נשבע שבועת המשנה שלא נטל דומיא דחנוני על פנקסו שנשבע כעין שבועת התורה שנתן לפועלים שכרן כמו שאמר לו בעל הבית ופרעו בעל בית כך פי' הרי"ף. והר"ם נראה שפי' שהמלוה נשבע שבועת היסת ג"כ שהשליח נשבע על טענת המלוה והמלוה על טענת השליח כמו שכתוב בשלוחין ודוקא דשלשתן שם והשליח מכחיש בעל החוב שאומר שלא פרעו והשליח אומר שפרעו אבל אם אינו זה בפני זה אין המשלח יכול להשביע היסת לא השליח ולא המלוה שאין כאן מי שטוען עליו ודאי כדי שישבע היסת אלא מחרים חרם סתם ומשלם חובו וכן עיקר דלא [דמי] לחנוני דהתם אין בעל הבית יודע שהוא חייב לו כלום אבל הלוה שהוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו וכ"ש נראה דלא גריס ועדים מפטר פטירי ופירש דעדים נאמנים לגבי מלוה מנו דאי בעי אמרי אהדריניה ללוה וזה תימה דהיכן מצינו מגו דחד גברא לאידך גברא והיאך יהיו נאמנים כנגד המלוה מגו דאי בעי אמרי החזרנו ללוה אי לאו משום טעמא דפרישנא ופירש"י והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ליכא מגו דהאי דאמרי פרענו למלוה שלא רצו לישבע ואי אמרי אהדריניה ללוה נשבעין שבועת היסת וכי אמרי פרענו למלוה אם המלוה מכחישם אמאי לא מחייבי שבועת היסת ופירש שם עדים נשבעים שבועת המשנה דומיא דפועלים מי דמי התם חנוני שליח לתת להם שכרם וחזקתו שעשה הכא הם שלוחים לתת למלוה וחזקתם שעשו. ועוד התם פועלים נשבעים ונוטלים והכא נשבעים ונפטרים והוי כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי שאינו נשבע אלא היסת. והעיקר דעדים נשבעים היסת והואיל והם נשבעים היסת מלוה נמי ישבע היסת דמלוה דמכחישי ליה סהדי מישתבע ולא דטעון ליה. ללוה דתניא טענה טעות שמא היא כמו שביארנו בכל הנשבעין אית דמקשו דהכא אמרי' דיכלי למימר אהדריניה ללוה למ"ש הרי"ף בתשובת שאלה גבי ההיא דגרסי' בגיטין פ"ק הולך מנה לפלוני שאני חייב לו ורצה לחזור אינו חוזר שאם החזירם ללוה הדין עם השליח והשתא ליכא מגו דאי אמרי אהדריניה ללוה יבא המלוה ויתבע הממון מהם ומתרצי דלא איירי הרי"ף ז"ל אלא כשהלוה עני ומשום דינא דגרמי או גרמא דנזקין הוא דקא נגעה בה אבל אם הוא עשיר לא והכא מיירי שהוא עשיר. ירושלמי וכו' מסתברא דהלכתא כר' יוסי ואפי' קדשה בקדושי כסף אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו:
תנן התם בגיטין פ' התקבל לי גיטי:
נערה אבל קטנה דברי הכל דידה לאו כלום אלא דאביה כמו שנבאר למטה אבל לקדושין דלרבנן בין היא בין אביה מקבלין קדושיה. מאי טעמא דר' יוחנן דמשוי חלוק לרבנן בין קדושין לגיטין:
דמדעתה דדעת האשה בעינן אביה ולא היא שנערה שיש לה אב תלויה מכל וכל בדעת אביה. בעל כרחה. בעל מגרשה מה צורך לדעת האב אע"פ שיש לה אב. מאמר חכמים תקנו שיקדש אדם יבמתו בכסף ואותן קדושין נקראין מאמר וקס"ד דרבנן דרבי תנו לה דבעו מדעתה. ושאני דר' היא דאמר בעל כרחה מצי למעבד מאמר:
כדקא מתרץ ר' יוחנן. דרבנן מודו בקדושי' אביה ולא היא:
מאי שנא מאמר בין היא בין אביה מקדושין דעלמא. זקוקה מחמת קדושי אחיו:
לר' יוחנן לעיל לא תקשי והרי מאמר דמדעתה דאה"נ דרבנן תנו לה ואמרי דמאמר ליתיה בעל כרחה ואפ"ה אמרי בין היא בין אביה דשאני מאמר משאר קדושין הואיל וזקוקה ועומדת:
(חבור) חבורתא נאספו כל בני הישיבה ואמרו כר' יוחנן דאמר דלרבנן מודו דקדושין אביה ולא היא. כרוכיא גרווא"ה בלע"ז ויצאה והיתה ודינם שוה ולא השגיחו בדברו דעל כרחיך לא (השגיחו) איתקוש לגבי האי מילתא דהא גרושיה בעל כרחה ומ"ה אמור רבנן בין היא בין אביה דמה לנו בזה לדעת האב הרי בעל כרחו מגרשה אבל קדושיה אינם אלא מדעתה הילכך אביה ולא היא שהרי מה שצריך דעתה כל זמן שהיא נערה הכל תלוי בדעת האב ודעתה אינו כלום אי נמי לא ס"ל שיהא כלל בכל מקום דאיתקש יציאה להוייה אלא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר:
נערה שיש לה אב לרבנן קא בעי דאמרי בין היא בין אביה מקבלין גיטה איתיביה קטנה וכו' עד שיגיע גט לידה בתורת שליחות הבעל וקסבר האי מקשה דמיירי בשיש לה אב ואפי' בקטנה סברי רבנן דבין היא בין אביה מקבלין גיטה והאי דקא מפלגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בנערה אביה ולא היא. בשאין לה אב דקטנה שיש לה אב דברי הכל אביה ולא היא והיינו דקא מפלגי בנערה ולא קטנה ומ"ה הכא טעמא דקטנה שאינה ראויה לעשות שליח הא נערה ה"ז גט דבת שליחות היא דנערה היא ואין לה אב:
לא יחזור דמגורשת היא תכף שהגיע הגט ביד השליח:
כפרי. שם מקום והיה קרוב להם ונהרדעא שהוא מקום שמואל היה רחוק מהם. אפכוה ששמואל אמר דברים בגו וקרנא אמר צריכה גט ומיאון מפני שרב אוהב שמואל אולי יודה לדברי קרנא. שמא נתרצה והוו קדושין:
אין קדושין תופסין אם חזר וקדש זה האיש אחותה יאמרו שאינן קדושין כלל שהרי אחותה גירש בגט ונמצא שהיא אחות אשתו מ"ה צריכה למאן להודיע שהקדושין אינן קדושין בודאי ואם יקדש אחותה אינו רשאי לקיימה אלא מוציאה בגט דספק הוא אם אחותה היתה אשתו אם לאו. דשדיך דבר עם האב כבר מענין הזיווג ונתרצה מ"ה חיישי' כשקדש אחר זמן מרובה שמא נתרצה עתה דהא נתרצה כבר. ואפי' שדכו דלא חיישי' שמא נתרצה. ואפי' קדשה בפני האב הואיל ולא אמר לה קבלי קדושיך כדלקמן:
מת זה שקדש קטנה שיש לה אב שלא לדעת האב. בקדושי שני ולא בקדושי ראשון ונמצא שקדושי ראשון אינן כלום וקדושי שני קדושין ומ"ה צריך גט. בקדושי ראשון והויא זקוקה ולא אכפת לן אם נתרצה במאמר שני אם לאו:
אין קדושין תופסין. שהרי אחותה גירש בגט ונמצא שזאת אחות גרושתו והיא ערוה עליו מן התורה. אחות חלוצתו שאסורה עליו אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא שריא ליה הילכך כ"ע מודו שאם קדשה צריכה גט:
כאן שנה ר'. ביבמות פרק החולץ תנן החולץ יבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת המגרש אשתו ונשא אחיו ומת פטורה מן החליצה ומן היבום ועליה אמר רבי שמעון בן לקיש כאן שנה רבי וכו':
ציפי. זיזין היוצאים מן הכותל:
ברתיך. וקטנה או נערה היתה. נתרצה גבי קטנה הנתקדשה שלא לדעת אביה.
הבן כשקדש אביו לו אשה בלא ידיעתו ולא הודיעו:
שוויה שליח. הבן שוי לאביו [שליח] לקדש לו אשה וזה השליחות אינו צריך לעדים שאין זה אלא להודיע אמתת הדבר והואיל ושניהם מודים אין כאן מקום לעדות וכן נראה מהתוספתא כמו שכתבנו בפרק האומר וכ"כ הר"ם פ"ג ובה"ג וכ"נ מפרש"י שפי' ארצויי ארצי קמיה פי' גילה דעתו לפני אביו שהוא חפץ באשה והאב נעשה שליח מאליו דזכין לאדם שלא בפניו. ועיקר הגי' היא דילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק כלומר האב הודיעו אחר מעשה וספר לו מה שעשה ושתק והואיל ושתק ודאי נתרצה:
מר. רבינא:
לא ס"ל להא דרב ושמואל. דאמרי שאע"פ שלא ידע האב שקבלה בתו קדושיה אם נתרצה כששמע הוו קדושי' דלדידהו ה"נ אם נתרצה הבן כששמע הוו קדושי ורבינא ס"ל דהואיל ובשעת קדושין לא ידעי הנך שהם בעלי דבר רצוי דאחר מעשה לאו כלום הוא. ור"ש פי' מר דלא סבר לה וכו' וכ"ש דלא חיישי' שמא עשאו שליח אא"כ שמענו. ופי' ר"ש וגרסתו אינו מקובל וכי מה הועיל ברצויו אם לא עשאו שליח בביאור דבשלמא גבי ממון הכל תלוי בדעת הנותן ואין במקבל אלא לזכות במתנה ואם יזכה לו אחר זכה במתנה המקבל דזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי קדושין הוא צריך שיאמר דברים שיקנה בהם האשה וטעמא דאחד מקדש אשה לאחר הוא דשלוחו של אדם כמותו ואם לא עשאו שליח מה יועיל. והראב"ד פי' שליח שוייה בעדים. ודחק עצמו לפרש לשון התוספתא כמו שנפרש בפ' האומר:
בכישא אגודה של ירק:
ה"מ שקדשה דרך כבוד:
אידי ואידי. או בשוקא או בירקא בזיון הוא. ומדקאמר (רבה) [רבינא אפי'] למאן דאמר חיישי' שמא נתרצה האב ש"מ דלית ליה האי סברא:
ההוא. שהיתה לו בת נערה או בת קטנה והוא היה רוצה להשיאה לקרובו ואשתו היתה רוצה להשיאה לקרובה והיא כפתתו עד שהודה לדבריה שתנשא בתו לקרוב שלה:
אדאכלו ושתו. ועושים סעודה שיקדשנה קרוב שלה בא קרוב שלו דרך הגג וקדשה:
שארית ישראל. אית דמפרשי דאביי ורבא ס"ל כרב ושמואל דבעלמא אם נתרצה האב (דמשמע) מקודשת והכא ליכא למיחש שמא נתרצה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והעיקר כמ"ש למעלה דלא ס"ל כרב ושמואל והכי קאמרי אע"פ שאמר בתחלה להשיאה לקרובו ליכא למיחש שאמר לבתו בחשאי צאי וקבלי קדושיך מן פלוני קרובי ונמצא שנתקדשה על דעת אביה:
ולא ידברו כזב. וזה הודה לדבריה שתנשא לקרוב שלה:
אין אדם טורח. והם הכינו הסעודה מפני קרוב שלה. ומסתברא דהלכתא (כרבה) [כרבא] ואם לא טרח בסעודה חיישינן שנתקדשה לדעתו הואיל והיה דעתו להשיאה לקרובו. ר"ח ז"ל חשש להא דרב ושמואל וכל הגאונים ז"ל והרי"ף והר"ם לא חששו לדרב ושמואל ופסקו כרבינא:
אינה אוכלת. כל זמן שהיא נערה או קטנה אבל אחר שבגרה אוכלת שהרי אם יבא אביה לא יכול למחות ואע"פ שנשאת כשהיא קטנה. וחש לה בקטנה שנשאת שלא לדעת אביה ולא התירה לאכול בתרומה עד שתבגר. ר"ח פסק כרב מדלא אשכחן דהדר ביה רב. והרי"ף והר"ם פסקו כרב אסי דהא רב גופיה חייש לה בתרומה:
(פ"ח) אינו יורשה. הבעל לא מנדוניתא ולא מנכסי מלוג שלה אבל מאתים שכתב לה הוא יורשה דבחזקתו הם ועוד שאם אביה רוצה בנשואין הכל של בעל ואם אינו רוצה אין כאן נשואין והוא לא כתב לה אלא מחמת הנשואין:
כאן. בעיר ומראה עצמו כנכרי שאינו מדבר ומתעסק כלל בנשואין:
[איתנוחי איתנחא ליה] והיה דעתו נוחה בנשואין. והלכתא כרב הונא (שנעשית כיתומה בחיי האב לומר) דרביה דר' ירמיה הוה וכן פסק הר"ם:
ואביה כאן. כשקדשה וכשנשאת:
כחומץ לשינים. וכעשן לעינים שהוא קשה כך מימרא דרב הונא קשיא עם מימריה דלעיל. דאיכא קדושין דאורייתא דהא נתקדשה לדעת אביה. טעמא דרב הונא שהרי נעשית בה [מעשה] יתומה בחיי האב כלומר שעשאה הכל לעצמה ולא עם האב כאילו מת ויש לחוש שמא סילק עצמו ממנה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ולא שייכא פלוגתייהו בדרב ושמואל כלל ומסתבר דהלכתא כר' ירמיה וכן דעת הר"ם דעולא קאי כוותיה. בין היא אם רצתה היא לחזור קודם שישמע האב בין אביה כשישמע יכול לעכב ורב לטעמיה דאמר חיישי' שמא נתרצה האב ואם נתרצה האב מקודשת. ולמאן דפסק כרב ושמואל [לית] הלכתא כרב אסי דתלמידיה הוא. ולגאונים שפסקו כרבינא אפי' נתרצה האב אינן קדושין כלל ואפי' מת האב קודם שישמע לא עשתה כלום שהרי אינן קדושין כלל שאין לה לקבל קדושיה בלא רשות אביה דהא אפי' לרב דאמר דריצוי דאחר מעשה מהני כל זמן שלא שמע האב ולא נתרצה חוזרת בקדושיה וכ"ש לרבינא אם מת האב:
התקדשי אינו רוצה לקדש אלא באחת הילכך אם אין באחת שוה פרוטה אע"פ שבשתיהן שוה פרוטה אינה מקודשת קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוו כדשמואל דאמר חיישי' שמא שוה פרוטה במדי. בזו ובזו בשתים רוצה לקדשה. אינה מקודשת קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוי כדפרישנא:
מאן תנא וכו' דכי אמר התקדשי לכל דבר ודבר הוי פרט ומשמע דבלא התקדשי הוי כלל ורוצה לקדשה בשתיהן בשוה פרוטה מקודשת. ר' שמעון [היא] בפ' שבועת הפקדון גבי היו חמשה תובעין [אותו] וכפר ונשבע ואח"כ הודה שאינו חייב אלא קרבן שבועה עד שאמר לא לך [שבועה] לא לך שבועה לא לך ה"נ לר' שמעון אם לא אמר התקדשי לכל תמרה ותמרה לא שנא אמר התקדשי לי בזו ובזו או בזו בזו בלא וי"ו כללא הוא ואם יש בשתיהן שוה פרוטה מקודשת. ור' יהודה ס"ל התם שבועה לא לך ולא לך בוי"ו חייב על כל א' וא' דפרטא הוי דוי"ו אשבועה קאי והוי כמ"ד ושבועה לא לך ושבועה לא לך בלא וי"ו כלל הוי ואינו חייב אלא אחת דשבועתא דפתח ביה אכולהו משמשא והוי כמאן דאמר שבועה שאין לכם בידי כלום. ה"נ לר' יהודה התקדשי לי בזו ובזו הוי פרט ואם אין בא' שוה פרוטה אינה מקודשת קדושי ודאי התקדשי לי בזו בזו הוי כלל ואם יש בשתיהן ש"פ מקודשת ובמימרא דר' [מאיר] איפליגי אמוראי. שמואל אמר דלר' מאיר הוי אפכא בלא וי"ו הוי פרטא דהואיל ולא ערבינהו שבועה אכל חד וחד קאי והוי כמ"ד שבועה לא לך אבל ולא לך ולא לך הואיל וערבינהו כללא הוי. ה"נ התקדשי בזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת. התקדשי לי בזו ובזו פרט הוי ואם יש בא' מהן שוה פרוטה מקודשת ואי לאו אינה מקודשת. ור' יוחנן אמר דלר' מאיר לא שנא שבועה לא לך ולא לך או שבועה לא לך לא לך פרטא הוי שלא תמצא כלל לר' מאיר אלא שבועה שאין לכם בידי כלום. ה"נ ל"ש התקדשי לי בזו ובזו או בזו בזו אם יש בא' מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. הר"ם הביא המשנה פ"ה כמו שהיא ואוקימנא לרישא דתני התקדשי התקדשי כר' שמעון וגבי שבועת הפקדון פ"א כתב שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אח' ואח'. ובנדרים פ"ד פסק כר' מאיר ואליבא דשמואל כמו שכתבנו בנדרים פר' רבי אליעזר. ולא ירדתי לסוף דעתו שדבריו נראים כסותרים. ולכאורה משמע דסיפא דמתני' דהכא כשמואל אליבא דר' מאיר שייכא דתני בזו ובזו הוי כלל מדתני בזו ובזו משמע הא בזו בזו פרט ולר' שמעון ל"ש הכי ול"ש הכי כללא הוי. ולר' יהודה אפכא הו"ל למתני במתני' בזו בזו בלא וי"ו ולר' יוחנן אליבא דר' מאיר לא מצינן לאוקומא דהא אמר ל"ש הכי ול"ש הכי פרטא הוי. ואיכא מאן דפסק כר' שמעון:
ארישא דקאמר התקדשי התקדשי אלא אסיפא דקאמר התקדשי לי בזו ובזו. ואפי' בקמייתא אם יש בתמרה ראשונה שאכלה שוה פרוטה אע"פ שאין באחרונה ש"פ מקודשת הואיל ודעתה אתמרה אחרונה הוי לה קמייתא דמלוה ואינה מקודשת:
באחרונה ואע"ג דקדשה נמי בקמייתא דהו"ל מלוה מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה:
אינה מקודשת דהא קאמר שאם ראשונה שוה פרוטה ולא האחרונה אינה מקודשת דמלוה היא:
דעתה אפרוטה כדפרישנא:
מעות בעלמא שנתנו שלא לשם קדושי' והם אינם יכולים להיות אלא מעות בעלמא ולא קדושי' חוזרים דהא הכא אם יש בראשונה שוה פרוטה ולא באחרונה אינם קדושין וקא קרי מלוה אלמא חייב להחזירן דאי הוו מתנה הויא מקודשת. ומסתברא דל"ג דאיתמר אלא איתמר דמילתא באנפי נפשה היא דכי אמרי' הכא מעות בעלמא דומיא דהכא שחשב לקדשה במלוה והוו קדושי טעות ודכוותה תניא בפ' המדיר קדשה בטעות כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה וקדושי טעות הם ואסיקנא בפ' המדיר דמעות חוזרין ואפי' לרב דאמר בפ' מי שמת לקדושין בטבועין נתנו כלומר דלא הדרי ואסיק דרב אשי כוותיה. אבל לענין פלוגתא דרב ושמואל הא קי"ל הלכתא כשמואל בדיני והוו מעות מתנה וכן פסק הר"ם בזכייה פ"ש:
לא שנו. דהיתה אוכלת ראשונה בעינן שיהא באחרונה שוה פרוטה:
באלו. נגמרו קדושין בבת אחת תכף שאמר באלו וכי שקלא ואכלה דידה אכלה ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת:
במלוה. אע"פ שהיא בעין:
מאי לאו בהא פליגי. שהלוה אותה ובעוד שהמעות בעין ולא הוציאם אם אמר לה התקדשי במלוה שיש לי אצליך אינה מקודשת דלא מטי הנאה לידה שהרי בידה להוציאם ואינו יכול לחזור בו. ומר סבר לאו להוצאה ניתנה דכל זמן שלא הוציאה הלוה יכול מלוה לחזור בו אם קדש בו האשה ודאי מטיא לה הנאה שעתה יכולה להוציאו בתורת שלה ור"ש פי' להוצאה ניתנה שהלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמיד בעסק שתהא מצויה תמיד. ומסתברא דבכה"ג איירי פלוגתייהו:
במכר שקנה קרקע בכסף מלוה שהוא חייב לו או מטלטלין לקבולי מי שפרע ואפי' המלוה בעין אשתכח השתא דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה שאם קנה קרקע במלוה לא קנה כלל והמטלטלין אינו מקבל עליו מי שפרע. והר"ם ז"ל כתב בקנין פ"ז דקנה קרקע במלוה הוי קנין גמור ומטלטלין לקבולי עלייהו מי שפרע. ודעתו דהא א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ל"ש מעות בעין ול"ש מעות הלואה והיינו דאקשי ליה בפ' הזהב מייחד כלי להלואתו דלאחר שהלוה אותו משמע והאי שיטה דהכא דלא כר' יוחנן היא וליתא ואפשר דאליבא דרשב"ל היא דאמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות ולדידיה קרקע שנקנה בכסף וחזינן לה משדות בכסף יקנו דוקא במעות שהן בעין:
במילי אוחרי בדבר אחר [ומר סבר לא כסיפא לה מלתא כו'] ומסתברא דהלכה כי"א דאפי' מנה חסר דינר מקודשת דלא כסיפא מילתא למתבעא וכן נראה דעת הרי"ף והר"ם שלא הביאו זה:
אינה מקודשת אפי' קבלה עליה אחריות דמלוה היא. כפקדון ואם יש במלוה בעין שוה פרוטה מקודשת דיכול לחזור בו המלוה כדמפרש:
במאי קמיפלגי בלהוצאה ניתנה סוף סוף כתנאי אמר רב לשמעתיה:
אשכחתינהו כלומר לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כששלח בו יד דהואיל והוציא ממנה פרוטה הרי החזיק בה ואין הבעלים יכולים לחזור בה והכא שלא הוציא ממנה כלום הלוה עדיין פליגי אם היו ביד המלוה כל זמן שלא הוציא הלוה כלום ממנה ואע"פ שהוא בידו או לא:
לאונסים אם המלוה היא עדיין בעין ביד הלוה ונאנסה שנגנבה או אבדה מחייב באחריותה:
לחזרה אם יכול לחזור בו המלוה כל זמן שהוא בעין ביד המלוה:
השואל קרדום מחברו. פי' לזמן קצוב ולית הלכתא כרב הונא כמו שבארנו בהשואל. ביקע בו שנשתמש בו קנאו לאותן ימים ששאלו. והלכה כת"ק דברשות לוה קיימא ואינו יכול לחזור בו:
לית להו דר' ומיירי כשכתב לה שטר לקנות בו החוב ומסר לה שטר החוב:
ופסק הר"ם כחכמים דלא סמכא דעתה ואינה מקודשת אע"ג דבהא דמעמד שלשתן הלכה כר' מאיר דהא דרב לא שנא פקדון [ול"ש מלוה] קנה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את הילכך מקודשת והלכתא בלא טעמא היא כדאיתא בגיטין. ובמקדש במלוה פליגי דר"מ [סבר] דאף ע"ג דאיכא בשטר ש"פ אינה מקודשת דדעתה אמלוה ולא על השטר. ור' אלעזר סבר אפי' אין השטר ש"פ (אינה) מקודשת דמקדש במלוה מקודשת ורבנן סברי מקדש במלוה אינה מקודשת מיהו דעתה נמי אשטרא ואם יש בו ש"פ מקודשת:
בשטר. אירוסין ולא בשטר חוב איירי:
מקודשת. קדושי ודאי ואע"ג דאמר לה התקדשי לי בשטר זה וקבלתו הויא מקודשת מחמת קדושי כסף אם יש בו שוה פרוטה:
אינה מקודשת. ודאי אלא ספק דהא מספקא להו הלכה כר' אלעזר. ומסתברא דמקדש בשטר מלוה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת נמי דדעתה נמי אניירא כדאוקימנא לרבנן כדס"ד דבשטר מלוה פליגי ואיכא מ"ד דהואיל ואפיקנא משטר מלוה ואוקימנא בשטר קדושין כולהו מודו דבשטר מלוה דעתה אמלוה ולא אניירא:
לשמה ושלא מדעתה. ורבנן מספקא להו הלכך שמין את הנייר וכו':
שירים. אצעדה מתרגמינן שירים:
אין אומן [קונה]. אינו קונה חלק בכלי במה שהוא משבחו שאם קונה ליכא מלוה שהרי נותן לה חלקו וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאי אינה אלא בסוף אין כאן מלוה שהשכירות הוא במכוש אחרון וחיילי הקידושין:
נופך. אבן טובה ואמר לה הרי את מקודשת בזה השכירות ובנופך. וא"ת בלא נופך נמי הוי כמלוה שיש עליה משכון וליהוי מקודשת. וי"ל דהכא ליכא משכון שלא נתנה לו בתורת משכון אלא להשביחו. ואיתא להך שיטה נמי בהגוזל קמא:
בן עיר יש מזונות בזול טפי מכרך:
מגודלת. ולשון הגמ' מי סברת מגודלת גדולה ממש והוי שבח ממון שראויה לשמשך. אלא מאי מגודלת ליחוס כלומ' חשובה דאמרה לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא (וכדאוקמי) [נדיא קמי] שבבותאי. פי' מתוך חשיבותה תהיה מצויה לספר עם שכנותי ותתן אותי לבוז ולקלס. ואית דגרסי מי סברת גדולת גדולת ממש כלומ' גודלת שער הנשים והאי שבח ממון לא מאי גדולת ליחוס. ולשון הר"ם בפי' המשנה גדלת מקשטת הנשים. ובכולן אע"פ כו' הטעם דדברים שבלב אינן דברים:
שהטעתו. אפי' לשבח אינה מקודשת:
בו. דעתה ולא במה שבתוכו וצריך שיהא בכלי שוה פרוטה. ר"ש פי' במיא בו ולא במה שבתוכו שהמים אינן שוין כלום ואין דעתה על המים. בחמרא במה שבתוכו ולא בו שדרכו לשתותו וחוזרים הכוס. בציהרא בו ובמה שבתוכו שמסתפקים מהשמן מעט מעט. והר"ם פי' במיא שהוא משקה הצריך לכל ואינו ביוקר בו ובמה שבתוכו דדעתה על הכל הכלי מפני שהוא [נצרך להמים] והמים שהם צריכים לה. בחמרא שאינו צריך לכל אין דעתה בו ואין דעתה אלא על (השמן) [היין]. ואית דגרסי ציהרא ציר של דגים:
ומאי נמצא. דהא מעיקרא הכי הוה. צייר בבליאתה כרוך בסדין. ואמר לשליח הנה פלונית מקודשת לי בזה. ואי קפידא הוי אינו שלוחה אלא לקבל לה קדושין של כסף. אבל אם היא עצמה קבלה קדושיה הואיל ואמר לה בזה והויא מקודשת ואע"פ שהיא חושבת לה שהוא מתנה אחר שדברים שבלב אינן דברים. והלכתא כת"ק דקפידא הוי ולא מראה מקום הוא לו:
אבל בשבח יוחסין. שאמ' לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי שהוא לוי ונמצא כהן אפי' ר"ש מודה דקפידא הוי שזה דעת קצת בני אדם שאין רוצין להתחבר עם גדול מהם שמתגאה עליהם:
מסנא. מנעל גדול ממדת רגלי איני חפצה:
שיקרא כל התורה:
כצורתו שבא לחסר תרגום אונקלוס כגון לא תענה על ריב לא (תהרהר) [תסהיד] על דינא:
מחרף. מבזה המקום ומשנה את דבריו שמוסיף מדעתו. תרגום דידן של אונקלוס שהוא מסיני כדאיתא במגילה ושום שכל זה תרגום ששכחוהו וחזר הוא ויסדו:
קרא משמע יודע עשרים וארבעה בדקדוק:
הלכות משנה. מדרש. ור' יוחנן דאמר כמאן:
והלכתא כחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן. ועוד דהא איפסיקא הלכתא כתנא שהוא משנה ולא חשבינן תורה אלמא תנינא משמע הלכתא ולא תורה:
בן עזאי ובן זומא תלמידים ובחורים היו ולא באו לכלל סמיכה ולא היו בימים ההם כמותם כדתנן משמת בן עזאי בטלו השקדני':
בכל מקום. באיזה מקום מן המקומות שיהיה:
כלה. דרשה כמו אגרא דכלה דוחקא. ור"ש פי' אפי' במסכת כלה שאין בה עומק וברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"כ. והעיקר מה שפי' שכל מה שדורשין בהלכות מועדות שהכל בקיאים בה. ומשני אלו השמועות מהא דתלמיד ומהא דחכם. יוצא ששם תלמיד מונח אפי' במי שלא למד אלא ענין א'. ושם חכם מונח לפי שיודע לסבור בו סברא כמו שכתבנו בסוף הוריות דבר חכמה מילתא דתליא בסברא. ר' אליעזר עשיר היה דהוה מעשר בכל שתא תריסר אלפי עגלי:
בע"ז דוקא שהקב"ה מצרפה למעשה דכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם אבל בעבירה אחרת לא מקרי רשע במחשבה ובהני תרתי מקודשת מספק דשמא הוא:
לא אמר לא הזכיר ולא הודיע מפני זה אני מוכר:
שבלב ונאנס ולא הודיע (ולא) [אלא היה] במחשבתו כך אף ע"פ שאמת הוא שלכך כיון דהא שמעי' ליה מעיקרא שמפני זה היה רוצה למכור נכסיו הואיל ובשעת המכר לא פרסם והודיע מחשבתו אלא נשאר בתוך לבו אינן כלום שלא הטעתו ואיהו אטעי אנפשיה ודברים שבלב אינו דברים:
אדעתא [למיסק] שהודיע זה בשעת המכר. ולא אתדר לא מצא מקום לדור שם או מחמת חוסר מזונות:
אדעתא שידור. והואיל והזכיר אדעתא למיסק הו"ל כאילו אמר בבירור לדור. ומסתברא דקי"ל דהלכתא כלישנא בתרא והואיל וסליק המקח קיים:
איבעי סליק. בניחותא:
לא סליק. בתמיהא:
אונסא. שנשתבשו הדרכים מפני ליסטים ללישנא קמא המקח קיים דאי בעי סליק ויחזור אחר שיירא. ללישנא בתרא דקא מתמה איבעי לא סליק כלומר מי עכבו ואיזה אונס מנעו מלעלות הא איכא אונס חוזר מקח וקי"ל דהלכתא כלישנא בתרא והביא זה הר"ם במכירה פי"א. והא דאמרינן בפ' אלמנה ניזונת זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדר זביניה התם שנולד לו דבר מחודש שלא (לצורך מעות) [הוצרך למעות] כי הנהו עובדי דהתם. אבל הכא שמוכר לעלות ונהפכה דעתו שלא רצה לעלות לא"י לאו כל כמיניה שאין זה אלא שמתחרט מן המכר:
במקום פלוני. קפידא הוי כלומר לא יקדשה במקום אחר:
הרי היא. מראה מקום הוא לו כלומר אינו רחוק יותר מדאי:
שאין עליה נדרים. אוקימנא בפרקין דהא דאמרי' אינה מקודשת באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונים דוקא במילתא דלא קפדי אינשי ואם יש עליה נדרים אחרים מקודשת. ובירושלמי א"ר יוסי מתני' בשאמר לה על מנת שאין עליך נדר אבל אמר על מנת שאין עליך כל נדר אפי' נדרה שלא תאכל חרובין נדר הוא. ירושלמי כלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן ככלי צבעונים הן:
שכל המומין אבל מום אחר אע"ג דאמר מקפיד אני לאו כלום הוא ומקודשת והטעם דלא מקרי מום. ומסתברא אפי' אמר כל מום [מ"מ מומין] שאינו פוסל בכהנים לא מקרי מום. ועיקר ביאור זאת המשנה בפרק המדיר:
סבלונות. דורונות שדרך לשלוח ארוס לארוסתו סבלונות:
מחמת קדושי' הראשוני' שלח ולא לשם קדושים דנימא אדם יודע שאין אשה מתקדשת בפחות מפרוטה וגמר ושלח לשם קדושין:
שקדש ושלח סבלונות משהגדיל אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וקדושי קטן אינן כלום:
חוששין לסבלונות. פיר"ש מי ששדך אשה ונתרצית וקדם ושלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין הם ואם קדשה אחר צריכה גט מראשון. והאי פירושא לא דייק שאם נתן לה כשהוא מדבר עמה על עסקי קדושיה ולא פי' דיו ומקודשת ודאי היא ואם שהה כל שהוא אע"פ שהיו עסוקין מענין לענין ובאותו ענין הואיל ולא פי' אינה מקודשת כלל כדאיתא פ"ק וכ"ש אם שלח לה סתם. עיקר הפי' הוא כך אם שלח לאשה סבלונות וקבלם חוששין שנתקדשה. ומיהו דוקא שיש עדים כך בסבלונות אבל אי ליכא עדים אפי' שניהם מודים לאו כלום הוא דלא עדיפי סבלונות דיהבי אמתלא דמקדשה כלל מקדושין גופייהו וכ"כ הר"ם פ"ט:
חיישי'. לפי' ר"ש דסבלונות גופייהו קדושין נינהו ולפי הר"ם דנתקדשה קודם לכן:
מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחוששין הואיל וכולם נהגו לקדש קודם הסבלונות:
ה"ג ר"ש לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא נחוש למיעוטא קמ"ל כלומר אם כולם נהגו כן פשיטא לא היה צריך להשמיענו זה. אלא מיירי שלא נהגו לקדש תחלה אלא הרוב מה"ד נחוש למיעוטא דנימא סמוך מיעוטא אחזקתה ואתרע ליה רובא ואשה זו בחזקת פנויה עומדת קמ"ל דרובא וחזקה רובא עדיף והואיל ורובן מקדשין תחלה לשם קדושין נתנם אע"פ שלא פירש. והרי"ף והר"ם גרסי דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מה"ד לא ניחוש למיעוטא קמ"ל. וטעמא דחיישינן למיעוטא אע"ג דאיכא רובא וחזקה דליוחסין בעינן תרי רובי וחזקה לא עדיף כרובא. ולא נהירא דמאי יוחסין איכא הכא איסורא הוא דאיכא ועוד כתב שמא יתפשט מנהג המיעוט ויעשו הרוב כמותן ויתירוה כמו שהיו עושים תחלה. והעיקר דמ"ה חיישי למיעוט שהמיעוט הוא קבוע ולא תימא שלפעמי' אזלא היא לגבייהו להתקדש אלא שהנשים גם כן יש מיעוט שמתקדשות תחלה והוו להו כל נשי העיר כמחצה על מחצה דאתתא קביעא וקיימא לקביעותיה והאיסור ג"כ דבק בה. ודכוותה אשכחן פרק הריני נזיר מן הגרוגרות:
הוחזק שראו שטר כתובתה וקדשה אחר מהו להחזיקה כאשת איש לראשון. א)לפיר"ש דוקא הרוב ולפי' הר"ם והרי"ף אפי' המיעוט:
כתבי והדר מקדשי כולם פשיטא דאי לאשמועינן [דחיישינן] למיעוטא הא אשמועינן ליה לעיל:
דלא שכיח ספרא. שאינו דר בעיר:
אינן מקודשות. אין אחת מהן צריכה גט:
זו לזו. קס"ד כגון שקדשן:
אי הכי. דקרא בבת אחת איירי היכא איכא כרת אם בא עליהן הלא אין בה איסור אחות אשה:
בזה אחר זה. שקדש אחת תחלה ואין קדושין תופסין באחותה דכתיב לא תקח ואם בא עליה ענוש כרת ומתניתין סברא בעלמא היא כדרבה תיפוק לי דאפי' לא קידש אלא אחת מהן הואיל ולא פירש איזו אינה מקודשת לדידיה דהא לא ידעי' איזו היא אחות אשה:
לדבריו דרמי. דמוקים לקרא לקדשן שתיהן כא':
קדושין שאין מסורין לביאה כגון שאמר א' מבנותיך מקודשת דהא לא ידעי' או דאמ' לאחיות אחת מכם מקודשת וקבלה האחת בשליחות חברתה שאינו יכול לישא אחת מהן שמא אחות אשתו היא. את וחמור נותן מתנה לנולד ולעובר שבמעי אמו או לחמור שאמר קני את וחמור לרב המנונא אינו קונה כלום גם הנולד שהרי לא הקנה לזה בלא זה וחמור או עבד לאו בני קנין נינהו הכא נמי לא קדש האחרות אלא כמו שקדש האחיות והאחיות אינן מקודשות דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. אחת מכם לאו את וחמור הוא שאם קדש זו לא קדש זו וקאמר שאין האחיות מקודשות אלמא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין. ואם אמר הראויה שלא קדש האחיות כלל שהרי אין אחת מהן מסורה לביאה ולא הוי את וחמור ומ"ה נכריות מקודשות וה"נ אותיבנא במי שמת לרב המנונא דאמר את וחמור לא קנה כלום הא נכריות מקודשות אמאי את וחמור הוא. ומשני ולאו מי אוקימנא דאמר הראויה לביאה מכם תתקדש לי הילכך למ"ד את וחמור לא קנה אם אמר כולכם אין נכריות מקודשות ומתני' דאמר נכריות מקודשות מיירי [דאמר] הראויה לביאה שלא קדש כלל האחיות אבל לרב נחמן דאמר קנה מחצה מתני' מתקומא כלישנא דמתני' דאמר כולכם ואעפ"כ נכריות מקודשות והיינו שהרי"ף הביא לשון המשנה כפשוטה וכן האמת. ובזה נמצא חדוש גדול בספרי הר"ם שהוא הביא הדין כשינויא דאביי בנשים פ"ט וכתב שאם אמר כולכם אין אחת מהן מקודשת ובמכירה פכ"ב פסק כרב נחמן דקנה מחצה. וזה ודאי א"א מבלי טעות סופר:
כולכם ואחת לא הוי את וחמור דהא אין האחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידעי' הי קידש הא ידעי' בת זכייה וקדושין היא הילכך נכריות מקודשות. והאי דלא אוקמא דאמר אחת מכם משום דתני במתני' כולכם. אין הבוגרות בכלל. ואינן צריכות גט שהרי אינן בידו לקדשה הא קטנות או נערות בכלל אפי' היו רבות כולן צריכות גט דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קידושי:
גדולה וקטנה וקדושין מסורין לביאה נינהו שהרי ידוע מי קידש שהרי אין שם אלא אחת:
ומאי בוגרות דמשמע רבות:
בוגרת דעלמא כל איש ואיש שיש לו בוגרות אין הבוגרות בכלל הקדושין. ומ"ה אוקמא בבוגרת אחת דמינה דייקי' הא קטנה בכלל קדושין. ואי הוו רבות דייקינן הא קטנות ושמעינן מינה דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושי:
אי הכי דמיירי שאין שם אלא גדולה וקטנה ומאי בוגרת דעלמא מאי אתא לאשמועינן פשיטא שהרי אין הבוגרת בידו לקדשה וכ"ת דדיוקא אתא לאשמועינן הא קטנה בכלל פשיטא שהרי אין שם אלא קטנה אחת והוי כמי שאין לו אלא בת אחת דאא"ב דמיירי דאיכא בוגרות טובא אע"ג דלגופייהו לא אשמועי' מידי דפשיטא שהרי אינן בידו לקדשן דיוקא אתא לאשמועינן הא קטנות בכלל לאשמועינן דאף שאין מסורין לביאה הוו קידושין:
שליח עשתה אביה שליח לקדשה לכל מי שירצה. דידה דבוגרת. הנאה דכסף קדושיה שלו מקטנה ולא מבוגרת:
מי לא עסקי'. קושיא הוא כלומ' וכי לא שמעינן ממתני' דקאמר במוחלט שאין הבוגרת בכלל בשום ענין משמע דאפי' אמרה ליה כסף קדושין שלך וקבל לי קדושין וקדש בתו סתם דאפ"ה אין הבוגרת בכלל:
ומשני אפ"ה כלומר אנה"נ כדקאמרת והטעם דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה [דכתיב] בנותיכם תנו לאנשים. ומסתברא אע"ג דהאי שיטה אליבא דרבא היא ולא קי"ל כוותיה ביע"ל קג"ם ומצינו לאוקמא מתני' בבוגרות רבות [ומ"מ] קטנות בכלל אפ"ה הלכתא בכל האי שיטה כרבא דסברא מעליותא היא ולית בה פלוגתא וכ"כ הר"ם פ"ט. חמש בנות נערות או קטנות אחת מבנותיך לא' מבני וכגון שעשאוהו שליח. חמשה גיטין שהרי אינו ידוע איזו נתקדשה למי לפיכך כל אחת ואחת צריכה גט מכולם ואם מת א' מהן צריכה כל אחת ואחת גט וצריכה חליצה מאחד מהן דכיון שחלץ לה אחד נפטרה משאר אחין:
שהוכרו. בשעת קדושין ומסורין לביאה ולבסוף שכחו איזו קדשה לכל אח' ואח':
יע"ל קג"ם. סימני הלכות הם שנחלקו אביי ורבא. יאוש שלא מדעת באלו מציאות. עד זומם פ' דיני ממונות. לחי העומד מאליו פ"ק דערובין. קדושין שאין מסורין לביאה כאן. גילוי דעתא בגיטא בהשולח. מומר אוכל נבלות לתיאבון פ' זה בורר. בחמש נשים והיה בכלכלה שוה פרוטה לכל אחת ואחת. על ידי כולן. בשליחות כולן. (איתיה) בפומיה כלומר השלשה היה מפרש ואומר והרביעית משום דמספקא ליה לא היה מפרשה דמתניתין שמעי' קדושין המסורין לביאה אי הוו קדושין או לא. בפירות שביעית ואע"ג דאמר רחמנא לאכלה ולא לסחורה לא אמרי' קדושין שהאשה נקנית מהם כסחורה דמי אי נמי דלא אמרי' [דלא הוי] קדושין דלאו ממונו הוא אלא כיון שזכה בו ממונו הוא לכל דבר ומיירי קודם זמן הביעור. מקודשת דהא אמרי' נכריות מקודשות. בגזל דידה ולא אמרי' מדקבילתיה אחלתיה:
צרה. ואע"ג דאינה נאמנת צרה בחברתה לעדות שהאשה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדא עבדא:
שבוע שמיטה. מספקא ליה אי כאוקימתא דרבא או כאוקימתא דאביי:
שאינו שלו. שלא קנה עד שנתיאשו הבעלים. שאינו ברשותו דכתיב כי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. והא מדקתני סיפא מגופא דברייתא מקשי ליה ברישא והדר מקשי ליה ממתניתין:
הא דשדיך. נתרצית להתקדש לו כי קבילתיה לגזל דידה בתורת קדושין אחילתיה אבל היכא דלא שדיך וקאמר לה הרי את מקודשת לי בזה וקבלה ושתקה יכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולא בתורת קדושין לקחתים שלא מחלתי לו הגזלה אבל כי שדיך לא יכלה למימר הכי אבל אי אמרה אין כשקבלה אפי' לא שדיך מעיקרא מקודשת:
משכלא. ספל מים:
להא דר' שמעון. בטהרות היא ומייתינן במרובה עורות של גזלן אין מחשבה מטמאן. פי' אם חשב לעשות מהם כלים מקבלים טומאה שהגזלן קנה ומחשבת בעלים מורידים העור לידי טומאה ואע"ג דיאוש כדי לא קני הא אסיקנא במרובה דהכא איכא יאוש ושינוי השם והני דר' דסתם גזלה מסתמא לא מתיאשי בעלים מינה דכיון דידע מי גזלו אמר אע"ג דלא מצי למגבא מיניה [השתא] גבינא מיניה זימנא אחרינא:
ושל גנב מחשבה מטמאן פי' דסתם גנבה מייאש מינה דלא ידע מי גנבו. ור' שמעון אומר חלוף הדברים פי' דכיון דידע מי גזלו ולא מצי למגבא מיניה מייאש מינה אבל מגנבה לא מייאש דסבר בכל יומא יום יום אחקור מי גנב ואתבענו והלכתא כרבנן דבסתם גזלה אינה מקודשת. והא אסיקנא פ' הגוזל ומאכיל ל"ש אלא בליסטים עובד כוכבים אבל בליסטים ישראל סתמא נמי יאושי מייאש פירושו דוקא ליסטים שאינו מזויין דכיון דמטמר מאינשי גנב הוא. בסתם גנבה מקודשת פי' סתם דלא ידעי' אי נתייאשו בעלים או לא:
מוזא דסמכי. מלא היד של ראשי בצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטנים אמר ליה מאן פלג לך שהרי יש בזה חלק לבעל הגינה:
כישא. אגודה שדרך הבצלים לחלקן באגודה ואין צריך אדם לחלוק שחלקים שוים הן. פי' סמכי אשקלונ"ש. (וגינא או אריתא גרסי') ההוא גברא [דקדיש] גרסינן. פי' שהשכר והכלי היה מבעל הבית ולא היה מהמקדש. ור"ש גריס ההוא סרסיא והוא האיש העושה שכר לבעלי בתים:
פרוזמא כלי קטן שנותנים בו שכר ור"ש פי' לאחר שהוציאו השכר הראשון מהתמרים עושים מפסולת התמרים שכר ונקרא פרוזמא. ויש שפירשו שכר מתוק:
חריפא דשכר זה שהוא טוב ומשובח מהאחר:
לא אמרו כלך אצל יפות שמועיל למי שנטל מבעל [הבית] שלא ברשות דנימא דגלי אדעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דאמרי' מדקאמר הכי ניחא ליה דהא לתרום הוא עומד ורמיא עליה ההוא מצוה אבל בדבר אחר שנוטל משלו והוא אינו חייב ליתן לו האי דקאמר הכי משום דלא לכסיף הוא דקאמר ולעולם לא ניחא ליה אלא אומר כך שלא יתבייש חברו. וליקט לצורך בעל הבית אם חושש משום גזל. אם מקפיד בעל הבית על מה שעשה ודומה לו שגזלו והאי דקאמר כלך אצל יפות אילו מצאת יפות היית גוזלם:
משום כסופא כדפרישנא ואינו מוחל לו שלקח. ואע"ג דמשמע מהאי טעמא דיאוש שלא מדעת קני אבל לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא קני [וקשה] מהאי ברייתא כי נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואמאי הא בעידנא דתרם לא הוה ידע:
תרגומה רבא אליבא דאביי בשעשאו שליח כדאיתא התם אלמא לאביי דהלכתא כוותיה אם לא עשאו שליח כי אמר כלך אצל יפות אפי' בתרומה לא מהני הואיל ולא ידע בעת שתרם וכ"ש בשאר דברים. ואפ"ה הוצרכו לכתוב הרי"ף והר"ם האי טעמא דמשום כסופא הוא דקאמר להו להודיע שאם אמר לו כזה הלשון אפי' קודם שקדשה כגון שאמר לבעלים אקדש אשה בדבר זה והשיבו הבעלים אמאי לא תיתיב ליה דבר זה שהוא טוב והלך זה וקדשה שלא בפניו ושלא בידיעתו שאינה מקודשת דמשום כסופא הוא דקאמר ואכתי הוי קדשה בגזל עד שיאמר בפירוש דניחא ליה קודם שקידשה אבל אחר שקידשה אפי' אמר בפירוש דניחא ליה לאו כלום הוא ואינה מקודשת דאע"ג דהשתא ניחא ליה הואיל ובשעה שקדשה לא היה שלה דיאוש שלא מדעת לא קני הרי קדשה בגזל ואינה מקודשת. ומסתברא שאם אמר לו אקדש אשה בדבר זה ובא הוא והוסיף דבר על הדבר ההוא שאינה מקודשת ואע"ג דבתרומה הויא תרומתו תרומה שאני תרומה שנטלת במחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם אבל מתנה אינה קונה במחשבה. וכתב הר"ם שאם קדשה בתמרה של בעל הבית בלא ידיעתו שאינו מקפיד שמקודשת קדושי ספק:
בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים. קדש בגמ' מפרש. ר' יהודה סבר דמ"ש ממון הדיוט וקסבר דהקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל. ומעלה מעל גבי שבועת הפקדון כתיב ואע"ג דאין נשבעין על ההקדשות אם הפקיד קדשי' [קלים] חייב שבועה ואם כפר ונשבע ואח"כ הודה משלם קרן וחומש ואשם דכתיב וכחש בעמיתו. כי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משולחן גבוה [קזכו] כלומר לא ניתנו אלא לאכילה:
דגמרא. כך נקבעה בבית המדרש ושגורה בפי התלמידים. בהויתו יהא קודש לה':
תרתי. טעמא דתרתי בבי דמתניתין דתני לר' יהודה בשוגג לא קדש אמאי הא אית ליה לר' יהודה מעשר ממון הדיוט הוא ובהקדש לר' מאיר (הכא) [בחדא] יהיב טעמא שהיא אינה רוצה ונפקא מינה שאם בדקנוה ואומרת רוצה אני א"צ לבדוק אותו דמסתמא ניחא ליה:
טרחא דאורחא צריכה להעלותו לירושלם. דנתחל שאם הם קדושין הרי מתחלל שזו היא הוצאתו והוא דבר אסור. ור' יעקב דלא ידע הי מינייהו. אנסא דאורחא עליה רמי שהמעשר אין בו כאן ש"פ שלא ניתן להוציאו לירושלם ואפי' נמכרו דמיו נתפסין בקדושתו. ואתתא שכיחא לאיתנוסי טפי מגברא:
ממילא ואע"פ שעליו לשלם ההקדש השתא ניחא ליה ניחא אין לו עתה כלום. שיצאו לחולין להנות בהן מעתה ושגגת הקדש לר' מאיר בעי. היאך יצא במאי יצאו מרשות הקדש אחרי שאין דבריהם קיימים. במכר מאי אם קונה חפץ במעות הקדש לר' מאיר בשוגג קנה או לא קנה:
כר' מאיר במעשר וכו':
כרם רבעי במעשר שני פ"ה היא שנויה. הפודה מעשר שני. במ"ש פ"ד היא שנויה. בטבליה וקסבר וכו' אע"ג דקי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו כמו שנבאר בסוף פרקין אפ"ה הלכתא כהך מתניתין שאם נתנו לו טבל שלא הורם ממנו מעשר שני שאם בא לפדותו מוסיף בו חומש דהא דפסקי' הלכה כר"מ דאמר ממון גבוה הוא הטעם הוא משום דב"ה דאמרי בכרם רבעי כולו לגת דילפי קדש קדש ממעשר ובמעשר כתיב כל מעשר הארץ לה' הוא ולא קרי לה' אלא כשהוא יקרא מעשר דכתיב כל מעשר ולא קרי רחמנא לה' עד שיהא שם מעשר עליו ואע"ג דהכא מסיק דטעמא דהך מתני' דתני בין שניתן לו במתנה בטבלו שמוסיף חומש משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אוקימתא בעלמא היא ולא סמכי' עלה אלא טעמא דמתני' הוא כדכתיבנא. א"נ נוכל לפרש דקסבר גבי מעשר למשוייה ממון גבוה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וטעמא דמילתא כדכתיבנא דלא קרייה רחמנא לה' עד שנק' מעשר ודעת הר"ם תבין כמו שכתבנו [שכ'] פ"ג דמ"ש מעשר שני ממון גבוה הוא שנאמר לה' הוא לפי' אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו את הטבל ומקבל מפריש מעשר וכו' וכתב ר"מ פ"ה הפודה מעשר לעצמו בין שהיה שלו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו במתנה בשבילו ה"ז מוסיף עליו חומש וכו' ושם פ"ה כתב מתנות שלא הורמו הרי הן כמו שהורמו לפי' ישראל שנפלו לו טבלים וכו':
בבחירתא עדיות העידו כל דבריה מפי גדולים וחשובי' וממתני' דכרם רבעי יש לו חומש קאמר דטעמא דב"ה דגמרי קדש קדש ממעשר אלמא ממון גבוה הוא:
יאכל כנגדן. הלוקח יקח מעות משלו ויאכלם בירושלים ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר הרי הם מחוללים על אלו:
אשה יודעת. פי' קסבר הואיל ואשה שייכא נמי במעשר שני יודעת כל הדינין. ואותביה והרי בהמה טמאה דאדם יודע וכו' כלומר כולהו שייכי במעשר ולדידך כל בני אדם יודעים כל הדינים. ושאני הכא באשה חברה כלומר סתמא דאינשי ונשי אע"ג דשייכי בעניינא לא בקיאי בכולהו דינין דההוא עלמא ומתני' איירי באשה שלמדה מ"ש כל דיניו. ומיהו לאו בדם טומאתה וטהרתה שהיא סופרת לעצמה ובעלה נשען עליה. כל אשה היא חברה לגבי הא מילתא ואם טמאה את עצמה מדם שראתה שוב אינה יכולה לומר שאותו דם הוא ממכה שיש לה במקור כמו שבארנו פ' תנוקת. ומהכא חזינן בהדיא דבמאי דשייכי חדא דינא אית להו עם שאר אינשי דלא גמירי דהא דשאינה חברה דינה שוה עם סתם מוכר שמכר לו בהמה טמאה והכי משמע הך שיטה ומ"ה איצטריך לאוקומי באשה חברה דה"נ אמרי' גבי לוקח בהמה טמאה מזיד. ברייתא. שברח המוכר שהדמים בידו:
הא לא ברח בתמיה. חורא. חור שהעכבר מצניע שם גנבתו. מנא ליה מאין לו הגנבה:
בעגלה כל הני אסורין נינהו. מכרן. עבר ומכרן מותרין שהדמים מותרים שאינן תופסים דמיהם. ולפום מסקנא דנדרים פ' השותפים אע"פ שאין תופסין דמיהן אסור לכתחלה לקדש בהם את האשה דבעינן התם אי חלופין כגדולים דמי או לא ובעי לאודוחי ממתני' דתנא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא לאו כגדולין דמי. ודחי ה"נ לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ולא איפשיטא ולחומרא. ואין הפרש בין קדושין ושאר הנאות כדמשמע הך שטה דנדרים כמו שבארנו בע"ז פרק ר' ישמעאל ובריש השוכר שלא כדברי רש"ג שכתב בפ' ר' ישמעאל:
לא יהנה כגון שלא יצבע מהפירות שעושים מהם צבע. ולא ידליק מאותן פירות שמדליקין בהן:
כפרה. כפר לעמך ישראל וקדשים אסירי בהנאה:
צפורי מצורע מכשיר בחוץ שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה להכשיר המצורע לבא אל המחנה:
מכשיר בפנים. אשם מצורע:
מכפר בפנים. כל הקרבנות:
מכפר בחוץ עגלה ערופה:
המשולחת א' מהצפורים שהיה משלח שמותרת דכל ריבויא היא:
השחוטה שאסורה:
מוקצה. בהמה שהוקצה לתקרובת ע"ז:
נעבד שהשתחוה לה ואסירי לגבוה כדאיתא בתמורה:
רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו ואסורים לאחר שנגמר דינם:
לתקלה שאם ילכדנה יאכלנה הילכך הואיל ואמרה ושלח ודאי מותרת היא:
פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון מפרש בבכורות וקאמר התם דמודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה:
אותו דייק. דאיירי בבשר היוצא חוץ למחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו כדדרשינן בחולין והנאסר ביציאת חוץ אתה משליך לכלב (אבל) שמותר בהנאה. אבל הנאסר בכניסת פנים אסור בהנאה:
יצא בשר. מותרות בשביעית והפרי הראשון אסור לאחר הבעור:
מתנות הזרוע והלחיים והקיבה:
אפילו ישראל. אפי' הוא ישראל:
טובת הנאה דבר מועט שאם אמר ישראל לחברו תן תרומותיך לקרובי כהן ואתן לך כך וכך רשאי הישראל ליקח והוא יעשה בדבר מועט שהרי חייב הוא ליתנו לכהן ודוקא ישראל אבל מכהן עצמו אסור מפני מראית העין א"נ שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והכי איתא כאן בירושלמי. וקאמר עולא שאע"פ שיש לישראל טובת הנאה בתרומתו שהאשה יש לה אותה טובת הנאה אינה מקודשת שלא נתן לה מעות. מקודשת וקס"ד בתרומה שהפריש תרומה לכהן:
כמו שהורמו ושלו הם ומוכרה לכהן שהרי זכה בהן מורישו כאילו הורמו. הואיל ונגמרה מלאכתן ועומדת לתרום הרי הוא כאילו הפרישה אבי אמו בחיי אביו ומעכבה לעצמו שכל כהן חייב להפריש תרומה מגרנו שהרי אסור הוא בטבל כישראל ומעכבה לעצמו ואף יורש זה יפרישנה וימכרנה וכן היא תמכרנה וממון נתן לה וה"ה דהוה מצי לאוקומא בשנפלה לו תרומה מבית אבי אמו כהן אלא לא רוצה לאוקומה הכי דא"כ קשיא ליה מאי קמ"ל פשיטא ואוקמה בטבלין ואשמעינן מתני' דכמי שהירם המוריש התרומה דמי דאי לאו כמו שהורמו לא זכה מורישו במתנות וחייב היורש ליתנם לכהן. ומסתברא דהלכתא כעולא ואע"ג דאמר רבא פ' בתרא דנדרים לגבי מודר דטובת הנאה ממון לא פליג אדעולא דהתם איירי במודר דאפילו ויתור אסור בו באלו הויתור הוא ממון גמור אבל עולא מיירי בדבר שצריך ממון כגון קדושי אשה דטובת הנאה אינה ממון אבל כהן שקדש בתרומה מקודשת ואפילו היא ישראלית שהרי היא מוכרת אותם לכהן. ובכתובות פ"ה נמי א"ר נחמן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ובמכות פ' אלו הן הלוקין נמי אסיק רבא דכמי שהורמו דמי לכל דבר שהוא מן התורה דקאמר מחיצה דאורייתא וכו' כדאיתא התם וכן פסק הר"ם:
הנוטל שכרו. משנה בבכורות פ' עד כמה:
להזות. על הטמא:
ולקדש. כשנותן אפר פרה במי חטאת הרי קדוש:
מי מערה. סרוחים שאינן שוים:
אפר מקלה. אפר פרה אפר הבא מן הקלוי באש וא"כ היאך מקודשת:
בשכר הבאת האפר או המים ממקום למקום או מילוי המים יכול ליטול שכרו דמילתא דטרחא היא ולא רמא עליה רחמנא ושרי למשקל אגרא כ"פ ר"ש ואיכא מ"ד הטעם אין זה עיקר המצוה:
כאן בשכר הזאה וקדוש שאין בו טורח ושכר לימוד המצוה הוא נוטל ומה אני בחנם אף אתה בחנם. א"נ שהוא עיקר המצוה לאידך פירושא אסור ליקח שכר. איכא מאן דמפרש דמתני' מתוקמא שקדשה בשכר שהביא לה המים והאפר והעיקר שקדשה במי חטאת שהיו לו שלא הסיח דעתו מהם וכן שהיה לו אפר פרה שאם יכול ליקח שכר הבאה ומילוי כ"ש שיכול למוכרן ואינו מחוייב ליתנם לה [בחנם] וכן נראה דעת הר"ם שהביא ל' המשנה ושמעינן מיהא שאין לאדם ליקח שכר ממצוה ואם יש לו טורח בה מותר כפירוש ר"ש:
סליק פירקא