תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוס' ר"י הזקן |
תוס' רי"ד |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
עשרה יוחסין עלו כשעלו לגולה:
חללי. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה:
חרורי. משוחררים:
נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרי' ביבמות דדוד גזר עליהם:
לבא. כהני לויי וישראלי מותרים לשאת זה את זה:
אבל חללה היא בלאו לכהן וגיורת ומשוחררת ספק זונות נינהו:
גרי. קסבר לא אקרו קהל:
גדולה חזקה. כלומר ראוי לסמוך עליה:
כתבם המתיחסים. כתב היחס:
התרשתא. הוא נחמיה בן חכליה ובתלמוד ירושלמי נמצא על שם שהיה משקה למלך התירו לו יינם של עובדי כוכבים לשתות לכך נקרא התרשתא:
עד עמוד הכהן. כלומר עד שיתברר. דאורים ותומים לא היו בבית שני. בקדשי הגבול תרומה:
ויגואלו. ויתחלצו מן הכהונה והיינו חללין. ליוחסין ונושא כהן בתו וכיון שראו אותם אוכלים בתרומה ישא כהן בתם ונמצא שנושא בת חלל:
ריע חזקייהו. פי' ר"ש דשאר כהנים אוכלים בקדשי המקדש והם אינם אוכלים. והעקר שלא מצאו כתב יחוסם כמו שכתבנו בכתובות פרק האשה:
תרומה דרבנן. תרומת חוצה לארץ:
תרומה דאורייתא. תרומת הארץ:
לא אכול אלא בתרומה דרבנן כגון תרומת פירות וירק. תרומה דאורייתא דגן תירוש ויצהר ומאי מקדש הקדשים דמשמע הא לשאר מילי אכול. ה"ק לא במידי דאיקרי קדש דכתיב זר לא יאכל קדש קדשים דרבנן:
רב יהודה היה ראש בפומבדיתא. נטר. המתין עד שיטול שלוחו של רב יהודה. בר שויסקל דרך גנאי אמר. ור"ש פי' גרגרן אוכל צלי ואשכחן בפסחים [דף צו] ודילמא שויסקל עבדו כלומר צלי:
מטהר. פי' ר"ש לעתיד לבא שלא יבדילם הקב"ה מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל. והרי"ף פי' בפרקין דלעיל בנושא שפחה כר' טרפון. משפחה שנטמעה נטמעה. נטמעו עמהם מפני עושרם אין הקב"ה מבדילם לעתיד לבא מאחר שנדבקו בהם משפחות הרבה. עיסה היא מדומעת מקמח ומים ומלח ומורסן כך כל הארצות משפחתם מעורבות כנגד משפחת בני ארץ ישראל וארץ ישראל עצמה היא מעורבת כנגד משפחת בני בבל שכל המשפחות הפסולות עלו מבבל ע"י עזרא שחזר הפסול לארץ ישראל. ולבדוק אחר משפחות בבל כל הבא לישא משם. למקום סכנה לפסול משפחות אנשי זרוע שיהרגום. היכלא שבועה בהיכלו של מקום אנו יודעים אותה משפחה. שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה נטמעה ואין להפרישו מספק מי נטמע ומי לא נטמע אלא יניחום מספק והם כשרים לעתיד לבא. ומסתברא דכר' יהודה ס"ל דאמר דממזרים יטהרו לעתיד לבא. בית הצריפה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה נטמעה:
זו דברי ר' מאיר מתני' דתני דעלו פסולין לארץ ישראל דמשמע דאין כל ארצות בחזקת כשרות חוץ מבבל. נושא ממזרת דלא איקרי קהל הילכך אינהו [לא הוו בכלל] לא יבא ממזר בקהל ה':
אסור דקהל גרים מקרי קהל א). ופי' לפסולים שבכהנים הוזהרו על בנותיהם והם לא הוזהרו בכהונה אבל לפסולים שהאנשים הפסולים הוזהרו עליהם מלישא אותם כגון ממזר או פסול אף הן הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והכי איתא ביש מותרות:
רוב כשרין אצלה רוב העולם כשר אצל פנויה שאין הולד ממזר אפי' מעובד כוכבי' ועבד שאין ממזר אלא מקרובים:
אינהו לגבה הבועל אצלה:
מאי אמרת לפסול אותם דילמא אזלא לגבייהו וזה הקרוב נשאר במקום קביעתו שתוקית ורבנן שרו ספקן בספקן:
אשת איש אע"פ שרוב פסולים אצלה אם נבעלה לפסול לה הולד אינו ממזר דרוב בעילות אחר הבעל ואם ילדה ממזר אינה משליכו שיכולה לומר מבעלי הוא:
חיה. מילדת נאמנת לומר זה בן פלוני וזה בן פלוני:
ערעור. על הולד לומר זה בן ממזר. דלית ליה חזקה דכשרות שלא נודע לבריות מי הוא הכשר והם עדיין בקביעותם שלא יצאו מהבית דנימא דמרובא פריש:
לזה מכרתי אם שנים מערערים על המקח המוכר נאמן כשנים לומר לזה מכרתי. אינו נאמן אפי' כעד אחד פר"ש שמקחו ביד המוכר מידק דייק המוכר למי מכר כדי שלא יתן מה שמכר לראובן לשמעון אבל אין מקחו בידו אלא שניהם אדוקים בו אינו נאמן דכיון דתו לא רמיא עליה לא דייק לזכור מי הוא הלוקח משמע מלשונו אפי' כעד א' אינו נאמן ואע"ג דמסהיד בברי דאנן סהדי דלא מצי למזכר ליה.
ונחזי זוזי. קס"ד שלא קבל מעות אלא מאחד הילכך ודאי זכור הוא ממי קבל המעות הילכך נשאל ממי קבל דמים דודאי זכור הוא על זה ויהא נאמן לומר לזה מכרתי:
ולא ידיע. כתב ר"ש בריש מציעא ולא ידעי' גרסי' ולא ידע לא גרסי' אע"פ שהוא אומר לזה מכרתי וקבלתי המעות מדעתי אינו נאמן דאנן סהדי שאינו זכור כל כך משהלכו מלפניו. ופי' הכי לא צריכא. לעולם אם לא קבל מעות אלא מהאחד אע"פ שאין המקח בידו נאמן כשנים. והא דאמרינן שאין נאמן אפי' כאחד כשאין המקח יוצא מתחת ידו מיירי שלקח מעות משניהם ואומר לזה מכרתי וקבלתי המעות ברצוני הוא דאינו נאמן אפי' כאחד דאנן סהדי דלא דכיר ממי לקח ברצונו ואף לנו אין ידוע הילכך הו"ל דין שנים אוחזין בטלית. וזה תימה גדול כשהמקח יצא מידו ולא קבל מעות אלא מאחד אמאי יהא נאמן כשנים וכשקבל משנים ומעיד לזה מכרתי אמאי לא יהא נאמן כעד א' ועקר הפי' שמקחו בידו נאמן כשנים שהרי בידו ליתנו למי שירצה והוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה הילכך נאמן כשנים אם לא יביא האחר עדים:
אינו נאמן. כשנים אפי' כעד א':
ומותיב ונחזי זוזי. כלומר יעיד ממי לקח המעות ויהא עדותו עדות כעד א' דודאי זכור הוא ממי לקח המעות:
לא צריכא. כלומר אע"פ שאין המקח בידו נאמן כעד אחד והכא מיירי שאינו זכור אף ממי שלקח המעות דמיירי שלקח משניהם ולא ידע גרסי' כלומר הוא אינו זכור ואינו נאמן דקאמר מטעם שאין שם עדות כלל הילכך הו"ל דין שנים אוחזים בטלית:
נאמן דיין. ומסתברא דביחיד שקבלוהו עליהם לדון להם זה הדין מיירי:
כשבעלי דינים עומדים לפניו עדיין הוא דיין ונאמן. [ונחזי] זכותא ביד איזה מהן. הוא פסק דין של זכות:
דקריע. שנתקרע:
שודא דדייני. כגון ההיא דכתובות דאמר נכסי' לטוביה ובאו שני טוביה. שניהם קרובים שניהם שכנים שודא דדייני ואפשר שיהפך לבו לא' (רצה) ליתן וכיון שפסק הדין לא' אם בא לחזור אינו חוזר לפי' אין רוצין לחזור מדין. ע"כ בר"ש. [והוא עיקר]:
ונהדר ודיינינהו. ואנו נראה לפי טענותם מי הוא שיזכה ומי הוא שחייב. ומשני שודא דדייני כדפרישנא וכל שכן אם לא נתקרע פסק דין שלו שאינו נאמן אלא שיראו הפסק דין אבל אם הדבר תלוי באומד דעתו של דיין ונתקרע פסק דינו אם היו עדיין עומדים לפניו נאמן שהרי עדיין בידו לפסוק הדין למי שירצה שעדיין הוא דיין על זה הואיל והם לפניו אבל הלכו להם [תו אין עליו] תורת דיין ואינו נאמן אלא או יחזרו ויקבלוהו עליהם לדון או יעשו דיין אחר. נאמנת והולד ראוי לבא בקהל אבל להשיאה לכהן לכתחלה בעינן תרי רובי שיהיה רוב העיר משיאין נשיהם וכו' ורוב סיעה כשרים כדאיתא ספ"ק דכתובות מיהו אם נשאת לא תצא:
רוב פסולים. שרוב העיר פסולים. אי נמי שהיא ארוסה ואמרה לארוס נבעלתי ואם לא בדק את אמו ומתה הולד שתוקי והוי ספק ממזר:
מותרין לבא זה בזה. דקסבר דלא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי לא יבא הא בקהל ספק יבא:
ומאי ניהו. דלא איירי בהו ברישא דמתני':
זו בזו. לישא ממזרת או שתוקית:
אי הכי דהני וכו' ודאי לא אקרי קהל:
בן ט' שנים ויום א' כלומר בן ט' שלמים ביאתו ביאה וכן בת ג' ויום א' פי' בת ג' דניהוו שלמים לקח קצת משנה אחרת:
פסלוה. לכהנת מן הכהונה ומן התרומה ולויה וישראלית מלינשא לכהן:
כל שזרעו פסול. שקצת זרעו פסול אע"פ שקצתו כשר כגון גר עמוני ומואבי שזכריו פסולים ונקבותיו כשרות:
פוסל. אשה בביאתו ובהא פליג עליה רשב"ג:
וכל שאין זרעו פסול כלל כגון מצרי שני שזרעו הוא דור שלישי הוא אינו פוסל אשה בביאתו ובהא פליג ר' יוסי את"ק:
הכל מודים הני תנאי דלעיל:
אלמנת עיסה. פר"ש מי שהיא אלמנה מאיש שהיה כעיסה ספק מדומעת כך בעלה הוא ספק חלל. והר"ם פי' בקדושה פי"ט שנתערב במשפחה ספק חלל או ספק נתין או ספק ממזר. והמשיל משפחה זו (כמשפחה) [כעיסה] שנתערבה חלקיה כשנילוש הקמח ופי' ספק ספקא שמא זו אלמנת אותו ספק שמא אינה אלמנתו ואת"ל שהיא אלמנתו שמא לא היה חלל או ממזר ופסק דמותרת כרשב"ג כמ"ש פ"ק דכתובות. והכא גרסי' רשב"ג ובעדיות בסיפא דהאי משנה גרסי' ר"ג והלכתא כותיה. ור"ש פי' ספק ספקא [בעלה] היה ספק והיא באה מכחו לפי' נקרא ספק ספקא:
הלל שונה בברייתא דעשרה יוחסין ותני דכל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה ממזר ודאי בספק דאמרי' ביבמות פרק אלמנה ושם ביארנוה יפה:
ד' אמהות. שנים מצד האב ושנים מצד האם:
שהם שמנה. כל אחת אמה [ואם אמה] אמה ואם אמה ובודקים שלא היו טמאות *) או אחת מן הפסולות לקהל:
ואם אבי אמה. של אשה זו שהוא נושא:
ואמה. שהיא אם אם [אבי] אמה:
לויה וישראלית. וכהן בא לכנסה. שהערוב נמצא בהם יותר:
מן המזבח. שאם התחיל לבדוק באמהות ונמצא שאבי אביה שמש במזבח א"צ לבדוק באמותיו שאם לא היה מיוחס לא היו מניחין אותו לעבוד:
מן הדוכן. שהעידו עליו שעמד עם הלויים בדוכן לשורר שיר. אבל לנשיאות כפים לא דאית ליה אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסים בפ' האשה שנתארמלה. ולמאן דאית ליה מעלין אפי' מנשיאות כפים קאמר:
וכן אם נמצא שהיה מן הסנהדרין אין לבדוק אמו:
משיאין לכהונה ואין צריכין בדיקה ובגמ' מפרש [מ"ט דתני] ארבע בנשי ולא תני ד' אבות:
ריש כורא. ממונה על המדות:
ריש גרגותא. בור להשקות בית השלחין ופעמים הוא של רבים וממנים שם שוטר שלא ידלה איש ביום של חבירו:
בערכי. שהיה כתוב בסדרי הדיינים:
ישנה. מעיר ישנה של צפורי:
של בית דוד. שהיו באים למחלוקת חדש בחדש וחוזרים חלילה והוא לשון איסטרטיא:
בת חלל זכר. כלומר שבאה מן הזכר כגון בן בן חלל עד סוף כל הדורות בת אחרון פסולה כבת ראשון אבל בת בתו כשרה וטעמא יליף בגמ':
ישראל שנשא חללה. ודוקא ישראל אבל כהן שנשא חללה בתו חללה דכל ולד שנולד בביאה מאיסו' כהונה הוי חלל:
חלל (זכר) [שנשא]. בגמ' מותיב הא תנא ליה רישא:
בת גר זכר. אפי' זכר ואפי' מישראלית:
כבת חלל [זכר]. ופסולה אבל בת גיורת מישראל כשרה:
מה להלן. לענין טומאה זכרים. דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אף בפסול חללות כן. בתו של כהן גדול מאלמנה:
זרעו [כתיב] ואפי' נקבות משמע. ולא אהני גזרה שוה אלא לזרע זרעו:
זרעו לו. מה זרעו פסול אף זרע זרעו פסול וגזרה שוה אהני לנקבה שהיא מזרעו נקבה אבל לא לנקבה בת זכר:
מקוה טהרה להכשיר הבת לכהונה:
בעמיו ולא כתיב בעממיו בעם א' שהוא ואשתו חללים. זרעו הולד שנולד מאלמנה לכהן גדול ומגרושה לכהן הדיוט. היא עצמה האלמנה עצמה מנין שהיא מחוללת מן התרומה ומן הכהונה שלוקה עליה כהן הדיוט משום חללה הואיל ובא עליה כהן גדול א). כשרה ונתחללה על ידי אותה ביאה. אסורה שהולד הנולד מאותה ביאה לא היה כשר מעולם. היא מתחללת בכל מקום בכל ביאה אסורה שנבעלה היא נעשית חללה כדמוכח פ' יש מותרות. לא יקחו להם לנשים להזהיר אשה על ידי האיש. אבל הוא אין מתחלל בשום ביאה דכתיב לא יחלל זרע הזרע הוא מתחלל ולא הוא עצמו ותנן בבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה וכי נדר הנאה מיהא עובד עבודה (פסולה) פסולה לו ואפי' הוא ישראל אם בעל ביאה אסורה שאין הולד ממזר הוי הולד חלל. מחזיר גרושתו משנשאת לאחר או נתקדשה. היא תועבה כלומר היא עונש עבירה וקא הויא חללה משום אותה ביאה אסורה:
שעיקרה משמעות הפסוק כך הוא אבל חללה הנעשית על ידי ביאה הוצרכו לדרוש חכמים המקרא זה שהיה כשר ונתחלל:
אלמנה אלמנה אלמנה בעל אלמנה שיש לה ג' שמות כדמפרש. אלמנת ראובן ואלמנת שמעון [ואלמנת לוי]. שבא על ג' נשים אלמנות:
אלמנת ראובן שהיא היתה אלמנה משלשה אנשים והתרו בו התראה אחת משום אלמנה:
כסדר הזה. שנתארמלה תחלה ונשאת לשני וגרשה ונשאת לכהן ונתחללה בביאתו ואח"כ נבעלה לפסולים או לקרובים בעילת זנות ונעשית זונה:
זונה הויא. חללה לא הויא:
איכא מ"ד דה"ג איסור מוסיף ואיסור כולל אית ליה. והעיקר דאיסור מוסיף לחודיה גרסי' ואיסור מוסיף הוא שנוסף איסור בחתיכה שאוסרה במה שהיתה מותרת בה כגון גרושה שנעשית חללה יכול לאסור החתיכה דהיינו האשה אם היא בת כהן הילכך שם דחללה על גרושה הוא איסור מוסיף ואפי' היא בת ישראל אתי וחייל ולוקה עליה כהן שתים. וכן נמי אם האיסור המוסיף בחתיכה גרמה ליה לאסור החתיכה למי שהיה מותר בה בתחלה קודם שיחול עליה האיסור השני כדברירנא התם בשבועות ובסוף כל הבשר. ואיסור כולל הוא כשנוסף לו איסור בחתיכות אחרות שהיה מותר בהן כדאיתא בשבועות שתים הילכך הא דאמרי' הכא הויא לה חללה מגו דאיתוסף בה איסורא למיכל בתרומה הוא איסור מוסיף דאיסור מוסיף באותה חתיכה דאמרינן בשבועות שתים כשנוסף לחתיכה זו איסור מפני האיסור השני שאוסרה איסורא לגבוה איתוסף נמי להדיוט. וכן נמי אם נוסף לה איסור במה שהיתה מותרת בה כדהכא דגרושה שנעשית חללה אם היתה בת כהן היתה מותרת בתרומה נעשית חללה ואסורה בתרומה מגו דאיתוסף בה איסורא לגבי תרומה איתוסף נמי איסורא לגבי כהן שחייב עליה אף משום חללה אפי' היתה בת ישראל דשם חללה איסור מוסיף הוא שאם היתה בת כהן אוסרה לחתיכה בתרומה שהיתה מותרת בה כדכתבינן:
אסורה. שכהן לוקה עליה אף משום גרושה:
חללה למה נאמרה. הרי אסורה לכהן הדיוט:
אין חללה. מסדר הענין אתה למד שלא כתב חללה אחר זונה מפני [שמצינו בישראל] שם זנות פוסל כדלעיל. אלא כתבו אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים:
כאן בכהן גדול. להלן בכהן הדיוט:
חולין. חללים דכתיב בכהן גדול ולא יחלל הילכך אין חללה אלא מאיסור כהונה:
אלמנה וגרושה בא על אשה אלמנה שהיא גרושה ג"כ:
שני שמות. משום אלמנה ומשום גרושה:
על זה. ודאי שני שמות דקתני הוא אלמנה וגרושה מיהו על אלמנה לוקה משום לא יקח ומשום לא תחלל וכן בגרושה:
אלא אחת. ס"ד לאו א' והוא לאו דגרושה דחלוצה דרבנן הוא:
שתי שמות. משום לא יקח ומשום לא יחלל:
וחלוצה מדרבנן הוא. קושיא הוא:
קדש לוקה. פר"ש קדש כהן גדול או הדיוט אחת מן הפסולות האמורות בהן:
לא יקח. דלא יקח משמע לא יקדש:
בעל. אף בלא קדושין לוקה משום לא יחלל. קדש ובעל לוקה. פר"ש שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:
אינו לוקה. אפי' משום לא יקח:
ומודה אביי. אף ע"ג דמחייב מלקות אקדושין באיסור כהונה התם הוא דכל לאו באפי נפשיה הוא ולא תלה זה בזה אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר כתיב לא יוכל לשוב לקחתה להיות לו לאשה וכיון דקיחה היינו קדושין להיות לו לאשה היינו ביאה אלמא תלה רחמנא קדושין בביאה:
ומודה רבא. אף ע"ג דבאיסור כהונה בעי תרתי ביאה אחר קדושין ה"מ דלא לקי אקדושין לחודייהו אבל אביאה בלא קדושין לקי. ונמשך בכל זה ר"ש אחר פירושו שפי' דלא יחלל אפי' אכהן הדיוט קאי. ושניהם מודים בין אביי בין רבא באיסור מחזיר גרושתו משנשאת לאחר דבעל ולא קדש שאינו לוקה:
דרך לקוחין אסרה תורה. כלומר על הביאה לא פרט לאו אלא ע"י לקוחין דלא יכול לשוב לקחתה כתיב. ודעת הר"ם ז"ל לפמ"ש בקדושין פי"ז וט"ו ובספר המצות בקס"ה ובקס"ב דאינו לוקה משום לא יחלל אלא כ"ג באלמנה מפני שהיא כשרה לכהונה ובזאת הבעילה חללה ופסלה לכהונה. אמנם כהן הדיוט אם בעל בלא קדושין אע"פ שזה אסור עליו ומוזהר ממנו ופסלה לכהונה אינו לוקה כי לא נתבארה האזהרה וכתב כ"ג בגרושה וחללה זונה עם כהן הדיוט א' הוא ע"כ ענין לשונו וכן נראה מן ההלכה שכל מקום שזוכר שלוקה משום לא יחלל מפרש ואומר ג"כ באלמנה. א"ר יהודה אמר רב כ"ג באלמנה וכו' פי' אלמנה דוקא. ומותיב תלמודא ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. כלומר אמאי נקט אלמנה אפי' בגרושה מצי למימר לוקה שתים משום לא יקח ומשום חלול זרעו ומשני האי דנקט אלמנה ולא גרושה משום דמיירי בשלא גמר ביאתו אבל לעולם אם גמר ביאתו הרי חלל זרעו ואף בגרושה לוקה שתים. ואותביה רבא מהא מתני' דאלו הן הלוקין שדעת רבא דלא יחלל אינו לוקה אלא על אלמנה שהיא כשרה ונתחללה בביאתו וזה הלאו באלמנה. ואותביה מאי לאו שני שמות ותו לא כלומר אין הצטרפות לאיסורן אלא כשם שלוקה משום אלמנה כך לוקה משום גרושה אבל לעולם משום אלמנה לוקה שתים ומשום גרושה אינו לוקה אלא אחת ומשני לא שני שמות משום אלמנה ושני שמות משום גרושה ומכל וכל השוה אותן. ומותיב מגרושה וחלוצה דלא תני אלא אחת. ומשני וכו' נמצא דעת רבא דהא דאמר רב כ"ג באלמנה לוקה שתים באלמנה דוקא הוא. ודעת שיטת הגמ' דאפי' בגרושה הוא אם גמר ביאתו ובתר הכי אתיא פלוגתא דאביי ורבא דשייכא בהא מילתא ומגרר עמה פלוגתא אחריתי. אמר אביי קדש לוקה כלומר קדש כ"ג אלמנה או הדיוט גרושה לוקה [משום] לא יקח בעל אע"פ שלא קדש לוקה משום לא יחלל דס"ל לאביי כשטה דלעיל דלא יחלל זרעו דכתיב אף לכל איסורי כהונה הלכך אפי' כהן הדיוט אם בא על אחת מהאסורות לוקה אף משום לא יחלל. ואם קדש ובעל לוקה שתים והה"נ לממזרת ונתינה לישראל דלא כתיב בהו קיחה אלא לא יבא שלוקה עליהם אם בא על אחת מהן בלא קדושין. ורבא אמר קדש ובעל בין כ"ג באלמנה או הדיוט בגרושה לוקה כ"ג שתים כדלעיל והדיוט אחת לא בעל אינו לוקה לא כ"ג ולא הדיוט כלל. מה טעם קאמר כלומר זה טעם לכל דברי רבא. וה"פ זה הלאו דלא יחלל אינו לוקה עליו אלא מאלמנה שבה נתייחד זה הלאו שהוא מחללה עתה בביאתו ואע"פ שזכר גרושה כאן וחללה זונה שהזכיר למעלה בפרשת כהן הדיוט לא ליחד להם לאו על הביאה לחודה משום חלול הזרע בא. אלא לפרש טעם האיסור שלא יחלל זרעו ואין להלקות על לאו זה שאינו אלא פי' וטעם על האיסור. אבל מאלמנה אם בא עליה לוקה שהרי לא אסרה לו אלא בזאת הפרשה ובא להזהירו שלא יחלל וגם בה נתן טעם חלול הזרע לאסור הקיחה אלמא אינו לוקה על הקיחה אלא מפני החלול והואיל ולא בא עליה אינו לוקה. והה"נ לממזרת ונתינה לישראל דלא חמירי מאיסורי כהונה ואין לוקין עליהם אלא בביאה שאחר קדושין. והנה זה הפי' טוב מאד ומקובל למ"ש הרב ונאות לשטת הגמ' ורבא עמד בדעת אחרת. כי לפי' ר"ש רבא סובר שאף באלמנה אינו לוקה משום לא יחלל ולא ידעתי מי הכריח לחזור מדעתו ולומר שלוקה משום לא יחלל באלמנה. והא דקאמר רבא בתמורה פ' כל האסורין בזונה גויה הבא עליה לוקה משום לא יחלל כאביי קאמר כמ"ש בפ' הבא על יבמתו:
נאמנין במילתיה דר' יהודה גרסי' נאמן דארישא קאי כשהאב מעיד ובפרק יש נוחלין איפסיקא הלכתא כר' יהודה. ובפ' החולץ נמי אמרי' נאמן כר' יהודה אבל אם יש להן בנים אינו נאמן:
חזקה דכשרות. שהרי יצא לאויר העולם ועד הנה היה בחזקת כשר:
היינו דכתיב יכיר. לאשמועינן שנאמן לפסלו אבל לרבנן דאמרי שאינו נאמן לפסלו אלא להורישו בנכסיו פי שנים למה לי קרא פשיטא דנאמן הוא במגו דהא אי בעי למיתן ליה כל נכסיה יהיב ליה. הילכך אע"ג דלא ידעי' אם הוא בכור אם לאו כגון שבאו ממ"ה פשיטא דנאמן משום מגו:
לאחר מכן. לאחר שהעיד בפנינו שהוא רוצה ללכת בדרך רחוקה והעיד בפנינו שהוא בכור ויטול פי שנים בנכסי אביו כשימות אבי של זה האב המעיד נאמן והכא ליכא מגו דאין יכול ליתן (אלא) בתורת מתנה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לידו:
כשהוא גוסס. כתוב בס' התרומה שר"ח פי' שאע"פ שהוא מדבר אינו יכול להקנותם במתנה כיון דרוב גוססים למיתה הרי הוא חשוב כמת וכתב בעל התרומה ומכאן מוכיח רבינו יואל כי גוסס אע"פ שמדבר בטוב וגם דעתו מיושבת עליו אינו יכול ליתן גט שחשוב כמת שכמו שאינו יכול להקנות במתנה אינו יכול ליתן גט והא דתנן פ"ק דאהלות אדם מקנה וכו' ואע"פ שכתב הר"ם בערכין פ"א הגוסס אין לו ערך ואין לו דמים הואיל ורוב הגוססים מתים הרי הוא כמת ע"כ. לא רצה לומר שיהא כמת לכל דבר אלא לגבי הני מילי דוקא קאמר דמי לית ליה שאין אדם נותן בו פרוטה כמו שאין נותנין במת וערך נמי לית ליה דאינו יכול להעמידו לפני הכהן ולהעריכו ואע"ג דא"ר יוחנן במי שאחזו שאם אמר כתבו ונתנו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס לא יתנו עד וכו' כדברירנא התם (דמדמי ליה לשוטה כדברירנא התם) טעמא דהואיל והוא שוטה ומדבר אי שרית למיהבת ליה כשהוא שוטה הואיל ואמר כתבו ונתנו כשהוא פקח אתי למישרא למיתן גיטא כי אמר כתבו ונתנו כשהוא שוטה דלא הוי גט כלל מ"ה בהך אנפה פסיל ליה ר' יוחנן מדרבנן כדברירנא התם אבל מדאורייתא הוי גיטא דהא אמר כתבו ונתנו כשהוא חולה ולא נתנוהו כשהוא גוסס ולא נפיק מינה שום חורבא שאם הוא מדבר יכול לעשות שליח עתה וגיטו גט ואם אינו מדבר הרי עשאם שלוחים כשהוא מדבר והרי הוא עתה חי ולא נפיק מיניה חורבא והוי גט כשר ואפי' מדרבנן ובהדיא אמרי' בתוספתא היה צלוב ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבים ונותנים כל זמן שיש בו נשמה זהו עקר ובארנו בפרק כל הגט ובמי שאחזו. ואפילו רבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בעי דבההיא שעתא שיבאו לידו יהיה בר נתינה ויכול לדבר וגוסס לאו בר נתינה ונאמן אף על גב דלא מצי למיתן ליה דאף על גב [דאמר] דנכסים שיפלו לי כשאהיה גוסס נתונים לך לאו כלום הוא אפי' לרבי מאיר. והאי דלא אמר לאחר שמת דאפילו משום בכורה אינו נוטל דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. אבל גוסס הוא כחי לכל דבריו ונוחל ומנחיל:
ואם שלו קדמו אין לך בטול שליחות גדול מזה:
אם אין ידוע. איזה מהן קדם:
נותנים גט. אם באת להנשא לאחר. ואם רצו וכו' ומיירי שהם רחוקים אבל הם קרובים כגון שני אחים או אב ובנו (מאי) שניהם נותנים גט:
בעיר. בו ביום:
והרי היא בוגרת. פר"ש בדקנוה מיד לדעת אם היא ברשות עצמה לקבל קדושיה ומצאנוה בוגרת א):
הרי בוגרת לפנינו (ואין קדושיה) [וקדושיה] קדושין ואין חוששין לקדושי אביה:
אימת וכו' כלומ' האי הרי היא בוגרת דקאמרת ר"ל שבדקנוה עתה שהביאה סימני בגרות וקסברי תרוייהו דהאי איזו סימניה דתנן פ' יוצא דופן אצמל קאי ומסימני בגרות קאמר כלומר איזהו אות הבוגרת. באיזה זמן נעשו קדושין אלו ובדקנוה והביאה סימני בגרות אלימא בתוך ו' חדשים שבין נערות לבגרות בהא קאמר רב וכו' כדפרישנא לעיל לפי' ר"ש:
כאן במכחישתו וכו' שהיא אומרת שמן הבוקר הביאה אלו הסימני בגרות ומיהו לשמואל אם לא מצאנו לה סימנים אחר שנתקדשה אין חוששים לקדושיה כל עיקר עד שתביא סימנים (ו' חדשים עד שיצאו). וקא בעי דנימא נמי דאמוראי נמי לא פליגי ואפילו רב מודה שיש לבוגרת סימנים ואיזו סימניה אצמל קאי והאי דקאמר הרי היא בוגרת לפנינו כלומר ואין חוששים לקדושי אביה איירי במכחישתו. ותסברא וכו' אלא כי עבד איהו עובדא דלא הוה בהו הכחשה כלל שלא בדקוה כלל אלא דעבדי בהו עובדא דרב שמתחלת תשלום הששה חדשים יש לה דין בוגרת ואין סימנים אחרים לבוגרת כל עיקר וזהו עקר הפי':
לא על האשה שהיא מיוחסת פר"ש שכבר בדקוה אותה כשנשאה ולהאי פירושא מתני' ר"מ היא. ולא היא דאפילו כל המשפחות בחזקת כשרות עומדת כדאמרי רבנן וזאת האשה שנשא כאן ידענו משפחתה ובחזקת כשרות עומדת אבל כשנשא אשה במ"ה אין אנו יודעים משפחתה ואין לאשה חזקת כשרות הילכך להשיא הבנים צריך ראיה אבל להאכילו בתרומה האב נאמן כדאיתא בהאשה שנתארמלה. ומתני' מפרשא בכהן שיצא להחזיק הבנים בכהנים או בישראל מיוחס להחזיק הבנים שיהיו ראויים לסנהדרים וכ"כ הר"ם באיסורי ביאה פ"כ. ולא על הבנים דמיירי בקטנים וכרוכים אחריה דודאי מאותה אשה הם. על הבנים שהם מבני אותה אשה. מביא ראיה בעדים על האשה שהיא מיוחסת שהרי לא נשאה כאן ואין אנו יודעין אבל לא על הבנים שהם כרוכים אחריה:
באשה אחת שאמר אשה אחת נשאתי:
[בשתי נשים] פר"ש אבל שתי נשים נשאתי ומתה האחת והר"ם פי' אפילו שתיהן קיימות והביא ראיה על האחת והבנים כרוכים אחריה צריך להביא ראיה על בניה שאלו בנים של זו מביא ראיה עליה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם שלה ואפילו על הקטנים שהם כרוכים אחריה שאם כהן הוא אוכלים בנים בקדשי הגבול. אבל אם יש שם בנות אינן נישאות לכהונה עד שיביאו ראיה שהן בנותיהן של זו:
ואפילו ליוחסין סמכי' אחזקה דהואיל וכרוכים אחריה בחזקת אמן הן אפילו לענין דיני נפשות כדמפרש ואזדא ר' יוחנן לטעמיה:
עם שתי נשים. כ"ש עם אחת מפני שדעתן קלה ונוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה ואף היא תעשה כמותה:
שני אנשים. הא' בוש מחברו:
בן מתיחד עם אמו להכי נקט בן עם אמו לומר שדרך הבן להיות מצוי אצל האם:
כל שלשים. ולד שמת בתוך ל' יום א"צ לא מטה ולא (כריכה) [כליבה] וא"צ אלא ג' ללוותו:
מה יתאונן:
כלומר מה מועיל לו האנינות כל זמן שהוא חי יצרו מתגבר עליו:
על מדותיו. של הקב"ה על קורותיו הואיל ונתתי לו חיות וכי גבר על חטאיו שלא חטא לי ובצדקתו הוא. עשרה במטה. בחזקת שהיא מתה וקלקלו עמה ואשת איש היתה:
כשורא. קורה שיש בה משוי לעשרה בני אדם ואינם בושים זה מזה:
לנקביו וצריך להתרחק משום צניעות. [מוסרים לו ב' ת"ח]. המקנא לאשתו ומעלה אותה לירושלים להשקותה. ת"ח שידעו שאסורה לבעל ויתרו בו אם יבא עליה:
דל כרעיך מהר ללכת שנקדימנה. ומסתברא דלפנים משורת הדין עבד שרצה להתרחק מן הכעור אבל לכל שני אנשים כשרים מותר. וחבריו רבי (יצחק) [צדוק] ורב כהנא:
מלקין. מי שנתייחד עם אשה מלקין שניהם מכת מרדות ואם אשת איש היא אוסרים אותה לבעלה:
אמר רב [אשי] הא דאמר רב מלקין דוקא פנויה אבל באשת איש אין מלקין אותה וכ"ש שאין אוסרין אותה שאם אתה מלקה יאמרו שזינתה לפי' הלקי אותה דהאידנא ליכא מיתת ב"ד:
מלקי. פר"ש אשת איש שנתייחדה ומודיע שמשום יחוד הלקוה ולא משום זנות. והר"ם פכ"א דקדושה [כתב] מלקין פנויה על היחוד ומכריז שמשום יחוד הוא. מר נמי לילקי ולכריז גבי אשת איש:
בהא. במלקות ולא שמע בהכרזה ויוציא לעז על הבנים:
על לא טובה. מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות דמלקין אותו:
דבני עלי כתיב לאו. לא טובה לאו הוא:
אפסרא. פר"ש קבישט"ר. כמו אפסר בהמה. ומקרי לפני הלוקה אל בני להודיע שמפני זה לוקה:
אין חוששים משום יחוד להלקותה. דכרוך ריפתא שאכלו:
שקולו דרגא. סלקו הסולם שלא ירד ויתייחד:
שושבינתיה. בעל ברית:
אנשים בחוץ בבית החיצון ונשים בבית הפנימי אין לחוש ליחוד שאין לאיש ליכנס בבית הנשים ואע"פ שהאשה כשתצא תתיחד עם האנשים לא איכפת לן דאשה מתיחדת עם שני אנשים:
שתי יבמות נשי שתי אחים וכולן שונאות זו את זו כדמפרש טעמא ביבמות פ' האשה שהלכה:
טעם ביאה. שמכרת ענין ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה הילכך אין כאן משום דעת קלה. וזה וזה בין לישנא קמא [ובין] לישנא בתרא דס"ל ללישנא קמא דמתשע שנים ויום אחד בקטנה וי"ב ויום אחד בקטן הוו שתי שערות סימן:
בושה. שיש בה צד טעם ביאה הילכך לא ישן עמה בקרוב בשר אף על פי שהיא קטנה עדיין בהלכות הרי"ף הכי איתא לא שנו אלא דמקדשא אבל לא מקדשא לית לן בה ונראה דה"פ ל"ש דקטנה שבושה לעמוד ערומה אסור לישן עמה בקרוב בשר דוקא כשהיא מקודשת שיש בה צד טעם ביאה. ונראה שפירש הרי"ף טעם ביאה ב):
אותבה בכנפיה. שישן עמה בקרוב בשר שהניחה תחת בגדי מטתו:
רווק פנוי בלא אשה. סופרים. מלמדי תינוקות וקאמר שלא ירגיל הרווק את עצמו להיות מן הסופרים:
וכן אשה לא תלמד לא תרגיל ובגמ' מפרש טעמא:
מי שאין לו אשה. בגמ' מפרש:
לא ירעה שלא יבא על הבהמה:
בטלית אחת. משום משכב זכור:
מתירים. שלא נחשדו ישראל לא על הזכור ולא על הבהמה. חשדא דינוקי משכב זכור. אמהתא שמוליכות בניהן לבית הספר:
כלל ומוסיף את"ק דת"ק דוקא קאמר שלא נשא מימיו ואתא ר' אליעזר ואמר אפי' נשא ומתה. או דלמא כשאינה שרויה אצלו דת"ק קרי רווק כל מי שאין לו אשה. ואתא איהו למימר אפי' יש לו אשה ואינה שרויה אצלו שם אסור ללמד. תא שמע וכו' והא ודאי ר' אליעזר הוא וכן עיקר שאם נפרש אינה שרויה אצלו שאינה עומדת עמו ואינו מתייחד עמה היינו אין לו אשה. ומסתברא שאם הוא בעיר א' ללמד והניח אשתו בעיר אחרת שאסור דהא אין לו אשה כאן. אית דמפרשי שרויה אצלו ואפ"ה שרו רבנן. מיהו כל זה בתינוקות אבל בגדולות לא שייך הכא לא אמהתא ולא אבהתא ומותר:
לא ילמד אדם וכו' כלומר כל אדם חייב ללמד את בנו אומנות כדמוכיח פ"ק דמכלתין מקרא וראה חיים עם האשה אשר אהבת ובפ' אלו מציאות מוכיחים מוהודעת להם זה בית חייהם כלומר אומנות. ובירושלמי חזי ליה מקרא אחרינא ובחרת בחיים זו אומנות ואפ"ה לא ילמדו אומנות עם הנשים. שאומנותו עם הנשים והנשים צריכות לו לא יתייחד עמהן לפי שכולן מחפות עליו ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן אבל ג' או ד' מותר. כל אלו גזלנים כשהולכים בדרכים גוזלים עצים ופירות ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירים על תנאם:
רועה בהמות שלו שמעבירן בשדות אחרים:
חנוני. מלומד בהונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטין:
כשרים. שפורשים למקום גדודי חיות ולסטים ולבם נשבר. והספנים יותר עומדים במקום סכנה מן הגמלים ולפי' הם חסידים. טוב שברופאים. שממיתים החולה. שבטבחים ספק טרפות בא לידם וחסים על ממונם כל זה פר"ש. ואית דמפרשי שהאומנות מלמדו אכזריות אפי' הטוב שבהם אכזרי ורע כעמלק. הצורפים צורפי זהב ועושים תכשיטים לנשים. הסריקים שסורקים בגדים לנשים. [והנקורות] נוקרי ריחיים לטחון והנשים טוחנות באותן ריחיים של יד כדאמרי' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת וכו':
רוכלים. מוכרי בשמים לנשים:
ספרים. נשים צריכות להם בשביל בניהם. אומן מקיז דם. בורסקי מעבד להם עורות לנעול. בלן מחמם מרחצאות:
תלמיותא. שעושים תלמים תלמים והוא כמעשה רוקם שנעשה במחט:
שעוברת. שיהיה (לו) ללא צורך אלא כל האומניות צריכים לעולם בין אומנות נקיה או מאוסה:
בשם. מוכר בשמים:
בורסי. מקמץ צואת כלבים:
קייץ. מייבש קציעות בשדה:
סבל. נושא משאות:
ינובון בשיבה. יצמח שכרן בעת שיבתן:
תושלב"ע