תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוס' ר"י הזקן |
תוס' רי"ד |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מקודשת לשני. שתלו קדושי ראשון והרי היא אשת איש. תאכל בתרומה אם נשאה [א"נ] לדין תורה שארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה:
מקודשת ואינה מקודשת וצריכה גט משניהם:
לא תאכל שמא לאו קדושין הן. ובת כהן לישראל לא תאכל שמא קדושין הן ואירוסין פוסלים ולא מאכילין:
לא יהבוה ניהליה. לא היו רוצים לתתה לבנו:
איבעיא ליה לאודועי. להבן קודם שיקדשנה להוציא עצמו ממנהג רמאות ואסור לעשו' כן:
באגא דאלימי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא היו מניחים לקנות קרקע אצלם אלא לאדם שהיה נחשב בעיניהם:
לאודועי. שלא הניחו לו לקנותה בשבילו קודם שיקחנה:
מהפך עליה. לקנותה:
קבליה. סיפר תלונתו:
לרגל. כשדורשי' בהלכות הרגל והיו כולם באים לקבל פני הרב:
חררה. עוגה. פר"ש מחזר לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית ע"כ. ולא נהירא דהא תנן בפיאה פ"ד נטל מקצת פיאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום. נפל לו עליה או פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובירושלמי ובתוספתא תני בשם ר' מאיר קונסין אותו ומוציאין הימנו את התלוש ואת המחובר. אלא ודאי לא בחררה דהפקר איירי אלא דההיא כי האי גוונא מפקינן לה מיניה. אלא דומיא דהך עובדא שרוצה לקנותה או שישתכר עם בעל הבית כדי שיתפרנס ובא אחר ועשה מה שהוא היה משתדל לעשות עם בעל הבית זה נקרא רשע ומיהו אין מוציאין אותה מידו:
רשע. שיורד לחיי חברו:
קמייתא. ראשונה שלא קניתי מעולם ואם אמכרנה אינו סימן טוב:
ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים:
מהו. דין אלו הקדושין:
ואע"פ שנתאכלו כל המעות. תוך שלשים יום וכי בעי למיחל הני קדושין ליתנהו למעות בעולם אפ"ה מקודשת:
לא למלוה דאינה מקודשת ולא לפקדון שאם אין בפקדון שוה פרוטה בעין אינה מקודשת. מלוה להוצאה ניתנה ולאו דידיה היא ולא יהב לה מידי. וחזרה בה תוך שלשים יום שאמרה בפני שנים אי אפשי בקדושין. אבל אם מת הוא או היא תוך ל' יום פשיטא שלא נגמרו הקדושין ואינה זקוקה ליבם והוא מותר בקרובותיה. אתי דבור דהשתא ומבטל דבור דרצו הקדושין ואיכא מעשה דנתינת מעות לאשה הכל תלוי בדבורה ובדבור הוא חשוב:
וכן היא שנתנה רשות בפ' בתרא. ולהאי לישנא סבר ר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור גרידא:
מהו שיחזור ויגרש בו. כשאומר לשליח גט שנתתי לך בטל הוא:
מתורת גט לא בטליה בהאי לישנא כמו שבארנו פרק השולח. במאי פקעו. דהא כשחלין קדושי ראשון אשת איש גמורה היא. מר רב חסדא. ארישא דלא אמר מעכשיו:
אי תנאה הוי. האי ולאחר ל' יום כלומר התקדשי לי מעכשיו אם לא אחזור תוך ל' יום ואם לא חזר בו מקודשת היא לו משעה ראשונה אי חזרה הוי שחזר בו מעכשיו דקאמר ואינו רוצה שיחולו הקדושין עד אחר ל' יום ויכול לחזור שהרי לא נתן לה הכסף עד שחזר בו ואי חזרה הוי הויא מקודשת לשני שחלו מיד הילכך הרי היא בזה הספק לעולם וצריכה גט משניהם. ושמואל אמר אינו בזה הספק אלא ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקדושין ונמצא קדושי שני חלין למפרע עכ"ל ר"ש. ולהאי פירושא האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום ואח"כ מת או חזר בו הראשון בתוך ל' יום מקודשת לשני דאגלאי מילתא למפרע דקדושי ראשון לא הוו קדושי שהרי חזר בו או מת כמו שנראה מלשון ר"ש לשמואל דאמר תנאה הוי אם מת ראשון תוך שלשים יום הוו קדושי שני קדושין אלמא יכול לחזור בו והר"ם ז"ל כתב בפ"ז שצריכה גט משניהם אפילו תוך ל' יום אלמא ראשון לא סגי ליה בחזרה תוך ל'. ונראה שפי' תנאה הוי דה"ק לה קדושי נתחלו מהאידנא מגמר לא מגמרא עד לאחר ל' יום והויא מקודשת בהאי לישנא לראשון תוך ל' יום ואינו יכול לחזור בו. והאי דקאמר לא לגמרו אהני ליה שאם תבעה אותו לנישואין נותנין לו זמן (לפדות) [להכין] את עצמו משלשים ואילך ואם מת תוך שלשים יום א"צ חליצה או יבום שהרי משעה ראשונה נתן לה הקדושין שלא יגמרו עד לאחר שלשים וכן נמי אם מתה היא תוך שלשים יום הוא מותר בקרובותיה שהקדושין לא נגמרו א). ושמואל ס"ל דתנאה הוי הילכך הקדושין תלויין כל שלשים שאם ימות קדושי שני הוו קדושין. או חזרה הוי כדפרישנא שחזר בו מעכשיו דקאמר ולא רצה שיחולו עד לאחר שלשים ומקודשת לשני לענין בעיין אם מת הראשון תוך שלשים ויש לו אח פטורה מן החליצה ומן היבום שאין כאן קדושין כלל ואם קדשה אחר אפילו קודם שמת כונסה דקדושי שני קדושין. לשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי דאפילו תנאה הוי הבעל יכול לחזור בו. דהני תנאי. דאיפליגי בגיטין כה"ג:
אינה צריכה גט. כדמפרש ממה נפשך. משמע הכי ומשמע הכי כלומר איכא אינשי דאמרי משום תנאה ואיכא דאמרי משום חזרה ודלמא קמא ובתרא אמרי משום חזרה ואמצעי משום תנאה נמצא שקדושי אמצעי חלו תכף שקדש ותבעי נמי גיטא מאמצעי קמ"ל דמילתא פשיטא לה דבכולהו אמרי ליה משום תנאה [או] משום חזרה הלכך א"צ גט מהאמצעי:
טעמיה דר' יוחנן. פי' דמדקאמר תופסין ודאי לא הוי טעמיה דר' יוחנן דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה דלהאי טעמא אין הקדושין אלא לאחד ואין אנו יודעים מי הוא ומספק צריכה גט מכולם. אבל תופסין משמע שכל א' וא' מצא מקום פנוי ויש בו צד קדושין לה לאסרה. וקשיא לן והיכן מצינו קדושין בעולם שלא יפשטו בכולה (קדושי) [אשה] שאם לא קדשה כולה אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה. מ"ה נראה דקסבר ר' יוחנן שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני שמקודשת בזו מספק דאע"ג דגבי גט לא הוי גט התם הוא דבעינן כריתות אבל הכא קנין בעינן והא איכא. ואע"ג דבעי לה רבי אבא בפ' המגרש ופשיט דאינה מקודשת דאתקש הויה ליציאה וכי היכי דגבי גט חוץ מפלוני אינה מגורשת ה"נ בקדושין חוץ מפלוני אינה מקודשת. ר' יוחנן לא ס"ל הכי דה"נ אשכחן לר' יוחנן פ' האיש מקדש דלית ליה ויצאה והיתה שיהיה כלל בכל מקום. כדאמרינן צווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה וקאמר ר' יוחנן דהאי דקאמר מעכשיו ולאחר ל' יום שייר מקום לכל מי שיקדש תוך זה הזמן. כאילו אמר חוץ ממי שיקדשך תוך ל' יום מ"ה תפסי קדושי כולם ואפי' הם מאה:
כשרגא דליבני. כלומר עושה שורות הלבנים מניח ריוח בין השורות והשלישית (תקח מזו ומזו) [מונחת על זו ועל זו]:
חולצת דדילמא חזרה הוי ואין גט לאחר מיתה וזקוקה היא. ולא מתיבמת דדלמא תנאה הוי כלומר אם אמות ומגורשת היא בזה. שיורא הוא והוי כמאן דאמר חוץ ממי שיבא עליך או שיקדשך עד שאמות:
גט דפשיטא ליה דתנאה הוי:
מהיום אם מתי תנאה הוי ומגורשת. אטו מהיום ולאחר מיתה דלר' יוחנן ודאי שיורא הוי ולא הוי גט כלל. אשתכח השתא מהיום ולאחר ל' יום מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי. ואם קדשוה אנשים רבים במהיום ולאחר עשרים ואחד מהיום ולאחר עשרה א"צ גט דדלמא תנאה הוי או דילמא חזרה הוי מ"ה חולצת ולא מתייבמת וכן נמי במהיום ולאחר ל' ונאבד הגט בתוך ל'. ולר' יוחנן גבי גט לא הוי גט כלל מן הדין. ואם תתייבם אין בכך כלום. ולגבי קדושין צריכה גט מכולם וכן בהרי היא מקודשת חוץ מפלוני מקודשת. ומסתברא דהא מילתא אסורא היא ולחומרא עבדי'. גבי גט פסקי' כרב והוי ספק ולא מתייבמת דדילמא תנאה הוי וחולצת דדלמא חזרה הוי. וגבי קדושין פסקי' כר' יוחנן שצריכה גט מכולם וגבי הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני מקודשת מספק. יהיה דעת ר' יוחנן שמקודשת ודאי או ספק שאין בזה הכרע. דאע"ג דגבי גיטין חוץ ודאי הוא דלא הוי גט גבי קדושין אפשר שהוא ספק לר' יוחנן ותפסי בה קדושי' אפילו לאחר. לחומרא עבדינן ומקודשת מספק ואם בא אחר וקדשה תצא מזה ומזה. וכן נראה דעת הר"ם שפסק לר' יוחנן כמ"ש באישות פ"ז ושם כתב ההיא דחוץ מפלוני וכתב שמקודשת מספק. ובגרושין פ"ט כתב שדלמא חזרה הוי:
הרי את מקודשת בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז והוא יתן. לכשיתן הקדושין חלין למפרע משעה ראשונה ואם קבלה בינתים קדושין מאחר הואיל ונתן לא הוו קדושין. מיהו אם מת ולא נתן קדושין ודאי לא הוו ואינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו:
לכשיתן הוו קדושי מקמי הכי לא הוו קדושי ואם קבלה קדושין מאחר בינתים מקודשת לשני:
נתקרע הגט כשנתנה המאתים זוז לרב הונא הוי גט משעה ראשונה ומגורשת לרב יהודה לא הוי גט עד השתא ואינה מגורשת דליכא גט:
לא תנשא דדילמא לא תקיים תנאה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין:
תנאה הוי. דאי אמר לה על מנת שתתנם לי וליורשי אפי' רבנן מודו דנותנת לאחר מיתה דמגורשת היא משעה ראשונה:
כאומר מעכשיו ומשעת נתינה חלו הקדושין או הגרושין:
הכל מודים. כלומר אפי' רבנן פשיטא להו דכמעכשיו דמי. לא נחלקו עליה דרבי דליהוי ספק מאי הוי ולרבנן מספקא להו אי תנאה או חזרה הוי וכמעכשיו:
והא תניא בניחותא. כחו דר' דקאמר אף מהיום ולאחר מיתה הוי גט:
אינה מקודשת. דעל מנת תנאה הוי וכמעכשיו הוא שא"צ לכפול תנאו. ויש לו משמע שיש לו הויא מקודשת ודאי. ואם בא אחר וקדשה אינה מקודשת לשני. אבל כי ליכא עדים שיש לו הויא מקודשת מספק שמא יש לו ואע"ג דאיהו אמר שאין וכ"כ הר"ם פ"ז ואם בא אחר וקדשה תצא מזה ומזה:
על השלחן שהיה שולחני והראה לה מעות שאינם שלו שלא נתכוין אלא להראותה מעות שלו. בעיסקא. למחצית שכר היו לפניו על השלחני להחליף ולהשתכר:
בית כור מקום הראוי לזרוע ל' סאין. ובית סאתים הוא ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים או ע' אמה על ע' אמה כחצר המשכן והכל עולה לחשבון א'. חיישינן ואע"ג דאמר אין לו וכן פי' הר"ם למתני' הכי יש לו הוו קדושי ודאי וכי אין ידוע הוו קדושי ספק:
(על) במקום פלוני. איכא מ"ד דאבית כור עפר לחודיה קא מהדר אבל מאתים זוז לא אכפת לן שהרי יכול להביאן לכל מקום שירצה וכן נראה מפי' ר"ש שפירש אנא טרחנא ומייתינא התבואה. והר"ם ז"ל פי' דאמעות נמי קאי דתנאה הוא ולא נתקיים התנאי ואינה מקודשת וכן הוא בתוספתא [ומה] שכתב הר"ם שאעפ"י שאמר לו במקום פלוני חיישינן שמא יש לו ולא כן נראה מהתוספתא וצ"ע. תוספתא מקודשת מספק:
בבקעה. שיש שם כמה כורין ואין א' מהן משלו. בדיסתורא. אריסות. בזמן שהיובל נוהג שכל שדה אחוזה פדיונה שוה א' יפה וא' רעה אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה בשוה. נקעים. גומות:
בהדי ארעא להיות נמדד קטפרס שלהם:
באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהם ולא יעלה תל שלהן בחשבון:
דלאו בני זריעה. וקרא כתיב זרע אבל מה שאינו ראוי לזריעה אינו נפדה בזה הערך אלא בשווי':
נגרי כמו אגנות מי קרקע הם נקראים:
הכא מאי. אמר לה על מנת שיש לי בית כור עפר ויש לו שם נקעים גבוהים עשרה ואין בהם מים להקדש מדמינן לה ומקודשת או למכירה מדמינן לה ואינה מקודשת שהרי אין לו בית כור שאין נמדדין עמה הנקעים:
טרחנא ואע"ג דלעיל לא אמרינן טרחנא התם הוא שלא נתקיים התנאי שהרי אמר לה על מנת שיש לי במקום פלוני אבל הכא נתקיים התנאי דבית כור עפר קאמר לה וזה המקום ראוי לזריעת בית כור:
ר' מאיר וכו'. מסתברא דר' מאיר אתא לאפלוגי אהני מתני' דלעיל דס"ל דעל מנת הוי תנאי בלא כפילה וקאמר שכל תנאי צריך כפילה ואפי' בעל מנת ולית הלכתא כוותיה בהאי:
כתנאי בני גד ובני ראובן שהיה כפול שאמר ואם לא יעברו לא יתנו להם את ארץ גלעד:
אינו תנאי. דלא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו והמתנה או המעשה קיים אע"פ שלא קיים את התנאי. והה"נ דילפי' מתנאי בני גד ובני ראובן דבעי' הן קודם ללאו שהרי אמר תחלה אם יעברו ואח"כ אמר לא יעברו. ובעינן נמי תנאי קודם למעשה דקאמר אם יעברו ונתתם ולא אמר תנו אם יעברו כדאיתא בהשוכר את הפועלים ובפ' מי שאחזו שם בארנו שדעת הר"ם שאין במשפטי התנאי לר' מאיר אלא הני ג' ותנאי בדבר שאפשר לקיימו והאי לא חזינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אלא ממה שהשיב משה וסדר דבריו שכפל תנאו והקדים הן ללאו ואמר תנאי קודם למעשה מה לי לסדר דבריו כך אם לא להודיע אם לא עשה כן היה תנאו בטל אבל בשורש הדבר שהם בקשוהו דהיינו ארץ סיחון ועוג שהוא התנה להם שיעשו לא גמרי מהאי אנפא כל שהם שאלו ממנו מה שיהיו צריכים והוא שאל מהם מה שהיה צריך. ואע"ג דאמר ר' אדא בפ' מי שאחזו מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי בדבר א' ומעשה בדבר א'. הא רבא ורב אשי פליגי בההיא אוקימתא ודדמי ליה כגון ההיא דפ' המדיר דבעי תנאי דאפשר לקיומי על יד שליח ופרישנא נמי התם שדעת רב אשי דמעכשיו ועל מנת (דעל מנת) לא צריך חד מאנפי דתנאי תדע שזה דעת הר"ם שהרי לא הביא במשפטי התנאי באישות פ"ו אלא הני ד'. וקאמר רבי מאיר שאם אמר הרי את מקודשת לי בפרוטה זו אם תתני לי כך וכך מכאן עד יום פלוני או ה"ז גיטיך אם תתני לי כך וכך אם לא כפל תנאו הרי היא מקודשת ומגורשת אעפ"י שלא נתנה שהתנאי בטל ואם בא אחר וקדשה מקודשת לראשון והה"נ אם גרע א' מהני ד' משפטי התנאי שכתבנו ור' חנינא פליג אתנאי כפול לחודיה וקאמר שלא אמר אם לא יעברו להורות שצריך תנאי כפול דודאי א"צ דמכלל הן אתה שומע לאו אלא להורות (שלא) [שאף אם לא] יעברו [מ"מ] ינחלו בארץ כנען. ומיהו צריך תנאי קודם למעשה וכן צריך הן קודם ללאו:
שפיר קאמר ליה. כלומר והואיל ואיכא למימר טעמא דמ"ה אצטריך ליה למימר הכי תו לא גמרי' שכך הוא משפט התנאי:
ונאחזו בתוככם. דמשמע שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם. בארץ כנען למה לי. ש"מ שבא לומר שלא יהיה התנאי כלום שלא יטלו בארץ הגלעד כנגד חלקם שבארץ כנען אלא יטלו חלקם ג"כ בארץ כנען. שהמעשה בטל מפני זאת הכפילה. ירושלמי בכל אתר פי' באיסורא דוקא כדאיתא בס"פ שבועת העדות מודה ר' מאיר באיסורא. ובהא אפי' גבי איסורא לית ליה דהא בכולי תלמודא אמרי' לרבי מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדאיתא בפ"ק דנדרים. (דף י"א) וכתב הרב בתשובת שאלה שא"צ לכפול התנאי אלא בגיטין וקדושין אבל בממונא לא בעי' תנאי כפול. איכא מ"ד שהטעם הוא שאין זה מוכר ונותן קרקעות אלא על תנאי שהקנה ואיך נוציא אותו מידו אם לא על תנאי שהתנה. אבל גיטין וקדושין אומדן דעת הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אין התנאי אלא כמפליגה בדברים וקירוב הדעת הוא וריחוק הדעת הוא ואין תנאי מועיל בו לקרב ולרחק אא"כ חזקו בתנאים שנתפרשו בו ותנאי בני גד ובני ראובן לא היתה הארץ מוחזקת בידיהם ומ"ה הוצרכו לחזק התנאים. אבל קרקע המוחזק לו לאדם מירושתו או ממקחו א"צ חזוק לתנאו ואם לא נתקיים מה שהתנה לא נוציאנו מידו ע"כ [וכן] כתב הר"ם בזכייה פ"ג ורבותי הורו שא"צ לכפול את התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין וקדושין בלבד ואין לדבר זה ראיה ע"כ. ובעל התשלום כתב בנדרים פ"ק דשאר משפטי התנאי בעי הרי"ף אפי' בממונא דהא אפילו ר' חנינא מודה בהו כדפרישנא ואף רבנן לא פליגי עליה אלא במכלל לאו אתה שומע הן ויחיד ורבים הלכה כרבים והאי דגבי גיטין וקדושין בעי' תנאי כפול משום דאשכחן לשמואל דאתקין בגיטא דשכיב מרע תנאי כפול ועשה זה שמואל שחשש לב"ד טועין דלמא איכא ב"ד דס"ל כר' מאיר דבעי תנאי כפול ואתי למשרי אשת איש לעלמא ולרווחא דמילתא הוא דעבד הלכך הואיל וחשש שמואל לזה אנן נמי נחוש לחומרא ולא לקולא אבל בדיני ממונות לא חיישינן לר' מאיר ע"כ. וליכא למימר דר' מאיר לא בעי תנאי כפול בדיני ממונות דהא תנאי בני גד ובני ראובן בדיני ממונות הוא. ובעל ההשלמה כתב שהרי"ף כתב בתשובה דבממונא לא בעי' תנאי כפול והן קודם ותנאי קודם למעשה ולא חד מאנפי דתנאי ואין להביא ראיה ממה שפי' (הרי"ף) במי שמת (רמז תתפ"ט) בההיא עובדא דפ' יום טוב שחל טעמא דאמר הבו ליה ולינסיב שלא פירשה משום מעשה קודם לתנאי כמו שפירשו שאר המפרשים שהרי הר"ם פירשה כן והטעם דשכיב מרע היה וא"צ חד מאנפי דתנאי דאילו רישא כי אמר הבו ולינסיב והוי ולינסיב תנאי. אי נסיב שקיל ואי לא לא. ואעפ"י שהמעשה קודם לתנאי. תדע דהא בסיפא דאמר לינסיב והבו ליה אע"פ שלא כפל את תנאו הוי תנאו תנאי אפי' לדעת הר"ם שכתב בממון בעי' תנאי כפול אלא ודאי בשכיב מרע לא בעי' חד מאנפי דתנאי דאיכא קנין וקנין כמעכשיו דמי. ואיכא מאן דפסק כרב אדא (ופסק) [דבעינן נמי] תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר ועשה משפטי התנאי ששה. אבל הר"ם כתב שאינן אלא ארבעה (נמ"ש) ופסק כר' מאיר ל"ש באיסורא ול"ש בממונא. ומיהו הרי"ף הביא בתשובות משפטי התנאי דפ' מי שאחזו וביאר תנאי ומעשה בדבר א' כדאיתא במי שאחזו. שלא הטעתו. הוא הטעה את עצמו [וכיון] דלא פריש דברים שבלב אינן דברים:
לאחד שיחלוץ. קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק:
אינה מקודשת. דהו"ל דבר שלא בא לעולם ועכשיו אין כחו לקדשה:
מחובר אינו חייב בתרומה דדגן כתוב ודגן נאסף בכרי משמע ותורם מן הפטור על החיוב הוא טבל ביד ישראל. ומן החיוב על הפטור הוא טבל ביד כהן:
לכשיתלשו ונתלשו. מי חיילה עליה שם תרומה למפרע:
ופירות ערוגה. כלומר או שאמר פירות וכו':
כל שבידו. לתלוש ולהפריש מיד:
והרי גר. שבא להתגייר. ותנן לאחר שאתגייר אינה מקודשת.
משפט כתוב ביה דכתיב משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח. דמזדקקו ליה בי דינא. פר"ש שיודיעוהו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות הלכך לאו בידו הוא:
אלא מעתה. איכא מאן דדייק דעבד הלקוח מישראל כשם שא"צ לקבל עליו מצות שכבר קבלם כשטבל לשם עבדות כדאיתא בפ' החולץ כך א"צ ג' לטבילתו והיינו דשניא ליה משום דהשתא דעת אחרת והר"ם ז"ל כתב בקדושה פי"ג דצריך ג' ואיכא מאן דמפרש דגבי עובד כוכבים לאו בידו דמזדקק ליה ג' אבל היכא גבי ישראל שרוצה לשחרר שפחתו ודאי מזדקקי ליה ג' ובידו הוא. והעיקר דהכי פירושא גבי גר שצריך ג' שיודיעוהו מצות קלות וחמורות מאן יימר שימצא ת"ח ראויים להודיע. אבל גבי עבד הלקוח מישראל אע"ג דבעי' ג' הואיל ואינן צריכים חכמים ודאי ימצא ובידו הוא שכל אדם ילך שם דמצוה קעביד ומשום הכי שני ליה דהשתא דעת אחרת ולזה כיון ר"ש במ"ש למעלה. כתב ר"ש ה"ג התם מעיקרא בהמה הכא דעת אחרת ע"כ. כלומר לא שייך הכא מחוסר מעשה שכשנשתחררה היא בריה אחרת שאין לה שום דמיון [עכשיו] עם מה שהיתה תחלה. אלא הא וכו'. שהאשה אותה בריה שהיא קודם הגט היא לאחר שגרשה ה"נ דהוו קדושי:
אין בידו לקדשה דהא ברשות עצמה היא הואיל וגרשה ואמאי (לא) תתרצה בקדושין אחר שגרשה כי אמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי במה שא"צ דעת אחרת. אבל במה שצריך דעת אחרת איחשבת מה שבידו לעשות כאילו נעשה לא תחשוב רצויה אלא כמו שהי' עתה שמא אלו נעשה לא היתה מתרצית שזה שנתרצית עתה מפני שאינו שוה כלום והני קדושי כדהשתא הוא דיינינן להו ואינו כלום. וכן היא שטת התלמוד דמותיב ומשני התירוץ שאינו מספיק אלא לאותה קושיא ומטעי התלמוד כדי שיקשה ובתר הכי מקשה ומשני ובסוף משני תירוץ שהוא מספיק לכל הקושיות. תפשוט הואיל דאמרת דמפני שאין בידו לקדשה משיגרשנה [לא] הוו קדושי השתא:
דילמא פי' ר"ש מ"ה מספקא ליה לר' אושעיא דלמא ס"ל מנו דאי בעי לקדושה השתא מקדשה תפסי בה קדושי דלאחר זמן כי השתא. אבל המקדש אשתו לא חזרה השתא למתפס קדושי שהרי מקודשת היא. ולא נהירא דהיכי שייך למימר הכא מגו אי לא אמרי' גבה טעמא דרצויא דהשתא מהני. ומסתברא דהכי פירושא דילמא כלומר אפילו לרב הושעיא דאמר גבי אשתו דאינה מקודשת דילמא הכא מודה דמקודשת והטעם דאמר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך הואיל ואחר שגירשה אין בידו לקדשה אע"פ שבידו לגרשה דיינין הקדושין כדהשתא כדפרישנא לעיל. אבל נותן לפנויה שתי פרוטות ואומר לה הרי את מקודשת לי בפרוטה היום ובפרוטה לאחר שאגרשיך אע"פ שכאן דעת אחרת הואיל והגרושין בידו והיא מתרצית עתה להתקדש לו תפסי בה קדושי דבתר שעתא והטעם דהגרושין שהם בידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכאילו נעשה הוא וריצויה חשבי' ריצוי שהרי נתרצית להתקדש לו. הלכך הויא לה מקודשת כלומר שאם גירשה צריכה גט מקדושין שנים דאיסורא הוא ולחומרא עבדינן ואע"ג דבנדרים פ' ד' נדרים מסיק עלה דהאי בעיא דרבי אושעיא דאשה כפדאוה אחרים דמיא כלומר ואינה מקודשת. לחומרא עבדינן. ואהאי מסקנא סמכינן. ומסתברא שאם גירשה מקדושי פרוטה ראשונה ובא אחר וקדשה צריכה גט מזה ומזה. ואע"פ שכתב הר"ם פ"ז דמקודשת לא ר"ל אלא שצריכה הימנו גט ולחומרא הויא מקודשת ולא לקולא וזה אין בו ספק:
יתר על כן. אפילו מה שאינו בידו דקסבר אדם מקדיש ומקנה דבר שלא בא לעולם שהרי לא הביאה שליש עדיין ואין בידו לתלוש ולהפריש תרומה מתבואה עד שתביא שליש כדאיתא בראש השנה. בשחת שלא נתבשלו הגרעינין או לא לבלבו החטים דכיון דראוי לקצור ולהאכיל לבהמה מנכר וחשוב הוא אבל באגם שאינם אלא צמחים רכים קרי אגם. בביצלא. מין בצל מבצבץ ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף:
כמאן אזלא הא דתניא. אדרבי חנינא קאי כמאן פי' אמתני' דאם אשתו מעוברת דבריו קיימים דדבר שבא מקצתו לעולם מקנייא. כשהוכר עוברה הוא. דהא תנן גבי תבואה כשהיא שחת גדולה הרב' שהיא ראויה לקצור אבל שגדלה מעט שאינה אלא כמו אגם הרי דכותה גבי אשה כשהיא מעוברת. וכתב הר"ש דהא דר' חנינא כר' אליעזר [בן יעקב] קיימא דמשנתו קב ונקי:
דבי כבשה. שדה בית הבעל שא"צ אלא למי גשמים:
דבי שקיא. שדה בית השלחין שצריך להשקותה תמיד אעפ"י שהיא שחת לא אמר דעבידא דפסדא אי לא משקי לה כדבעי לה הלכך כמי שלא באה לעולם הוא:
ודברי הכל. בין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת. איכא מ"ד הואיל ומוקמי' להא דרבי חנינא כר' אליעזר [בן יעקב] וקי"ל דלאו הלכתא היא דהא קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא דר' חנינא נמי [לאו] הלכתא היא ואפי' הוכר עוברה אינה מקודשת וא"ת:
ב) והא ר' חנינא מתני' ותנאי דמתני' ס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וי"ל שבא ר' חנינא להודיענו דאפי' מאן דאית ליה אדם מקנה דשב"ל בשאין אשתו מעוברת הואיל ולא בא מקצתו לעולם אינה מקודשת מיהו אם היא מעוברת שבא מקצתו לעולם למאן דאית ליה אדם מקנה דשב"ל מקודשת. והר"ם ז"ל כתב בפ"ז שאם הוכר עוברה מקודשת כר' חנינא ובתרומות פרק ה' כתב והוא שיביאו שליש דלא כר' אליעזר. נראה דעתו דמתניתין דאמר לא [אמר] כלום בין רבי אליעזר בין רבנן היא כר' אליעזר זרועים מיהא בעי מ"ה מהדר לתרוצי למימריה דר' חנינא כדעתיה דר' אליעזר דמימרא דרבי חנינא לפרושי מתני' קא אתיא. ומיהו ר' חנינא נמי אליבא דרבנן אמרה שאם הוכר עוברה מקודשת. ואע"ג דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא קי"ל נמי המקנה למי שלא בא לעולם [לא קנה] ואפ"ה אם מזכה לעובר [שלו] קנה וקדושין זכות הם לאישה דאתתא ניחא לה בבעל ואביה מזכה לה במקבל כסף קדושיה וכמו שהמתנה מתנה מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו להועילם גמר והקנה לזה מעתה שהוא בעולם לקנותה תכף שתבא בעולם מפני שזכות הוא לה וכ"ש הוא ומה אם כשהקונה אינו בעולם מפני שדעתו קרובה אצל בנו קנה לכשיבא כ"ש כשהקונה הוא בעולם והמתנה אינה בעולם שקנה מעתה המתנה לכשתבא בעולם הלכך קדושיו קדושין. וכן כתב הר"ם פ"ז ויראה לי שצריך לחזור ולקדש מאביה אחר שתלד כדי שתכנס אותה בקדושין שאין בה דופי. ולשונו בפי' המשנה ואשר יתחזק אצלי שהוא יצטרך לקדש אותה אחר לידתה ואז יותר לו לבא עליה לפי שהעיקר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא אשת איש ע"כ. הא דאמרי' במתני' לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת אתיא כמ"ד דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק אבל אנן דקי"ל דמספקא לן אי תפסי בה קדושי אי לאו היא ספק מקודשת וכן הוא בירושלמי וכ"כ הר"ם:
כפועל אעשה עמך בפעולה יום א'. פרוטה שאמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאעשה לך כך וכך:
בצוותא ואקדש לך. שלא אשב יחידי ומיירי שאמר לה הרי את מקודשת לי בצוות שאעשה לך:
אינה אלא בסוף. וליכא מלוה ובמכוש האחרון חלו הקדושין וחיוב שכרו ולא קודם נמצא דליכא מלוה:
מתחלה ועד סוף. ומכוש האחרון שחלו הקדושין לית בה שוה פרוטה נמצא שקדשה במה שנתחייבה משכרו שהוא מלוה אצלה שהרי הרויחו והיה בידה מלוה:
על מנת תנאה משמע. וקי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכן פסק הר"ם פ"ה. על מנת שירצה בגמ' מפרש. מלמדין כדי לעקור הקדושין למפרע ולא תזקק ליבם:
דאמר אין. כלומר דעל מנת שירצה משמע שיאמר כשישמע רוצה אני אבל אם שתק לא הוי מקודשת. והא לא אמר אין דאי מיירי שמת ואמר אין כי לא מת האב נמי מקודשת. מכי אמר אין ואמאי נקט מת האב:
אלא ע"מ שישתוק. פר"ש דרישא דתני על מנת שירצה על מנת שישתוק כשישמע משמע ואם לא שמע נמי מקודשת ורוצה האב ששתק בשעת שמיעה. לא רצה שמחה בשעת שמיעה:
והא שתיק ליה. והויא מקודשת ותו מהניא דמדקאמר מלמדין ולא אמר מודיעין ומלמדין ש"מ דמיירי ששמע והואיל ושמע ושתיק הויא לה מקודשת אלא האי סיפא מתוקמא כשאמר בפי' על מנת שלא ימחה והואיל ולא קבע זמן למחאתו כל אימת דהוה מחי עקר להני קדושי מ"ה מלמדין את האב שימחה. כתב ר"ש ורישא לא מצי לאוקומי בשלא ימחה האב דא"כ מה רצה דמקודשת והרי יש בידו למחות לעולם עכ"ל ר"ש. ודקדק מכאן בעל ההשלמה דשלא ימחה אע"ג דמ"ד אין יכול למחות שהרי עשה תנאו שלא ימחה ולעולם קדושיה תלויים עד שימות. ואיכא מ"ד דע"מ שלא ימחה יכול למחות לעולם [עד] שיאמר אין רוצה אני ומיהו אם אמר אינו יכול למחות שמיד חלו הקדושין. ומ"ה לא אוקים רישא בשלא ימחה דרצה האב משמע שלא מיחה דהא לא ימחה קאמר אבל אי אמר אין אין יכול למחות ולזה כוון ר"ש רישא ומציעתא בחד טעמא מיירי באמר לה ע"מ שירצה דמשמע שישתוק וסיפא בחד טעמא דמשמע דמיירי שאמר לה ע"מ שלא ימחה. ואית דמפרשי אלא ע"מ שישתוק דמציעתא מיירי דאמר לה בפי' ע"מ שישתוק ורישא מיירי בעל מנת שירצה עד דאמר אין משמע וגרסי' רישא בחד טעמא מציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא:
מדר' ינאי. דאוקמי כדאסיק המקשה ולא אוקמא כולה בע"מ שירצה ומי ששנה זו לא שנה זו דמי ששנה רישא ומציעתא סבר ע"מ שירצה שישתוק ומי ששנה סיפא סבר דע"מ שלא ימחה הוא. ולאידך פירושא מי ששנה (סיפא) [רישא] סבר דאמר אין משמע כתב ר"ש ומאי על מנת שירצה שלא ימחה כשקבע זמן למחאתו. ורצה האב מקודשת שלא מיחה תוך ל' יום. לא רצה שמיחה תוך ל' מלמדין האב שימחה תוך ל' יום משמע דרב יוסף סבר בעל מנת שרצה שלא ימחה משמע ואית דגרסי מאי על מנת שירצה דאמר לה כלומר בפי'. והראב"ד פי' ע"מ שישתוק שישמע וישתוק ואם לא שמע אינה מקודשת והאי דתני מת האב מקודשת ה"ה אפי' לא מת דהא שמע ושתק ומ"ה נקט מת האב לאשמועינן דע"מ שירצה שישתוק הוא דהא אמר כי מת האב אחר ששמע ושתק דתו לא מצי למימר אין מקודשת. אימא סיפא והא שתיק דמדרישא מת האב מיירי ששמע ושתק ואח"כ מת סיפא דמת הבן נמי איירי ששמע האב ושתק ואח"כ מת הבן. אשתכח השתא דעל מנת שלא ימחה יכול למחות לעולם עד שמת ואע"ג דאמר אין לדעת בעל ההשלמה ולדעת אחרים עד שמת או דאמר אין. ע"מ שישתוק. כשישמע משמע לא שמע מקודשת לפי' רש"י. ולדעת הראב"ד לא שמע אינה מקודשת עד שישמע וישתוק. ע"מ שירצה אבא סתמא לגי' קמא שישתוק הוא. לגי' בתרא דאמר אין הוא ובפ' המדיר [דף עג: ] איכא אמורא דסבר דבהא פליגי ר' שמעון ות"ק ת"ק סבר ע"מ שישתוק משמע. ור' שמעון סבר עד דאמר אין משמע. ומסתברא לחומרא עד דאמר אין משמע ומכאן אתה למד דליכא מ"ד דע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה משמע. ואע"ג דבפ' כל הגט אמרינן דמ"ד רוצה האב אינה מקודשת סבר אין ברירה. קי"ל ביו"ט פ' בתרא דמדאורייתא אין ברירה. ומסתברא דהאי שטה אליבא דמאן דלית ליה ע"מ כמעכשיו הוא ואין הקדושין כלום בשעת נתינה אלא בשעת רצוי האב הוא דצריכינן למימר כשנתרצה האב הוברר הדבר דבשעת נתינה הוו קדושין אבל לר' דס"ל ע"מ כמעכשיו דמי תנאה הוא ולא צריכינן לברירה שהרי מקודשת משעה ראשונה ויתקיים התנאי והיינו דסתם לן תנא במתני' רצה האב מקודשת כמו שבארנו שם:
נשבית ופדיתיה והרי היא פסולה לכהונה משום ספק זונה אינו נאמן ובגמ' מפרש:
רישא נאמן לפסלה לכהונה כשהיא קטנה וגבי גדולה או שבויה אינו נאמן לפסלה לכהונה. רישא בידו לקדשה לאחד ויתן לה גט והיא פסולה לכהונה הלכך נאמן דמה לו לשקר איבעי פסיל לה:
סיפא לאו בידו. לא לקדשה משגדלה ולא למסרה בידי עובדי כוכבים:
נהי דבידו לקדשה לקבל הקדושין ממי שבא לקדשה. בידו לגרשה והגירושין פוסלין אותה לכהונה. וקדושין עצמן אינו בידו אלא מחלקו ממי שירצה ליתן:
הימניה רחמנא בין לאסור בין להתיר [לאיש] אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר לזה התירה הלכך כי אמר קדשתיה נאמן לאוסרה וכי אמר גרשתיה נאמן להתירה לכל העולם ומיהא אסורה לכהן וקרא בנערה משתעי ולא בבוגרת ומ"ה אינו נאמן אפי' בנשואין כשהיא בוגרת. ולנשואין הימניה רחמנא כלומר היתר או אסור הבא מחמת נשואין אבל לומר שבויה היא לא הימניה:
יש לי בנים ואין אשתו זקוקה ליבם. נאמן ואפי' מוחזק לן דאית ליה אח כדאיתא ביש נוחלין. יש לי אחים ואשתו זקוקה ליבם ועד הנה היתה בחזקת שאינה זקוקה. בשעת קדושין לא אמר לה על מנת אלא אמר לה שיש לו בנים או שאין לו אחים כדי שתרצה לו שלא תדאג מן היבום:
להתיר כלומר ממה שאמר בשעת קדושין ואינו נאמן ממה שאמר בשעת מיתה:
אף לאסור אלמא אע"ג דאמר בשעת קדושין אין לי אחים הואיל ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נאמן וכ"ש אם לא דבר כלום עד עתה דנאמן כי אמר יש לי אחים. ומאחים מקשה דאילו מבנים מצינן למימר דנאמן כל כמה דלא הדר ביה מדבוריה קמא ודאי בשעת קדושין קושטא קאמר שלא יהיה זה העון תלוי בו אבל מתני' שלא אמר בשעת קדושין יש לי אחים כי אמר השתא יש לי אחים לצעורה ולמיסרה קא מכוון. ודעת אביי דכ"ש היא. הלכך לפום האי טעמא אע"ג דמוחזק לן באחי ואמר אין לי אחים בשעת מיתה נאמן הואיל ובידו לגרשה כדגרסי' ביש נוחלין ההוא דמוחזק לן דלית ליה ואמר בשעת מיתה דלית ליה אמר רב יוסף למאי נחוש לה חדא דהא מוחזק לן דלית ליה אחי. ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי מדקאמר ועוד ש"מ דה"ק ועוד אפי' מוחזק דאית ליה אחי ור' ישמעאל כתב שם (כאן). ור' נתן אמר אף נאמן (מדברים שהיא אוסרה) ואע"ג דמכחיש עצמו קאמר ר' נתן דנאמן בשעת מיתה לאסרה כ"ש במתני' דליכא הכחשה. ושני רבא דהיא הנותנת שיהיה נאמן ומתני' וברייתא כולהו מיירי בחד גוונא דלא מוחזק לן באחי ולא בבני. ואקשי אביי דכ"ש הוא אלא ודאי בתרי גוונא איירי דמתני' דקאמר דאומר יש לי אחים אינו נאמן איירי דלא מוחזק לן באחי. הלכך אינו נאמן שרוצה לאוסרה ולאו כל כמיניה. ורישא דקאמר יש לי בנים נאמן אע"ג דאית ליה אחי ולא מוחזק לן [בבני] דנאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה כדאיתא ביש נוחלין ואע"ג דקאמר התם דלא מוחזק לן באחי. הכי פירושא. אי מהתם ה"מ דרישא דומיא דסיפא מה סיפא דלית ליה אחי אף רישא דלית ליה אחי וכו'. הלכך באמר יש לו בנים נאמן הואיל ובידו לגרשה ואע"ג דבעל שאמר גרשתי את אשתי דבידו לגרשה חולצת ולא מתייבמת שאני התם דקא מרע לנשואין והואיל וחזינן לה דיתבא תותי בעלה ולא נפק עלה קלא דאיגרשא משום דבידו לגרשה לא מהימנינן ליה אלא לחומרא. אבל יש לי בנים דאמלתא אחריתי קא מסהיד לא מרע להו לנשואין משום דבידו לגרשה מהימנינן ליה בין לקולא בין לחומרא:
בריית' דאתחזק לן באחי ולא בבני דקאמר יש לו בנים בשעת קדושין וקאמר ר' דהאי דקאמר יש לי בנים או אין לי אחים בשעת קדושין. מה לו לשקר. מאי אהני דבוריה לרצויי להתקדש הרי יכול לרצותה בדרך אחר שיאמר לה שיגרשנה מחיים אם תצטרך ויעשה לה תנאי על זה הלכך מה לו לשקר:
כעדים דמו כלומר שמבטלין החזקה הראשונה וישאר זה מוחזק שיש לו בנים ואין לו אחים. הלכך כי אמר בשעת מיתתו אין לי בנים או אין לי אחים אינו נאמן שאינו אומר אלא לאוסרה דהואיל וזה שמוחזק לן באחים אינו לנו בבירור אלא ששמענו מה לי לשקר מהחזקה דכעדים דמי שיש לו בנים ואין לו אחים ור' נתן [סבר] דנאמן ממאי דאמ' בשעת מיתה דלא אתי מה לי לשקר ומבטל לחזקה ראשונה אלא הרי היא עומדת במקומה וכי אמר אין לי בנים נאמן דהא מוחזק הוא שאין לו בנים וכי אמר יש לי אחים נאמן דהא מוחזק הוא שיש לו אחים:
דבר. כי מצא בה ערות דבר וכתיב על פי שנים עדים יקום דבר:
לאחריני [קרובתיה] נאסרות וקרוביו נאסרין בה. איכא מ"ד שאם קידש אשה בינו לבינה והזמין עדים אחורי הכותל או אחורי הגדר והיא לא ידעה בהם דהויא מקודשת דהא עדי קדושין א"צ לומר להם אתם עדי ואע"פ שלא ידעה בהם מ"מ הא איכא עדים. והעיקר דאינה מקודשת דהיכא דקדשה בפני שנים הואיל וראו המעשה לא שייך הכא שום השטאה שהרי היא ראתה שהם ראו שקבלה מזה. אבל כשקבלה קדושין ממנו במקום שאין שם אחר ואינה חושבת שיראה לה שום אדם יכלה למימר משטה הייתי בך שהרי לא היתה חושבת שיראה לה שום אדם והדבר ידוע שהמקדש בלא עדים אינו כלום:
בעד א' שאמר לו אני מאמינך אע"פ שאינו יכול לידע דודאי (מותר) [אסור] בה. היא היא כמו הני דלעיל ואסורה:
נגה. איחר:
דלאו גזלנא. דנאמן כשאר עד א'. אלמא אפי' בעד אחד הואיל ושתק אסורה:
כבי תרי. אפקה ותן לה כתובתה ולצאת ידי שמים קאמר. ומסתברא שאע"פ שהיא מכחישתו אי מהימן ליה כבי תרי אם בא לצאת ידי שמים חייב להוציאה פי' לצאת מידי ספק דאע"ג דמאמין בדבריו לא מילתא ברירא היא לגביה דהא ליכא תרי סהדי אלא חד סהדא וחד סהדא הכא לאו כלום הוא אלא הואיל ומהימן ליה הויא לה הך אתתא לגביה כחתיכה ספק של חלב או של שומן כל היכא דמהימן ליה. ולשון הר"מ פי"ח דאיסורי ביאה ה"ז יוציא כדי לצאת מידי ספק ע"כ. איכא מ"ד דהואיל ומשום שסומך דעתו בדבריו הויא לה הך אתתא לגביה כחתיכה ספק של חלב או של שומן אי בתר הכי נהפכה דעתו ולא מהימן ליה אפי' לא נתן אמתלא וטעם מפני מה אינו מאמינו עתה אפ"ה הואיל ואינו מאמינו עתה אם לא גרשה לא יגרשנה ושריא ליה. דהשתא איתברר ליה דלאו חתיכה דאיסורא היא לגביה. כי היכי דחתיכה דאיסורא ספק חלב ספק שומן דאסירא ליה מספק אי בתר הכי אתברר ליה דהויא שומן ודאי שריא ליה מכי אתברר ליה התירא ואיכא מ"ד דהואיל ומהימן ליה הוי ספק שאינו מתברר אע"פ שיהפך דעתו דלא מהימן ליה. ומסתברא דהא דאמרי' (דהיכא) דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. ה"מ היכא דליכא סהדי אבל איכא סהדי דליכא איסורא מותר:
של פרושים. של חכמי ישראל כלומר אינם שמחים בשמחתך. ומה אעשה לידע אם כן הוא. הקם תן ציץ הקדש על מצחך שיעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו והם יגלו לבן שאומרים לכך מיחה בו ובגדי כהונה ניתנו ליהנות שלא בשעת עבודה. שהיו אומרים עליו שלא היה כהן שנשבית אמו בהר המודיעים כרך של חשמונאי ונשאה אביו ושבויה פסולה לכהונה ונמצא שהוא חלל. היכי דמי דקאמר דלא נמצא והחזיקוהו בכשרות. סמוך אהני פר"ש ואי אמרת אוקים תרי להדי תרי ומוקים אתתא אחזקה ה"מ אי איתא קמן והיתה באה לב"ד להתירה שאומרת לא נשביתי להתירה אבל זה הנדון לפנינו אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידין על תחלת לידתו בפסול ע"כ. ובפ' האשה שנתארמלה ביארנו האמת:
בעד אחד. שהעיד שנשבית ושנים הכחישוהו:
הזמה שהזימו העדים דאמרו ביום שאתם מעידים הייתם עמנו במקום פלוני וגזירת הכתוב היא שהאחרונים נאמנים:
שפחה היינו עמה כל זמן ויחדנו להם שפחה תחתיה והיוונים סבורים שהיא זו ונאמנים דליכא הכחשה:
מגורה. מגורת מים כמין בריכה:
של דיוסקום. שם אדם:
מטהר דאמר השתא הוא דחסר וכשטבלו בו היה שלם:
מטמא דלא ידעינן מאימת חסר ונמצא שאין טבילה:
ביחיד. בא אחד ואמר מדדתיו ונמצא חסר נאמן דעד אחד נאמן באיסורים:
ביחיד. בא א' ואמר בעל מום הוא נאמן:
שלח אחוי אם אינך בעל מום הפשט בגדיך ונראה:
שיש קדושין. שקדושין תופסין בה:
ואין עבירה. בנישואיה שלא אסרה תורה:
א) ויש עבירה כגון חייבי לאוין:
נושא ממזרת דקהל גרים לא איקרי קהל לר' יוסי:
מצרי [שני] שנתגייר אביו ונמצא שהוא שני:
ראשונה שנתגיירה היא:
שלישי. ומותר לישראל דכתיב דור שלישי יבא להם בקהל ה':
מן האומות שאינו מז' האומות ואינו מכלל לא תחיה כל נשמה. שבא על הכנענית וה"ה לחוי ויבוסי ה' אומות. בעבד ואתה יכול לחיותו דשדי' ליה בתר זכר:
אשר הולידו בארצכם משמע שהם מארץ אחרת והולידו כאן שנשאו מבנות הארץ. ולעיל מיניה כתיב ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם. וגם מבני התושבים כלומר לא משאר אומות לבדם אתה רשאי לקנות אלא אף מאותן שנולדו בארצכם אע"פ שהולידו בארץ אחרת כגון שאביהם מזאת הארץ ואמן מארץ אחרת ובת"כ גרסי' ולא מן הכנעניים שבארצכם כלומר שנולדו מן הכנעניים:
אחר הפגום [שבשניהם] לענין עבדות לא מצינן למימר דהא נתגיירו אלא לענין יוחסין ולא מצינו חילוק בין אומה לאומה משנתגיירו אלא בעמוני ומואבי עם מצרי ואדומי דעמון ומואב הזכרים אסורים איסור עולם ונקבות מותרות מיד ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורים עד דור שלישי. ואסיקנא פ' תפלת השחר דהשתא כולם מותרים תיכף משנתגיירו שבא סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש:
אפי' נדה. אם קדש נדה לא יהיו קדושין ואם בא על הנדה יהיה הולד ממזר:
הא דאביי בהחולץ. הכל מודים שמעון התימני ורבי עקיבא דפליגי התם:
לאחות אשה לחומרא דלא ליהוו קדושי והולד ממזר:
לנדה לקולא והוו קדושי ואין הולד ממזר. בקל וחומר כלו' שאר עריות חוץ מאחות אשה דלא תפסי בהו קדושי והולד ממזר נפקא מיבמה דאמר רחמנא לא תהיה לאיש זר לא תהא בה הויה לזר. והך שיטה היא כמ"ד דיבמה לשוק (אי) לא תפסי בה קדושי והולד ממזר א)או לרבי עקיבא בשאר חייבי לאוין או לפי' ר"ש לרב כמו שבארנו בסוף החולץ. ומיהו ש"מ מיהא בהדיא דאפילו מ"ד דלא תפסי בה קדושי (שהיא) [שאינו אלא] בלאו דהא אמר בהדיא מה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קדושי כמו שביארנו ביבמות פרק האשה רבה. חייבי מיתות וחייבי כריתות לא כ"ש:
חייבי לאוין נמי ניליף במה מצינו דנהי דליכ' ק"ו ניתי במה מצינו שלא יהיו קדושין תופסין בחייבי לאוין ושהולד ממזר:
בהדיא כתיב בהו דתפסי. וכי יש כלומר וכי אהבתו של בעל או שנאתו חשובה לפני המקום לשנות דין הנחלה בשבילה שהוצרך לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה:
שנואה בנישואיה. חייבי לאוין:
כי תהיינה אלמא אית בה הוייה:
תהיה לאדוניה בעבד עברי שרבו מוסר לו שפחה כנענית וקאמר שהבנים עבדים כמו השפחה:
כי יסיר לעיל מהאי קרא כתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי יסיר את בתך כלומר שיסיר העובד כוכבים שהוא חתנך בתך שתתן לו. ש"מ שעליה לא הקפידה תורה דודאי הואיל וגדולה [היא] לא יסירה אלא מבן שנולד מבתך מהעובד כוכבים קאמר שהעובד כוכבים יסירהו דודאי מדכתיב יסיר לשון זכר ארישיה דקרא קאי וקרי ליה בנך ושמעי' דבן בתו הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך ומדלא כתיב כי תסיר את בנך כלו' לא תקח בתו לבנך כי תסיר היא הבן הנולד מבנך. ש"מ שלא הקפידה עליו תורה בהסרתו דעובד כוכבים הוא ובנך שתתן לבתו הוא שקרוי בנך אבל הנולד לבנך אינו קרוי בנך אלא בנה:
קרוי בנך. ישראל הוא. ולפי מ"ש הר"ם בקדושי' פי"ב ובהלכות יבום פ"א נראה שכך פי' כי יסיר ענין בפני עצמו וקא דייק מדסמך קרא דכי יסיר דאיירי בעובד עבודת כוכבים לקרא דאיירי בחתון העובד כוכבים ש"מ דאתא לאשמועינן שהחתון מביא לעבוד עבודת כוכבים הראויים להיותם ישראלים ומדלא אמר כי יסיר את בתך ואת בנך דהוה משמע שהחתון הנזכר מסירם מאחרי השם ש"מ דלאו עלייהו קפיד דגדולים נינהו ושניהם ישראל וישראלית הם ולא יסירו אלא מהבנים היוצאים מהם דיבר. ומדסמך חתון דבנך לבתו לכי יסיר ולא סמיך חתון דבתך לבנו ש"מ דההוא לא יסיר מאחרי שישראל [הוא] אלא חתון דבנך לבתו מחייב הבן היוצא מהם [להסיר] מאחרי שאין לו דין ישראל וה"ק בנך שאתה נותן לה שהוא מישראלית הוא בנך שעובד השם ואין בנך שבא מן העובדת כוכבים הוא בנך שאינו עובד השם אלא הוא בנה והולד ממזר ואתא רבה לאשמועינן דבתר דידה שדינן ליה וממזר הוא ולא בתר דידיה שאם נתגייר יהיה ראוי לבא בקהל:
אין לו חיים. לעולם לכתחלה מותר ואפ"ה ממזרת אין לה תקנה שאם תנשא לעבד אין הבן מתייחס אחריו אלא אחריה ונמצא שהוא ממזר. אם קדמתיך אם הכרתיך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה שבניה יהיו כשרים:
לכתחלה. ממזר בשפחה מותר היינו שהיה משיאו לישא שפחה וישחרר הבנים:
אא"א טעמא דרבי טרפון דיעבד אבל לכתחלה אסור ודאי רבי שמלאי לא משיאו עצה:
שיגנוב ועבד עברי שמכרוהו ב"ד מותר בשפחה ולא מוכר עצמו ולהכי נקט זיל גנוב וה"ה דמצי לאקשויי מי שרי לאינסובי עצה למגנב אלא דהוה מתרץ ליה דס"ל כר' אליעזר דאמר אפי' מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית:
והאמר מר במסכת ערכין אין דין עבד עברי נוהג [אלא בזמן שהיובל נוהג] דקרינן ביה עד שנת היובל יעבוד עמך. הלכה כר' טרפון דממזר נושא שפחה אפילו לכתחלה דאפי' איסורא דרבנן ליכא שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת בניו: