תוספות יום טוב על עבודה זרה ד
<< · תוספות יום טוב · על עבודה זרה · ד · >>
שלש אבנים זו בצד זו. כתב הר"ב וכ"ש אחת ע"ג שתים שזו עיקר מרקוליס ותחלתו. רש"י:
בצד מרקולים. לשון הר"ב בצד ארבע אמות שלמרקוליס. ורבנן סברי וכו'. נראות עמו כלומר סמוכות לו דאיכא למימר דמניה נפול. ומסקי התוס' [ד"ה במקורבות]. דהיינו כגון אמה או חצי אמה. ומ"ש הר"ב בין שתים בין שלש אסורים. אמלתא דר' ישמעאל עהדר. דאמר שתים. אבל לרבנן ה"ה אחד נמי אסור והכי קאמרי שנראות עמה כל האבנים שנראות עמה בין שלש בין שתים בין אחד. ובגמ' איתא נמי כה"ג ר' ישמעאל אפי' תרתי נמי לתסרו. וכתבו התוס' ה"ה דהוה מצי למימר אפי' חדא נמי מתסר אלא משום דבמתני' נקט שתים מותרות. נקט נמי הכא שתים. ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות עכו"ם וכן אבני מרקוליס כל אבן הנראית שהיא עמו אסורה בהנאה:
הרי אלו מותרין. כתוב אחד אומר (דברים כ"ט) ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן [כסף וזהב] אשר עמהם. משמע שהיו מקריבים עץ ואבן. וקרי ליה שקוצים. אלמא כל מה דמקריבים קמיה מתסר. וכתוב אחד אומר (שם ז') לא תחמוד כסף וזהב עליהם. אבל עץ ואבן לא כתיב. הא כיצד עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור. שאינו של נוי מותר. אף עמהם דבר של נוי אסור. ושאינו של נוי מותר. אבל איפכא לא דא"כ לא יאמר עליהם. גמ':
פרכילי ענבים. ועטרות של שבלים. הני מדין תקרובת מיתסרי. דבגמ' דף נ"א ע"א מוקמינן להו כגון שבצרן מתחלה לכך והוו כעין פנים כיון שהיו באים במקדש לבכורים [דלא כרש"י שמפרש שבבצירתה עבדה לע"ז והוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה] ואע"ג שאין בהם עבודה לגבוה. כעין פנים מקרי. ויינות ושמנים וסלתות נמי פשיטא דכעין פנים הוא דהא איתנהו במקדש יין לנסך. שמנים וסלתות למנחות. ובכולהו הני חיישינן דלמא עביד בהו תקרובת כעין פנים שנסך היין. והקטיר קצת מהשמן והסולת. ואלו שנמצאו שירים הן. כדעבדינן במקדש ומש"ה מיתסרי. הר"ן:
פרכילי ענבים. כשהענבים כרותים עם הזמורות נקראים פרכילי ענבים. כך פי' הר"ב במשנה ג' פ"ק דעוקצין:
נהנין מהן. דאין הקדש לע"ז עד שיקריב בתקרובת. רש"י:
שלא בטובה. פירש הר"ב שלא יעלה שכר לכומרים. וכפירוש רש"י. והקשו בתוספות פרק דלעיל דף מ"ד דלשון בטובה לא משמע הכי. ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה. ועוד דאי בשכר. בסיפא כי איכא לאחרים חלק בהדה דשרי [ועיין לקמן] אמאי הא מרויח לע"ז. ושם מפרש"י שלא בטובה שלא יחזיק טובה לע"ז. ע"כ. ונראה שר"ל וכ"ש שלא יתן שכר. וכההיא דריש פרק ה' דעדיות. ומשנה ב' פרק ד' דשביעית לענין פירות שביעית. וכן פירש הר"ן בשם הראב"ד. אבל התוס' כתבו אע"פ שנותנים להם שכר שרי. ולא דמי למתני' ד' פ"ק דחניות מעוטרות אסור ליקח מהם משום מכס ע"ז. דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך הע"ז. ובהכי מתרצה נמי דבפ' ד' דנדרים משנה ו' במודר הנאה דאסור ליקח ממנו אלא בפחות כדהקשה מינה הר"ן על פירש"י. וכיון דלאו לע"ז עצמו לא קשיא מינה כלל:
שלא בטובה. פי' הר"ב שלא יעלה שכר לכומרים. איכא דמתני לה בגמ' ארישא. ואיכא דמתני לה אסיפא. והרמב"ם [פ"ז] פוסק לקולא כמאן דמתני ארישא. אבל זהו לפירושו דמפרש בטובה בדברים כהראב"ד והוי מדרבנן ולהכי אזלינן לקולא. כ"כ הר"ן. אבל בשאר הפוסקים מפרשים כמאן דמתני אסיפא ואפי' יש לאחרים חלק בטובה עם כומריה:
נכרי מבטל ע"ז שלו. כתב הר"ב דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות. אבל אם בטלום הרי הן בטלים. וכ"כ הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ע"ז. וצריך לומר דס"ל אלהיהם למה לי. דאי לכדלעיל משפסלו נעשה לו לאלוה לחוד אתא. הוה מצי למכתב פסיליהם תשרפון באש. אלהיהם דכתב קרא למה לי דודאי דליכא למטעי דכל פסילים אפילו שאינם אלהים שהצריכן הכתוב שריפה אלא אלהים אשמועינן כשהן נוהגין וכו'. ומיהו בגמ' [דף נ"ב] דמאן דדריש פסילי אלהיהם משפסלו לאלוה נפקא ליה שפוסל אלוהו מדכתיב בסיפא דקרא לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. וקשיא אהדדי. כתיב לא תחמוד. וכתיב ולקחת לך. הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד. פסלו מאלוה ולקחת לך. פירש"י דפסילי דרישא דקרא תרי גווני משמע ודרשינן ליה אאיסור והיתר דקראי:
ושל חברו. ונ"א ושל ישראל וכן העתיק הר"ב ופי' בזמן שיש לו בה שותפות ואין כן הלכה וכו'. ובגמ'. דרבי בילדותו שנה ושל ישראל וכלומר דשותפות. וסבר ישראל אדעתא דעכו"ם פלח. וכיון דעכו"ם מבטל דנפשיה. דישראל נמי מבטל. ובזקנותו שנה ושל חברו סבר ישראל אדעתא דנפשיה פלח. כי מבטל נכרי דנפשיה. דישראל לא בטיל:
ביטל משמשיה. דמשמשיה בתרה גרירי. הר"ן:
אינה בטילה: פירש הר"ב דלפום שעה רתח עלה והדר פלח לה. דאמר קרא (ישעיה ה') והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. וכתיב בתריה ואל ארץ יביט. דאע"ג דקלל במלכו ובאלהיו. ופנה למעלה [פנה לבו למעלה לשמים] אל ארץ יביט [חוזר ועובד ע"ז שלו] גמ'. ולא דמי להא דמתני' ד' פרק דלעיל דקאמר ליה זו עומדת על הביב וכל העם משתינין לפניה אינו נוהג בה מנהג אלהות מקרי. דהתם כל שעתא ושעתא בזלזולא קיימא. גמרא שם [דף מ"ד ע"ב]:
רבי אומר בטלה. לשון הר"ב פלוגתא דר' ורבנן כשמכרה לעכו"ם אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה. וכן לשון הרמב"ם. וממילא דעכו"ם דאמרן אף לצורף הוא דפליגי דאי לא תימא הכי לאשמועינן רבותא דאפילו בצורף עכו"ם דברי הכל בטלה. ובגמ' איתא בהדיא מחלוקת בצורף עכו"ם וכו'. וז"ל הר"ן מחלוקת בצורף עכו"ם כלומר שמכרה עכו"ם לצורף חברו דהתם אמרי רבנן דלא בטיל דסבר המוכר כיון דלוקחה עכו"ם הוא פלח לה ולא תבר לה. אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל. דמידע ידע עכו"ם. דישראל תבר לה ע"כ. וכתב עוד ומשכנה כגון שאומר אם לא הבאתי לך מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה דהוי ליה כמכירה דאם לא כן מאי רבותיה דצורף. ע"כ. ובב"י סימן קמ"ו כתב דנראה מדברי הרמב"ם דלא מפליגינן [בין] צורף ישראל לצורף עכו"ם אלא במכרה אבל לא במשכנה. ע"כ. ולי אין נראה כן מדבריו דאדתידוק מרישיה שכתב שמכרה לצורף ישראל בטלה. ולא נקט או שמשכנה דש"מ דבמשכנה אף בצורף ישראל לא בטלה. תידוק מסיפא איפכא שכתב אבל אם משכנה או מכרה לעכו"ם או לישראל שאינו צורף וכו' אינה בטלה דש"מ דדוקא משכנה לישראל שאינו צורף הא לצורף בטלה. וכן בכ"מ כתב כדברי הר"ן. ושמעי' דמכרה דנקטי הר"ב והרמב"ם בפירושו לאו בדוקא נקטי. אלא מכרה דתנן ברישא נקטי וה"ה למשכנה:
מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים. פי' הר"ב ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם. הלכך לאו משמשי ע"ז חשיבי. וכן ל' רש"י. וז"ל הר"ן כיון שלפעמים וכו' לא קביעי למחשבינהו משמשי ע"ז. ולאלתר מייאשי מינייהו והוי ליה כע"ז שהניחו עובדיה דשריא. ע"כ. והתוס' כתבו והכומרים שעבדום לא עשאום ע"ז אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין בהם גם הם מבטלים אותה. ע"כ. והרמב"ם מפרש בענין אחר שכשמולך מלך אחר מקימין בימוס אחרת וזהו כשהמלכים עוברים ר"ל ממלכותן. ולא ידעתי למה הרמב"ם בחבורו. וכן הטור לא העתיקו בבא זו:
שאלו את הזקנים ברומי. כלומר דבר זה נשאל לחכמי ישראל ברומי. הר"ן:
יאבד עולמו מפני השוטים. וא"ת יושיבום. יאבד השוטים. לא קשיא שהרי מצינו שאובדים במלאת ספקם וסאתם כענין יושבי הארץ ארץ כנען וכמו שהם קודם לכן לא נאבדו כמו שנאמר (בראשית ט"ו) כי לא שלם עון האמורי. כמו כן אלו השוטים כשיתמלא סאתם יאבדו. וקודם לכן לא. שאם יאבדם קודם לכן הרי זהו בכלל יאבד עולמו. לפי שהעולם נברא שתהא הרשות נתונה בידי אדם להימין או להשמאיל. ולפיכך אין לאבדם קודם שנתמלא סאתם. נראה לי. וראיתי בספר דרך חיים על משנה הכל צפוי והרשות נתונה וכו' פרק שלישי דאבות שפירש שאם יאבד העובדים לא היה האדם בעל בחירה שהרי ירא מן האבוד לגמרי. ע"כ:
אף ע"פ שהוא נוטל בידו וכו'. דלא תימא דלא שרינן ליקח גת בעוטה אע"פ שסתם יין אסור כדתנן במשנה ג' בפ"ב אלא היכי דידעינן דלא נגע. אבל כי נגע תיפוק לי דנגיעה אף ביין של ישראל אוסר כדלקמן משנה י' קמ"ל דהכא שרי משום דאכתי לאו יין הוא. וא"ת אכתי מאי רבותא שנטל בידיו הא נגע ברגליו בדריכתו. ודוחק לומר דדוקא כשדרך על דפים שהניח על הענבים. דמתני' סתמא קתני. ועוד דליתני אפילו דרך על הענבים. לא קשיא דבעבידתיה טריד ולא מנסך כדלקמן מתני' י' אי נמי דאין דרך נסוך ברגל [כדלקמן דף נ"ז] ואפי' מתכוין. ונחלקו בזה הפוסקים:
לתפוח. פי' הר"ב מקום אסיפת וכו' קרוי תפוח. עיין בפירוש משנה ב' פ"ב דתמיד:
ואינו נעשה יין נסך וכו'. לשון התוס' אינו נעשה וכו' כך הגירסא. וי"ס שגורסים שאינו והוי סיפא פי' דרישא. אבל אותם ספרים שגורסים ואינו בוי"ו. וא"כ נשמע דין אחר שאפי' נגע עכו"ם בקלוח המושך מן הגת וירד לבור אינו נאסר. וקשיא אמאי אצטריך למתני אע"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח. הא מסיפא שמעינן יותר שאינו נעשה יין נסך כלל עד שירד לבור. וי"ל דלא זו אף זו קתני א"נ תנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא דנתינה לתפוח כשהכל נאסף אל התפוח הוי כאילו ירד לבור. קמ"ל סיפא דירד לבור דוקא. ע"כ:
עד שירד לבור. כתב הר"ב ואין הלכה אלא כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך גמ'. ופירש"י שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. ע"כ. ובגמרא דביין נסך אחמירו רבנן אע"ג דלענין מעשרות לא נקרא יין עד שיקפה כדתנן במשנה ז' פ"ק דמעשרות א"נ שישלה בחבית כמ"ש במשנה ז' פ"ז דב"מ:
לבור. בור היו עושין לפני הגת. והכלי נתון שם לקבל היין. ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכה ואינו מאבד טפה. והוא בור סוד [כלומר דתנן בפ"ב דאבות משנה ח'] רש"י:
מה שבבור אסור. פירש הר"ב אם יגע בו עכו"ם אח"כ. וכן פירש"י. ומסיימי התוס' והשאר מותר. ואפי' יגע בו עכו"ם. דומיא דרישא דנתינה לתפוח מיירי בנגיעה אף מותר דסיפא מיירי בנגיעה:
מותר. אף בשתיה כי רישא דלוקחין משמע דמותר אף בשתיה. תוס'. ועיין בפירוש הר"ב משנה דלקמן:
דורכין עם העכו"ם בגת. כתב הר"ב ומשום גורם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהם העכו"ם מעט נטמאו. וכן פירש"י ומסיימו התוס' דאין לפרש דורכין. בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה. דא"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמאה [ועיין לקמן. וכן בפירוש הרמב"ם שאכתוב לקמן] אלא בסוף דריכה. וכן משמע בירושלמי. ע"כ. ותו מסיים רש"י ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו"ם לא נצטוה על כך:
אבל לא בוצרים עמו. פירש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה והעכו"ם מטמא הענבים במגעו. תמיהה לי דכיון דבגת טמאה נותנה תיפוק ליה דמהגת מיטמא בלא נגיעת העכו"ם. וכן קשיא דאי חוששין לטומאת מגע עכו"ם. למה לי דנותנה בגת טמאה. ולשון רש"י לפי שנותנם בגת טמאה וגורם טומאה הוא שנתינתן לגת לשם דריכה הוא ודריכתן תטמאם [לפי שהוכשרו ע"י משקין היוצאין בשעת דריכה. הר"ן] וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה דסתמן לא הוכשרו. והא דקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [במשנת י"ח דבר פ"ק דשבת] [דף ט"ו] היינו היכא דהוכשר ודאי. ע"כ. וז"ש התוס' [ד"ה אבל]. דמש"ה לא פירש"י שמא יבצרנו בכלים טמאים דאפי' אם בצרו בכלים טמאים לא נטמאו עד שלא הוכשרו דסתמא לא הוכשרו. ע"כ. ולשון הרמב"ם וזה הטעם לאסור שיבצור העכו"ם עמו. לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר. וכשנוגע בו עכו"ם הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמא כשהוא בוצר עמו וכו' אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע עכו"ם והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו. ע"כ. הא קמן דז"ש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה מלשון רש"י העתיק כן. ומשום שע"י דריכה יהא מוכשר. אבל בלא"ה סתמא לא הוכשרו. ואין העכו"ם מטמא במגעו. וז"ש הר"ב והעכו"ם מטמא הענבים במגעו מלשון הרמב"ם העתיק כן דס"ל דבבצירה הוכשרו מן הסתם ונמצינו למדין שאין הרכבת שני הפירושים עולים כאחד. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לחברם בלשון אחד:
לא בוצרין עמו. כתב הר"ב וסבר האי תנא אסור וכו' ואין הלכה כמשנה זו וכו' וקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כשהחולין הם של עכו"ם. אבל ישראל עובר עבירה הוא לפי שמטמא התרומה וכו' כדמסיק הר"ב לקמן וכן פירש"י גם הרמב"ם מפרש כן. ותנן במ"ב פ"ק דמעשרות הענבים משהבאישו חייבים במעשרות ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה משא"כ לענין חלה שלא אסרו בסוף פ"ה דגטין ובשביעית אלא משתטיל המים. וכיוצא בזה תירצו התוס' התם בגיטין [דף ס"א] ועיין עוד מזה לקמן. גם עמ"ש עוד בזה בספ"ה דשביעית בס"ד. ומ"ש הר"ב ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח עכו"ם עמו וכו' משום מגע עכו"ם לעשותו יין נסך אתמר בגמ' דף נ"ט:
לא דורכין. שדריכתן בעבירה בגת טמאה. ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הן טמאין ע"י הגת. רש"י. ומסיימי התוס' [ד"ה אין בוצרין]. דאצטריך לאשמועינן בסוף דריכה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אע"פ שכבר התחיל בעבירה. ע"כ. ומשום דדריכה חד מעשה הוא הלכך אסור אע"פ שכבר טמא בתחלת דריכה ולא דמי לנטמא בגת שכתבו התוס' לעיל דתו ליכא למיסר לדרוך עמו כיון שכבר נטמא וכן לא דמי למוליכין עמו חביות דסיפא ודמיא ללא עורכין אע"ג דנטמא בלישה. ולהרמב"ם אף בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא ולפיכך אף ע"פ דלסברתו כבר נטמאו בבצירה. אפ"ה אין דורכין. וכן לשונו כשדרכו הענבים [ונאפה הפת] נשלמה העבירה ולפיכך מותר לשאת עמו אח"כ. ע"כ:
לא לשין ולא עורכין עמו. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש"י:
לפלמר. פירש הר"ב במשנה ד' פ"ה דדמאי:
אם יש לו עליו מלוה. פירש הר"ב שזה היין משועבד לו בחובו. שעשה לו ישראל יין זה אפותיקי לגבות הימנו. רש"י:
אסור. שמא נגע בו. לשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות. כל יין שיגע בו העכו"ם הרי זה אסור. שמא נסך אותו. שמחשבת העכו"ם לע"ז. הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינו שהוא אסור בהנייה:
מותר. דנתפס כגנב אפילו על הכניסה. ומש"ה לא חיישינן שמא נגע דמרתת. הר"ן:
ועלה. פירש הר"ב מת אבל עלה חי אוסר משום דמודה וכו' על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. רש"י:
וזרקה בחמתו. ונ"א ל"ג בחמתו ויש קצת פנים לגרסא זו דבגמ' דמותיב נטל את החבית וכו' ודייק בחמתו אין שלא בחמתו לא נראה שלא משנתינו היא. אלא ברייתא מייתי דהא גריס בה זה היה מעשה בבית שאן. ובמתני' ל"ג בבית שאן [אך בספר הרא"ש ראיתי במשנה בבית שאן] ומדמייתי ברייתא ש"מ משום דבמתני' ל"ג בחמתו. ומ"מ נראה ודאי דמתני' נמי דוקא בחמתו. דאי לא תימא הכי אדמותיב מברייתא לסתייע ממתניתין. אלא ס"ל גמרא דברייתא מיפרשא למתני' ולא פליגי. ודמתני' סתמא קתני משום דסתם זריקה משום דחמה היא לו זורק. ולמסקנא דמסיק דקאזיל מיניה מיניה שדוחהו עד שנופל לתוך היין. ולאו זריקה ממש היא. ומש"ה בחמתו אין. דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונה. אבל שלא בחמתו לא. אבל כי זרק ממש אפילו שלא בחמתו שרי. איכא למימר לנ"א דל"ג בחמתו דשתי מעשיות היו. חדא דמתני' וזריקה ממש ושלא בחמתו היתה. וחדא דברייתא בחמתו ולאו זריקה ממש:
ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים מותר. פירש הר"ב ונותנו ברשותו של עכו"ם מותר ואפילו אין מפתח וחותם שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין כגון שכתב לו התקבלתי ממך כדאמרינן לקמן. באידך בבא כך פירש"י. ומסיימו התוס' וסיפא פירושא דרישא ואין זה מחוור. דא"כ לערבינהו וליתננהו הכי. המטהר יינו של עכו"ם ונותנו ברשותו וכתב התקבלתי. בבית שהוא פתוח לרה"ר וכו' מותר. אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו. אסור עד שישב שומר. הר"ן. יעוד הקשו התוס' בשם ר"ת אדמפרש לקמן ברשות עכו"ם אחר. אפילו בעיר שאין ישראלים דרים שם שרי. משום דעכו"ם אחר מרתת. וזה תימה גדולה דכיון שאין שם מפתח וחותם ניחוש פן ינסכנו הנפקד. כי א"ל שהנפקד ירא מן המוכר פן יעליל עליו. כי מה חושש המוכר אם ינסכנו הנפקד. ועוד מאחר דמיירי בעכו"ם שכתב לו התקבלתי. ומעתה מה חלוק יש בין עכו"ם זה לעכו"ם אחר. אפילו ביד המוכר. יינו של ישראל הוא [אך בזה י"ל דכיון שיש לו שייכות בביתו אסור טפי. וכיוצא בזה בתשובת רשב"א בב"י סוף סי' קל"א]. לכן נראה לר"ת להעמיד משנתינו ביש מפתח וחותם. וכן פירש"י בפירושים ראשונים [והאי דלא מדכר מפתח וחותם לא קשיא משום דלא חזינא בכולהו תנויין דמדכר ליה תנא דמתני' כלל. הר"ן] ובלא כתב לו העכו"ם התקבלתי. והלכך בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה. ופתח פתוח לרה"ר אע"פ שהוא יינו של עכו"ם מותר. כיון דמפתח וחותם בידו שהעכו"ם ירא פן יראוהו ישראל טורח ומזייף [ויגיד לישראל שטיהרו] ויפסיד למכור יינו. ולא דמי לעכו"ם שנמצא בצד הבור של יין דאסרינן ביש לו מלוה עליו [במתני' דלעיל] דהתם כיון שאין מפתח וחותם סומך על זה שיוכל לנסכו קודם שיראהו שום אדם. ואתי נמי שפיר למאן דשרי שהפקידו בבית עכו"ם אחר. דבבית עכו"ם אתר הוי יינו של ישראל שאין לעכו"ם אחר שום דבר על היין (וכגון) [צ"ל וכיון] שיש מפתח וחותם אין לחוש שיטרח הנפקד ומזייף. אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים יש להתיר. וסיפא דקתני והלה כותב לו התקבלתי הוי יינו של ישראל והלכך במפתח וחותם שרי אבל בלא מפתח וחותם אין להתיר כיון שברשות העכו"ם דבקל ינסכנו ולא דמי לההיא דנמצא בצד הבור שהתרנו באין לו מלוה על היין. דהתם איכא תרתי לטיבותא יינו של ישראל וברשות ישראל. דרשות ישראל מועיל כמו מפתח וחותם. ע"כ. ובב"י סוף סי' קל"א הביא תשובת הרשב"א. דמפרש לרישא כדקתני בלא התקבלתי. ובלא מפתח וחותם. אלא דברשותו היינו שאין העכו"ם דר שם. ע"ש. שאין רצוני להאריך בפירושים שונים. גם בש"ע שלו לא העתיק אלא כדברי התוס':
בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים. דחושש הוא אפילו בלילות שאם לא יראנו זה יראנו זה דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מרה"ר. תשובת רשב"א. ב"י ס"ס קל"א:
עד שיושיב שומר. תימה היינו רישא דישראל ועכו"ם דרין בה. ואין לומר דאצטריך ליוצא ונכנס דהא נמי שמעינן מרישא דקתני דרין בה. ולא שיהא נותן עינו בעכו"ם כל היום. וי"ל הוה אמינא עד דאיכא ישראל טובא. קמ"ל דאפילו בחד סגי. תוס':
רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות עכו"ם אחת היא. פירש הר"ב וכי היכי וכו' ה"נ ברשות עכו"ם אחר צריך וכו'. גמ'. דחיישינן לגומלין. ופירש"י אע"ג דהאי עכו"ם שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל לא נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעכו"ם חברו בעל היין דלא מרתת לנסוכי כי היכי דהדר ישראל וזבין מהאי עכו"ם זימנא אחריני ומפקיד ליה גבי ההוא דלשבוק ליה לנסוכיה. ע"כ. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"א כ"כ הרמב"ם [פי"ג מהמ"א הלכה ד'] ובכ"מ וב"י נדחק למצוא טעם. אבל הרשב"א [והרא"ש] והר"ן פסקו כת"ק:
ואסרו חכמים. פירש הר"ב דלא מרתת דסבר אי חזו לי ותבעו לי אמינא דידי הוא ויאמר ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממני. הרמב"ם פי"ג מהל' מאכלות אסורות:
משנה עבודה זרה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב