תוספות יום טוב על עבודה זרה ה

<< · תוספות יום טוב · על עבודה זרה · ה

משנה א

השוכר את הפועל. עכו"ם ששכר את ישראל. רש"י:

שכרו אסור. פירש הר"ב קנס וכו'. גמ'. ומשום חומרא דיין נסך קנסו אע"ג דבשביעית לא קנסו פועל דלא נפיש אגריה כמ"ש במשנה ד' פ"ח דשביעית:

שכרו מותר. פירש הר"ב וכגון שאמר ליה כל חבית וחבית בפרוטה. ובחביות שאינן של יין נסך אלא כגון של שכר ואע"פ שא"ל העבר לי חביח של יין נסך שכרו מותר ופירש"י שדי פרוטה לנהרא. א"נ לא שקיל מיד נכרי ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אם א"ל העבר לי מאה חביות במאה פרוטות וכו' שכרו אסור. פירש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך אגרא שייך ביה. וכתב הר"ן וכי תימא אפ"ה יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו. דקיי"ל חבית יין נסך שנתערבה בחביות [אחרות] יוליך דמי אחת לים המלח [כדפירש הר"ב במשנה ט' פ"ג] י"ל לא דמי דאילו בההיא חבית דאיסורא לא גרמה הנאת חביות של היתר. אבל הכא אפשר דהך חבית דאיסורא גרמה כל השכר שאילו לא רצה להעביר לו חבית של איסור שמא לא היה שוכרו כלל. ע"כ. וצ"ל שזאת החבית היא מאותן חביות שהתנה עמו. וכ"ש לדברי הרמב"ן שכתב הטור סי' קל"ג דהכא היינו טעמא שאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח. דכיון שקבלנות היא כולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב. ע"כ. והיינו דכתב הר"ב ונמנאת חבית של י"נ ביניהם. וכ"ה בברייתא [דף ס"ה] וכי היכי דגוונא דאיסורא דוקא כשנמצאת ביניהם ה"נ גונא דהתירא דתנן במתני' מיירי נמי אע"פ שנמצאת ביניהם בין אותם שהתנה עליהם אפ"ה שכרו מותר דהא עלה דמתני' קיימי'. ואמרי' אבל אם אמר ליה העבר לי מאה חביות וכו' שמעינן מינה דבחדא מחתא נינהו. וכן לישנא דברייתא חבית חבית בפרוטה ונמצאת יין נסך ביניהם שכרו מותר. והא דתנן אע"פ שא"ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. לאו למימרא דדוקא כששכרו למלאכה אחרת ואח"כ א"ל שיעביר לו ג"כ חבות של י"נ. הא אי מעיקרא היתה העברת חבית די"נ בכלל המלאכה שהתנה עמו דשכרו אסור. אלא לעולם אע"פ שהיא בכלל המלאכות שהתנה וכדתניא בברייתא ונמצאת ביניהם. וה"ק אע"פ שא"ל העבר וכו' והודיעו שזה החבית שבכלל המלאכה חבית של יין נסך היא אפי' הכי שכרו מותר כלומר שאר השכר. וכדפירש"י. ונמצאת למד דונמצאת ביניהם דתני בברייתא בגונא דהיתרא לאו למימר משום דנמצא והוא לא ידע כשהתנה ועשה מלאכתו. אלא אפילו א"ל וכו'. ומשום דבגוונא דאיסורא הוי ונמצאת רבותא דאפ"ה אסור הלכך תני לה נמי בגוונא דהתירא ונמצאת וה"נ (מתני) [במתני' תנא] לה גונא דאיסורא ברישא והדר תני גונא דהתירא והוי סיפא איידי דרישא. ובברייתא אחרת שבגמ' דלא תני נמי אלא גוונא דהיתרא בלחוד תני נמי א"ל העבר לי וכו' כדתנן במתני' ולרבותא כדפירש"י. כך נ"ל:

השוכר את החמור להביא עליה. עמ"ש במשנה ד' פ"ה דב"מ:

אע"פ שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר. פי' הר"ב דאע"ג דהשוכר וכו' סתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין וכו'. קמ"ל. דכיון דאי לא מחית ליה לא מצי א"ל נכי לי אגרא דלגינא הרי זה כאילו לא שכרה לכך. גמרא:

משנה ב

ידיחם והן מותרות. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו. תוס'. והר"ן כתב דמהירושלמי מוכח דאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל. כמבוקעות דמו ואסורות:

נפל על גבי תאנים וכו' ל"ג בס"א. וכ"כ התוס' דל"ג דאי גרס הל"ל חסורי מחסרא והכי קתני אבל בתאנים יבשים נותן טעם לפגם הוא:

כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר. מדכתיב (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. נבלה הראויה לגר קרויה נבלה. שאינה ראויה לגר [שהסריחה] אינה קרויה נבלה. גמ' [דף ס"ח]:

כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. כתב הר"ב וד' מיני נותני טעם וכו'. [ויש טעם פוגם מתחלה ועד סוף כגון שמנונית וכו' בדבש. פי' במשקה הנעשה מדבש כההיא שפירשתי אמשנה ב' פ"ב דקדושין ע"ש]. ומ"ש הר"ב ויש משביח בתחלה ולבסוף פוגם. כגון כו' או הטעם הבלוע בכלי שאינו בת יומא שנכנס בו משובח ואח"כ נפגם. ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם דלא אמרן אלא על הדבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם. ולכך יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחלת תערובתו היה משובח מחמת האיסור שנתערב בו. אבל בכלי שאינו בת יומו כשנתבשל בו המאכל והנבלע בקדירה מתערב בתבשיל כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו ונמצא שזה התערובת פוגם מתחלה ועד סוף הוא. גם הרמב"ם בפירושו שמשם העתיק הר"ב אלו ד' חלוקי נותני טעם. לא כתב כלל להא דקדירה שאינה בת יומא. ובגמ' שילהי פרקין סוף דף ע"ה ולמ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי נכרים דאסר רחמנא [במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה] היכי משכחת להו. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא נותן טעם לפגם הוא [עמ"ש ברפ"ו דנזיר]. מכאן ואילך לשתרי. גזירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. ש"מ דמשום גזירה הוא. אבל משום עצמו נותן טעם לפגם ממש הוא:

נכרי שהיה מעביר כדי יין וכו'. מסיק הרא"ש בשם הרמב"ן דמסתבר ליה דמיירי בחבית סתומה בפקק של עץ וכיוצא בו אע"ג דהנכרי יכול לסלקו וליגע בלא זיוף כלל. כיון דבחזקת משתמר מותר. אבל בפתוחים לגמרי. לא. דכיון שהם על כתפו ויכול ליגע בהן בהדיא חיישינן דלמא נגע ולא מרתת כלל דמשתמיט למימר להחזיק בחבית נתכוונתי שלא יפול. ואע"ג דמתני' סתמא קתני ומשמע דאיירי בפתוחות דומיא דאחרינא [דמתני' ה' מוכח כמו שאפרש שם. וכן מתני' י' פרק דלעיל נכרי שנמצא בצד הבור וכו'. אפילו לפירוש ר"ת דבמשנה י"א כמ"ש שם] סתמא דמעביר חביות של יין ממקום למקום היינו סתום בפקק של עץ וכיוצא בו שלא יצא היין בטלטול החבית והוי דומיא דאינך דבפתותות איירי שבפקק של עץ היינו פתוחות כיון שיוכל לפתוח בלא זיוף. ע"כ. ועיין מ"ש בסוף משנה ז':

אם היה בחזקת המשתמר. לשון הר"ב כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר. וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות מאכלות אסורות. אבל התוספות דקדקו דאי הכי מכללא דסיפא שמעינן לה ולשתוק מלישנא דבחזקת המשתמר. ומדקתני בחזקת שהוא משתמר משמע דהיינו שימור חשוב טפי. אנא מתני' דוקא בבא דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו. ודקדקו דהכי סבירא ליה הגמרא. אם הודיעו שהוא מפליג. שעורו בכדי וכו'. רש"י. ופי' הר"ב אם שהה כדי וכו'. וכן לשון רש"י. וז"ל הרא"ש והודיעו שהוא מפליג פירוש שא"ל שדעתו להפליג בסתם או שאמר ליה המקום. ויש באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב אבל אם אין באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב. אפילו שהה זמן מרובה מותר דבכל ענין מרתת נכרי דלמא אתי השתא וחזי ליה. ע"כ:

כדי שיפתח. פי' הר"ב כדי שיפתח את כל מגופת החבית ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה. רש"י. ומ"ש הר"ב ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג וחיישי לפתיחת נקב משום דלא מינכר וכו'. ורשב"ג סבירא ליה נהי דמלמעלה לא ידיע לפי שלמעלה [מירחו] הנכרי והשוה סתומו. למטה מיהא ידוע. דלמטה לא יוכל הנכרי למרחו. וכשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה. ורבנן כיון דמלמעלה לא ידיע לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה. א"נ זמנין דחלים גמ'. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"ג דבמשנה ה' סתם לן תנא כותיה. גמרא. ועמ"ש בפ"ח דערובין [משנה ז']:

משנה ד

בקפנדריא. פי' הר"ב בדרך קצרה שנכנס וכו'. ועיין בפירושו בסוף ברכות:

המניח נכרי בחנות וכו'. כתב הר"ב ואשמועינן וכו' אבל בספינה מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דבעי. לפי שבקרון וספינה כי מפליג להו אינו רואהו מרחוק מה יעשה בתוכה משא"כ במעביר חבית. והיה נראה לפרש דמה שאין כן מעביר חבית עם ישראל שלא יוכל להפליג כיון שהוא לבדו ואין אחר לא יכול לשאתו. והכי דייק לישנא דעם ישראל דמשמע שהישראל מסייעו. אלא שראיתי שהרמב"ם כתב בפי"ב מהמ"א נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והוא הולך אחריהן לשמרן. גם הטור סקכ"ט כתב שהיה נכרי מעביר לו חבית וכו'. ומ"ש הר"ב אבל במניח נכרי בחנותו וכו' צריכא. כלומר קמ"ל דלא חיישינן להכי וש"מ דאי ידעינן דאחיד לבבא חיישינן כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם. וכן נמי שמעינן שאם הפליגו הספינה בים במקום שאי אפשר לו לראות אסור ובהדיא שנו כן בתוספתא. ב"י סי' קכ"ט בשם הרשב"א. וכ"כ הטור:

אע"פ שהוא יוצא ונכנס. כל היום כולו. הרמב"ם פי"ב מהל' מ"א:

משנה ה

ולגינים על הדלובקי.^[1] והם פתוחות. דומיא דשעל השולחן. הרא"ש. כמו שכתבתי לעיל. וכן נמי מדקתני סיפא חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפילו פתוחות מותרות. הר"ן:

משנה ו

סתומות. מותרות שכיון שהם סתומות הרי זה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמם שאין אימת אדם עליהם. ומיהו דוקא סתומות במגופה של טיט. אבל בפקק של עץ כפתוחות דמו. וכי מהדר לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמלתא. הר"ן:

בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן. אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו. הר"ן:

לפי שאין פנאי לנסך. עיין במ"ט פ"ב דכתובות:

משנה ז

ואם משנכנסה לרשותן אסור. פירש שקבלוה בשכר אבל בהכנסה לבד לא נאסר שאין חצרו של אדם קונה לו בעל כרחו. ב"י סי' קל"ב בשם רבינו ירוחם:

פסק עמו עד שלא מדד דמיו מותרים. פי' הר"ב דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל [עמ"ש במ"ד פ"ה דמעילה] ומכי מדד מסתמא מושך. ומ"ש הר"ב וכשמודדו הישראל בכליו. בשטת הרמב"ם אמרה שכתב בפי"ג מהמ"א שאם מדד בכליו של נכרי דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם כלומר משום עכבת יין כדלקמן. אבל הראב"ד השיגו דהא קיי"ל דיין [ביין] בסתם יינם מוכר חוץ מדמי יין נסך שבו כדפי' הר"ב לקמן משנה י'. וכ"כ טור סי' קל"ב דבדיעבד לא נאסר בכלי דנכרי אע"פ שיש בו עכבת יין מהאי טעמא. ומ"מ לפי מה שאכתוב בסמוך אין זו השגה על פי' המשנה. אלא להרמב"ם שפוסק כך להלכה. ואף להלכה יש ליישב:

מדד עד שלא פסק דמיו אסורים. פירש הר"ב דנכרי לא קנייה השתא במשיכה וכו' הלכך כי נגע ביה דמאחר שבא לרשות הנכרי אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע:

הגה"ה בש"ע. והב"י מפרש דודאי נגע בו. ומש"ה תנן מדד ולא [תנא] משך דלכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. ואיני יודע האיך נכלל בו דאי משום דלא תנא משך. כי תנא מדד מאי הוי שאין נגיעה בכלל מדד יותר מבכלל משיכה. ואטו תנא רמזי רמוזי בעלמא. אלא מסתבר דלא קפיד תנא למתני (מדד) [צ"ל משך] כיון שכן הדרך דלעולם מדידה קודמת למשיכה. שאין הקונה מושך עד שנמדד לו מדתו שיקנה ואח"כ מושכו והואיל ומכילתין לאו בדיני מקח וממכר איירי לא קפיד. ותני תחלת המשיכה והקודם לה וממילא דלענין קנייה צריך שתהא ג"כ משיכה וכדתנן במקומו במשנה ז' פ"ה דב"ב:

המשפך. טרייטו"ר בל"א מלמעלה פיו רחב ולמטה נקב קצר. ומושיבים אותו על פי צלוחית של לוקחים שפיהם צר ושופכין יין מן המדה לתוכו והוא יורד לתוך הצלוחית. רש"י:

עכבת יין. פירש הר"ב אוגנים שמתעכב יין על פיו ובירושלמי גרסינן בקו"ף ומפרש כמה דתימא [הושע ז' ח'] עקובה מדם פירוש לכלוך יין. הר"ן. ומ"ש הר"ב שלא יצא כטפה או ב' טפין. לפום ריהטא כתב או שתי טפין וללא צורך. דהשתא טפה אחת שתים מבעיא. עיין בפירושו ריש פ"ב דיומא. ורש"י והר"ן לא כתבו כן:

אסור. פירש הר"ב דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך. מפרש בגמ' דמתסרא משום נצוק שחבר יין שבמשפך ויין שבקרקעיתה של צלוחית. וכתב הר"ן והאי אסור. בהנאה קאמר ומש"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות הנכרים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהם בהנאה כדתנן בפ"ב משנה ד' לדברי חכמים. ולפי זה אנן דקיי"ל כרשב"ג בתערובת סתם יינם דימכר כולי לנכרים חוץ מדמי איסור שבו [כדפירש הר"ב במשנה י'] לא קיי"ל כי הך מתני' דכיון שאינו נהנה מאותו עכבת יין כלל אמאי מיתסר בהנאה. ולפיכך יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שכתבה אלא [שי"ל] שאפילו לרשב"ג דשרי בימכר כולו חוץ מדמי אסור שבו דוקא במפרש אבל בסתם אע"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור. עכ"ל. והרמב"ם בפרק י"ב העתיקה לבבא זו לכך יש לפרש שדעתו כמ"ש הר"ן והרי"ף ובזה נסתלקה מעליו השגת הראב"ד שכתבתי לעיל. ומסתייע לזה סברתו של הרמב"ם שאכתוב במשנה י' דס"ל דימכר לחוד בלא הולכת הנאה לא מהני. ואני תמיה על הראב"ד שעבר על פרק י"ב ולא השיגו עד בואו שמה פי"ג וכן תמיהני על הכ"מ שלא הליץ בעד הרמב"ם מהא דהר"ן. וגם לא העיר בזה שלא השיגו בפרק י"ב ואין לומר דבפרק י"ב יש לפרש דאסור בשתיה קאמר ומשום כך לא השיגו. וכדעת אחרים שכתב הר"ן ג"כ. דהא לעיל מהך בבא שהעתיק הרמב"ם דין המערה דסיפא דמתני'. כתב שם הכ"מ דכל מקום שכתב הרמב"ם אסור בסתם משמע בהנאה כמבואר מדבריו ריש פרק י"א [סימן ח'] ע"כ. ומשום כך השיג עליו הראב"ד שם דלא כך אלא בשתיה בלבד. והטור לא העתיק לבבא זו דמשפך. ולשטתיה אזיל דס"ל כהראב"ד כמ"ש לעיל. וא"כ משנתינו אינה הלכה כדבריו הראשונים של הר"ן וזהו שכתבתי לעיל מי שמפרש הרישא במודד בכליו של ישראל דוקא אין להשיגו משום דלמשנתינו בכליו של נכרי היה לעולם אסור אף בפסק קודם שמדד:

המערה מכלי אל כלי. פירש הר"ב ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ויש לתמוה דזו ואצ"ל זו קאמרי דכיון שנאסר הנצוק בכלי שביד הנכרי שאין איסור היין באותו כלי אלא בסתם יינם דהא לאו נסך ודאי עביד כ"ש כשיש בו יי"נ ממש. וי"ל די"נ דקאמרי לאו דוקא יין נסך ממש אלא כלומר יין שלהן מה שא"כ באותו הכלי שאין היין שלהן אלא שנעשה כסתם יינם. ועיין בריש מתני' דלקמן. ובחבורו פרק י"ב כתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין נכרי. וא"ת וכשמערה לכלי שביד נכרי מאי הוי דהא. לא נאבר היין שבכלי כשאוחזו הנכרי דהתנן נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום [וכו' מותר] ל"ק שכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מאכלות אסורות נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וישראל צק לתוכו יין היין מותר. ואם נדנד הנכרי הכלי נאסר היין. וטעמא פי' הכ"מ בשם התוס' דמה לי נוגע בקנה בכונה [כמ"ש במשנה י' פרק דלעיל דאסורות] מה לי נוגע בכלי [צ"ל בשולי הכלי]. ע"כ. וכתב עוד הרמב"ם כלי סתום מותר לטלטלו הנכרי ממקום למקום ואע"פ שהיין מתנדנד שאין זהדרך הניסוך. ע"כ. וכבר העמיד הא דנכרי שהיה מעביר וכו' בחביות סתומות כמ"ש שם סימן ט"ז ומפני כך אני תמה על הרמב"ן והרא"ש. דבההיא דנכרי מעביר וכו' [כתבו] דמיירי בסתומה בפקק של עץ משום דאי לאו הכי חיישינן שמא יגע וכו' וכמ"ש שם בשמם. ותיפוק להו דאי לאו הכי נאסר מפני הנדנוד שהרי הרמב"ן כהרמב"ם ס"ל בהכי כמ"ש ב"י סי' קכ"ה ושם כתב הטור שכן גם דעת הרא"ש ז"ל. אע"פ שבסימן קכ"ד כתב שאין כן דעת הרא"ש הב"י תמה עליו שם היכן כתב כן. ועוד יש לפרש דמ"ש הר"ב והרמב"ם לכלי שביד הנכרי ולא התנו שהוא מנדנדו היינו טעמא דסתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו ולא ע"ג קרקע. שאם הכלי עומד על הקרקע לאיזה צורך יאחזנו בידו אלא סתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו. וכיון שכן א"צ לתנאי הנדנוד שהרי אי אפשר בלא נדנוד. וזהו שדקדק הרמב"ם וכתב נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו' מותר. דאי לא בקרקע היה אסור. לפי שאי אפשר בלא נדנודו. וכ"כ הכ"מ בהדיא בפרק י"ג על מ"ש שם הרמב"ם בדין רישא דמתני' פסק ואח"כ מדד שאם מדד לכלי ישראל שביד הנכרי אסור. ופירש הכ"מ דדוקא כשהנכרי מנדנדו אם הוא מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד. ע"כ:

משנה ח

יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. כל היכא דתני יין נסך אף סתם יינם במשמע אא"כ פירש. והכי מוכח בכמה דוכתי במכילתין דקרי לסתם יינם יין נסך. הר"ן. ומיהו איסור סתם יינם אינו אוסר בתערובתו אלא בשתייה. דבהנייה יש היתר לנתערב. ע"י הולכת הנאה לים המלח כמ"ש הר"ב במשנה י':

אסור. תמיהה לי דאיסור עצמו תנינא לה במשנה ג' פרק ב' ומיהו כך רגילות המשניות לשנות בקיצור מה שמפורש כבר כמ"ש בשם התוס' בריש ברכות ובשאר דוכתי:

ואוסר בכל שהוא. כתב הר"ב ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר מכלי שפיו רחב וכו'. אבל המערה יין נסך מכלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה וכו' אמרינן קמא קמא בטל שמפני שאין דרך לערות בכלי כזה אין אנו רואין כנפול ומעורב אלא מה שירד כבר ומש"ה אמרינן קמא קמא בטל משא"כ בשאר כלים שדרך הוא לערות מהן כיון שסוף היין לירד על ידו. א"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל העומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר. הר"ן. ועיין [מ"ש] במשנה ו' פ"ח דזבחים. ועל קמא קמא בטיל כתבו התוס' פירוש אפילו מתרבה היין נסך לבסוף מ"מ אמרינן קמא קמא בטיל. והקשו על זה ומסקים דלא אמרינן הכי אלא עד שיפול כ"כ מן הי"נ בין הכל שלא יהיה ההיתר [פחות מ] ס' שאם אין בהיתר ס' חוזר וניעור ונאסר [הכל]. אבל דברי הר"ב נראה כפירוש הראשון מדסתם והיא שטת הרמב"ם [פי"ו מהמ"א] וכ"כ תוס' בשם רש"י. ועיין במ"ב פ"ז דמקואות דמהתם יש ראיה לסברת התוס'. ומ"ש הר"ב ומסקנא דמלתא לפי ההלכה וכו' לא בא למעט מן ההלכה כל מה שנתבאר עד עתה אלא שלהורות הלכה בכל האיסורין הוא דאתא. ומ"ש חוץ מטבל דהיינו דתנן זה הכלל לאתויי טבל. גמ'. ומ"ש ויין נסך כתבו התוס' [ד"ה חוץ מטבל]. וה"ה דמים במים במשהו. ע"כ. ומ"ש הר"ב משום חומרא דע"ז. גמ'. ופירש הרמב"ם שנאמר בו (דברים י"ג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ומ"ש הר"ב וטבל כהתירו כך איסורו. גמ' [דף ע"ג]. עמ"ש בזה בספ"ג דחלה. ומ"ש הר"ב ואם איסור משאר אסורים כו' יטעמנו נחתום נכרי עיין בפירוש משנה ה' פ"ז דחולין. ומ"ש ואם נתערב וכו' דליכא למיקם אטעמא וכו' משערים אותו בששים. דילפינן מזרוע בשלה דאיל נזיר שמתבשלת עמו ואינה אוסרת אותו והוא אחד מס' באיל. כדאיתא בפ"ז דחולין דף צ"ח [ע"ב]. ומ"ש ואם האיסור הוא תרומה וכו'. משערים אותו במאה וכו'. ואם ערלה וכו' במאתים. מפורש ברפ"ב דערלה. וכתב הרמב"ם ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינו כמו שנתבאר בפ"ז משביעית [בסופו] אינו חולק על אלו העיקרים לפי שאינו אוסר באכילה. אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמיר בשביעית בזה הענין. לפי שאין שם איסור אכילה. אבל הוא אוכל בזמן שביעית כמו שנתבאר לשם ואינו אומר עליו אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון ג"כ בדבר האוסר. ע"כ. וכתב עוד במשנה דלקמן וחמץ בפסח במשהו [כדפירש הר"ב סוף משנה א' פ"ג דפסחים] בין במינו בין שלא במינו. ואמנם יצא מכלל דין איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה. אבל איסורו הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו ולפיכך לא התנה בו הגמ' כמו שהתנה ביין נסך וטבל. ע"כ:

יין במים ומים ביין בנותן טעם. בד"א בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר. ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט. הרמב"ם פט"ז מהמ"א:

בנותן טעם. יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין. והראב"ד כתב כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה פוגמו ומותר אפילו בשתיה הלכך אם יש במים ששה חלקים מן היין מותר אפילו בשתיה וכן פי' ר"י טור סי' קל"ד וטעמייהו מדאמרינן בגמ' פ"ו דב"ב דף צ"ו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא וכו' פלגא בשיתא פלגי ולא כלום הוא ומתני' דקתני בנותן טעם. פירש הר"ן דלא מיירי אלא בנ"ט לשבח ולא בפוגמה:

משנה ט

ואוסרין בכל שהן. עמ"ש ברפ"ח דזבחים:

בכל שהן. האי בכל שהן אין פירושו שאפילו במשהו מאסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה. דהא דוקא דבר שבמנין קא חשיב הלכך ודאי האי כל שהן הכי קאמר שכל אחד מאיסורים הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו. הר"ן. יין נסך. פי' הר"ב חבית אחת באלף חביות וכן פירש"י והרמב"ם. והכא כשאיסור והיתר כל אחד בעין. ולא דמי לתערובות דלעיל. ומתני' דלקמן. והלכך הא דתנן במ"ט פ"ג בפת שנאפה בעצי אשרה. מיירי בככרות שהן דבר שבמנין וכלשון הראשון שכתב הר"ן שם אע"פ שהוא מפרש בכאן שכל שיש בו משום לתא דע"ז לא בעינן דבר שבמנין. וזה כדעת אחרים שכתב לעיל. לפירוש הר"ב ודעימיה ליתא. ומ"ש הר"ב ואין כן הלכה אלא כדכתבינן וכו' מוליך דמי אותה חבית וכו' דחשבינן לה כאילו הוכרה ונטלה. וכתב הראב"ד [פע"ז מהמ"א] דה"ה לשאר האוסרין בכל שהן שימכרו חוץ מדמי איסור שבהן. ודבריו עיקר. הר"ן בריש מתני' דלקמן והכ"מ בפט"ז מהמ"א כתב שאף דעת הרמב"ם כן:

ושור הנסקל ועגלה ערופה. פירשן הר"ב בפ"ב דקדושין משנה ט'. והר"ב כ"כ על וצפורי מצורע. וחולין כו' וכ"כ רש"י. ואולי שבגירסת המשנה שלהם היו קדומים. אך גם בקדושין נשנו כמו שהוא בכאן בספרים שלפנינו. ועוד מפורשים שם. מה שלא פורש בכאן. ושער נזיר. כתב הר"ב דאיסורי הנאה הוא. דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. וכ"כ רש"י. ותימה הוא דבמ"ט פ"ב דקדושין מפרש הר"ב מקדש יהיה גדל פרע שער ראשו. והכי איתא התם בגמרא. ומ"ש הר"ב ואם נתערב אגודה וכו'. דהשתא הוי דבר הנמכר במנין. כמה גיזות בסלע ועושין מהן שקין. רש"י:

הרי אלו אסורין וכו'. בגמ' פריך וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן [אם של ערלה או של כלאי הכרם הן]. הא תנא לה פ"ג דערלה מ"ז. ומש"ה נמי לא תני ככרות של בעה"ב. ולענין חמץ בפסח. דהא ר"ע תני לה התם:

הרי אלו. כתב הר"ב למעוטי איסורי הנאה שאין דרכן למנות או שדרכן למנות ואינן איסורי הנאה. גמ'. וא"כ מתני' ה' פ"ז דחולין דאוסרת גיד הנשה משום דבריה הוא וחתיכת נבלה דראויה להתכבד היא פליגא אמתני' דהכא. וכן נמי מתני' דרפ"ח דזבחים ברובע ונרבע וכו'. ושנויה עוד ברפ"ו דתמורה וכן פרוטות דסוף מעילה. [ומיהו הרא"ש מפרש דהא דקאמר למעוטי ה"ק למעוטי דלא חשיב להו. וכה"ג קאמרינן ברפ"ק דב"ק [דף ה'] למעוטי וכו' ולא פליגא. והראב"ד פירש ג"כ [הכי] והביא ראיה דברפ"ו דתמורה אמרינן דהכא קאי ביין נסך דאסור בהנאה קחשיב איסורי הנאה וכו'. עכ"ד. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה. וצ"ע]:

משנה י

יין נסך שנפל לבור. כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד לגו התירא. ולא אמרינן קמא קמא בטיל ליה ברוב. רש"י לעיל ריש דף ע"ג:

רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר חוץ וכו'. פי' הר"ב להלכה בסתם יינם וכו' וקמ"ל דאפי' נתערב היין ממש. אבל כי נתערב חבית בחבית אפי' יין נסך גמור נמי שרי בהולכת הנאה לים המלח. וכדפי' הר"ב במתני' דלעיל. ועוד במ"ט פ"ג. וכבר כתבתי שם דהולכת הנאה היא אחר שימכור. דחדא בלא אידך לא סגי וז"ל הרמב"ם בפי' משנה דלעיל חבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לע"ז כשנתערבה בחביות הרבה ימכר הכל לנכרים ויטול שיעור דמי אותה חבית וישליכם לים המלח. וזהו פי' יוליך הנאה לים המלח שקדם לנו דברו בפ"ג מזו המסכתא. ע"כ. ועמ"ש במ"ז בדבור אסור וכו'. ועל זה שמחלקין בין יין נסך לסתם יינם. כתב הר"ן לעיל בספ"ג. וז"ל יש לספק שאר איסורין שבתורה למי דומין. ודעת הראשונים ז"ל דלסתם יין מדמינן להו. מפני שלא מצינו צד חמור לכל איסורין יותר מסתם יינם. אדרבה מצינו בהן צד הקל שאין אוסרין במשהו כמוהו. ע"כ. וכתבתי זה לתשובה על מה שהיה קשה בעיני במ"ו פ"ג דערלה ואמאי לא מדמין שאר איסורין ליין נסך ודאי:

משנה יא

שזפתה נכרי. כתב הר"ב ואורחא למרמא בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזפתא לשון רש"י. ופירוש קוטרא נראה שהוא לשון קיטור הכבשן. וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. ואח"כ ינגבו. הר"ן והרא"ש:

ושל חרס כו' אסורה. כתב הר"ב דחרס בלא זפתא בלע לה חמרא. וכ"כ רש"י. וכלומר שאע"פ שהזפת נקלף לא הוסר בזה טעם היין. לפי שהחרס עצמו מלבד הזפת בלע כשנתן היין בזפת לזפתה. ואין הפירוש בלא זפתא שאפילו בלא זפתא בלע מהדריכה דכולה מתני' בלא דרך בה היא כדאיתא בגמ'. ולשון הר"ן משום דחרס בלע טובא:

אסורה. ואינה נתרת בנגוב אלא בעירוי. דניגוב אינו מפליט בכלי חרס. וכיון דצריך עירוי אין צריך קליפה. דעירוי מפליט אף בלא קליפה כ"ז שלא דרך בה. דלא גרע מקנקנים שמכניסין לקיום [דתנן במ"ד פ"ב]. הרא"ש:

משנה יב

הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי. פי' הר"ב כלי סעודה. גמ'. כלי סעודה אמורין בפרשה. כלו' בפרשת כלי מדין. ופירש"י דכתיב (במדבר ל"א) כל דבר אשר יבא באש. ואין דרך להשתמש ע"י אור אלא כלים של צרכי סעודה. ע"כ. ובגמ' דאפי' כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ"ה בעי טבילה. וברמב"ם פ' י"ז מהמ"א כתוב במקצת הספרים וכלים חדשים אינן צריכין טבילה וצ"ל וכלי חרשים וכו'. ומ"ש הר"ב ודוקא כלי מתכות וכו'. גמרא. כלי מתכות אמורין בפרשה דכתיב (שם) אך את הזהב וגו'. רש"י. ומ"ש או כלי חרס המצופין באבר. מפרש בגמ' דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. ומ"ש וכלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמ':

את שדרכו להטביל יטביל. פי' הר"ב במקוה הכשר לטבילת אשה דכתיב (שם) אך במי נדה יתחטא. מים שנדה טובלת בהן. דמדכתיב אך חלק. דלא תימא. במי נדה מי חטאת דבעי הזאה ג' וז'. וכ"ת דבעי הערב שמש [כנדה] דכתיב (שם) תעבירו באש וטהר והאי וטהר קרא יתירא לומר דטהרה בטבילה בלא הערב שמש סגי ואי לא כתב במי נדה ה"א וטהר כל דהו פירש"י אפי' במקוה חסר. גמרא. [ועמ"ש במ"י פ"ו דמקואות] ויש לתמוה על הר"ב שלא הצריך ג"כ שפשוף כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן כמו שהצריך בהגעלה וכמ"ש הפוסקים:

יגעיל. פי' הר"ב ברותחין שזה שנאמר כל אשר יבא באש תעבירו באש. פירושו כדרך תשמישו כן הגעלתו. כדפירש"י בפי' החומש. ומ"ש הר"ב ואח"כ מטבילו. כדילפינן מוטהר. ומבמי נדה כמ"ש לעיל. (ובכאן) [ובליבון] שלא הצריך הר"ב לשופן תחלה הוא כדעת הטור ונתן טעם לדבר כי האש יעביר הכל ולא דמי להגעלה שאין כח המים ככח האש. ולשון הגעלה כתבתי פירושו במ"ז פי"א דזבחים:

שפה. פירש הר"ב נועצה בקרקע קשה י' פעמים וכו' ואוכל בה צונן. וכ"פ הרמב"ם בפירושו. ויש לדקדק מה ראה במתני' ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח ובסכין הכשרו של צונן. ותירץ הר"ן די"ל שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה ולא בסכין לפי שכבר הוא בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל. ללבן באור ילבן באור אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בגמ' [זבחים דף צ"ו]. [ושנויה הוא במי"א פי"א דזבחים וטעמא מסיק רב אשי דהתם כי בלע התירא בלע. וכשנעשה נותר היהב לוע בתוך דופני הכלי. ומעולם לא הוכר איסורא. וכי פלט לא איתא לאיסורא בעיניה] קמ"ל. דהכא מלבנן. והכשרו של צונן נמי בשפוד ואסכלה לא היה צריך לשנותו לפי שאין להם תשמיש בצונן. ואי נמי משתמש בהן בצונן פשיטא דהדחה בעלמא סגי להו כדין כלי תשמישו של צונן. אלא שבסכין משום אגב דוחקא דסכינא בלע מה שחותכין ממנה. הוא שצריך שיפה ונעיצה אפילו בצונן. ולפיכך שנה הכשרה. ודעת הרמב"ם בפי"ז מהמ"א דשיפה הוא הכשר אפילו לרותחין. עכ"ל הר"ן. ולפי זה פירש שיפה השחזה ברחים. וכתב ב"י סקכ"א שחזר מדבריו שבפירושו לפי שהירושלמי מוכיח כך. וא"ש דגרסי' בגמ' ונועצה בוי"ו. והר"ב לא הצריך בסכינים טבילה. וכן נראה לשון הרמב"ם בפירושו שכתב ואם השחיז או ליבן וכו' זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה. ע"כ. משמע דאילו לענין אסור והיתר א"צ. וטבילה זו שהצרכנו בכאן משום אסור והיתר היא כמ"ש ג"כ הרמב"ם לעיל מהך. וכן בחבורו פי"ז מהמ"א כתב טבילה זו וכו' אינה לענין טומאה וטהרה וכו'. וצ"ע דמנלן לחלק בין סכינים לשאר כלי סעודה לענין טבילה. ובחבורו אין נראה שמחלק אלא שהכל צריך טבילה. ומ"ש הר"ב וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח וכו' מותר. דנותן טעם לפגם מותר והתורה לא אסרה גיעולי נכרים אלא קדירה בת יומא. גמרא [דף ס"ז ע"ב]. והעתקתיה לעיל משנה ב':

משנה עבודה זרה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

1. בהרבה דפוסים הנוסח פה כמו במשנה עצמה, בפירוש הרמב"ם ובברטנורא הינו "דלפוקי" (דומה לדלפק).