משנה עבודה זרה ה יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ה · משנה יב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל, יטביל.

להגעיל, יגעיל.

ללבן באור, ילבן באור.

השפוד והאסכלה, מלבנן באור.

הסכין, שפה והיא טהורה.

נוסח הרמב"ם

הלוקח כלי תשמיש מן הגוי את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלה מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה.

פירוש הרמב"ם

הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכו': כלי תשמיש רוצה לומר תשמיש אכילה ובלבד שיהיו אלה הכלים מן המתכות כגון הברזל והזכוכית וכמו כן כלי חרס השועי' באבר כולן צריכין טבילה ואפילו הם חדשים: ואמרו להגעיל ר"ל גיעולי עובדי כוכבים וזה שירתיח אותם במים רתיחה גדולה ואם היא יורה גדולה יקיף לה על שפתה טיט או עיסה כדי שיעלו המים על שפתה וירתיחו עליה המים רתיחה גדולה: וכלים שדרכן להגעיל כגון קדרות נחשת והמחתות ודומיהן: ללבן כגון השפודים והאסכלאות שצולין עליהם וכיוצא בהן יסור מהן איסור גיעולי עובדי כוכבים אחר ההגעלה למה שצריך הגעלה והליבון באש למה שצריך ליבון וכשיטבלו אחר כן בארבעים סאה הם טהורים לענין האסור והמותר גם כן מוסף על ענין טומאה וטהרה: והסכין שפה ובלבד שתהיה הסכין שוה וחלקה שאין בה גומות ואם נועצה בקרקע קשה עשר פעמים ישתמש בה וזהו מה שנתכוון בשפה ואם השחיז אותה באבן כעין אבן של רחים או ליבן אותה באור זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה ובזה תסור מהם טומאת עבודת כוכבים ודע זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כלי תשמיש - של סעודה. ודוקא כלי מתכת מב או כלי חרס המצופים באבר מג. וכלי זכוכית ככלי מתכות דמי מד:

את שדרכו להטביל - כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה ואינו צריך תיקון אחר, כגון שתשמישו ע"י צונן:

יטביל - במקוה הכשר לטבילת אשה מה, וטבילתו מתירתו:

להגעיל - כגון יורות וקדרות של מתכת שתשמישן על ידי רותחין:

יגעיל - ברותחין מו. שמכניסן לתוך יורה מלאה מים רותחין ומשהין אותן בתוכה מעט. וזה אחר שמשפשפן ומסיר החלודה שלהן. ואח"כ מטבילן במקוה הכשר לטבילת אשה והן מותרין:

ללבן - כלים שמשתמשים בהן על ידי האור ביבש בלי רוטב, כדמפרש ואזיל, כגון השפודים והאסכלאות:

מלבנן באור - עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהן, ואח"כ מטבילן והן מותרין:

שפה - נועצה בקרקע קשה עשר פעמים, אם אין בה גומות, ואוכל בה צונן מז. או משחיזה באבן המשחזת שלה, ואוכל בה אפילו רותחין. ואם היו בה גומות, מלבנה. וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הלבין, ועד שלא הטביל, מותר מח:

פירוש תוספות יום טוב

הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי. פי' הר"ב כלי סעודה. גמ'. כלי סעודה אמורין בפרשה. כלו' בפרשת כלי מדין. ופירש"י דכתיב (במדבר ל"א) כל דבר אשר יבא באש. ואין דרך להשתמש ע"י אור אלא כלים של צרכי סעודה. ע"כ. ובגמ' דאפי' כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ"ה בעי טבילה. וברמב"ם פ' י"ז מהמ"א כתוב במקצת הספרים וכלים חדשים אינן צריכין טבילה וצ"ל וכלי חרשים וכו'. ומ"ש הר"ב ודוקא כלי מתכות וכו'. גמרא. כלי מתכות אמורין בפרשה דכתיב (שם) אך את הזהב וגו'. רש"י. ומ"ש או כלי חרס המצופין באבר. מפרש בגמ' דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. ומ"ש וכלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמ':

את שדרכו להטביל יטביל. פי' הר"ב במקוה הכשר לטבילת אשה דכתיב (שם) אך במי נדה יתחטא. מים שנדה טובלת בהן. דמדכתיב אך חלק. דלא תימא. במי נדה מי חטאת דבעי הזאה ג' וז'. וכ"ת דבעי הערב שמש [כנדה] דכתיב (שם) תעבירו באש וטהר והאי וטהר קרא יתירא לומר דטהרה בטבילה בלא הערב שמש סגי ואי לא כתב במי נדה ה"א וטהר כל דהו פירש"י אפי' במקוה חסר. גמרא. [ועמ"ש במ"י פ"ו דמקואות] ויש לתמוה על הר"ב שלא הצריך ג"כ שפשוף כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן כמו שהצריך בהגעלה וכמ"ש הפוסקים:

יגעיל. פי' הר"ב ברותחין שזה שנאמר כל אשר יבא באש תעבירו באש. פירושו כדרך תשמישו כן הגעלתו. כדפירש"י בפי' החומש. ומ"ש הר"ב ואח"כ מטבילו. כדילפינן מוטהר. ומבמי נדה כמ"ש לעיל. (ובכאן) [ובליבון] שלא הצריך הר"ב לשופן תחלה הוא כדעת הטור ונתן טעם לדבר כי האש יעביר הכל ולא דמי להגעלה שאין כח המים ככח האש. ולשון הגעלה כתבתי פירושו במ"ז פי"א דזבחים:

שפה. פירש הר"ב נועצה בקרקע קשה י' פעמים וכו' ואוכל בה צונן. וכ"פ הרמב"ם בפירושו. ויש לדקדק מה ראה במתני' ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח ובסכין הכשרו של צונן. ותירץ הר"ן די"ל שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה ולא בסכין לפי שכבר הוא בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל. ללבן באור ילבן באור אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בגמ' [זבחים דף צ"ו]. [ושנויה הוא במי"א פי"א דזבחים וטעמא מסיק רב אשי דהתם כי בלע התירא בלע. וכשנעשה נותר היהב לוע בתוך דופני הכלי. ומעולם לא הוכר איסורא. וכי פלט לא איתא לאיסורא בעיניה] קמ"ל. דהכא מלבנן. והכשרו של צונן נמי בשפוד ואסכלה לא היה צריך לשנותו לפי שאין להם תשמיש בצונן. ואי נמי משתמש בהן בצונן פשיטא דהדחה בעלמא סגי להו כדין כלי תשמישו של צונן. אלא שבסכין משום אגב דוחקא דסכינא בלע מה שחותכין ממנה. הוא שצריך שיפה ונעיצה אפילו בצונן. ולפיכך שנה הכשרה. ודעת הרמב"ם בפי"ז מהמ"א דשיפה הוא הכשר אפילו לרותחין. עכ"ל הר"ן. ולפי זה פירש שיפה השחזה ברחים. וכתב ב"י סקכ"א שחזר מדבריו שבפירושו לפי שהירושלמי מוכיח כך. וא"ש דגרסי' בגמ' ונועצה בוי"ו. והר"ב לא הצריך בסכינים טבילה. וכן נראה לשון הרמב"ם בפירושו שכתב ואם השחיז או ליבן וכו' זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה. ע"כ. משמע דאילו לענין אסור והיתר א"צ. וטבילה זו שהצרכנו בכאן משום אסור והיתר היא כמ"ש ג"כ הרמב"ם לעיל מהך. וכן בחבורו פי"ז מהמ"א כתב טבילה זו וכו' אינה לענין טומאה וטהרה וכו'. וצ"ע דמנלן לחלק בין סכינים לשאר כלי סעודה לענין טבילה. ובחבורו אין נראה שמחלק אלא שהכל צריך טבילה. ומ"ש הר"ב וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח וכו' מותר. דנותן טעם לפגם מותר והתורה לא אסרה גיעולי נכרים אלא קדירה בת יומא. גמרא [דף ס"ז ע"ב]. והעתקתיה לעיל משנה ב':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מב) (על הברטנורא) ואפילו חדשים דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ"ה בעו טבילה:

(מג) (על הברטנורא) דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. גמרא:

(מד) (על הברטנורא) הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמרא:

(מה) (על הברטנורא) ילפינן ליה בגמרא מקרא. והתימא על הר"ב שלא הצריך להסיר החלודה כמו שהצריך בהגעלה. וכמ"ש הפוסקים. ובליבון שלא הצריך כן, הוא כדעת הטור שהאש יעביר הכל:

(מו) (על הברטנורא) שזה שנאמר בל אשר יבא באש תעבירו באש. פירוש כדרך תשמישו כן הגעלתו. רש"י:

(מז) (על הברטנורא) ויש לדקדק מה ראה במתניתין ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח, ובסכין הכשרו של צונן. וי"ל שלא היה צריך כלל לשנותו, לפי שהוא כבר בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל, ללבן כו', אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה, שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בזבחים [פי"א מי"א] משום דכי בלע דהתירא בלע, קמ"ל דחבא מלבנן כו'. ובסכין הודיענו דאגב דוחקא דסכינא לא סגי ליה בהדחה אפילו לצונן וצריך שיפה כו'. הר"נ. ועתוי"ט:דנותן טעם לפגם מותר. והתורה לא אסרה אלא קדירה בת יומא. גמרא:


פירושים נוספים