משנה עבודה זרה ה יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ה · משנה יב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל, יטביל.

להגעיל, יגעיל.

ללבן באור, ילבן באור.

השפוד והאסכלה, מלבנן באור.

הסכין, שפה והיא טהורה.

נוסח הרמב"ם

הלוקח כלי תשמיש מן הגוי את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלה מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה.

פירוש הרמב"ם

הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכו': כלי תשמיש רוצה לומר תשמיש אכילה ובלבד שיהיו אלה הכלים מן המתכות כגון הברזל והזכוכית וכמו כן כלי חרס השועי' באבר כולן צריכין טבילה ואפילו הם חדשים: ואמרו להגעיל ר"ל גיעולי עובדי כוכבים וזה שירתיח אותם במים רתיחה גדולה ואם היא יורה גדולה יקיף לה על שפתה טיט או עיסה כדי שיעלו המים על שפתה וירתיחו עליה המים רתיחה גדולה: וכלים שדרכן להגעיל כגון קדרות נחשת והמחתות ודומיהן: ללבן כגון השפודים והאסכלאות שצולין עליהם וכיוצא בהן יסור מהן איסור גיעולי עובדי כוכבים אחר ההגעלה למה שצריך הגעלה והליבון באש למה שצריך ליבון וכשיטבלו אחר כן בארבעים סאה הם טהורים לענין האסור והמותר גם כן מוסף על ענין טומאה וטהרה: והסכין שפה ובלבד שתהיה הסכין שוה וחלקה שאין בה גומות ואם נועצה בקרקע קשה עשר פעמים ישתמש בה וזהו מה שנתכוון בשפה ואם השחיז אותה באבן כעין אבן של רחים או ליבן אותה באור זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה ובזה תסור מהם טומאת עבודת כוכבים ודע זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כלי תשמיש - של סעודה. ודוקא כלי מתכת מב או כלי חרס המצופים באבר מג. וכלי זכוכית ככלי מתכות דמי מד:

את שדרכו להטביל - כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה ואינו צריך תיקון אחר, כגון שתשמישו ע"י צונן:

יטביל - במקוה הכשר לטבילת אשה מה, וטבילתו מתירתו:

להגעיל - כגון יורות וקדרות של מתכת שתשמישן על ידי רותחין:

יגעיל - ברותחין מו. שמכניסן לתוך יורה מלאה מים רותחין ומשהין אותן בתוכה מעט. וזה אחר שמשפשפן ומסיר החלודה שלהן. ואח"כ מטבילן במקוה הכשר לטבילת אשה והן מותרין:

ללבן - כלים שמשתמשים בהן על ידי האור ביבש בלי רוטב, כדמפרש ואזיל, כגון השפודים והאסכלאות:

מלבנן באור - עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהן, ואח"כ מטבילן והן מותרין:

שפה - נועצה בקרקע קשה עשר פעמים, אם אין בה גומות, ואוכל בה צונן מז. או משחיזה באבן המשחזת שלה, ואוכל בה אפילו רותחין. ואם היו בה גומות, מלבנה. וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הלבין, ועד שלא הטביל, מותר מח:

פירוש תוספות יום טוב

הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי. פי' הר"ב כלי סעודה. גמ'. כלי סעודה אמורין בפרשה. כלו' בפרשת כלי מדין. ופירש"י דכתיב (במדבר ל"א) כל דבר אשר יבא באש. ואין דרך להשתמש ע"י אור אלא כלים של צרכי סעודה. ע"כ. ובגמ' דאפי' כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ"ה בעי טבילה. וברמב"ם פ' י"ז מהמ"א כתוב במקצת הספרים וכלים חדשים אינן צריכין טבילה וצ"ל וכלי חרשים וכו'. ומ"ש הר"ב ודוקא כלי מתכות וכו'. גמרא. כלי מתכות אמורין בפרשה דכתיב (שם) אך את הזהב וגו'. רש"י. ומ"ש או כלי חרס המצופין באבר. מפרש בגמ' דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. ומ"ש וכלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמ':

את שדרכו להטביל יטביל. פי' הר"ב במקוה הכשר לטבילת אשה דכתיב (שם) אך במי נדה יתחטא. מים שנדה טובלת בהן. דמדכתיב אך חלק. דלא תימא. במי נדה מי חטאת דבעי הזאה ג' וז'. וכ"ת דבעי הערב שמש [כנדה] דכתיב (שם) תעבירו באש וטהר והאי וטהר קרא יתירא לומר דטהרה בטבילה בלא הערב שמש סגי ואי לא כתב במי נדה ה"א וטהר כל דהו פירש"י אפי' במקוה חסר. גמרא. [ועמ"ש במ"י פ"ו דמקואות] ויש לתמוה על הר"ב שלא הצריך ג"כ שפשוף כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן כמו שהצריך בהגעלה וכמ"ש הפוסקים:

יגעיל. פי' הר"ב ברותחין שזה שנאמר כל אשר יבא באש תעבירו באש. פירושו כדרך תשמישו כן הגעלתו. כדפירש"י בפי' החומש. ומ"ש הר"ב ואח"כ מטבילו. כדילפינן מוטהר. ומבמי נדה כמ"ש לעיל. (ובכאן) [ובליבון] שלא הצריך הר"ב לשופן תחלה הוא כדעת הטור ונתן טעם לדבר כי האש יעביר הכל ולא דמי להגעלה שאין כח המים ככח האש. ולשון הגעלה כתבתי פירושו במ"ז פי"א דזבחים:

שפה. פירש הר"ב נועצה בקרקע קשה י' פעמים וכו' ואוכל בה צונן. וכ"פ הרמב"ם בפירושו. ויש לדקדק מה ראה במתני' ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח ובסכין הכשרו של צונן. ותירץ הר"ן די"ל שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה ולא בסכין לפי שכבר הוא בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל. ללבן באור ילבן באור אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בגמ' [זבחים דף צ"ו]. [ושנויה הוא במי"א פי"א דזבחים וטעמא מסיק רב אשי דהתם כי בלע התירא בלע. וכשנעשה נותר היהב לוע בתוך דופני הכלי. ומעולם לא הוכר איסורא. וכי פלט לא איתא לאיסורא בעיניה] קמ"ל. דהכא מלבנן. והכשרו של צונן נמי בשפוד ואסכלה לא היה צריך לשנותו לפי שאין להם תשמיש בצונן. ואי נמי משתמש בהן בצונן פשיטא דהדחה בעלמא סגי להו כדין כלי תשמישו של צונן. אלא שבסכין משום אגב דוחקא דסכינא בלע מה שחותכין ממנה. הוא שצריך שיפה ונעיצה אפילו בצונן. ולפיכך שנה הכשרה. ודעת הרמב"ם בפי"ז מהמ"א דשיפה הוא הכשר אפילו לרותחין. עכ"ל הר"ן. ולפי זה פירש שיפה השחזה ברחים. וכתב ב"י סקכ"א שחזר מדבריו שבפירושו לפי שהירושלמי מוכיח כך. וא"ש דגרסי' בגמ' ונועצה בוי"ו. והר"ב לא הצריך בסכינים טבילה. וכן נראה לשון הרמב"ם בפירושו שכתב ואם השחיז או ליבן וכו' זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה. ע"כ. משמע דאילו לענין אסור והיתר א"צ. וטבילה זו שהצרכנו בכאן משום אסור והיתר היא כמ"ש ג"כ הרמב"ם לעיל מהך. וכן בחבורו פי"ז מהמ"א כתב טבילה זו וכו' אינה לענין טומאה וטהרה וכו'. וצ"ע דמנלן לחלק בין סכינים לשאר כלי סעודה לענין טבילה. ובחבורו אין נראה שמחלק אלא שהכל צריך טבילה. ומ"ש הר"ב וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח וכו' מותר. דנותן טעם לפגם מותר והתורה לא אסרה גיעולי נכרים אלא קדירה בת יומא. גמרא [דף ס"ז ע"ב]. והעתקתיה לעיל משנה ב':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מב) (על הברטנורא) ואפילו חדשים דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ"ה בעו טבילה:

(מג) (על הברטנורא) דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. גמרא:

(מד) (על הברטנורא) הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמרא:

(מה) (על הברטנורא) ילפינן ליה בגמרא מקרא. והתימא על הר"ב שלא הצריך להסיר החלודה כמו שהצריך בהגעלה. וכמ"ש הפוסקים. ובליבון שלא הצריך כן, הוא כדעת הטור שהאש יעביר הכל:

(מו) (על הברטנורא) שזה שנאמר בל אשר יבא באש תעבירו באש. פירוש כדרך תשמישו כן הגעלתו. רש"י:

(מז) (על הברטנורא) ויש לדקדק מה ראה במתניתין ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח, ובסכין הכשרו של צונן. וי"ל שלא היה צריך כלל לשנותו, לפי שהוא כבר בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל, ללבן כו', אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה, שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בזבחים [פי"א מי"א] משום דכי בלע דהתירא בלע, קמ"ל דחבא מלבנן כו'. ובסכין הודיענו דאגב דוחקא דסכינא לא סגי ליה בהדחה אפילו לצונן וצריך שיפה כו'. הר"נ. ועתוי"ט:דנותן טעם לפגם מותר. והתורה לא אסרה אלא קדירה בת יומא. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הלוקח כלי תשמיש וכו':    ביד שם פי"ז סי ג' ד' ז'. ובטור י"ד סי' קכ"א:

את שדרכו להטביל:    כלי הראוי בטבילה ליטהר ואינו צריך יתרון הכשר אחר כגון כלי שתשמישו ע"י צונן יטביל אותו ותו לא צריך ומאי יטביל [ידיח וכו' לשון הר"ן]. ובגמ' תניא שכולן צריכין טבילה אחר הדחה או אחר הגעלה או אחר לבון וכוסות וצלוחיות וקיתוניות הישנות צריכין הדחה בשפשוף יפה בתחלה ואח"כ מטבילן אבל החדשים אינם צריכין רק טבילה כך נראה מפירוש הר"ן ז"ל דלכל המפרשים ז"ל מתניתין לא איירי כלל בדיני טבילה ואפילו מלות עד שלא הטביל דקתני בגמרא כתב בסוף פירקין בשם אחרים שהם מפרשים שגם שם רוצה לומר שלא הדיח ע"ש:

את שדרכו להגעיל:    יגעיל ברותחין שמכניסן לתוך יורה מלאה מים רותחין וההיא יורה גדולה עושה לה שפה של בצק או זולתו סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה ובהכי מתכשרא היורה גופה דכבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות שניתזו רתיחות האיסור שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליטת האיסור ע"י ניצוצות ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דילמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהאי זימנא אבל איסור נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת. ובטור א"ח סימן תנ"ב. ובגמרא אמרינן תנא אף הנגעלים והמלובנים צריכין טבילה במ' סאה אחר הגעלה או אחר ליבון מה"מ אמר רבא דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר והאי וטהר קרא יתירה הוא שהוסיף לך הכתוב טהרה אחרת דהיינו טבילה. תני בר קפרא מתוך שנאמר במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך חילק א"כ מה ת"ל במי נדה מים שנדה טובלת בהן הוי אומר מ' סאה ואיצטריך למיכתב וטהר ואיצטריך למיכתב במי נדה דאי כתב וטהר ה"א וטהר כל דהוא כתב רחמנא במי נדה ואי כתב רחמנא במי נדה ה"א הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר לאלתר אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו ואפ"ה בעו טבילה מתקיף לה רב ששת אי הכי אפילו זוזא דסרבלא דהיינו זוג מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר הואיל וגזרת הכתוב היא ולא משום פלוט איסור דהא חדשים דלא בלעו מידו מצרכת להו טבילה אמר ליה כלי סעודה אמורים בפרשה דהכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צרכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דבעי טבילה אבל זוזא דסרבלא לא. ודוקא כלי מתכות אמורין בפרשה דכתיב אך את הזהב. וכן נמי כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו:

השפוד והאסכלה מלבנן באור:    בגמ' רמי ליה רב עמרם לרב ששת הכא תנן מלבנן באור והתם גבי קדשים ספי"א דמסכת זבחים תנן השפוד והאסכלה מגעילן בחמין א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עו"ג גבי קדשים כי בלע האי שפוד התירא בלע הלכך סגי ליה בהגעלה ואע"ג דבעידנא דקא פליט איסור נותר קא פליט מיהו ליתיה לאיסורא בעיניה שבתוך דופני הכלי הוא בלוע ומעולם לא הוכר איסורו אבל הכא איסורא דהוה בעין בלע ואיכא בגמ' תו שנויי אחריני ע"ש:

והסכין שפה והיא טהורה:    תוס' פ"ק דחולין דף ח'. וכתב הר"ן ז"ל ודעת רש"י ז"ל דלהתירא לחתוך בה צונן הוא ששנינו שפה והיא טהורה ומוסיף עלה בברייתא בגמרא ונועצה עשרה פעמים בקרקע קשה שאע"פ ששפה צריך לנועצה ומאי דשייר במתניתין מפרש בברייתא בגמרא אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה או ליבון ואין פירוש זה מחוור שהיאך שנה התנא מקצת הכשרו של סכין ושייר מקצתו מאי שייר בקצת כלים דבהאי שייר ועוד דפשטי' דעובדא דשבור מלכא המוזכר בגמרא לא משמע הכי שלא הזכירו בו שיפה כלל אלא נעיצה לפיכך פירשו ששיפה ונעיצה שני הכשרין הן לחתוך בה צונן וכל חד מינייהו סגי ותנא דמתניתין תנא שיפה ובברייתא אמרו שאם אינו שפה נועצה ובין לפירוש רש"י ז"ל בין לפירוש זה יש לדקדק מה ראה תנא דמתניתין ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח ובסכין הכשרו לצונן וי"ל שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה כו' [עיין בתוי"ט ד"ה שפה] ואחרים אומרים דשיפה דמתניתין במקום הכשר גדול עומדת ואפילו לחתוך בו רותח ובגמרא מפרשינן הכשרו לחתוך בו צונן דהיינו נעיצה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהמ"א ויש לפירוש זה הוכחה בירושלמי עיין שם גם בשבלי הלקט סימן נ"ח כתוב שכאן פירש רש"י ז"ל שפה לוטשה באבן של נפחים לימא בלעז ונועצה בקרקע אע"פ ששופה ויש אומרי שפה משפשפה בצמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון ואינו נראה לי מה שפירש המורה ז"ל שפשט המשנה אינו מוכיח כן דתנן השפוד והאסכלה מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה משמע שכמו שההגעלה והלבון מטהרין את הכלים כך השיפה מטהרת הסבין אפילו לאכול בו רותח וגם מה שפירש ונועצה אחר ששפה אינו נראה לי דהא מעשה דשבור מלכא דאייתי ראיה מיניה אין שם לא נעיצה ולא שיפה עד כאן:

סליק פרקא. וסליקא לה מסכת עבודה זרה.


פירושים נוספים