עיקר תוי"ט על עבודה זרה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה עבודה זרה, פרק ה':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) השוכר כו'. עובד כוכבים ששכר את ישראל. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) ומשום חומרא דיין נסך קנסו. אע"ג דבשביעית לא קנסו פועל דלא נפיש אגריה:

(ג) (על הברטנורא) ובחביות שאינן של יין נסך אלא כגון של שכר, ואע"פ שא"ל העבר לי חבית של יין נסך [פירוש, אע"פ שבשעה ששכרו הודיעו שבכלל המלאכה איכא חבית של יי"נ] שכרו מותר. ופירש"י, שדי פרוטה לנהרא. א"נ לא שקיל מיד עובד כוכבים. ואינר משתרי דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך, דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה:

(ד) (על הברטנורא) דכל כמה דלא אעברינתו לכולתו לא יהיב ליה מידי, הלכך אגרא שייך ביה. רש"י. דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב. הרמב"ן. ואפילו לא הודיעו בשעת השכירות אלא נמצא אח"כ. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) דכיון דאי לא מותיב ליה לא מצי א"ל נכי ליה אגרא דלגינא הרי זה כאלו לא שכרה לכך. גמרא:

(ב)

(ו) (על המשנה) מותרות. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול. אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו. תוספ':

(ז) (על המשנה) נפל ע"ג וכו'. לא גרסינן בספרים אחרים. דאי גרסינן הוה לן למימר חסורי מחסרא והכי קתני, אבל בתאנים יבשים נותן טעם לפגם הוא:

(ח) (על המשנה) מותר. בגמרא ילפינן ליה מקרא:

(ט) (על הברטנורא) פירוש במשקה הנעשה מדבש. [דאלו הדבש עצמו משובח בבשר]:

(י) (על הברטנורא) תימה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם דלא אמרן אלא על הדבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם. ולכך יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחלת תערובתו היה משובח כו', אבל בכלי שאינו בן יומו כבר נפגם הטעם ונמצא שזה התערובת פוגם מתחלה ועו. סוף הוא כו'. ובגמרא דמשום גזרה אטו בן יומו אסור, אבל משום עצמו נותן טעם לפגם ממש הוא:

(ג)

(יא) (על המשנה) מעביר כו'. מיירי בחבית סתומה בפקק של עץ וכיוצא בו. אע"ג דהעובד כוכבים יכול לסלקו וליגע בלא זיוף כלל, כיון דבחזקת משתמר מותר. אבל בפתוחים לגמרי לא, דכיון שהם על כתפו ויכול ליגע בהן בהדיא, חיישינן דלמא נגע ולא מרתת כלל, דמשתמט למימר להחזיק בחבית נתכוונתי שלא יפול. ואע"ג דסתמא קתני, ומשמע דאיירי בפתוחות דומיא דאחריני, סתמא דמעביר חבית ממקום למקום היינו סתום קצת שלא יצא היין בטלטול החבית ואפ"ה פקק של עץ פתוחות מקרו. הרא"ש:

(יב) (על הברטנורא) אבל התוס' דקדקו דדוקא בבא דרך עקלתון שיכול לבוא עליו פתאום שלא יראנו. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) וזה לשון הרא"ש, והודיעו שהוא מפליג, פירוש, שא"ל שדעתו להפליג בסתם, או שאומר לו המקום, ויש באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב. אבל אם אין באותה הפלגה כדי שישתום כו', אפילו שהה זמן מרובה מותר, דבכל ענין מרתת עובד בוכבים דלמא אתי השתא וחזי ליה:

(יד) (על הברטנורא) ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה. רש"י:

(טו) (על הברטנורא) ורבן שמעון בן גמליאל ס"ל נהי דלמעלה לא ידיע, לפי שלמעלה מירחו העובד כוכבים והשוה סתומו, למטה מיהא ידיע, דלמטה לא יוכל העובד כוכבים למרחו, וכשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה. ורבנן, כיון דלמעלה לא ידיע, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה. א"נ, זמנין דחלים. [מתמלא הנקב מלמטה כלמעלה. רש"י]:

(ד)

(טז) (על המשנה) יוצא וכו'. כל היום כולו. הר"מ:

(ה)

(יז) (על המשנה) ולגינין כו'. והם פתוחות דומיא דשעל השולחן. הרא"ש. ועתוי"ט:

(ו)

(יח) (על המשנה) סתומות כו'. כיון שהם סתומות הרי זה ראיה שלא פתחום, שאילו פתחום לא חזרו לסותמם, שאין אימת אדם עליהם. ומיהו דוקא סתומות במגופה של טיט. אבל בפקק של עץ כפתוחות דמי, וכי מהדר לפקק, לאו משום אימתו אלא אורחא דמלתא. הר"נ:

(יט) (על המשנה) מותרות. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו. הר"ן:

(ז)

(כ) (על המשנה) אסור. פירוש, שקבלוה בשכר. אבל בהכנסה לבד לא נאסר, שאין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו. ב"י:

(כא) (על הברטנורא) ומכי מדד מסתמא מושך. ועיין בסמוך:

(כב) (על הברטנורא) ובירושלמי גרסי עקבת בקו"ף, ומפרש כמה דתימא עקובה מדם. פירוש לכלוך יין. הר"נ:

(כג) (על הברטנורא) דמתסרא משום נצוק שחבר יין שבמשפך ויין שבקרקעית של צלוחית. גמרא. וכתב הר"ן, והאי אסור, בהנאה קאמר, ומש"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין, הא לאו הכי לא עד. יף מנודות העובדי כוכבים דפרק ב' משנה ד' ולפ"ז אנן דקיי"ל בתערובות כרבן שמעון בן גמליאל [דמ"י] לא קיי"ל כי הך מתניתין. ולהכי מפרש הר"ב לעיל דוקא בכליו של ישראל דאי בכליו של עובד כוכבים היה אסור אף בפסק קודם שמדד, לתנא דמתניתין. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) וכיון שהכלי בידו ולא על גבי הקרקע, מסתמא מנדנדו ונאסר. ועתוי"ט:

(ח)

(כה) (על המשנה) יין נסך. כל היכא דתני יין נסך, אף סתם יינם במשמע, אא"כ פירש. הר"נ. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) שמפני שאין דרך לערות בכלי כזה, אין אנו רואין כנפול ומעורב אלא מה שירד כבר. משא"כ בשאר כלים שדרך הוא לערות מהן, כיון שסוף היין לירד על ידו אי אפשר לומר בו ראשון ראשון בטל, שכל העומד לפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר. הר"נ. ותנאים אלו שכתב הר"ב, הוא הדין לשאינו מינו שהוא בנותן טעם שהדין כך. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) לא בא למעט כל שנתבאר עד עתה, אלא להורות הלכה בכל האיסורין הוא דאתא:

(כח) (על הברטנורא) דזה הכלל לאתויי טבל. גמרא:

(כט) (על הברטנורא) וה"ה מים במים. תוספ':

(ל) (על המשנה) בנותן טעם. יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין. והר"א כתב כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה פוגמו ומותר אפילו בשתיה, הלבך אם יש במים ששה חלקים מן היין מותר אפילו בשתיה. וכן פסק. הטור. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) ושביעית דאוסר במשהו, אינו אוסר באכילה, אלא שחייב לאכלו בקדושת שביעית. וחמץ יצא מן הכלל, לפי שהוא לזמן קצוב ובהעבר הזמן סר איסורו. הר"מ:

(ט)

(לב) (על המשנה) בכל שהן. האי בכל שהן אין פירושו שאפילו במשהו מאיסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה, דהא דוקא דבר שבמנין קא חשיב, הלכך ודאי האי כל שהן הכי קאמר, שכל אחד מאיסורים הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו. הר"נ:

(לג) (על הברטנורא) והכא כשאיסור והיתר כל אחד בעין. ולא דמי לתערובת דלעיל ומתניתין דלקמן. ועתוי"ט:

(לד) (על הברטנורא) וה"ה לשאר האוסרין בכל שהן, שימכרו חוץ מדמי איסור. הר"מ. והר"א:

(לה) (על הברטנורא) דהשתא הוי דבר הנמכר במנין, כמה גיזות בסלע, ועושין מהן שקין. רש"י:

(לו) (על הברטנורא) וא"כ משנה ה' פ"ז דחולין דאוסרת גיד הנשה משום דבריה היא, וחתיכת נבילה דראויה להתכבד היא, פליגי אמתניתין וכן מתניתין דריש פרק ח' דזבחים. ועתוי"ט:

(י)

(לז) (על המשנה) שנפל. כשנפל בחבית גדולה ונשתברה ונפל כולו כאחד לגו התירא, ולא אמרינן קמא קמא בטל ליה ברוב. רש"י:

(לח) (על הברטנורא) וקמ"ל דאפילו נתערב היין ממש. אבל כי נתערב חבית בחביות אפילו יין נסך גמור נמי שרי בהולכת הנאה לים המלח. ועתוי"ט:

(יא)

(לט) (על המשנה) יקלוף. ואח"כ ינגבו. הר"ן. והרא"ש:

(מ) (על הברטנורא) כלומר, שאע"פ שהזפת נקלף, לא הוסר בזה טעם היין, לפי שהחרס עצמו מלבד הזפת בלע כשנתן היין בזפת לזפתה כו'. ולשון הר"ן, משום דחרס בלע טובא:

(מא) (על המשנה) אסורה. ואינה ניתרת בניגוב אלא בעירוי. דניגוב אינו מפליט בכלי חרס. וכיון דצריך עירוי, אין צריך קליפה, דעירוי מפליט אף בלא קליפה כל זמן שלא דרך בה, דלא גרע מקנקנים שמכניסין לקיום. הרא"ש:

(יב)

(מב) (על הברטנורא) ואפילו חדשים דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ"ה בעו טבילה:

(מג) (על הברטנורא) דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. גמרא:

(מד) (על הברטנורא) הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמרא:

(מה) (על הברטנורא) ילפינן ליה בגמרא מקרא. והתימא על הר"ב שלא הצריך להסיר החלודה כמו שהצריך בהגעלה. וכמ"ש הפוסקים. ובליבון שלא הצריך כן, הוא כדעת הטור שהאש יעביר הכל:

(מו) (על הברטנורא) שזה שנאמר בל אשר יבא באש תעבירו באש. פירוש כדרך תשמישו כן הגעלתו. רש"י:

(מז) (על הברטנורא) ויש לדקדק מה ראה במתניתין ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח, ובסכין הכשרו של צונן. וי"ל שלא היה צריך כלל לשנותו, לפי שהוא כבר בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל, ללבן כו', אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה, שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בזבחים [פי"א מי"א] משום דכי בלע דהתירא בלע, קמ"ל דחבא מלבנן כו'. ובסכין הודיענו דאגב דוחקא דסכינא לא סגי ליה בהדחה אפילו לצונן וצריך שיפה כו'. הר"נ. ועתוי"ט:דנותן טעם לפגם מותר. והתורה לא אסרה אלא קדירה בת יומא. גמרא: