משנה עבודה זרה ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ה · משנה ד | >>
המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא, נכנס למדינה ורחץ, מותר.
אם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
המניח נכרי בחנות, אף על פי שהוא יוצא ונכנסטז, מותר.
ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה,
- וְהָלַךְ לוֹ בְּקַפַּנְדַּרְיָא,
- נִכְנַס לַמְּדִינָה וְרָחַץ,
- מֻתָּר.
- אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג,
- כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגֹּב.
- הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּת,
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס,
- מֻתָּר.
- וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג,
- כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגֹּב:
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס,
המניח יינו בקרון או בספינה, והלך לו בקפנדריה -
- נכנס למדינה, ורחץ - מותר.
- ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום, ויסתום, ותיגוב.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח, ויאגוף, ותיגוב.
- המניח נוכרי בחנותו -
- אף על פי שהוא יוצא ונכנס - מותר.
- ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום, ויסתום, ותיגוב.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח, ויאגוף, ותיגוב.
קפנדריא - הוא שיכנס משער זה ויצא מן השער שכנגדו, כמו שבארנו פעמים רבים. וכאילו אמר כשנכנס מפתח העיר לעשות צרכיו לשם במהירות והם ממתינין אותו שיחזור, והוא יצא משער אחר ונכנס לעיר ועשה מה שזכר והתמהמה.
והשמיעו מחלוקתם בשלוש הלכות בשיעור זמן ההפלגה, לפי שאפשר בכל אחת מהן קולא וחומרא. לפי כשהדרך ביבשה, נאמר שיכול לבא לו דרך עקלתון ולפיכך ירא ולא ינסך ואף על פי שהתמהמה, אבל בים לא כיון שהפליג יתנסך. או נאמר בהפך, שביבשה כיון שנסתר ממנו ולא רואהו יתנסך, ובים שאינו יודע מי ראהו יאמר שמא חבירו יראנו, ואפילו יתמהמה ממנו יותר מזה הזמן לא יתנסך. וכמו כן כשהיה בחנותו, נאמר יכול הוא לסגור פתחו ויעשה מה שהוא רוצה ולפיכך יתנסך בפחות מזה הזמן. או בהפך, נאמר בים שאפשר שנכנס בתוך הים ויסתר מן העין הוא שנאמר שיהיה מנסך בזה הזמן, אבל בחנות אפילו היה נסתר יותר לא יתנסך לפי שהוא ירא שיבואו הבעלים, ואי אפשר לו להעביר החנות ממקומו. לפיכך הודיעך ששיעור הזמן אחד לדעת חכמים בכל, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל גם כן.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל:
המניח יינו בקרון או במפינה - עם הנכרי:
בקפנדריא - בדרך קצרה, שנכנס בשער זה ויוצא משער שכנגדו:
ורחץ - במרחץ:
מותר - דכיון דנכרי לא ידע דשהי, מרתת ולא נגע. ואשמועינן במתניתין פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן בהנך תלתא בבי, דאי תנא נכרי שהיה מעביר כדי יין, הוה אמינא התם מרתת הנכרי דסבר השתא אתי חזי לי, אבל בספינה וקרון מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דבעי ולא מרתת. ואי תנא ספינה וקרון ולא תני המניח נכרי בחנותו, הוה אמינא בספינה וקרון מרתת דסבר דלמא באורחא אחרינא אזיל וקאי מצד אחר וחזי לי, אבל במניח נכרי בחנותו דאיכא למימר אחיד ליה לבבא ועביד כל דבעי, אימא לא, צריכא. ובכולהו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
בקפנדריא. פי' הר"ב בדרך קצרה שנכנס וכו'. ועיין בפירושו בסוף ברכות:
המניח נכרי בחנות וכו'. כתב הר"ב ואשמועינן וכו' אבל בספינה מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דבעי. לפי שבקרון וספינה כי מפליג להו אינו רואהו מרחוק מה יעשה בתוכה משא"כ במעביר חבית. והיה נראה לפרש דמה שאין כן מעביר חבית עם ישראל שלא יוכל להפליג כיון שהוא לבדו ואין אחר לא יכול לשאתו. והכי דייק לישנא דעם ישראל דמשמע שהישראל מסייעו. אלא שראיתי שהרמב"ם כתב בפי"ב מהמ"א נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והוא הולך אחריהן לשמרן. גם הטור סקכ"ט כתב שהיה נכרי מעביר לו חבית וכו'. ומ"ש הר"ב אבל במניח נכרי בחנותו וכו' צריכא. כלומר קמ"ל דלא חיישינן להכי וש"מ דאי ידעינן דאחיד לבבא חיישינן כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם. וכן נמי שמעינן שאם הפליגו הספינה בים במקום שאי אפשר לו לראות אסור ובהדיא שנו כן בתוספתא. ב"י סי' קכ"ט בשם הרשב"א. וכ"כ הטור:
אע"פ שהוא יוצא ונכנס. כל היום כולו. הרמב"ם פי"ב מהל' מ"א:
(טז) (על המשנה) יוצא וכו'. כל היום כולו. הר"מ:
המניח עו"ג וכו': בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תקפ"ח. ותמהתי שראיתי ברב אלפס ז"ל בכל הדפוסים בבא דעו"ג בחנות קודמת לבבא דקמן הן אמת שבגמרא בפסקא כך הוא ג"כ אבל נראה ששם הוא טעות כדמוכח מן הצריכותא שבגמרא שהביא כבר רעז"ל. ואיתה בתוס' רפ"ק דסוטה ובגמרא פ"ק דחולין דף ג' וכתבו שם תוס' ז"ל דאע"ג דקתני המניח בה"א מסיק הכא פירוש בשמעתא קמייתא דשחיטת חולין דמיירי לכתחילה. ובטור יו"ד סימן קי"ח וכתוב שם בבית יוסף בסימן קכ"ט שכתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דמש"ה נקט לישנא דהלך לו בקפנדריא לומר דלא ידעו הם שהלך לרחוץ ע"כ בסוף פירוש רעז"ל אבל במניח עו"ג בחנותו דאיכא למימר אחיד ליה לבבא וכו' אמר המלקט הוסיף הרמב"ם ז"ל על צריכות הגמרא ופירש או בהפך נאמר בים שאפשר שנכנס בתוך הים ויסתר מן העין הוא שנאמר שיהיה מנסך בזה הזמן אבל בחנות אפילו הוה נסתר יותר לא יתנסך לפי שהוא ירא שיבואו הבעלים ואי אפשר לו להעביר החנות ממקומו לפיכך הודיעך ששיעור הזמן אחד לדעת חכמים בכל ע"כ. ופירש בתוי"ט כתב הר"ב ואשמועינן וכו' והיה נראה לפרש דמש"כ מעביר חבית עם ישראל שלא יוכל להפליג כיון שהוא לבדו ואין אחד יכול לשאתו דהכי דייק לישנא דעם ישראל דמשמע שהישראל מסייעו וכו'. [הגה"ה וגם אני ההדיוט נדחקתי במלת עם והיה נלע"ד לפרש שהישראל היה מעביר כדי יין ממקום למקום וקרא לעו"ג או בחנם או בשכר שיעביר לו גם הוא והיו שניהם מעבירים יחד כל אחד כד אחד על כתפיהן או לפניהם או בסל או בקופה וזה הפירוש לא ינגד דברי הרמב"ם ז"ל שכתב והוא הולך אחריהם לשמרם דמה לי הולך אחריהם ריקן או טעון גם הוא דוק]:
יכין
המניח יינו בקרון: עגלה:
או בספינה: והיה עמו נכרי:
והלך לו בקפנדריא: ר"ל בדרך קצרה בשביל, וקרונו שלא יכול לילך בשביל, הניחו לילך לאחריו בדרך הגדול הארוך. או שנכנס וכו':
נכנס למדינה: ר"ל להעיר:
ורחץ: והקרון הניח לילך לפניו:
מותר: דמדמסופק הנכרי מתי יבוא, מתירא ליגע בהיין:
אם הודיעו שהוא מפליג: אז נאסר בשהה כדי וכו':
ויגוף ותיגוב: וצריכא, דסד"א דוקא מעביר דתני במשנה ג' שרי, מדעומד היין ונח במקומו, ירא העכו"ם שיראנו ישראל כשיגע בו. להכי קמ"ל דאפילו קרון וספינה, דאף שהולכים כל שעה ומתרחקים, אפ"ה לא חיישינן שכשיראה העכו"ם שהפליג יגע בו, דעכ"פ ירא שמא מצד אחר יבוא ויראנו. וקמ"ל חנות במשנה ד', דאף שכשירצה יסגור הדלת ויגע בהיין, וכשיסגור לא יהא נתפס כגנב, מדיש לו שייכות בבית, שישראל הניחו שם, אפ"ה מותר, דעכ"פ לא יסגור, דחייש שלא יחשדנו ישראל עי"ז. מיהו בסגר באמת הדלת, נאסר היין. ובכולהו קיי"ל כרשב"ג [קכ"ט]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת