משנה עבודה זרה ה ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ה · משנה ח | >>
יין נסך כה אסור ואוסר בכל שהוא.
יין ביין ומים במים, בכל שהוא.
יין במים ומים ביין, בנותן טעםל.
זה הכלל, מין במינו, במשהו.
ושלא במינו, בנותן טעם.
משנה מנוקדת
יֵין נֶסֶךְ אָסוּר,
- וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא.
- יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם,
- בְּכָל שֶׁהוּא;
- יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן,
- בְּנוֹתֵן טַעַם.
- זֶה הַכְּלָל:
- מִין בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ;
- וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם:
נוסח הרמב"ם
יין נסך - אסור, ואוסר כל שהוא.
- יין ביין, מים במים - כל שהוא.
- יין במים, ומים ביין - בנותן טעם.
- זה הכלל -
- מין במינו - כל שהוא,
- ושלא במינו - בנותן טעם.
פירוש הרמב"ם
לא יהיה רחוק בעיניך היות המים אסור, וזה כשהם קרבים לעבודה זרה או שיהיו נעבדים אותן המים.
ופסק ההלכה ביין נסך בלבד, כלומר שנתנסך לעבודה זרה, שהוא מטמא טומאה חמורה כזית והוא אוסר במינו בכל שהוא, לא שנא איסורא לגו התירא ולא שנא התירא לגו איסורא. ובלבד שיערה מכלי רחב הפה יהיה הדבר היוצא ממנו יש לו שיעור גדול, אבל אם עירה יין נסך טיפה טיפה ביין הרבה מן היין המותר, הנה זה אינו אוסר אותו. אבל אם היה ערוי היין מותר על מעט מן היין נסך הכל אסור, ואפילו עירה על משקל שעורה ממנו מלא ספינה מיין נאסר הכל בהנאה.
ופסק ההלכה גם כן שאין בו ספק ולא פקפוק, והוא עיקר נוהג תמיד, שכל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך. אמנם יין נסך כמו שזכרנו שהוא במינו בכל שהוא לגודל איסור עבודה זרה שנאמר בו "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"(דברים יג, יח), והטבל כמו שהתירו כך איסורו, כמו שחיטה אחת פוטרת את הכרי כן חיטה אחת תשים את הכרי כולו טבל.
וכשנתערב משאר איסורין מין בשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו, כגון ערוב תרומה בחולין, ננסה אותו אם נתן טעם והוא אינו פוגם כמו שבארנו הוא אסור הכל. ואם הוא דבר אסור, נאכיל אותו לגוי ונסמוך על דברו.
ואם לא היה גוי מצוי, או היה דבר מתערב במין כמינו שאי אפשר להכיר טעמו, כמו ערוב יין תרומה או ערלה או כלאים ביין חולין, הנה הוא ישוער בשיעורים הנזכרים, תרומה ומעשר וחלה ובכורים במאה, וערלה וכלאי הכרם במאתים, ושאר איסורין כגון חלב ודם נבלות ושקצים ורמשים וטריפות וזולתם בששים, וכמו שנבאר בפרק גיד הנשה במסכת חולין באמרם "במין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה, אי נמי בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה דטעים, בששים". וכמו שישוער בששים מין במינו בדברים ששיעורן בששים, כמו כן ישוער במאה מה ששיעורו במאה, ובמאתים במה ששיעורו במאתים.
ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינה, כמו שנתבאר בפרק שביעי משביעית, אינו חולק על אלה העיקרים, לפי שאינו אסור באכילה אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד, ולפיכך החמיר בשביעית בזה העניין לפי שאין שם איסור אכילה אבל הוא אוכל בזמן שביעית כמו שנבאר לשם, ואינו אומר עליו אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון גם כן בדבר האוסר.
ושמור זה העניין והתבונן בפירושו, לפי שעמדו בזה העיקר רבים מגאוני עולם ולא ידעו אם הכל חוזר לעיקר אחד או אם חולק קצתם לקצתם, ועל אי זה עיקר הוא הראוי לעשות, והכל הולך על עיקר אחד כמו שביארתי לך:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ומים במים - מים שנתנסכו לע"ז או שנעבדו. במים של היתר:
בכל שהוא - לא שנא נפל התירא לגו איסורא או איסורא לגו התירא, אוסר במינו בכל שהוא. ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר נופל מכלי שפיו רחב ויש ביין היוצא מן הכלי שיעור גדול בבת אחת. אבל המערה יין נסך מכלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה ונפל לתוך יין של היתר, אפילו כל היום כולו, אמרינן קמא קמא בטיל כו. ואם עירה היתר לתוך איסור, כל מה שעירה ממנו לתוך האיסור, אסור, ואפילו חבית מלאה לתוך טיפה אחת. ומסקנא דמלתא כז לפי ההלכה, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן, בנותן טעם. חוץ מטבל כח ויין נסך כט, דבמינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם. יין נסך, משום חומרא דעבודה זרה. וטבל, כהתירו כך איסורו, כמו שחטה אחת פוטרת את הכרי, כך חטה אחת עושה את הכרי כולו טבל. ואם איסור משאר איסורין נתערב בהיתר, אם נתערב מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערבה בחולין יטעמנה כהן, ואם דבר איסור יטעמנו נחתום נכרי, אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעס האיסור, הכל מותר. ואם נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבילות וטרפות שקצים ורמשים וכיוצא בזה, משערין אותו בששים, אם יש ששים של היתר כנגד האיסור הכל מותר, ואם לאו, הכל אסור. ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים, משערים אותו במאה של היתר. ואם ערלה וכלאי הכרם, משערין אותו במאתים לא:
פירוש תוספות יום טוב
יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. כל היכא דתני יין נסך אף סתם יינם במשמע אא"כ פירש. והכי מוכח בכמה דוכתי במכילתין דקרי לסתם יינם יין נסך. הר"ן. ומיהו איסור סתם יינם אינו אוסר בתערובתו אלא בשתייה. דבהנייה יש היתר לנתערב. ע"י הולכת הנאה לים המלח כמ"ש הר"ב במשנה י':
אסור. תמיהה לי דאיסור עצמו תנינא לה במשנה ג' פרק ב' ומיהו כך רגילות המשניות לשנות בקיצור מה שמפורש כבר כמ"ש בשם התוס' בריש ברכות ובשאר דוכתי:
ואוסר בכל שהוא. כתב הר"ב ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר מכלי שפיו רחב וכו'. אבל המערה יין נסך מכלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה וכו' אמרינן קמא קמא בטל שמפני שאין דרך לערות בכלי כזה אין אנו רואין כנפול ומעורב אלא מה שירד כבר ומש"ה אמרינן קמא קמא בטל משא"כ בשאר כלים שדרך הוא לערות מהן כיון שסוף היין לירד על ידו. א"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל העומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר. הר"ן. ועיין [מ"ש] במשנה ו' פ"ח דזבחים. ועל קמא קמא בטיל כתבו התוס' פירוש אפילו מתרבה היין נסך לבסוף מ"מ אמרינן קמא קמא בטיל. והקשו על זה ומסקים דלא אמרינן הכי אלא עד שיפול כ"כ מן הי"נ בין הכל שלא יהיה ההיתר [פחות מ] ס' שאם אין בהיתר ס' חוזר וניעור ונאסר [הכל]. אבל דברי הר"ב נראה כפירוש הראשון מדסתם והיא שטת הרמב"ם [פי"ו מהמ"א] וכ"כ תוס' בשם רש"י. ועיין במ"ב פ"ז דמקואות דמהתם יש ראיה לסברת התוס'. ומ"ש הר"ב ומסקנא דמלתא לפי ההלכה וכו' לא בא למעט מן ההלכה כל מה שנתבאר עד עתה אלא שלהורות הלכה בכל האיסורין הוא דאתא. ומ"ש חוץ מטבל דהיינו דתנן זה הכלל לאתויי טבל. גמ'. ומ"ש ויין נסך כתבו התוס' [ד"ה חוץ מטבל]. וה"ה דמים במים במשהו. ע"כ. ומ"ש הר"ב משום חומרא דע"ז. גמ'. ופירש הרמב"ם שנאמר בו (דברים י"ג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ומ"ש הר"ב וטבל כהתירו כך איסורו. גמ' [דף ע"ג]. עמ"ש בזה בספ"ג דחלה. ומ"ש הר"ב ואם איסור משאר אסורים כו' יטעמנו נחתום נכרי עיין בפירוש משנה ה' פ"ז דחולין. ומ"ש ואם נתערב וכו' דליכא למיקם אטעמא וכו' משערים אותו בששים. דילפינן מזרוע בשלה דאיל נזיר שמתבשלת עמו ואינה אוסרת אותו והוא אחד מס' באיל. כדאיתא בפ"ז דחולין דף צ"ח [ע"ב]. ומ"ש ואם האיסור הוא תרומה וכו'. משערים אותו במאה וכו'. ואם ערלה וכו' במאתים. מפורש ברפ"ב דערלה. וכתב הרמב"ם ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינו כמו שנתבאר בפ"ז משביעית [בסופו] אינו חולק על אלו העיקרים לפי שאינו אוסר באכילה. אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמיר בשביעית בזה הענין. לפי שאין שם איסור אכילה. אבל הוא אוכל בזמן שביעית כמו שנתבאר לשם ואינו אומר עליו אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון ג"כ בדבר האוסר. ע"כ. וכתב עוד במשנה דלקמן וחמץ בפסח במשהו [כדפירש הר"ב סוף משנה א' פ"ג דפסחים] בין במינו בין שלא במינו. ואמנם יצא מכלל דין איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה. אבל איסורו הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו ולפיכך לא התנה בו הגמ' כמו שהתנה ביין נסך וטבל. ע"כ:
יין במים ומים ביין בנותן טעם. בד"א בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר. ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט. הרמב"ם פט"ז מהמ"א:
בנותן טעם. יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין. והראב"ד כתב כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה פוגמו ומותר אפילו בשתיה הלכך אם יש במים ששה חלקים מן היין מותר אפילו בשתיה וכן פי' ר"י טור סי' קל"ד וטעמייהו מדאמרינן בגמ' פ"ו דב"ב דף צ"ו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא וכו' פלגא בשיתא פלגי ולא כלום הוא ומתני' דקתני בנותן טעם. פירש הר"ן דלא מיירי אלא בנ"ט לשבח ולא בפוגמה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כה) (על המשנה) יין נסך. כל היכא דתני יין נסך, אף סתם יינם במשמע, אא"כ פירש. הר"נ. ועתוי"ט:
(כו) (על הברטנורא) שמפני שאין דרך לערות בכלי כזה, אין אנו רואין כנפול ומעורב אלא מה שירד כבר. משא"כ בשאר כלים שדרך הוא לערות מהן, כיון שסוף היין לירד על ידו אי אפשר לומר בו ראשון ראשון בטל, שכל העומד לפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר. הר"נ. ותנאים אלו שכתב הר"ב, הוא הדין לשאינו מינו שהוא בנותן טעם שהדין כך. ועתוי"ט:
(כז) (על הברטנורא) לא בא למעט כל שנתבאר עד עתה, אלא להורות הלכה בכל האיסורין הוא דאתא:
(כח) (על הברטנורא) דזה הכלל לאתויי טבל. גמרא:
(כט) (על הברטנורא) וה"ה מים במים. תוספ':
(ל) (על המשנה) בנותן טעם. יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין. והר"א כתב כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה פוגמו ומותר אפילו בשתיה, הלבך אם יש במים ששה חלקים מן היין מותר אפילו בשתיה. וכן פסק. הטור. ועתוי"ט:
(לא) (על הברטנורא) ושביעית דאוסר במשהו, אינו אוסר באכילה, אלא שחייב לאכלו בקדושת שביעית. וחמץ יצא מן הכלל, לפי שהוא לזמן קצוב ובהעבר הזמן סר איסורו. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא: ביד שם פט"ז סימן כ"ח ובירושלמי פ' שני דערלה. ובטור י"ד סימן קל"ד. והוכיח הר"ן ז"ל מן התוספתא דכל היכא דתני י"נ אף סתם יינם במשמע אא"כ פירש ודלא כר"ת ז"ל שכתב בספר הישר דכי תנן י"נ אסור ואוסר בכ"ש דוקא בי"נ ממש דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע"ז אבל סתם יינם בנ"ט כשאר איסורין שבתורה ואין זה מחוור מן התוספתא וכו' עד ומיהו דוקא ביין שנאסר בהנאה אבל יין שאינו נאסר אלא בשתיה אינו אוסר בכ"ש דהא אמרינן בגמרא דהאי דאוסר י"נ בכל שהוא משום חומרא דע"ז הוא הלכך דוקא ביי"נ שנאסר בהנאה שיש בו משום לתא דע"ז אבל ביין שלא נאסר אלא בשתיה דלית ביה משום לתא דע"ז לא ע"כ:
יין במים ומים ביין בנ"ט: תוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ז) וכתב התי"ט. ומ"ש הר"ב ומסקנא דמילתא לפי ההלכה וכו' לא בא למעט מן ההלכה כל מה שנתבאר עד עתה אלא שלהורות הלכה בכל איסורין הוא דאתא ע"כ. והאי שפסקו הפוסקים דכל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנ"ט כר' יוחנן ור"ל לגבי רב ושמואל ומיהו איכא דנפקי מהאי כללא בדבר שיש לן מתירין דאפילו באלף לא בטיל אם נתערב במינו כמו שכתבתי בפ' ששי דנדרים סימן ז' וחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו דאיסורו בכל שהוא ע"כ בקיצור מהר"ן ז"ל. בפירוש רעז"ל חוץ מטבל וי"נ וזה הכלל לאתויי טבל. ופירש תוס' דהה"נ דמים במים במשהו כיי"נ. ובירושלמי מפ' טעמא דטבל אוסר בכל שהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי אפשר לתקנן ממקום אחר. וכן ביד כט"ו דהמ"א סימן ו'. ובגמרא דילן דמפרשינן טעמא משום דכהתירו כך איסורו תירץ ר"ת דמיירי כשאין לו טבל ממקום אחר והביא ראיה מפ' הזהב. ובגמרא אוקימנא למתניתין אליבא דרב דימי שאמר משום ר"י המערה י"נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל דמתני' דקתני י"נ אסור ואוסר בכל שהוא דוקא בדנפל התירא לגו איסורא כלומר דבכה"ג אפילו נפלה חבית גדולה של היתר לתוך טפה של י"נ נאסר הכל דבכה"ג מחמרינן בי"נ [יותר] משאר איסורין אבל היכא דנפל איסורא לגו התירא ראשון ראשון בטל אא"כ נופל בבת אחת כדי נתינת טעם וטעמא דמילתא לפי שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו ואפילו משהו אוסר את היין שבא עליו ואפילו חבית גדולה בבת א' משום חומרא די"נ אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא"כ בא עליו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וזה כענין ששנינו בפ' שני דמקואות דרביעית מים שאובים בתחלה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהם ואילו על פני המים אין השאיבה פוסלת אלא בשלשה לוגין וכל ה"מ במין במינו אבל במין בשאינו מינו קיל טפי דחמרא דהתירא דנפיל בבת אחת למיא דאיסורא ואין במים של איסור כדי ליתן טעם בו מותר והיינו דתנן יין במים בנ"ט ולפי דרך זה הדבר ברור שיש חילוק בין י"נ לשאר איסורין שביין נסך אם נפל היתר מרובה בבת אחת לתוך איסור מועט נאסר ואילו בשאר איסורין בעינן שיהא באיסור כדי נתינת טעם וכן בזה הדרך בעצמו הוא החילוק שיש בין מין במינו ומין בשאינו מינו בי"נ והא דתנן קמן י"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה יוקי לה רב דימי דוקא כשנפלה חבית גדולה ונשברה ונפלה בו כאחת. ואותבינן עליה דרב דימי מדתנן במתניתין יין במים בנ"ט מאי לאו דנפל איסורא לגו התירא וקתני דמכי יהיב טעמא מתסר אלמא דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ודחינן לא דנפל התירא לגו איסורא הר"ן ז"ל והאריך הוא ז"ל לכתוב דעת הראב"ד ז"ל ודעת תוס' והרמב"ן ז"ל בענין שאר איסורין היכא דנפל התירא לגו איסורא מעט מעט אי אמרינן ראשון ראשון בטל ונראה שהוא ז"ל העלה דלא אמרינן ראשון ראשון בטל רק בערלה מטעם שכתבתי בשמו ז"ל שם פ' שני דערלה סימן ב' וסימן י"א וכתב בסוף הלכך מתניתין דקתני יין במים בנ"ט לדידן דלית לן דרב דימי כפשטה מיתוקמא באיסורא לגו התירא שאע"פ שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון בטל ע"כ בקיצור מופלג ביותר. ועוד כתב ז"ל דלפירוש רבינו יצחק ז"ל דס"ל שאע"פ ששאר האיסורין אינם בטלין בפחות מס' יין שאני שבששה חלקי מים נפגם ואינו משביח המים אלא פוגמן וה"ל נט"ל דמותר בכל איסורין שבתורה ולפי פירוש זה הא דתנן יין במים בנ"ט לשבח כלומר בפחות מששה חלקים מים הא בששה חלקים מים מותר שאין טעמו משביח אלא פוגם וקיוהא בעלמא הוא ע"כ בקיצור. ועיין במ"ש בפ' שני דערלה סימן ז'. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל זה הכלל מין במינו כל שהוא:
תפארת ישראל
יכין
אסור ואוסר בכל שהוא: בנתנסך וודאי לע"ז מיירי. ודוקא בהורק היין המותר לתוך האיסור, אז אפילו יש ס' בהמותר, אפ"ה אסור בהנאה, משום דביי"נ כל שהאיסור עומד במקומו, הוא חשוב יותר מן ההיתר הבא עליו, ואוסרו במשהו. ורק בהפ"מ אם נפל היין ההיתר הרב, בפעם א' לתוך האיסור, ויש ס' בההיתר, שרי. אבל כשעירה יי"נ לתוך יין היתר, והיה הכלי שעירה ממנו פיו צר והקלוח דק, אז אמרינן קמא קמא דנפל בטל, דאע"ג דקיי"ל דניצוק חיבור. לא שיהיו נחשבים כמעורבים, רק שיהיה דין אותו יין שלא נתערב כדין היין שנתערב, מדמחוברים יחד בקלוח [ודו"ק]. מיהו דוקא בדאיכא ס' נגד כל מה שנפל שרינן בעירה האיסור מכלי שפיו צר [ש"ך קל"ד סק"א וג' וד']. מיהו סתם יינם שלנו די ביש ס' בלח, או ברוב ביבש, אפילו נתערב מין במינו [תוס' רמ"א שם]:
ומים במים: מים שנתנסכו לע"ז שנתערב במים של היתר:
בנותן טעם: ר"ל בטל בס'. וקיי"ל השתא בכל האיסורים המצויין בזה"ז בטלין בס' חוץ מדבר חשוב, בע"ח, בריה, חתיכה הראוי להתכבד, מעמיד, עביד לטעמא, עביד לחזותא, חמץ בפסח, ע"ז ומשמשיה ותקרובתה, כולן אינן בטלים כלל בין בלח בין ביבש, בין במינו או באינו מינו [ועי' מש"כ בס"ד בפירושינו ספ"ז דחולין]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת