משנה עבודה זרה ה ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ה · משנה ט | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

אלו אסורין ואוסרין בכל שהןלב:

יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ושער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, [ ושעיר המשתלח ], וחולין שנשחטו בעזרה, הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵלּו אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן:

יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין,
וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצוֹרָע,
וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר,
וּבָשָׂר בֶּחָלָב, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ,
וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּעֲזָרָה;
הֲרֵי אֵלּו אֲסוּרִין,
וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן:

נוסח הרמב"ם

אלו אסורין ואוסרין כל שהן יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ושיער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואוסרין כל שהן.

פירוש הרמב"ם

אלו אסורין ואוסרין וכו': כבר נתבאר לך בפ"ג ממסכת ערלה דעת ר"מ שהוא סבר את שדרכו למנות מקדש ולשם בארנו זה הענין תכלית הביאור וזה התנא סבר שכשיהיו בדבר האסור שני עניינים האחד שיהיה דרכו לימנות והשני שיהיה אסור בהנאה שהוא אוסר בכל שהוא ואמרו יין נסך ר"ל חבית של יין נסך כשנתערב באיזה ענין שתתערב מן החביות נאסר הכל בהנאה לפי שהשני עניינים הנזכרים נתקבצו בו וכמו כן דינר עבודת כוכבים על דרך משל בדינרים רבים וצפור מצורע בצפרים הרבה ואגודה משער נזיר באגודות שער הרבה ופטר חמור בחמורים הרבה וחתיכת בשר מבשר שנתבשל בחלב או מן חולין שנשחטו בעזרה בחתיכות בשר הרבה ואפילו יהיה הרבוי כמה שיהיה הכל אסור בהנאה ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ופטר חמור יהרג הכל וכבר בארנו בשני מקדושין שאלו כולן אסורין בהנאה וראיית כל אחד מהן והיות כל אחד מהן דבר שדרכו למנות מבואר ונשלים לשון המשנה אלו אסורין ואוסרין בכל שהן למעוטי דבר שבמנין ואינו אוסר בהנאה כגון חתיכות נבלה עם חתיכות בשר או אסור בהנאה ואינו במנין כגון ערוב קמח כלאים או יין כלאים עם קמח חולין או יין חולין וזה העיקר אינו נוהג בכל לפי שהדין בחבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לעבודת כוכבים כשנתערבה בחביות הרבה ימכר הכל לעובדי כוכבים ויטול שיעור דמי אותה החבית וישליכו לים המלח וזהו פירוש יוליך הנייה לים המלח שקדם לנו דברו בפרק שלישי מזו המסכת ואין ג"כ כל מה שזכרנו שדרכן למנות והוא אסור בהנאה מקדש כלומר אסור בכל שהוא לפי שהערלה וכלאי הכרם הם מאיסורי הנאה ואין מקדש בהן זולתי שבעה דברים בלבד רצוני לומר שהם אוסרים בכל שהוא כמו שבארנו בסוף ערלה ודע כי מה שזכרנו בזו המשנה כי הם אוסרים בכל שהוא הוא נכון וברור מלבד יין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתיה בלבד אבל כשנתערבה חבית בחבית אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו וחמץ בפסח בלבד בין במינו בין שלא במינו במשהו ואמנם יצא מכלל דין איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה שקדם הדבור בו אבל [איסורו] הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו ולפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כמו שהקדמנו והבן אלו העניינים כולן ותפריש ביניהם ותדע קו היושר בכולן:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו אסורין ואוסרין בכל שהן - כל מקום שנתערבו שם אפילו אחד באלף אוסרין את כולן:

יין נסך - חבית אחת באלף חביות לג אוסר את כולן בהנאה. ואין כן הלכה, אלא כדכתבינן שלהי פרק כל הצלמים, מוליך דמי אותה חבית לים המלח, והשאר הכל מותר בהנאה ואסור בשתיה לד:

ועבודה זרה - צורה שעבדוה, ונתערבה באלף צורות שאינן ע"ז:

ועורות לבובין - דהוי נמי איסורי הנאה, כדאמרינן בפרק אין מעמידין:

וצפורי מצורע וכו' וחולין שנשחטו בעזרה - איסורי הנאה הן. ובפרק ב' דקדושין פרשינן להו:

ושער נזיר - דאיסורי הנאה הוא, דכתיב (במדבר ו) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ואם נתערבה אגודה של שער נזיר לה אפילו באלף אגודות של שאר שערות, כולן אסורות בהנאה:

ופטר חמור - אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה:

ובשר בחלב - חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונתערבה באלף חתיכות, אוסרת את כולן בהנאה. וסבר האי תנא דדבר שדרכו לימנות ואיסורו איסור הנאה אוסר את תערובתו בכל שהוא. וכל הני דחשיב במתניתין, דבר שדרכו לימנות הוא ואיסורן איסור הנאה:

הרי אלו - למעוטי איסורי הנאה שאין דרכן לימנות, או שדרכן לימנות ואינן איסורי הנאה לו, שאינן אוסרין את תערובתן בכל שהן:

פירוש תוספות יום טוב

ואוסרין בכל שהן. עמ"ש ברפ"ח דזבחים:

בכל שהן. האי בכל שהן אין פירושו שאפילו במשהו מאסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה. דהא דוקא דבר שבמנין קא חשיב הלכך ודאי האי כל שהן הכי קאמר שכל אחד מאיסורים הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו. הר"ן. יין נסך. פי' הר"ב חבית אחת באלף חביות וכן פירש"י והרמב"ם. והכא כשאיסור והיתר כל אחד בעין. ולא דמי לתערובות דלעיל. ומתני' דלקמן. והלכך הא דתנן במ"ט פ"ג בפת שנאפה בעצי אשרה. מיירי בככרות שהן דבר שבמנין וכלשון הראשון שכתב הר"ן שם אע"פ שהוא מפרש בכאן שכל שיש בו משום לתא דע"ז לא בעינן דבר שבמנין. וזה כדעת אחרים שכתב לעיל. לפירוש הר"ב ודעימיה ליתא. ומ"ש הר"ב ואין כן הלכה אלא כדכתבינן וכו' מוליך דמי אותה חבית וכו' דחשבינן לה כאילו הוכרה ונטלה. וכתב הראב"ד [פע"ז מהמ"א] דה"ה לשאר האוסרין בכל שהן שימכרו חוץ מדמי איסור שבהן. ודבריו עיקר. הר"ן בריש מתני' דלקמן והכ"מ בפט"ז מהמ"א כתב שאף דעת הרמב"ם כן:

ושור הנסקל ועגלה ערופה. פירשן הר"ב בפ"ב דקדושין משנה ט'. והר"ב כ"כ על וצפורי מצורע. וחולין כו' וכ"כ רש"י. ואולי שבגירסת המשנה שלהם היו קדומים. אך גם בקדושין נשנו כמו שהוא בכאן בספרים שלפנינו. ועוד מפורשים שם. מה שלא פורש בכאן. ושער נזיר. כתב הר"ב דאיסורי הנאה הוא. דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. וכ"כ רש"י. ותימה הוא דבמ"ט פ"ב דקדושין מפרש הר"ב מקדש יהיה גדל פרע שער ראשו. והכי איתא התם בגמרא. ומ"ש הר"ב ואם נתערב אגודה וכו'. דהשתא הוי דבר הנמכר במנין. כמה גיזות בסלע ועושין מהן שקין. רש"י:

הרי אלו אסורין וכו'. בגמ' פריך וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן [אם של ערלה או של כלאי הכרם הן]. הא תנא לה פ"ג דערלה מ"ז. ומש"ה נמי לא תני ככרות של בעה"ב. ולענין חמץ בפסח. דהא ר"ע תני לה התם:

הרי אלו. כתב הר"ב למעוטי איסורי הנאה שאין דרכן למנות או שדרכן למנות ואינן איסורי הנאה. גמ'. וא"כ מתני' ה' פ"ז דחולין דאוסרת גיד הנשה משום דבריה הוא וחתיכת נבלה דראויה להתכבד היא פליגא אמתני' דהכא. וכן נמי מתני' דרפ"ח דזבחים ברובע ונרבע וכו'. ושנויה עוד ברפ"ו דתמורה וכן פרוטות דסוף מעילה. [ומיהו הרא"ש מפרש דהא דקאמר למעוטי ה"ק למעוטי דלא חשיב להו. וכה"ג קאמרינן ברפ"ק דב"ק [דף ה'] למעוטי וכו' ולא פליגא. והראב"ד פירש ג"כ [הכי] והביא ראיה דברפ"ו דתמורה אמרינן דהכא קאי ביין נסך דאסור בהנאה קחשיב איסורי הנאה וכו'. עכ"ד. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה. וצ"ע]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לב) (על המשנה) בכל שהן. האי בכל שהן אין פירושו שאפילו במשהו מאיסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה, דהא דוקא דבר שבמנין קא חשיב, הלכך ודאי האי כל שהן הכי קאמר, שכל אחד מאיסורים הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו. הר"נ:

(לג) (על הברטנורא) והכא כשאיסור והיתר כל אחד בעין. ולא דמי לתערובת דלעיל ומתניתין דלקמן. ועתוי"ט:

(לד) (על הברטנורא) וה"ה לשאר האוסרין בכל שהן, שימכרו חוץ מדמי איסור. הר"מ. והר"א:

(לה) (על הברטנורא) דהשתא הוי דבר הנמכר במנין, כמה גיזות בסלע, ועושין מהן שקין. רש"י:

(לו) (על הברטנורא) וא"כ משנה ה' פ"ז דחולין דאוסרת גיד הנשה משום דבריה היא, וחתיכת נבילה דראויה להתכבד היא, פליגי אמתניתין וכן מתניתין דריש פרק ח' דזבחים. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן:    כתוב בספר המאור דע כי יש הפרש בין איסור משהו האמור לענין חמץ בפסח ובין אוסרין בכל שהוא האמור כאן כי משהו האמור להלן הוא אמור על עצם האיסור וכל שהוא האמור כאן הוא אמור על ההיתר לומר שאין האיסור בטל אפילו באלף של היתר ע"כ. ואיתה בר"פ התערובות ובר"פ כל האיסורין. ותוס' פ' כל שעה (פסחים דף ל') ודפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ז:)

יין נסך:    ביד רפי"א דהלכות מ"א:

וע"ז ועורות לבובים:    ביד בהלכות ע"ז פ"ז סי' י"ט ובטור י"ד סימן ק"מ. ונראה דאותה בהמה שממנה הוציאו הלב מחיים כולה אסורה בהנאה אע"פ שלא הקריבו ממנה לפני ע"ז רק לבה והחדוש הוא שאפילו עורה נאסר ולכן כל העורות לבובין שימצאו ביד העו"ג אסורין אפילו בהנאה כדתנן לעיל פ' שני סימן ג' ואע"פ שאפשר שלא נקדר לע"ז אפילו שיש עליו קורט דם עכ"ז אסור דמסתמא כיון שיש עליו קורט דם או נמלח כדכתיבנא שם לעיל פ' שני סימן ג' תלינן לחומרא והשתא קתני הכא דאפילו נתערב עור א' לבוב ודאי לע"ז בכמה עורות לבובין שלא לע"ז דכולן אסורין אפילו א' באלף וה"ה נמי אם נתערבה חתיכה מעור לבוב לע"ז עם חתיכות של עור דהתירא דכולן אסורות כך נלע"ד:

ושעיר המשתלח:    צריך להעביר עליו הקולמוס וכן בירושלמי ובהרי"ף ובהרמב"ם והרא"ש ליתיה וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו. וכן מוכרח וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד. ופירש רש"י ז"ל וצפורי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה איסורי הנאה נינהו ובמסכת קדושין מפ' להו ע"כ. נראה שכך היתה גרסתו ז"ל ותימה הוא דאמאי שינה התנא לשונו ממה ששנה בפ' שני דקדושין סימן ט'. ועוד קשה לפירוש רש"י ז"ל במ"ש ובמסכת קדושין מפרש להו על צפרי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה דהא כולה נמי מפרש להו התם בגמרא משור הנסקל ואילך. ועוד קשה שרש"י ז"ל פירש בכאן דשער נזיר אסור בהנאה מקרא דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ואילו התם נפקא לן מקרא דכתיב קדוש יהיה גדל פרע כמו שנכתב שם סימן ט'. ורעז"ל העתיק שם משם וכאן מכאן. בפירוש רעז"ל וכל הני דחשיב במתניתין דבר שדרכו לימנות הוא וכו'. אמר המלקט ובגמרא פריך וליתני נמי אגוזי פרך ורמוני בדאן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה נינהו ומשני הא תנא ליה התם בערלה הראוי לערלה ערלה ופריך נמי ליתני ככרות של ב"ה לענין חמץ בפסח דבר שבמנין הוא ואיסור הנאה ומשני מאן שמעת ליה הא ר' עקיבא הא תנא ליה נמי התם בפ"ג ר' עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית ע"כ. עוד בפירוש רעז"ל הרי אלו למעוטי וכו'. אמר המלקט פירשו תוס' וגם הרא"ש ז"ל הכא וגם בפרק גיד הנשה מכח קושיא דהאי דקאמר בגמרא הרי אלו למעוטי וכו' היינו למעוטי דלא חשיב להו תנא פירוש שלא ירד לשנות אלא היכא דאיכא תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכה"ג אמרינן ברפ"ק דב"ק דקאמר מניינא דמתניתין למעוטי דר' אושעיא ודר' אושעיא למעוטי דר' חייא ולאו משום דפליגי בהו דכולהו מודו דאבות נינהו לשלם ממיטב. אבל קשה דכי פריך הכא בגמרא וליתני נמי חתיכת נבלה אמאי לא משני דלא תנא לה משום דכבר תנא בפ' גיד הנשה וכן חתיכה של נבלה וכו' דקתני ואם לאו כולם אסורות כדמשני אהא דאגוזי פרך וי"ל דהכי פריך הכא בגמרא וליתני נמי חתיכת נבלה ואי משום דכבר תנא לה בפ' ג"ה א"כ לא ליתני חתיכת בשר בחלב כיון דכבר אשמעינן בפ' גיד הנשה דחתיכת איסור לא בטלה משום דהוי דבר שבמנין ולפי זה צריך לפרש דדבר שבמנין ולא איסור הנאה בטל לההוא תנא ולכך לא נקט אלא חתיכת בשר בחלב ופליג אתנא דמתניתין דבפ' גיד הנשה עכ"ל ז"ל. ובטור או"ח סימן תמ"ז. והקשו תוס' ז"ל בר"פ התערובות וא"ת אמאי לא חשיב בע"ז פרוסה של לחם הפנים וחתיכה של חטאת טמאה וחתיכה של קדשים שמתו וי"ל דבקדשים לא קמיירי ומיהו ה"מ למיתני אברי שעיר המשתלח למאן דאסר ביומא ואתיכה של עיר הנדחת ושער של מת דאסרינן ליה במתניתין דבפ"ק דערכין ע"כ. וראיתי להעתיק הנה פי' הר"ן ז"ל וכל לשונו שנמשך הימנו תועלת הרבה להבנת כמה משניות וז"ל ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן האי בכל שהן אין פירושו שאפילו משהו מאיסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה דהא בגמ' מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין הלכך ודאי האי כל שהן ה"ק שכל אחד מאיסורין הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו ומיהו דוקא בשאר איסורי הנאה דקתני הכא שאין איסורן משום לתא דע"ז הוא דבעינן שיהא האיסור דבר שבמנין ועלייהו בלחוד הוא דאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין וכמו שאפרש בס"ד. אבל באותם שהם אסורים משום לתא דע"ז דהיינו יין נסך וע"ז ועורות לבובין אע"פ שאין דבר שבמנין אוסר תערובתו בהנאה לפי שאסור ליהנות מאיסורי הנאה והכי מוכח בירושלמי דגרסי' התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם וה"נ מוכח בבבא אחריתי דמתניתין דקתני י"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה אלמא אע"פ שאינו בעינו אוסר הכל בהנאה ואפילו משהו ממנו כיון דלא נקטי' כרב דימי וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש יין נסך חבית באלף חביות וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות דמשמע דס"ל ז"ל דכולה מתניתין בדבר שבמנין מיתוקמא ואפילו באיסורי ע"ז ולא מיחוור כדכתיבנא ומיהו הנך כולהו אחריני מיירי בכגון שהן דבר שבמנין דשור הנסקל אם חי הוא דאסור בהנאה לאחר שנגמר דינו חשיב ולא בטיל דהכי אמרינן התם בפ' התערובות דב"ח חשיבי ולא בטלו ואם מת הוא מיירי בחתיכה ממנו שנתבשלה וראויה להתכבד לפני האורחין ועגלה ערופה נמי בחתיכה חשובה לאחר שנתבשלה אי נמי בעוד שעגלה חיה וכמ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה וצפרי מצורע נמי ב"ח נינהו ושער נזיר כגון שארג בו בגד חשוב ופטר חמור מחיים לאחר שנאסר בהנאה כדאיתא בבכורות ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכה חשובה שנתבשלה וכיון דבכל הני דמתני' דלא מיתסרי משום לתא דע"ז בעינן שיהו דבר שבמנין. מינה שמעינן ה"מ כשהאיסור עומד בעינו אלא שאינו ניכר בהן אבל אם נימוח אינו אוסר אלא בששים שכל נימוח לאו דבר שבמנין אבל באיסורי ע"ז דלא בעינן דבר שבמנין אפילו נימוחו אוסרין במשהו בהנאה. וגרסינן עלה בגמרא מה נפשך אי דבר שבמנין קחשיב כלומר דמשום שדרכו לימנות לא בטיל ואפילו לאו איסורי הנאה ליחשוב נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קחשיב כלומר דמפני חומר איסור הנאה שבהן אינם בטלין ליתני נמי חמץ בפסח א"ר חייא א"ר יוחנן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה פירש רש"י ז"ל דה"ק האי תנא תרתי בעי קודם שיאסור תערובתו משהו שיהא דבר שבמנין (הגהה פירש רש"י ז"ל שיער נזיר דבר הנמכר במנין הוא כמה גזות בסלע ועושין מהם שקין ע"כ) ושיהא דבר מאיסורי הנאה הא דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה ואיסור הנאה נמי דלאו דבר שבמנין כגון חתיכת חמץ בפסח בטלין הלכך חתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלא אסירא בהנאה בטלה ברובא ושדי חדא לכלביה ואידך שרו באכילה אלו דבריו ז"ל. ומה שאמר דשדי חדא לכלבי' נחלקו עליו בתוס' שבכל איסורין שבתורה מכיון שנתבטל האיסור אינו צריך להרים אלא באיסורי מתנות כהונה בלבד מפני גזל השבט והכי איתא במסכת ערלה ופרכינן וליתני אגוזי פרך ורמוני בדאן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה נינהו כלומר שאם הם של ערלה או של כלאי הכרם ונתערבו באלף כולם ידלקו ומפרקינן הא תנא ליה התם כלומר בסדר זרעים הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם ולתני נמי אף ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח כלומר דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הן מאן שמעת ליה דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה ר' עקיבא הא תנא ליה התם ר' עקיבא מוסיף אף ככרות של בע"ה:

הרי אלו:    למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין דלאו איסורי הנאה א"נ איסורי הנאה דלאו דבר שבמנין זו היא סוגית הגמרא ולפיכך מה שפירש רש"י ז"ל במאי דאמרינן האי תנא תרתי אית ליה דלדידיה חתיכת נבלה אע"פ שהוא דבר שבמנין בטלה היא כיון שאינה מאיסורי הנאה הך מתנית' פליגא אמתני' דפ' גיד הנשה דתנן התם גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנ"ט ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנ"ט וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ"ט ואם לאו כולן אסורות והוינן בה בגמרא וליבטול ברובא ומפרקינן בריה שאני כלומר דגיד בריה הוא וגבי חתיכה מפרקינן שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים אינה בטלה לעולם ולפום סוגיא דהכא נבלה אע"פ שראויה להתכבד בה אינה אוסרת תערובתה במה שהוא כיון דלית בה תרתי ולישנא דגמרא הכא הכי דייק דפלוגתא היא מדאמרינן האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי ואפשר שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא כתב אותה משנה שבפ' גיד הנשה וכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח מכלל דס"ל דבשארא איתיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק כאותה משנה דחתיכה הראוייה להתכבד בה אינה בטלה לעולם בפט"ז מהמ"א וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. והראב"ד ז"ל מקיים את שתיהן ואומר דמתניתין דהכא ודהתם לא פליגין כלל דהכא ה"ק האי תנא לא איירי במתניתין אלא באסורי הנאה ודבר שבמנין משום דהאי תנא ס"ל דאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אא"כ הן דבר שבמנין ומש"ה לא קתני חמץ בפסח דכיון דלא הוי דבר שבמנין נהי שאוסר תערובתו באכילה במשהו כדמוכחא שמעתא דפ' כל שעה אפ"ה בהנאה אינו אוסר וחתיכת נבלה נמי לא קתני שאע"פ שכיון שהוא דבר שבמנין אוסרת תערובתה במשהו וכמתניתין דפ' גיד הנשה האי תנא באיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קמיירי והיינו דקאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כלומר שאינו מן הכלל הזה ואין ראוי לשנותן עם אלו אע"פ שהם אוסרין במה שהם משום דבאיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קמיירי ושאר איסורי הנאה נמי שאינם דבר שבמנין ל"ש כאן שאין דינם כיוצא באלו שכל איסורי הנאה שאינם דבר שבמנין אינם עושין תערובתן כיוצא בהן במה שהן ליאסר בהנאה ואפילו חמץ בפסח אבל לעולם דבר שבמנין שבאיסורי אכילה אוסר תערובתו במשהו באכילה והכי מוכח בתמורה פ' כל האיסורין דהכא כי קתני איסור הנאה בלחוד לאו משום דלא להוי דינא הכי בדבר שבמנין ובאיסורי אכילה לאסור תערובתו באכילה במה שהן אלא משום דתנא באיסורי הנאה קא עסיק ולא באיסורי אכילה דקא מקשה התם ומ"ש דלענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתם כיוצא בהם ותערובות דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסור אכילה לחוד כלומר דבמתני' דהכא דמתנייא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה ופריך כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסור דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיא ליה כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האסורין לגבי מזבח דדמו להו אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה ה"ה לאיסורי אכילה שדינן כך שעושין את תערובתם כיוצא בהן בדבר שבמנין אלא דכיון דקאי בע"ז לא פירש אלא איסורי הנאה דדמיין להו נמצא עכשיו שהדין כך הוא שכל דבר שבמנין אפילו מאיסורי אכילה עושה תערובתו כיוצא בו ואפילו באלף לא בטיל אבל אין לך דבר מאיסורי הנאה שיאסור תערובתו בהנאה במה שהוא אא"כ הוא דבר שבמנין ולפי זה כי אמרינן בפ' כל שעה דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר ופירשו הגאונים ז"ל דבמשהו קאמר דוקא לאסור באכילה קאמר אבל בהנאה אינו אוסר במשהו דהא אסיקנא הכא שאין לך איסור הנאה שאינו דבר שבמנין שאוסר תערובתו בהנאה אא"כ הוא מאותן שנאסרו משום לתא דע"ז ומש"ה לא פליגא הך מסקנא דהכא אמסקנא דהתם כלל. אבל נראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל שהרי כתב בהלכות דליתיה להאי כללא דהא קיימא לן חמץ בפסח איסר במשהו ואם היה דעתו כמו שפירשנו למעלה היה לו לקיים את שתיהן וכבר תפס עליו הראב"ד ז"ל דאמר וכי מנין לו לרב ז"ל דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו בהנאה זה לא נזכר בשום מקום והוא ז"ל קיים את שתיהן על הדרך שכתבנו למעלה דההיא דפסחים מיתוקמא באיסור אכילה ומש"ה חמץ בפסח אסור במשהו והך סוגיא דהכא מיתוקמא באיסורי הנאה לומר שאין לך דבר שאוסר בהנאה במשהו אא"כ הוא דבר שבמנין והרמב"ן ז"ל לימד זכות על הרי"ף ז"ל ואמר שהרב ז"ל ג"כ היה סבור דההיא דפסחים באכילה מיתוקמא ולא פליגא אסוגיין דהכא דלאסור בהנאה בעינן דבר שבמניין אבל לא באיסור אכילה וכשאמר הרב ז"ל דליתיה להאי כללא לא בא לומר שחמץ בפסח יאסור בהנאה במשהו אלא לרבות ככרות של בע"ה אתא לומר שאף הן אוסרין תערובתן בהנאה. ואינו מחוור דא"כ לא היה לו לרב ז"ל לומר דליתיה להאי כללא דהא בעי' לה בגמרא וליתני ככרות של בע"ה ואמרינן דאין הכי נמי דמאן דאית ליה חמץ בפסח [אסור בהנאה] דהיינו ר' עקיבא הא תני להו לככרות של ב"ה. ועוד שדרכם ז"ל אינו ברור בעיני לומר שאיסור הנאה שאינו דבר שבמנין יאסור תערובתו באכילה ולא בהנאה וכי איסור זה נתבטל או לא נתבטל א"ת לא נתבטל יאסור בהנאה וא"ת נתבטל עד שהותר איסור הנאה שבו היאך נשתייר בו איסור אכילה וכי מי חלקו לאיסור זה שמקצתו נתבטל ומקצתו לא נתבטל. ואולי דעתם לומר דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל לכל היכא דליכא טעמא נהי דבדאיכא טעמא אסור מדאורייתא דהא קיימא לן דטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ה"מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה כיון דלא שייך טעמא חד בתרי בטיל אבל עדיין אין זה מספיק דלמה לא נאמר דהנאה וממש לענין הנאה כטעם וממש לענין אכילה. ולפיכך נראין לי דברים כפשטן דהכא הכי מסקינן שאין איסורי הנאה שאין נאסרין משום לתא דע"ז חמירי כלל לאסור תערובתן במה שהן יותר מאיסורי אכילה אלא כשם שאיסורי אכילה שאינם דבר שבמנין בטלים בששים כך איסורי הנאה שאינם דבר שבמנין בטלים בס' בין לענין איסור אכילה בין לענין איסור הנאה דמעיקרא הכי מקשינן דאי איסורי הנאה קחשיב כלומר דס"ל שכל איסורי הנאה אינם בטלים אפילו באלף כשם שמקצתן דינן כך דהיינו אותם שנאסרים משום לתא דע"ז ליתני חמץ בפסח ומשנינן דהאי תנא תרתי אית ליה כלומר שאינו מחמיר באיסורי הנאה יותר מאיסורי אכילה אלא כל שאיסורי אכילה בטלין אף איסורי הנאה כיוצא בהן בטלין הן לגמרי ומש"ה לא ה"מ למיתני הכא חמץ בפסח משום איסורי הנאה שבו ואפ"ה לדידן דקיימא לן כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ה"ל חמץ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף דכי היכי דדבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל ה"נ דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ונמצא שחמץ אוסר תערובתו אפילו במשהו בין באכילה בין בהנאה ולא מחומרי איסור הנאה שבו אלא מדינו שאף איסורי אכילה כיוצא בו יש להם מתירין אוסרין תערובתן במה שהן אע"פ שאינן דבר שבמנין וזהו מה שכתב הרי"ף ז"ל דליתא להאי כללא דהא קיימא לן דחמץ אוסר בכל שהוא כלומר דהכא כי מקשינן וליתני חמץ בפסח אליבא דכ"ע מקשינן ואפילו למ"ד חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה דה"ל דבר שאין לו מתירין דמשום חומרא דאיסורי הנאה דייקינן בי' ובמסקנא אסיקנא דלא חמירי איסורי הנאה לאסור תערובתן יוחר מאיסורי אכילה הלכך לא מצי תני חמץ בפסח אליבא דכ"ע. ומיהו לדידן דקיימא לן כר"ש אסור בכל שהוא בין באכילה בין בהנאה ודאמרינן הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה היינו לומר שאינם מן הכלל הזה שלא כיון התנא בכאן אלא לומר שכל שאינם נאסרין משום לתא דע"ז אינם אוסרין בכל שהן כל שאינם דבר שבמנין ונמצאת אומר לפי דרך זה שכל איסור הנאה שאינו מתבטל לענין אכילה אף לענין איסור הנאה אינו בטל וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהמ"א שהערלה וכלאי הכרם שאינם עולין אלא בא' ומאתים שאם נפלו לפחות ממאתים שהכל אסור בהנאה והראב"ד ז"ל השיגו וכתב עליו אינו כן שאין לך דבר שאוסר תערובתו בהנאה אא"כ הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי ע"ז ויין נסך וזה עולה יפה על פי דרכו אבל לא לפי דרכנו. ושמעינן ממתניתין דפלוגתא דר"מ ורבנן דתנן במסכת ערלה ומייתי לה התם בפ"ק דיו"ט מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם הרי אלו ידלקו נתערבו באחרים כולם ידלקו דברי ר"מ וחכמים אומרים יעלו בא' ומאתים שהיה ר"מ אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר' עקיבא אומר שבעה וכו' וקיימא לן כר"מ דסתם מתני' הכא כותיה דהא הני דתנן במתניתין אינם מאותן ששה דברים שמנו חכמים ואפ"ה תנן במתניתין דאסורין בכל שהן וכי תימא כל הני דמתניתין חשיבי טובא ודמו לששה דברים ואפילו רבנן מודו בהו ליתא דבריש פ' התערובות משמע דאפילו חטאות מתות ושור הנסקל לדברי חכמים בטלין הן דמקשינן התם עלייהו וניבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד דכל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וכו' ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאורייתא וכו' רב אשי אמר אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אלמא לרבנן כל היכא דלא הוו ב"ח בטילים הם ואילו במתניתין אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה שאינם בעלי חיים אוסרין בכל שהן אלא ודאי התם מתניתין ר"מ וכיון דסתם לן תנא הכי נקיטי כותיה וסתם מתניתין נמי בפ' גיד הנשה כר"מ שייכא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידים וכו' וכן חתיכה של דג טמא וכו' בזמן שמכירן בנ"ט ואש לאו כולן אסורות ומוקמינן לה התם בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין הלכך נקטינן כר"מ ואליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפט"ו מהמ"א כרבנן עכ"ל הר"ן ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

אלו אסורין ואוסרין בכל שהן:    בנתערב דבר שבמניין מהן מין במינו יבש ביבש:

יין נסך:    חבית א' באלף היתר לא בטל. ולדידן בטל [שם]:

ועורות לבובין:    עי' פ"ב סי' ט"ז:

וצפורי מצורע:    ב' צפרים שלוקח המצורע לטהרתו:

ושער נזיר:    כל ימי נזירות., או בשעה שמגלח שערו לשלחן תחת הדוד של שלמים, אסורים בהנאה:

ופטר חמור:    כל זמן שלא נפדה:

ובשר בחלב:    חתיכת בשר שבלע חלב ונתערבה בחתיכת היתר:

ושעיר המשתלח:    שמשלחו ביו"כ:

הרי אלו:    הדר נקט הרי אלו וכו', למעוטי היכא דאסור בהנאה ואינו דבר שבמניין, או שהוא דבר שבמניין ומותר בהנאה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים