לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/ערובין/פרק ג

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





מתני' ר"א - כדאמר רבי אלעאי שמעתי מר"א:

רשות ביתו ביטל - ואע"ג דלא פריש בהדיא רשות ביתו דהא ודאי מתני' בדלא פירש דאי פירש לא מצי למימר ר' אלעאי בקשתי לי חבר ולא מצאתי דהא כ"ע מודו דשרי:

פשיטא - דבהכי פליגי ולמה ליה לרב ששת לומר כשתימצי לומר:

אמר רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא - להאי כשתימצי לומר דרב ששת למאי איצטריך:

ה"ג לא נצרכה אלא לחמשה ששרוין בחצר כו' - דאשמעינן רב ששת לשום לב להבין טעם מחלוקתן וללמוד הימנו דבר אחר דלר' אליעזר מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו ולא אמרינן למאן דגלי גלי למאן דלא גלי לא גלי ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דמאי דלא פריש לא בטיל הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל וכולן אסורין דאע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב דההיא שעתא לאו דידיה הוא ודכוותיה תניא בהדר (לקמן דף ע:) אחד מן השוק שמת והיה לו בית בחצר והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום דהיינו קודם שעירבו דכי עירב אדעתא דההיא חולקא נמי עירב אינו אוסר משחשיכה הרי זה אוסר:

רב כהנא מתני הכי - להאי כשתימצי לומר דרב ששת אמתניתין ורחבה ורב הונא הוא דתרגמוה לאגמורינן מינה אחמשה שעירבו בחצר כו' הוא דאתא:

ורב טביומי מתני - דרב ששת בהדיא אמרה עלה:

כר' אליעזר - דאמר מבטל בעין יפה מבטל:

לרבי אליעזר - דאמר מסתמא ביטל רשות ביתו:

אם אמר - בהדיא לא בטילנא רשות ביתו מי הוי ביתו מותר להן או לא:

ולרבנן - דאמרי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אמר בהדיא מבטילנא לכו אף רשות ביתו מבטיל אי לא:

ביתא בלא חצר - כיון דאסר עצמו בחצרו שביטל להם:

לאו כל כמיניה - דכיון דלית ליה חצר דירת בית לא כלום היא לדידיה:

והאי כי אמר מבטילנא - בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר:

אצוותא חרזייתא - סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. חרזייתא תכופות הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור בו:


פרק שלישי - בכל מערבין

מתני' בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין: ומשתתפין - במבוי:

חוץ מן המים ומן המלח - דלאו מידי דמזון הן וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת וכו' וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך דבר מזון בעינן:

בכסף מעשר - בתוך ירושלים כשהוא מוציאו [לצורך מאכלו] כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך:

חוץ מן המים ומלח - בגמרא מפרש טעמא דלאו פרי מפרי הוא:

מערבין לנזיר - עירובי תחומין:

ביין - ואף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן:

ולישראל בתרומה - דהא חזיא לכהן:

סומכוס אומר בחולין - אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמרא מפרש מאי טעמא לא פליג סומכוס איין לנזיר:

ולכהן בבית הפרס - סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה מניחין עירוב לכהן בבית הפרס אע"ג דבעינן דמצי למיזל ולמישקליה ומיכליה התם דאי לא מצי אזיל התם היכי קני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שבת שם בבית הפרס שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר ליכנס ע"י נפוח:



לחוץ - לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו וכגון בשידה תיבה ומגדל יכנס שם מבעוד יום בעגלות אם ירצה אלמא חזי ליה:

גמ' אין למידין מן הכללות - כל היכא דתנן כלל לא אמרינן דוקא הוא דאיכא כלל דלא דק במילתיה ואיכא מילי דליתנהו בההוא כלל כי הנך דאמרינן לקמן:

ואפילו במקום שנאמר בו חוץ - מדבר פלוני דאיכא למימר מדאפקיה להאי וודאי דק בכלליה אפילו הכי לא ילפינן מיניה דדלמא שייר ולא אפיק כל מאי דבעי:

מדקאמר - רבי יוחנן אפי' מכלל דכי אמרה למילתיה לאו הכא אמרה דהכא נאמר בו חוץ וממילתיה משמע דאכלל שלא נאמר בו חוץ אמרה ומש"ה אמר אפי' כלומר לא מיבעיא היכא דלא נאמר בו חוץ אלא אפי' במקום שנאמר בו חוץ:

ונשים פטורות - בפרק קמא דקידושין (דף לד.) יליף טעמא:

מצה - לילה הראשונה חובת עשה היא בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר כל הימים אם רצה להסתפק בבשר בלא לחם אין חובה עליו לאכול:

שמחה - ושמחת אתה וביתך (דברים יד) הרי נשים במשמע ומצה נמי חובה לנשים במס' פסחים (דף מג.) מהיקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים ישנן בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה נשים מוזהרות כאנשים בפ"ק דקידושין (דף כט.):

הקהל - במועד שנת השמטה בחג הסוכות המלך עומד על בימה וקורא לפניהן מצות משנה תורה כדאיתא בסוטה (דף מא.) וכתיב האנשים והנשים והטף:

תלמוד תורה - נשים פטורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם:

פריה ורביה - דכתיב פרו ורבו ומלאו וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש (יבמות דף סה:):

פדיון - בנו הבכור חובה על האב ולא על האם בקידושין (דף כט.) שמעינן לה מדכתיב תפדה קרי ביה תפדה כל שחייב ליפדות חייב לפדות את בנו ואשה אינה בכלל פדיון עצמה דכתיב (שמות יג) בכור בניך תפדה ולא בנותיך אינה נמי במצות פדיון בנה הבכור:

כל שנישא על גבי הזב - עליונו של זב דכתיב (ויקרא טו) בכל אשר יהיה תחתיו ואמר בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) מאי תחתיו אי נימא תחתיו דזב היינו משכב אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו והיינו עליונו של זב:

חוץ מן הראוי למשכב ומושב - אבל שאינו ראוי טהור כדאמר בחומר בקודש (חגיגה דף כג:) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאינו מיוחד לישיבה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו:

והאדם - דכתיב והנושא אותם אף הזב במשמע אותם:

תפוס - דאוכף ארצו"ן בלעז שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצו"ן ולהכי מטמא משום מרכב:

חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר - האי לא שנו דקאמרינן לקמן:

מים ומלח - המעורבין מזון הן לטבל בהן פתו:

פירא בעינן - כדלקמן (עמוד ב') מכלל ופרט:

כי אתא ר' יצחק מתני - להאי לא שנו אמעשר:

דשומנא דפירא - אפילו כשאין קרבי דגים מעורבים בו יש שם קצת משמנן עם המים ומלח:

אבל מים ומלח - דעלמא דלאו ציר הוא לא אמר:



לא נצרכה - הא דמתני ר' יצחק מים ומלח המעורבין ניקחין אלא כשנתן לתוכן שמן:

בהבלעה - בשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכי האי גוונא שרי רבי יצחק:

והתניא - בניחותא:

בבקר - הואיל וכתיב בכל אשר תאוה נפשך למה לי למיכתב בבקר ובצאן וביין ובשכר אלא לדרשות בבקר ללמדך שלוקחים בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולחזור ולאכלו בירושלים:

אגב גיזותיה - אע"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקי לחולין:

אגב קנקן - חבית של חרס שהיין שמור בתוכו ויצא הקנקן לחולין:

תמד - שנותנים מים בחרצנים ולכשהחמיץ שנגמרה תסיסתו הוי כיין אלמא מדקתני בבקר אגב עורו אלמא בהבלעה שרי ואע"ג דעור באנפי נפשיה לא חזי דמידי דמאכל בעינן כדכתיב ואכלת:

מאן דמתרגם בקר - דליצטריך למיכתביה אליבא דבן בג בג כו':

עורו - המחובר לבשר ואינו יכול להפשיטו מחיים:

אבל גיזה - יכול לגוזזה מחיים והוה אמינא דליתסר דלא גופא דפירא הוא:

קיוהא - כמו תקהינה שיניו (ירמיהו לא) כלומר: לאו פירא ממש הוא אלא מים בעלמא שנכנס בהן קיוהא של חרצנים איגרו"ס בלע"ז:

ואי כתב שכר הוה אמינא - הבלעה לעולם אסירא והאי שכר לאו תמד הוא דנילף מיניה דיהיב דמים של מים בהבלעה אלא האי שכר דבילה קעילית היא מאותו מקום דמשכרא כדאמרינן בכריתות (דף יג:) אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב:

דאם כן - דצאן לאו למישרי גיזות הוא דאתא אלא עור לא הוה כתיב קרא צאן אלא בקר דלית ליה גיזות:

במאי קא מיפלגי רבי יהודה ורבי אליעזר - דאמרי תרוייהו דגים ניקחין ובציר הוא דפליגי:

והני תנאי דלקמן - דדרשי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ ותרוייהו ממעטי דגים וכ"ש ציר:

ה"ג לר"א מיעט ציר ולרבי יהודה מיעט מים ומלח - דלאו ציר: ה"ג דתניא ונתתה הכסף וגו':

פרי מפרי - עגל נולד מאמו וכן שה וענבים מחרצנים שזורעין החרצנים:

וגידולי קרקע - שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע:

ולד ולדות הארץ - שנבראו מן הארץ במעשה בראשית:

דגים - גידולי קרקע נינהו קסבר שהדגים ניזונין מן הקרקע:



פוטיתא - שרץ המים קטן שאין בו כזית ואפ"ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה ד' מלקיות בשרץ המים כתיב בתורת כהנים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כאן שנים וכלל בהן בין שרץ הארץ בין שרץ המים ומשום מבשרם לא תאכלו ומשום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו:

נמלה - שהוא שרץ הארץ לוקה ה' תרתי הא דאמרן וכל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום הרי ג' וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל הרי ד' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי ה' כולן בפרשת ויהי ביום השמיני:

צרעה לוקה שש - שהיא שרץ העוף ולקי בכל הני חמשה מוסף עליו וכל שרץ העוף שקץ הוא לא יאכל במשנה תורה והאי דכתיב בקדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכ' בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה דבבהמה וחיה ועוף גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב בהו. שרץ לשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו וריחושו מפני קוטנו:

ואם איתא - דדגים גידולי קרקע נינהו פוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ גרס ולא גרס לילקי ה' דשבע בעי למילקי חמש דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים:

מאי טעמא דמאן דמרבי עופות קסבר - כל היכא דאיכא כלל ופרט וכלל כללא בתרא עיקר ובתריה אזלינן:

והוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבי כל מילי - וכללא קמא דאתי למעוטי ולמימר דנדרשי' בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא נרבי מידי לא אזלינן בתריה ומיהו אהני פורתא למימר דכי מרבי כללא בתרא לא כל מילי מרבי אלא כעין הפרט מאי דדמי ליה מב' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ומיתרבי נמי עופות בהאי דינא ולמעוטי דגים דלא דמו ליה אלא בחד צד בפרי מפרי:

ומאן דממעט עופות קסבר - כל היכא דאיכא כלל ופרט כללא קמא דווקא ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעטי כל מילי ואפי' מאי דדמי ליה בפרטא והדר כתב כללא בתרא לאפוקי ממיעוטא דכללא קמא במקצת ולאתויי מיהא מידי דדמי לפרטא בכל ג' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ:

פעפועין - ירקות שקורין קקול"י בל' ארמי יוטלי"ש בלע"ז:

חלגלוגות - פולפי"ר בלע"ז: גודגדניות: אליינדר"א בלע"ז:

חזיז - שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזין ואוכלין אותו:

כפניות - תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן:

גודגדניות - ממעיטין את הזרע:

ואם הוקשו - הקלחין כעץ שכבר צמח בהן זרעו קשין הקלחין לכל אדם:

תרגמא - להא דאמר רב מערבין אשלא הוקשו וזה המערב בהן יש לו בנים דהשתא חזו ליה:

הנדקוקי מדאי - גודגדניות שבמדי יפות הן:

כשות - הומלין: בבבל אוכלין חזיז וכי אתא רב לבבל וחזא דאכלי להו אמר מערבין ומעיקרא אמר דאין מערבין:

לירק - לאכול בירקן:

זרען חייב - במעשר ואע"פ שלא זרען מתחילה לכך:

וירקן פטור - דלאו מידי הוא:

שחליים - קרישו"ן:

הגרגיר - אורוגא נאכל בין זרע ובין ירק:

כי קאמר רב - דמערבין בהן:



בדגנונייתא - בחזיז שגדל בגינה דכולי עלמא אכלי להו:

כשות - גדל בהיזמי ואין לו שורש בקרקע אלא מהיזמי צמח:

כשות גמר פרי - ונקרא פרי:

דקטלי להיזמתא - שקוצצין ההיזמי ומייתי כשותא אלמא אי לא ינקא מארעא לא רביא:

קור - דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ קרי ליה קור וטוב למאכל הוא:

ניקח בכסף מעשר - דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא:

ואינו מטמא טומאת אוכלין - ואפילו חישב. עליו להאכילו דלאו אוכל הוא:

קור הרי הוא כעץ כו' - לקמן פריך היינו ת"ק:

אלא שפטורות מן המעשר - דלא נגמרה מלאכתן ולתנא קמא חייבות דלכל מילי פירות נינהו ומדקתני מטמאות טומאת אוכלים אלמא אוכל נינהו:

התם - דקתני מטמאות:

בדניסחני - דקלים זכרים שעושין כפניות ואינם נעשים תמרים לעולם וכפניות הוא גמר פירן ולוקטים אותן בניסן והנהו אוכלא נינהו וכי קאמר רב בדקלים נקיבות שכפניות שלהן נעשים תמרים הלכך אכתי לא גמר פרי הוא:

לא הוזכרו וכו' - בתוספתא דשביעית (פ"ז) היא ומייתי בגמרא דפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלים בתאנים עד שיכלו פגי ביתוני רבי יהודה אומר כו':

ביתוני - מקום:

פגי - תאנים הן שלא נתבשלו:

אהיני - הן כפניות והנך דטובינא כולם זכרים הן ומשום הכי חייבין במעשר דגמר פירא. הוא וכל שכן דגמר פירא הוא לשאר מילי:

ויכול למתקן - אף על פי שעכשיו בקטנותן מרין הן אבל לענין עירוב בעינן מידי דחזי בההיא שעתא והני הא לא מתקינהו ולענין מעשר משום דלא גמר פירא הוא:

קטנים חייבין - משום שהוא גמר פרי שלהן שכשגדלין נעשין מרים:

וגדולים פטורין - ממעשר דלאו אוכל נינהו:

מתוקין קטנים פטורין - דלא נגמרו:

זה וזה לפטור - מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים דלא אוכלא קטנים דלא פירא:

שלקו - מבושל הרבה:

וטיגנו - בשמן פרי"ט בלע"ז לרבי יהודה אפי' שלקו וטיגנו אינו טמא ותנא קמא אם שלקו וטיגנו מטמא דלא אמרי הרי הוא כעץ:

עור ששלקו מטמא - אבל במחשבה גרידתא לא:

ושיליא - אפי' במחשבה גרידתא וכיון דמהניא שליקה לעור כ"'ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא:

ברכה איכא בינייהו - לתנא קמא בורא פרי האדמה לרבי יהודה שהכל דסופו להקשות:

אדעתא דפוגלא - לאוכלו כשהוא רך:

כשות בכמה - הויא לה מזון ב' סעודות דאמרינן לקמן (דף פ:) מזון שתי סעודות לעירוב:

אוזילתא - ווי"ל בלע"ז אגודות ירק שכורכין האיכרים:

קליא - קלח של עשב וקשה כעץ:

לקרייתא - כפרים לראות בתבואתו:



בשיל ולא בשיל - קטיל גברא: איכא דאמרי אמר רב המנונא וכו' והא חזינן אינשי דאכלי ולא מייתי:

התם בבשיל ולא בשיל - כי קאמר רב המנונא אין מערבין בבשיל ולא בשיל:

אבי תפי - בכירה מקום שפיתת הקדירה:

ועביד תוך תוך - שמבושל יפה ונצטמק כולו עד שנימוח וכשהוא רותח דומה כמשמיע קול זה תוך תוך:

הריני כבן עזאי בשוקי טבריא - יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילי דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו [והיה אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה]:

לפסול את הגוויה - אם אכל אוכלין טמאין אע"ג שאין אוכל מטמא אדם במגע אי אכיל מינייהו חצי פרס דהיינו שני ביצים נפסל מלאכול בתרומה כדתנן בפירקין דלקמן (דף פב:) וחצי חציה לפסול את הגוויה חציה היינו פרס ל' פרוסה וחצי חציה היינו חצי פרס:

אלא משום דתני - עירוב דומיא דטומאת אוכלין דמשמע כל שהוא מטמא טומאת אוכלין יש לו מזון שתי סעודות חזי לעירוב ותפוחין בני טמויי נינהו:

ר' שמעון בן אלעזר - במעשר עני שמחלקו לעניים הרבה על הגורן קאי וקאמר אין פוחתין לעני בגורן מהאי שיעור דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ובציר מהכי לא הוי נתינה:

עוכלא - שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג:

וכן לעירוב - דחלק עני בגורן נמי מזון שתי סעודות היא כדאמר לקמן:

ה"ג והני נמי ליהוי כאפרסקין - ותיסגי בחמשה:

חשיבי - ואמרינן לקמן כל שהוא ליפתן. כדי לאכול בו אלמא לאו ממש סעודות דליהוי כולה סעודתא מההוא מינא בעינן אלא כל מידי לפום חשיבותיה אם לפתן שאדם רגיל ללפת בו את הפת [שיעורו כדי ללפת בו את הפת] לשתי סעודות ואם דבר הרגיל לבא בקינוח סעודה הוא. שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא קינוח לב' סעודות:

שרי ליה מריה - ימחול לו אדונו על דבר זה לר' מנשיא:

דאנא אמריתא ניהליה - להא דאמר רב וכן לעירוב אמתני' כדמפרש ואזיל והוא אגמריה לגורסק בר דרי אברייתא:

אין פוחתין לעני בגורן - ממעשר עני אם יש לו הרבה לחלק ובאו עניים הרבה והוא מחלק לכל אחד אל יפחות לו משיעור זה דנתינה בעינן והתם קתני היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן:

מחצי קב חיטין - ואם שעורין קב ואם כוסמין קב ומחצה:

דבילה - לאחר שנדרסין בעיגול קרי להו דבילה ושוב אינו מוכר במדה אלא במשקל:

פרס - חצי מנה:

ומאי אולמיה דהאי מהך - דאיקפד רב יוסף ארב מנשיא דאמר אברייתא במאי דאיירי מתניתין לא איירי ברייתא ולא סתרן אהדדי הני שיעורייהו בהכי והני שיעורייהו בהכי:

לאו בני אכילה נינהו - וסבירא ליה לרב יוסף דאין מערבין בהן הלכך וכן לעירוב לאו עלה אתמר:

אלא משום דקתני חצי לוג יין - דהיינו שתי רביעיות ושמעינן ליה לרב גבי עירוב נמי דקאמר הכי:

וסעודה מהאי - ב' אוכלין מצטרפין לעירוב אבל ג' וד' דליכא סעודה מכל חד לא:

יין כדי לאכול בו - לשרות בו פת מזון ב' סעודות:

חומץ כדי לטבל בו - בשר מזון ב' סעודות:

כדי לאכול בהן - ללפת בהן את הפת דב' סעודות:

התם - דקתני יין כדי לאכול בו:

בחמרא מבושל - קאמר דחשוב ללפת בו אבל חמרא בעלמא בעינן להיות בו שתיית ב' סעודות והיינו ב' רביעיות:

מזון שתי סעודות ירק - שכל הסעודה מן הירק:

ירק הנאכל לב' סעודות - בפת:

בערדיסקא ובא אדם אחד לפניו - בשבת מחוץ לתחום על ידי עירוב שעירב ממקומו לטיבעין והיה ערדיסקא באלפים אמה שבין עירובו לטיבעין:

והושיבו ר' מאיר בד' אמות - ואסר לו לצאת ולזוז ממקומו מד' אמותיו שהיה עומד בהן בשעת שאלה דקסבר לאו עירוב הוא ונמצא יוצא חוץ לתחום בלא עירוב ותנן לקמן בפ' מי שהוציאוהו (דף מא.) אין לו אלא ד' אמות:

עלין - לא חשיבי ורעים לאכול:



דלא אבצל זרתא - שלא גדלו זרת [יש להם ארס] בבצל:

נחש שבו - ארס שרף הבצל:

ופוסל את המקוה - כשאר מים שאובין:

מתקיף לה רב כהנא מה בין זה למי צבע - ופשיטא דפוסל:

שיכרא מיקרי - וסד"א אין עליו שם מים:

תרין ריבעי שיכרא - תרי לוגין דלוג רובע קב:

המוציא יין - בשבת:

כדי מזיגת כוס - כמו שנותנין יין חי בכוס כדי למוזגו במים:

רובע רביעית - רובע לוג יין חי:

וקתני סיפא - דהמוציא יין ושאר כל המשקין הוצאתן ברביעית דהיינו לוג:

ומדהתם - בהוצאת שבת בעינן על חד דיין ארבע דשיכרא דביין תני רובע רביעית ובשאר כל המשקין תני רביעית:

הכא נמי - גבי עירוב בעינן ארבע ואמר רב לעיל מערבין בשני רביעית יין אלמא בשיכרא תרי לוגי בעינן:

דשתי כסא - של רביעית לוג שכר בצפרא וכסא בפניא וסמיך עלייהו:

אכל גרוגרות - של תרומה בשוגג:

בזוזא - בשוה זוז:

וקא משלם ליה - תמרים היקרים מגרוגרת ולא שילם לו לפי מדה אלא לפי דמים:

אלמא תמרים עדיפי - ותנן לעיל גבי עני בגורן קב גרוגרות ואמר רב וכן לעירוב וכ"ש תמרים דודאי סגי להו בהכי:

א"ל אביי - מהא לא תשמע דתמרים עדיפי לעולם גרוגרות עדיפי ולפי דמים משלם ומאי ברכה. דקפיץ עליה זבינא. לוקחים ולענין עירוב בעינן טפי מקב:

שתיתא - מאכל שעושין מקמח קלי שנתייבש בתנור ונותנין דבש לתוך התבשיל:

שרגושי - תרוודין:

כיסני - קליות:

בוני - מדות:

מחשבתא - דאגה:

כבויי דרעייתא דניסן - צפיעי בקר:

סוגייני דערבתא - קיסמין של ערבה:

ונכבביה - יעשה מהן גחלת ויצלה בהן אותו בשר וניכול:

חמרא מרקא - יין מזוג:

כדי לאכול בו - כל שהוא לפתן שיעורו כדי לאכול בו ללפת בו את הפת מזון ב' סעודות:

כדי לאכול הימנו - שיהו כל שתי הסעודות ממנו:

בשר חי - אינו לפתן ובעינן כדי לאכול ממנו:

בשר צלי - פליגי ביה אי הוי ליפתן אי לא:

טבהקי - חתיכות:

בגדי עניים - שלש על שלש מקבלין טומאה לעניים:

בגדי עשירים - שלשה על שלשה מקבלין טומאה אף לעשירים:



ה"ג אבל בגדי עשירים לעניים לא - כלומר לעניים לא בעינן בגדי עשירים אלא כיון דלדידהו חזו אזלי בתרייהו הכא נמי אע"ג דלפרסאי לאו ליפתן הוא כיון דלדידן הוי ליפתן ניסגי בשיעור זוטא:

הכא לחומרא - דכיון דחזו להו מקבלי טומאה:

והכא לחומרא - דעד דהוי ליפתן לכ"ע ליבעי שיעורא רבה:

והתניא - גבי עירוב דכיון דחזו לזקן ולחולה אף על גב דלכל אדם לא הוי מזון שתי סעודות מערבין מיהא למאן דחזי וגבי רעבתן דאכיל טפי סגי בבינונית אלמא לקולא אזלינן:

פתחו כמלואו - להציל על שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין:

הדומי ניהדמיה - ינתחוהו לאיברין:

פליגי רבנן - במת בבית:

פתחים קטנים - פחותין מד':

בההוא מרווח - הלכך מציל על כולן אבל כולן שוין בד' או בי' אמות כולן טמאין דלא ידעי בהי מרווח ומפיק ואפילו נפתח אחד מהן והאחרים סגורין או חישב עליו להוציאו באחד מהן דתנן בגמרא במסכת ביצה (דף לז:) הוא טמא וכולן טהורים ה"מ היכי דהאי חזי ליה ואפילו כולהו חזי ליה אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח וכולן שוין לא ידעינן בהי מרווח:

סיני - קרי רב יוסף לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות:

ולאו אותביניה חדא זימנא - בכיצד מברכין (דף לה:):

באומר כל הזן עלי - מתני' דאסר ליה בכל מילי לאו דאמר יאסר עלי מזון דודאי לא מיקרי מזון אלא ה' מינין דהוו מין דגן דזייני וסעדי ליבא אלא כגון דאמר יאסר עלי כל הזן דמשמע כל דבר המשביע דכל מילי זייני חוץ ממים ומלח אבל מיסעד לא סעדי ולא מיקרו מזון:

גינוסר - ארץ ים כינרת ופירותיה מתוקין:

דלא טעים לי זיונא - לא אכלתי לשובע ועדיין אני רעב:

זיונא ס"ד - לא גרסינן הכא אלא במס' ברכות והכא גרסינן אימא מזונא:

מערבין לו בה - דלא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחריני מידי דהוה אנזיר ביין:

ככר זו עלי - משמע כל דבר הנאתה קאסר עליה:

מאי לאו דאמר עלי - ושמע מינה דלא אסר איניש אדעתיה אלא דרך עיקר הנאתה וכי נדר אדעתא דאכילה נדר:

לא דאמר הרי זו - שבועה שלא אוכל ככר זו:

הקדש - ודאי אסר בכל הנאות ואינו ראוי לשום אדם:

בדידיה - בככר של חולין:

אלא מאי כל היכא דאמר עלי מערבין - דלא משמע אלא אכילה:

קשיא רישא - דקתני אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה דמשמע הא אמר עלי לא ומשני הא לא קשיא דחסורי מיחסרא כו' עד נעשה כאומר כו' דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה:

אדם אוסר עצמו באוכל - שתלה הנדר במעשה שהוא עושה בעצמו דהיינו שלא אוכל:

מערבין לו בה - דהא הנאה דממילא היא ולאו איהו עביד:

אוכל הנאסר על האדם - כגון ככר זו תיאסר עלי או שבועה שלא אהנה מככר זו דהשתא לא תלה האיסור במעשה שבגופו אלא אפילו הנאה דממילא אין מערבין לו בה. ל"א ככר זו עלי מערבין לו בה דאמר לקמן (דף לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו הלכך משום הנאה לא איכפת לן ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחרים דומיא דנזיר ביין ככר זו הקדש לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני ואנן סעודה הראויה בעינן כדלקמן זה עיקר:



שמערבין לגדול - למי שהוא גדול שהביא שתי שערות שחייב בענוי ואע"ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין:

אבל - אמת:

מבעוד יום - של ערב יום הכפורים:

כמאן דלא כחנניה - הא מתני' דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב דלא כחנניה:

עירב בשחורים - היה לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה שם שביתה שקידש עליו היום וחזר לביתו:

כל כלי תשמישו - משמע דאי לא אפיק כל צרכי תשמיש לא הוי עירוב לדידיה:

דמיתשיל אנזירותיה - ישאל לחכם ויתיר לו נדרו ויהא יין ראוי לו:

מיתשיל עליה - ויפתח בחרטה לא נתכוונתי לכך ותנן (נזיר דף לא.) הקדש טעות אינו הקדש:

הדרא לטבלא - וטבל לא חזי:

וליפרוש עליה ממקום אחר - לבתר דמתשיל עלה והדרא לטבלא בין השמשות בשעת קניית עירוב מצי למימר פירות שיש לי בביתי יהו תרומה על זו ואשתכח דאית ליה תקנתא דתחזי ליה:

מוקף - סמוך כמו מקיפין בבועי (חולין מו:). שסומכים זו לזו ורואין אם דומות זו לזו וכמו מקפת וקורא לה שם דמסכת נדה בפרק בתרא (דף עא:):

שלא מן המוקף - מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי דליהוי מיניה וביה:

דלית ליה שיעורא - שמזון ב' סעודות מצומצמות הניח ואי מפריש תרומה מיניה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב:

ומאי פסקא - בתמיה כלומר מאי האי תירוצא וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום דנקט סתם במילתיה הכי:

סבר לה כרבנן - דפליגי עליה דרבי לקמן (דף לד:):

גזרו עליו בין השמשות - כבשבת עצמה והגבהת תרומה שבות היא וכיון דמעיקרא לא תקנה ובעית למימר אי בעי הוי חזי לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום שהיא והדרה לטבלא והדר אמר תרומתה בצפון שבה ומעשר ראשון בדרומה וכן כולם אם כן מתקן ליה בין השמשות וקעבר אשבות וקניית עירוב כשזה נכנס וזה יוצא:

יש שאמרו - יש דברים שאמרו שיעורן. לפי מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל:

מלא חפניו קטרת - ביום הכיפורים:

תרגומא - להא דתלי שיעורא באדם עצמו אחולה וזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו:

מנפח אדם בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא משום עצמות היא ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל וכשמנפח לפני רגליו אם יש שם עצם גדול נראה מאליו ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו:

שנידש - בדריסת רגלי בני אדם:

טהור - שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה:

אהל זרוק - אהל המיטלטל:

שמיה אהל - וחוצץ בינו לבין הטומאה:

ארץ העמים - מטמאה באהל:

שידה - מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא:

מגדל - משטי"ר:

אהל זרוק לאו שמיה אהל - וכל שאינו אהל אינו חוצץ:

שמיה אוהל - וחוצץ ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ולא חייצא ורבנן דמתני' כרבי סבירא להו ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס סבירא להו דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן:



מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר - וכ"ש בחולין דאי נמי מיטמו חזו ליה אלא אפי' בתרומה דאי מטמאה לא חזיא ליה אפשר למיעבד תקנתא כדמפרש ואזיל ודוקא נקט טהור בטהורה אבל בטמאה לא דלא חזיא ליה לא לכהן טמא ולא לכהן טהור וכהן טמא בטהורה נמי לא דלא חזיא ליה:

היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון דאחתא מיטמיא ליה - כלומר נהי דלר' יהודה אפילו בבית הקברות איכא תקנתא למיזל בשידה תיבה ומגדל וכ"ש קבר יחידי שיכול לעמוד אצלו אלא מיהא תרומה מכי אנחה התם מטמא באהילו של קבר:

במי פירות - שאין מכשירין:

והיכי מייתי לה - לאוכלה דהא רבי יהודה ראוי לאוכלו בעי מדנקט טהור בטהורה ולא אכשר טמא בטהורה משום דחזיא לאחריני ועוד מדתני במתניתין לחוץ ולאכול:

בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה - אבל במידי דמקבל טומאה לא דה"ל כלי טמא מת שהוא אב הטומאה דמיטמא מחמת אהל ומטמא ליה לאדם וטמא אסור בתרומה טהורה וקאי עליה במיתה ואע"ג דלית בה פותח טפח דמייתי ליה אחוריה כדמפרש לקמן קי"ל (שבת דף יז.) בי"ח דבר שכל המטלטלין מביאין את הטומאה על עצמן כשהאהילו על מת בכל שהן ומטמא ליה אדם האוחזו ותו לא חזיא ליה תרומה:

והא קא מאהיל - קס"ד כשיש בכלי פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושאו בעובי המרדע ביציאות השבת (שם):

דמייתי ליה אחוריה - דכלי שאין בחודו טפח לאו אוהל הוא:

אי הכי מ"ט דרבנן - בקבר יחידי נהי דאיפלגו במתניתין בבית הקברות ולא סבירא להו דתיהוי חציצה באוהל זרוק אבל הכא יכול לעמוד על שפתו ויביאנו אצלו:

אסור לקנות בית באיסורי הנאה - בקבר והא הנאה היא דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין (ד' מז:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ואפילו בישראל נמי אסרי רבנן והא דתני כהן להודיעך כחו דרבי יהודה:

מצות לאו ליהנות נתנו - ואין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת לבית האבל או לבית המשתה כדלקמן:

הא דרבה - במסכת ר"ה (דף כח.) תוקעין בשופר של עולה:

רבנן סברי מערבין אפילו לדבר הרשות - והלכך הנאה היא:

הא דרב יוסף - בכיצד משתתפין (דף פב.):

כיון דקנה ליה עירוב - בין השמשות תו לא איכפת ליה בנטירותא ועד קניית עירוב אי נמי ניחא ליה לאו הנאה היא דמשום מצוה הוא:

מתני' בדמאי - בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו - ואע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא מפרק: גמ'



אכסניא - חיילות מלכי ישראל שמטילין אותן על בני העיר לזונן והוו להו כעניים שהרי אינן בבתיהן:

שהקדימו בשבלין - לתרומה גדולה דמן התורה התרומה קודמת למעשר דראשית קראה רחמנא ומן המותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקדמו כדי שלא יחסרנו כהן אחד מנ' במעשר:

מכל מעשרותיכם - בלוים כתיב:

תרימו את כל תרומת ה' - אפילו תרומה גדולה:

ומה ראית - דמוקמת קרא דחיוב בהקדימו בכרי וקרא דפטור בהקדימו בשיבלים:

האי - הקדימו בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך:

והאי לא אידגן - וכי שקליה לוי עדיין לא היה טבול לתרומה:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - קס"ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא:

לא נצרכה שהקדימו בכרי - והא תרומה דקאמר היינו תרומה גדולה דחזי לאפרושי מיניה מקמי דליפרשי מעשר מיניה קאמר:

כדאמר ליה רב פפא לאביי - לעיל בשמעתין:

אסימון - מעה בלא צורה פנטו"ן בלע"ז:

ונתן הכסף - במקדיש שדהו כתיב ויסף חמישית כסף ערכך (ויקרא כז):

מתני' שאינו מודה בעירוב - כותי:

גמ' גובה את העירוב - מבני חצר ומערב עליהם:

עירובי חצירות - דערובי רשותייהו בעלמא הוא הלכך ממילא מיערב ואע"ג דאין מעשה הקטן כלום לא איכפת לן כדתנן לקמן (דף עא.) בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו א"צ לערב אבל עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למיקני:

לקבל הימנו - קודם שיגיע שם והמקבלו עירב עליו:

דילמא לא ממטי ליה - קטן עד לידו של מקבל:

בעומד ורואהו - עד שמוליכו:

ודלמא ההוא לא שקיל מיניה - ולא מערב ליה אע"פ שהבטיחו:

קוף ופיל - פעמים שהן מלומדים:

בשל תורה אין חזקה כו' - כלומר לא סמכינן אחזקה עד דחזינן דעבד:



בשל סופרים - סמכינן אחזקת שליח דאי נמי לא עביד לא חמיר איסורא כגון עירובי תחומין:

הרחוקין - מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר מותרין מחצות היום אלמא סמכינן אכהנים שהן שלוחינו ועבדי שליחותייהו ומקרבי ליה:

התם כדתני טעמא כו' - ואבי דינא סמכינן אבל אשליח בעלמא לא:

שליח כולי יומא - נטריה ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו:

מעות - דמי שתי תורים:

ונותנת בשופר - שכתוב עליו קינין ששם נותנין מעות קיני חובה כדתנן בשקלים (פ"ו משנה ה) י"ג שופרות כו':

וטובלת - דתנן (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש:

ואוכלת בקדשים לערב - אלמא חזקה כהנים עושין שליחותן הואיל והדבר תלוי בהן שהנשים סומכות עליהן שלא יעבור היום עד שיקנו קינין בכל מעות שבאותו שופר ויקריבו כדי שלא יאכלו הנשים קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת:

ורב נחמן - אמר לך הא נמי חזקה דבי דינא הוא:

צא ולקט לך תאנים מתאנתי - ולא נתן מדה ללקיטתו:

אוכל - המלקט מן הנלקטות:

עראי - בלא מעשר וכשבא לאכלן קבע מעשרן ודאי מעשרות ודאין תרומה גדולה וכל דיני הפרשה שאין ספק לומר שמא בעל הבית עישר עליהן ממקום אחר דהא לא ידע כמה ליקט:

אבל אמר לו מלא לך כלכלה זו - הואיל ונותן זה יודע כמה לוקט יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר ומעשר עליהן ממקום אחר הילכך מלקט זה אוכל מהן עראי בלא מעשר וכשבא לאוכלן קבע אין צריך לעשרן ודאי אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני כשאר לוקח פירות מעם הארץ שמחזיקן בספק מעושרין אף אלו ספק מעושרין הן ותורת דמאי עליהן:

בד"א - דספק הן ודמאי מיהא בעי לאפרושי:

בעם הארץ - שהנותן עם הארץ הוא ואינו חושש בלפני עור:

אבל בחבר - ודאי מעושרין הן ואין צריך לעשרן אפילו דמאי:

רשב"ג אומר בד"א - דסגי בדמאי בזמן שהנותן עם הארץ וחשוד לתרום שלא מן המוקף:

אבל - היה הנותן חבר לא יאכל קבע הלוקט עד שיעשרם מעשרות ודאי: רבי בנו של רשב"ג הוה:

ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים - לקמן מפרש הי ניהו עם הארץ:

לא נחשדו - לתרום שלא מן המוקף הא לאו הכי ודאי הוה סמכינן על בעל הבית זה שהוא שליח על כך שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן ואל יאכיל איסור לעם הארץ:

מתחת ידו - דהואיל ופירי דידיה הוא עליה דידיה רמי וחייש ללפני עור אבל שליח דקביל עליה מחבירו איכא למימר דמייאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי:

מי ציית לך - לעשורי ספק הא עם הארץ חבריה מהימן ליה טפי מינך:

רישא דקתני מעשרן דמאי בעם הארץ דקאמר ליה לחבר סיפא כו' - והכי קאמר במה דברים אמורים דלוקט צריך לעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לו לחבר לקט דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעל הבית אי לא אבל בחבר שאמר לעם הארץ לקט כלכלה זו וחבר אחר שמע ממנו אוכל ואינו צריך לעשר דמאי דודאי כיון דנותן חבר ולוקט עם הארץ חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב יחשדו חברים וכו':



איסורא קלילא - שלא מן המוקף:

איסורא רבה - לאכול טבלים:

מתני' למעלה מעשרה טפחים כו' - מפרש בגמרא:

נתנו בבור כו' - מפרש בגמרא:

גמ' אי דנתכוון - לקנות שביתתו על אילן:

הוא ועירובו במקום אחד - ואפילו למעלה מי' עירובו עירוב:

אלא דנתכוון לשבות למטה - תירוצא הוא הילכך למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דבמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות לא מצי שקיל דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים לא הוה עירובו עירוב וכגון דאילן רחב ד' והוי למעלה מי' דידיה רשות היחיד למטה מי' עירובו עירוב ואע"ג דלמטה מי' כרמלית הוא דכל ג' עד ט' ברוחב ד' כרמלית היא כדאמרן ביציאות השבת (שבת דף ח.) וקא מייתי ליה מכרמלית לרה"ר הא מוקמי לה כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:

והא משתמש באילן - כי שקיל ליה ואמאי עירובו עירוב אפילו למטה מעשרה והא לא מצי שקיל ליה דשימוש אילן שבות הוא כדתנן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות לא עולין באילן והוא הדין דמצי למיפרך והא קא מייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא כיון דהא שבות והא שבות חדא מינייהו נקט:

בין השמשות - שהיה שעת קניית עירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה ותו לא איכפת לן. לא גזרו עליו בין השמשות דכיון דבין השמשות ספיקא הוא ושבות דרבנן הוא לא גזור ולקמן (לג.) מפרש מאי רבי ומאי רבנן:

עיבורה של עיר - כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר קרי עיבורה של עיר בפרק כיצד מעברין (לקמן דף נז.):

אבל באילן העומד בתוך עיבורה של עיר - כגון שהיה עיר בתוך אלפים אמה של עירו והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר:

אפי' למעלה מעשרה - והוא נתכוון לשבות למטה עירובו עירוב:

דמתא - מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מעשרה ואע"ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל דהא אילן רשות היחיד ותחתיו רשות הרבים. חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב:

כיון דאמר רבא הנותן את עירובו וכו' - לקמן בהאי פירקא (דף לה.) גבי נתגלגל חוץ לתחום דקתני מתניתין אינו עירוב ואמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לתחום ארבע אמות אבל תוך ארבע אמות הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות כלומר ארבע אמות שסביביו הוו ליה כמוקפות מחיצות וכי היכי דהנותן את עירובו בבית שמקצתו בתחום ומקצתו חוץ לתחום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה דהוי כל הבית כאילו הוא בתוך תחומו כדאמרינן לקמן בכיצד מעברין (דף סא.) אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה כו' הא נמי כל ארבע אמות הוו להו כבית ומצי לאיתויי מחוץ לתחום בתוך התחום אלמא לרבא כרשות היחיד הן לו:

ורשות היחיד עולה עד לרקיע - ואפילו נתנו למעלה מעשרה הוא ועירובו ברשות היחיד הן ונהי דלא רשות היחיד ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא:

באילן - שנופו נוטה חוץ לארבע אמות שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד' אמות:



והוא נתכוון לשבות בעיקרו - הלכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לד' אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואייתוייה פחות מד' אמות עד לתוך ד' אמותיו ואע"ג דמשוינן להו ניהליה רשות היחיד לגבי קניית עירוב להקל לאו רה"י גמורה היא שלא יוכל להביא מחוצה להן לתוכן דהא לאו מחיצה איכא ולא חילוק רשות איכא ומאן קא משוי להו בית עירוב הוא דמשוי ליה וכי איכוון לבית דהיתרא איכוון ולא לשוויה בית דאיסורא למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקליה מייתי מרה"י לרה"ר ולקמן פריך הא אי בעי מייתי ליה דרך עליו:

ומאי למעלה ומאי למטה - בדבר הנוטה שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה לית ביה ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך והכי איבעיא ליה למיתני נתנו באילן גבוה י' אין עירובו עירוב אין גבוה עשרה עירובו עירוב ומדתני מעלה ומטה משמע דזקוף ויכול להניח למעלה בגובהו או למטה בשיפולו:

דהדר זקיף - בסוף נטייתו ומשכחת ביה מעלה ומטה בזקיפתו כגון דנטייתו כולה למטה מי' דאי למעלה מי' לא משכחת בזקיפתו מעלה ומטה:

והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו - כי הוי חוץ לד' אמות נמי ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עולות עד לרקיע רה"י הרי יכול לעלות לאילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה"י ומביאנו למקום שביתתו:

כשרבים מכתפין - על נטיית הנוף שחוץ לד' אמותיו הנמוכה מי' דהויא רה"ר כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה עובר באויר רה"ר וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרה"י דרך אויר רה"ר אפילו למעלה מי' חייב דתנן בפרק הזורק (שבת צו, א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים:

עמוד ט' - דוקא נקט ט' כדאמר ביציאות השבת (דף ח.) דפחות מג' ארעא סמיכתא היא דדרסי לה רבים מג' עד ט' לא מדרס דרסי לה מפני גובהה ולא כתופי מכתפי עלה מפני שנמוכה לכתף הלכך לאו רה"ר היא אלא כרמלית ט' חזיא לכתופי והוי רה"ר עשרה רה"י:

וזרק - מתחילת ארבע לסוף ד':

ונח על גביו חייב - דהויא לה עקירה והנחה מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר אבל אין רבים מכתפין עליו אע"ג דזרק ד' אמות ברה"ר כיון דלא הויא הנחה ברה"ר פטור:

למעלה מעשרה אין עירובו עירוב - וכדאוקימנא מתניתין בנתכוון לשבות בעיקרו ונופו נוטה חוץ לארבע אמות והדר זקיף:

ואסור ליטלו - אפילו האי דלמטה מעשרה אסור ליטלו למחר בשבת אם רצה לאוכלו משום דמשתמש באילן ואפילו הכי קני ליה עירוב בין השמשות דכיון דשמוש אילן שבות דרבנן הוא לא גזרו עליו בין השמשות ואי הוה בעי למשקליה ההיא שעתא מצי שקיל כל איסור שבת ויו"ט דהוי מדרבנן קרי שבות:

בתוך ג' - הניח עירובו באילן למטה משלשה סמוך לקרקע:

מותר ליטלו - בשבת דכל למטה משלשה אפילו באילן לא גזרו עליו דהוי כארעא סמיכתא והכי נמי תנן בפרק בתרא (דף צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' לא ישב עליהן:

נתנו בכלכלה כו' אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב - לקמן מפרש בשאין האילן רחב ד'. ואסור ליטלו לא גרסינן. דאי גרסינן אמאי מתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא מתמה ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרין כל מקום שאסור ליטלו כו' לפיכך נכתב בספרים ואי גרסינן ליה טעמא משום דקסבר צדדין אסורין:

אילימא אסיפא - דקאמר רבי נתנו בכלכלה עירובו עירוב ואמרי ליה רבנן הואיל וסוף סוף אסור ליטלו בשבת משום שימוש אילן אין עירובו עירוב דגזרו על השבות בין השמשות:

נימא קסברי רבנן צדדין דאילן אסורין - כגון הכא דאינו משתמש באילן עצמו אי הוה שקיל לעירובו אפילו בשבת בכלכלה הוא דמשתמש שהוא צידי אילן ופלוגתא היא בפרק מי שהחשיך (שבת קנד, ב) איכא למ"ד אסור ואיכא למ"ד מותר והשתא נימא מהכא צדדין אסורין וניהוי ההוא דשרי כיחיד במקום רבים ותיהוי הך מתניתא סייעתא למאי דפסקינן התם הלכתא צדדין אסורים:

אלא ארישא - קיימי רבנן דקאמר רבי נתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ואסור ליטלו ואמרי ליה רבנן אע"ג דהוא ועירובו ברה"ר כיון דאסור ליטלו בשבת משום אילן אסור ליטלו בין השמשות שהוא ספק ואין עירובו עירוב:

אי דלית ביה ארבעה - רוחב:

מקום פטור הוא - דכל פחות מרוחב ד' קי"ל ביציאות השבת דלא הוי רשות בפני עצמו ובטל אצל רה"ר ואצל רה"י אם עומד ביניהן כדאמרינן (שבת ו, א) עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ואפילו איסורא דרבנן ליכא והכא כי נתנו למעלה מעשרה לאו ברה"י הוא ואמאי אין עירובו עירוב הרי יכול ליטלו לרשות הרבים:

ואי דאית ביה ד' - ומשום הכי קאסר ליה רישא סיפא אמאי מהני ליה כלכלה הא רשות היחיד הוא ואסור:

רישא דאית ביה ד' - ומשום הכי למעלה מי' אין עירובו עירוב דהוא ברה"ר ועירובו ברה"י:

סיפא דלית בה ד' - ומשום הכי לאו רה"י היא וכלכלה דנקט משום דרבי סבר לה כר' יהודה דאמר עירוב המונח למעלה מי' לא הוי עירוב ואפילו נתכוין לשבות למעלה אלא א"כ מונח על גבי מקום ארבעה הלכך אי לאו כלכלה ליכא עירוב על גבי מקום ארבעה אלא כלכלה משלימתו לארבעה:



וסבר לה כר' מאיר - דאמר גבי כיפה בפרק קמא (דף יא:) חוקקין להשלים ומיהו רשות היחיד גמורה לא הוי כיון דאין בתחתיתו של אילן רחב ד' אע"ג דבראשו רחב ארבעה דכלכלה משלימה ליה לא הוי רשות היחיד אא"כ מתחיל להיות רחבו ארבעה מתוך ג' הסמוכים לקרקע דהכי אמרינן בהזורק (שבת קא, א) גבי בוצינייתא דמישן והן ספינות ששוליהן חדים ואין בשוליהן רוחב ד' ולמעלה הן הולכות ומרחיבות הרבה ומחיצתן גבוהות י' אין מטלטלין בהן אלא ארבע אמות דלאו רה"י נינהו ואע"ג דגבוהים עשרה ורחבין ארבעה מלמעלה הואיל ובשוליהן לא הוי ארבעה והכא גבי אילן נמי טעמא משום הכי הוא ותדע שזהו הטעם מדקאמר לקמן כמאן דלא כר' יוסי בר ר' יהודה וכו' ובהזורק נמי מותבינן עלה דההיא מהא דר' יוסי:

בעינן עירוב על גבי מקום ד' וליכא - בלא כלכלה:

ה"ג גבוהה עשרה ורחבה ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב - גבוהה י' ורחבה ארבעה עירובו עירוב אע"ג דרה"י היא הך קורה והוא נתכוון לשבות ברשות הרבים הא אמרן הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות ורשות היחיד עולה עד לרקיע וגבי אילן הוא דלא הוי עירוב כדאוקימנא בנופה נוטה חוץ לד"א אבל הכא דליכא נוף שפיר דמי:

ואם לאו אין עירובו עירוב - קס"ד דהכי קאמר ואם לאו דאינה גבוהה עשרה או שאינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב ולהכי מתמהינן אינה גבוהה עשרה אדרבה כ"ש דעירובו עירוב דכשאינה גבוהה י' הויא כמאן דמנחה ברשות הרבים:

אלא - האי ואם לאו דקתני לאו אגובהה קאי אלא ארוחב קאי והכי קאמר גבוהה י' והניחה בראשה אם יש ברחבה ד' הוי מקום חשוב להנחת עירוב עירובו עירוב ומשום דהוא ברה"ר ועירובו ברה"י לא מיתסר כדאמר דהנותן את עירובו יש לו ד' אמות ואם לאו דגבוהה י' ואינה רחבה ד' אין עירובו עירוב דכיון דגבוהה עשרה ואין העירוב מונח על גבי מקום ד' הוה ליה כמונח באויר ומדוקיא שמעינן הא אינה גבוהה עשרה אפילו אינה רחבה ד' עירובו עירוב דכיון דלמטה מעשרה הויא לה כמאן דמנחה אארעא דמיא דכל למטה מי' קלוטה כמה שהונחה דמיא:

גבוהה עשרה - דמידלייא מרה"ר צריך שיהא ברוחבה ארבעה שיהא שם מקום חשוב:

אינה גבוהה עשרה אין צריך שיהא רוחבה ד' - דאפילו פחות מד' עירובו עירוב דכל למטה מעשרה כמאן דמנחה אארעא היא:

כמאן - מתרץ רבינא לעיל אע"ג דחוקקין להשלים ואיכא רוחב ד' לא הוי רה"י משום דאין בעיקרו ד' דלא כר' יוסי בר' יהודה:

טרסקל - סל רחב ד' וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב שהרי זרק מרשות הרבים לרה"י אלמא אע"ג דקנה אינו רחב ד' הוי רה"י הואיל ועליונו ד' דאמרינן גוד אחית והכי מפרש בהזורק:

התם הדרן מחיצות - הטרסקל סובבת את הקנה שהרי תחוב באמצעיתו וכי אמרינן גוד אחית מחיצות הטרסקל עד הקרקע נמצא קנה מוקף מחיצות שחללו ארבעה ותו ליכא למימר מידי:

הכא לא הדרן מחיצות - דכלכלה אינה מקפת את עביו של אילן וכי אמרינן גוד אחית אכתי אית לן למימר חוקקין להשלים לאיצטרופי כלכלה בהדי אילן ותרתי לא אמרינן ואית דמפרשי כמאן דלא כר' יוסי אנעץ קורה קאי דקא"ר יהודה קורה שאין ברחבה ד' מלמעלה לא הוי רה"י ואמרינן הא דלא כר' יוסי דאמר טרסקל הוי רשות היחיד ומוקמית לה בשאין רחב ארבעה ולאו מילתא היא חדא דבהדיא מפורש בהזורק ומותבינן מינה אדרב הונא דאיירי בבוצינייתא דמישן שרחבות למעלה וקצרות למטה ואותבינן ונימא גוד אחית מחיצתא מי לא תניא ר' יוסי בר ר' יהודה כו' אלמא טעמא משום גוד אחית הוא ונמצא תחתונו של קנה מוקף מחיצות בחלל ארבעה ואי כשאין טרסקל רחב ד' כי אמרינן גוד אחית מאי הוי ועוד בכל דוכתא דאמר פחות מד' לאו רשות הוא אמאי לא אמרינן כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה כדאמר הכא:

רבי ירמיה אמר - לעולם מתניתין דלעיל רישא וסיפא ברוחב ד' ודקא קשיא לך כי נתנו בכלכלה מאי הוי:

שאני כלכלה - הואיל וארוכה היא יכול לנטותה ולא יעקרנה מתלייתה ויטה ראשה אחד עד שיהא לתוך י' ויטול את עירובו:

מתיב רב בר שבא כיצד הוא עושה - מתניתין היא ביו"ט שלפני השבת ורצה לערב לשני הימים כיצד הוא עושה מוליכו בראשון בערב יו"ט לסוף אלפים ועל ידי שלוחו קאמר דאי איהו גופיה בלא פת נמי קני ליה שביתה כיון דהתם יתיב וקדיש עליה יומא:

ומחשיך עליו - עד שיקנה לו העירוב:

ונוטלו ובא לו - שאם יניחנו שם שמא יאבד ושוב אין לו עירוב ליום המחרת כדקתני מתניתין נאכל עירובו בראשון עירובו לראשון ואין עירובו לשני וחוזר ומוליכו בשני שהוא ערב שבת ומחשיך עליו ואוכלו שם אם ירצה דלהביאו אי אפשר דשבת הוא ואם יו"ט אחר השבת הוא על כרחו יניחנו שם ע"ש ולמחר ילך ויראה אם עדיין ישנו שם ויחשיך עליו יהא לו עירוב לשני ואם אבד ישב בביתו. קתני מיהת המערב צריך להוליך עירובו לסוף אלפים ואמאי צריך להוליכו משעשאו לשם עירוב נימא אף על גב דלא אמטייה כמאן דאמטייה דמי דהא אמרת הואיל ויכול לנטותה והא הכא כמאן דלא אמטייה היא דהא הוא ברה"ר ועירובו ברשות היחיד וקאמרת הואיל ויכול לנטותה ומה לי הואיל ויכול לנטותה ומה לי יכול להביאה והאי דנקט לאותובי מתניתין דיום טוב ושבת משום דלא תנן במשנה אחריתי הולכת עירוב בהדיא כי הכא:



א"ר זירא - הא דאצרכו רבנן לכל המערבין להוליך עירובן למקום שביתתן גזירה משום יו"ט אחר השבת דאי בעי לאמטוייה בשבת לערב ליום המחרת לא מצי ממטי ליה וצריך להוליכו מערב שבת ואי אמרת בעלמא נשבקיה בביתיה משום הואיל הכי נמי אתי למיסמך עליה ונפיק על עירוב שביתתו ביו"ט אחר השבת והתם אפילו הואיל ליכא:

והניח עירובו בכותל - סמוך למקום שביתתו חוץ לארבע אמות קאמר וכדאוקימנא באילן דאי תוך ארבע אמות. אפילו למעלה מי' נמי עירובו עירוב דהנותן את עירובו יש לו ארבע אמות:

למטה מעשרה עירובו עירוב - ואע"ג דעירובו חוץ לארבע אמותיו מצי שקיל ליה ואיתויי פחות פחות מארבע אמות דהא אפילו בשבת לא אסיר כי האי גוונא אלא משום שבות דרבנן והכא דבין השמשות הוא לא גזור:

למעלה מעשרה אינו עירוב - דאי נפיק חוץ לארבע אמותיו קאי ברה"ר ולא מצי למשקליה מרה"י דהוא ברה"ר ועירובו ברה"י והכא ליכא למימר כמאן דמלי דהוא חוץ לארבע אמותיו הוא:

נתכוון לשבות שביתתו בראש המגדל - והוא גבוה הרבה והניח עירובו לתוכו:

אם למעלה מעשרה הניחו עירובו עירוב - ואע"פ שאינו יכול ליטלו משם ולהביאו למקום שביתתו דהא ממטי ליה מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר וקיימא לן במושיט דאפילו למעלה מי' חייב הרי יכול לירד ולאוכלו במקום שהוא מונח שם דכיון דלמעלה מעשרה הוא הוי כבמקום שביתתו ממש דכל למעלה מעשרה עד לרקיע חדא רשותא היא:

למטה מי' - כגון שיש עליות למגדל זו למעלה מזו והניחו בעליה שלמטה מי' דהויא כרמלית:

אין עירובו עירוב - דהא לא מצי למישקלי מההוא כרמלית ואיתויי לראש המגדל ששובת שם משום אויר רה"ר דממטי ליה דרך אויר רה"ר לרשות היחיד ואי נחית ואכל ליה התם נפיק ליה ממקום שביתתו ואנן סעודה הראויה מבעוד יום במקומו בעינן:

ואמאי - למטה מי' אינו עירוב נימא הואיל ויכול לנטות המגדל ולהשליכו למטה ונמצא מקום שביתתו מוטל לארץ ברשות הרבים ושקיל ליה מכרמלית ואכיל ליה במקום שביתתו דהא לא גזרו על השבות דהא על כרחך רבי היא מדתני רישא הניח עירובו בכותל למטה מעשרה עירובו עירוב ואע"ג דהוא ברה"ר ועירובו בכרמלית:

במגדל המסומר - תקוע במסמרות בכותל ואינו יכול לנטות:

במגדל ארוך - הרבה יותר מארבע אמות:

דכי ממטי ליה - למגדל עד דהוי ראשו למטה מי' נפיק ליה ראשו חוץ לד' אמות ממקום שהיה המגדל יושב בתחילה וכי שקיל ליה ואמטי ליה עד ראש המגדל ואכיל ליה אישתכח דלא קאי בד' אמות שנתכוון לשבות בהן:

ואי איכא כוותא ומיתנא כו' - כוותא חלון מיתנא חבל אם ארובה בראש המגדל ויש חבל בידו וקשור בעירוב ואפילו כשהוא בכרמלית למטה מי' יביאנו אצלו דרך תוכו של מגדל דהא מכרמלית לרשות היחיד הוא: ל"א שמעתי ועיקר נתכוון לשבות בראש המגדל או בראש השובך אהניח עירובו בכותל קאי וקתני דהשתא הוי איפכא דאי למעלה מי' הניחו בכותל עירובו עירוב שהמגדל אצל הכותל ויכול להביאו אצלו ואין הפסק ביניהן למטה מי' כגון בטפח תשיעי ורבים מכתפין עליו והוי רה"ר אין עירובו עירוב דלא מצי מייתי ליה מרה"ר לרה"י ואמאי לימא הואיל ויכול לנטות המגדל של מקום שביתה ולהביאו לתוך רה"ר דניהוי ראש המגדל כרמלית דרחב ד' ואינו גבוה י' נפק ליה מחוץ לד' אמות מרחיק ראש המגדל מן העירוב ארבע אמות ולא מצי למשקליה ולאיתויי לראש המגדל ונמצא מעבירו ד' אמות ברה"ר אי נמי נמצאת שביתתו מתרחקת ארבע אמותיו הראשונות ואין זה מקומו. מתנא חבל כוותא חלון אם יש חלון במגדל כנגד מקום שהעירוב שם ויש חבל קטן בידו וקשור חבל בעירוב מבעוד יום אפילו כשהוא ברה"ר למטה מי' וראש השני יהא במגדל יביאנו אצלו דכיון דאיגודו בידו אינו אלא משום שבות כי מייתי ליה מרה"ר לרה"י כדתנן בריש המוצא תפילין היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר שהוא משום שבות עומד בפני כתבי הקודש אלמא היכא דאיגודו בידו שבות בעלמא הוא ואתי אליבא דרבי דאמר לא גזרו על השבות בין השמשות:



הכי גרסינן פשיטא רשות היחיד עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה"נ נחתא לתחת - ומאי אפילו בור עמוק עשרה רה"י היא:

בבור דקאי בכרמלית - כגון בקעה דהיינו שדות דהוי בור רה"י ושפתו כרמלית:

מתני' קונדס - פל"ו בלע"ז ואינם מחוברים ובגמ' פריך והאמרת רישא רבי היא דאמר לא גזרו במחובר בין השמשות:

אפילו גבוה מאה אמה - הואיל ואינו רחב ד' למטה לאו רשות היחיד הוה ואע"ג דלמעלה ד' דהא עירוב על גבי מקום ד' בעינן:

גמ' תלוש ונעוץ - הוא דהוי עירוב אבל מחובר לא הוה עירוב משום דכי בעי למשקליה משתמש באילן:

גזירה שמא יקטום - לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן אבל לקטימת קנה ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר:

פולמוסא - חיל המלך היה מקום דחוק לתלמידים מפני אנשי החיל:

כבושי כבשי באגמא - צאו וכפו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן:

לא תלוש ונעוץ לא - אלמא קנים כאילן הן ואסור להשתמש עליהן:

עוזרדין - שהוקשה כבר הרי הן כאילן וכי שרינן בשאינן עוזרדין. בעוד הקנים רכין דהוו כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות: עוזרדין אטדין והיגין מיני קוצים הן:

קידן - בושם ששמו קידה:

אורבנין - אורשרי"ש:

קשיא - קנים אקנים:

פגם - רוד"א:

מתני' ואבד המפתח עירובו עירוב - ובגמרא מפרש לה וכגון שהמגדל ברה"י דאי הוה ביה מפתח לא הוה ביה שום איסור דהוא ועירובו ברה"י:

גמ' ואמאי - נהי דתרוויהו ברה"י נינהו כיון דלא מצי שקיל ליה. הוה ליה כשני מקומות:

של לבנים - שנוח לסותרו וכדבעי לאוקומי באוירא דליבני סדורות זו ע"ג זו בלא טיט ביניהן דלאו סתירה היא:

דר"מ - במס' ביצה (דף לא:):

ונפחת - מאיליו אפילו ביום טוב עצמו:

נוטל ממקום הפחת - ולא מיתסר משום מוקצה וסתמא כר"ש:

אף פוחת לכתחילה - דמוקי לה באוירא דליבני דלאו סתירת אהל היא:

אם בעיר אבד - המפתח:

עירובו עירוב - דאי משכח ליה מצי מייתי ליה דרך חצירות וגגות וקרפיפות שכולן רשות אחת הן כר"ש:

ואם בשדה אין עירובו עירוב - דאי נמי משכח ליה לא מצי לאיתויי ליה וג' מחלוקות בדבר לת"ק בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב דמצי סתר ליה ולר' אליעזר דמתני' בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב דמיסתר לא מצי סתר ולית ליה דר"מ ואיתויי נמי לא מצי אי הוה משכח ליה דלית ליה דר"ש דגגות וקרפיפות רשות אחת הן ור' אליעזר דברייתא סבר לה כרבי שמעון אי נמי ר' אליעזר דמתניתין לא איירי אלא בשדה והוא ניהו רבי אליעזר דברייתא:



אבל בשבת אין עירובו עירוב - דלא שרו ליה רבנן למיסתר:

נמצא המפתח - בשבת:

אין עירובו עירוב - דלית ליה דר"ש והא דר"ש בפ' כל גגות:

ואין סתירה בכלים - ואי בעי סתר ליה:

הקיש - זב באגרופו על גבי שידה כו':

טמאים - מפני שהסיטן וכגון שהיה לבוש בית יד דלא מטמא בנגיעה אי נמי שהקישו בחתיכת עץ שבידו:

אהל הוא - ולא מקבל טומאה:

ותסברא - דטעמא משום אהל ולאו אהל הוא:

וניסט - שאינו תקוע יפה וכשמקיש בו ניסט טמא ואם כלי הוא שמחובר ותקוע או כבד הרבה שאינו ניסט מחמתו טהור:

וקתני נמי סיפא - דקמייתא דהקיש ע"ג שידה אם היו ניסטין טמאין אפילו לרבי נחמיה ור"ש אלמא טעמייהו לאו משום אהל הוא:

זה הכלל ניסט מחמת כחו - שהסיט את הכלי או את האהל ממש שניתקו ממושבו משהו:

מחמת רעדה - שטפח ברגליו בקרקע ומחמת ניענוע הקרקע ניסט הכלי אף על פי שניתק מן הארץ טהור דכח כוחו הוא:

דכולי עלמא - אפילו לר' נחמיה הסיט ממש מחמת כחו טמא ואפילו אהל:

מחמת רעדה טהור - ואפילו הוא כלי:

והכא ברעדה מחמת כחו - שהקיש עליהן ממש ולא נתקן ולא הוסטו אלא רעדו:

ומתני' - דעירוב במאי מוקמינן לה דהא לכ"ע אי גדול הוא אהל הוא ואמאי עירובו עירוב אי קטן שאינו מחזיק מ' סאה בלח כלי הוא ומאי טעמא דר' אליעזר:

קטיר במתנא - קשור המנעול בחבל:

ובעי סכינא למיפסקיה - דאי הוה מצי למיפסקיה בידיה שפיר דמי אפי' לר' אליעזר דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדתניא במסכת ביצה (דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ואע"ג דהכא אהל הוא ואמרינן התם שבקרקע אסור לחתוך גזירה דרבנן היא דמיחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא כיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות:

אלא לצורך תשמישן - ועיקר תשמישו של סכין לא לחתוך חבלים הוא אלא לחם ובשר ואוכלין והכי פליגי תנא קמא לית ליה דרבי נחמיה הלכך עירובו עירוב דפסיק ליה למיתנא רבי אליעזר אומר אם בעיר אבד. הרי זה עירוב דכי מדכר ליה מייתי ליה דרך קרפיפות ואם בשדה אינו עירוב דמיפסיק מנעול לא מצי כדרבי נחמיה:

מתני' נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב - הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה דממה נפשך כל היכא דקנה שביתה אי בביתו אי בעירובו לא מצי למיזל ולמשקליה:

נפל עליו גל - מפרש בגמ' דבעי מרא וחצינא לפנויי דהויא מלאכה ולא שבות:

תרומה ונטמאת - דלא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני:

משחשיכה - כבר קנה עירוב בין השמשות ושבת הואיל והותרה הותרה:

ספק - אם מבעוד יום אם משחשיכה:

הרי זה חמר גמל - דמספקא לן אי קני ליה זה עירוב והכא הוי ביתו ומהכא יש לו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום ומחמת ספק זה נאסר לילך אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו דממה נפשך בהנך משתרי אבל אלפים שמעירובו ואילך לא דילמא לא קנה עירוב ומביתו ואילך נמי לא דלמא קנה עירוב נמצא זה מושכו כאן לילך וזה מושכו לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל הוא מושך וצריך לפנות לפניו ולאחריו:

גמ' הנותן את עירובו - הואיל ונתכוין לקנות שם שביתה יש לו ארבע אמות דהואיל והנהו ארבע אמות מיבלען בתחומא הוו להו כתחומא והוי כנותן את עירובו בבית שבסוף התחום שאפילו הוא אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:

דאי בעי שקיל ליה - וקתני מתניתין אינו עירוב משום טלטול אבנים דשבות דרבנן הוא:



להודיעך כחו דר' יוסי - דאע"ג דאינו בעולם לא מיתסר:

להודיעך כחו דר"מ - דאע"ג דישנה בעולם וי"ל העמידנה בבין השמשות על חזקתה וקודם לכן טהורה היתה אפ"ה לא אמרינן חזקה לקולא:

בטומאה חמורה - שניטמא בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב הטומאה:

אבל טומאה קלה - דרבנן היא ואיזו טומאת דברי סופרים לטמאות אדם כגון אכל חצי פרס אוכלין טמאין והבא ראשו ורובו כו' מי"ח דבר הן ביציאות השבת:

ואפילו טבל - י"ל בו ספק כגון ספק טבל בארבעים סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה שלם ואח"כ חיסר או לא:

וכן שני מקואות - שאנו בקיאים בא' מהן שלא היו בו מ' סאה מעולם:

ספיקו טהור - וסתם משנה ר"מ:

ור' יוסי מטמא - ולקמן מקשינן דרבי יוסי אדר' יוסי:

תחומין דאורייתא - וספיקא דאורייתא לחומרא:

אם אינו יכול להבליעו - בפרק כיצד מעברין (נז:) היא היה מודד ורוצה לסיים תחומי העיר ולעשות שם סימן ותנן אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה והגיע לגיא או לגדר משופע ויכול להבליעו בחבל של נ' אמה מבליעו ואף על פי ששפועו מרבה את הדרך ואם היה מודד שיפועו מכאן ועלייתו לעבר השני יש בו ק' או ר' אמות לא איכפת לן הואיל ומשפתו אל שפתו אין יותר מנ' אמה ואם אינו יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה:

בזו אמר רבי דוסתאי בר רבי ינאי משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים - לא מבליעו בחבל ארוך יותר מנ' דהתנן אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה ולא מודד כל מדרונו כמות שהוא בחבל של חמישים בקרקע חלקה דאיכא חומרא טפי אלא מודדו בחבלים קטנים של ארבע אמות ואוחזין בו ב' בני אדם בב' ראשי החבל התחתון נותן ראש החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומשתכרין בכל ארבע אמות כשיעור חצי קומת אדם ולשון מקדרין כמו נוקבין דמשוה מדת ההר כאילו הוא נקוב במקום מעמד רגלי העליון ונמצא לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו וכשנותן החבל עכשיו כנגד מרגלותיו ה"ל כאילו נותן אותו כנגד לבו בקרקע חלקה כדרך כל המודדין:

אין מקדרין בעגלה ערופה - כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע איזו היא קרובה מכולן מודד את ההרים ואת הגאיות כמות שהן ואף על פי שהמדרון מרבה את המדה ומרחיק את העיר:

וכן בתחום ערי מקלט - דקי"ל כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט:

שמעתי - ר' מאיר קאמר ליה ושמעתי איכא למימר שמעתי מרבותי ולדידיה לא ס"ל:

נגע באחד - באדם אחד:

ר"מ מטהר - דאמר אוקמיה אחזקיה ואתמול חי היה אלמא בספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא אזיל ר"מ בתר חזקה ומתני' נמי ניזיל בתר חזקה ומעיקרא כי אנח התם טהור הואי:

כל בין השמשות - מתחילתו ועד סופו דודאי איטמי מבעוד יום דתחילת בין השמשות מערב שבת הוא:

בהא לימא כו' - הא ודאי מבעוד יום איטמי ומתני' קתני מבעוד יום אין עירובו עירוב דברי הכל:

אחת אומרת מבעוד יום כו' - ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי רבי מאיר סבר כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקיה בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אבל בנוגע באחד בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמינן ליה כל הלילה בחזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמיית:



רבא אמר - גבי נגע באחד נמי אפילו יש שני כיתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר"מ מטהר ואפילו הכי לא תיקשי:

התם תרי חזקי נינהו - לטהר ומשום הכי אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו ראשונה כל הלילה וחי הוה ועוד העמד נוגע על חזקתו ראשונה וטהור היה:

הכא - במתניתין חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא:

קשיא דר' יוסי - דברייתא דקתני בספק טבל ובספק לא טבל ובטומאה דרבנן אכל אוכלין כו' ורבי יוסי מטמא ומתני' קתני ספק עירוב כשר ואפילו תחומין דרבנן תיקשי:

הואיל ויש לה עיקר מן התורה - דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא:

שבת נמי דאורייתא היא - אתחומין פריך למימר דתחומין דאורייתא וכר' עקיבא במס' סוטה (דף ל:):

ומשני קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן - ומשום דלא ליתו לזלזולי בשאר ספיקות דמלאכת שבת ליכא למיגזר דלא דמו מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי:

דידיה - מחמיר אפילו בספק דרבנן ומתניתין דרביה אבטולמוס היא:

העמד טמא על חזקתו - כוליה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן:

שלא נמדדה - מתחילתה ולא עמדה בחזקת כשרות:

עירב בתרומה - טהורה ונטמאת משהניחה שם:

ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת - אמרינן אוקמיה בין השמשות אחזקת' קמייתא וטהורה הואי והשתא משחשיכה הוא דאיטמי:

וכן בפירות - של טבל:

ספק מבעוד יום נתקנו - לאחר שהניחן שם:

ספק משחשיכה נתקנו - ולא קנה עירוב כדתנן במתני' אבל לא בטבל ולקמן פריך בהאי מה חזקת כשרות איכא דמכשר רבי יוסי דהא איכא למימר העמד טבל על חזקתו:

ספק טמאה ספק טהורה - דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם:

מאי שנא תרומה - דרישא ספק מבעוד יום ניטמא ספק משחשיכה דמכשר ר' יוסי משום חזקה קמייתא:

פירות - ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נוקמינהו נמי אחזקה קמייתא דטבל הוו וליפסול:

נדמעו - חולין הוו מעיקרא מתוקנין ונפלה בהן תרומה ונדמעו והאי תנא סבר לה כסומכוס דאמר (לעיל דף כו:) אין מערבין לישראל בתרומה הלכך אם מבע"י נדמעו אע"ג דחזי לכהנים אין עירובו עירוב ל"א נדמעו שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפילו לכהן:

עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא - והניחום שתיהן יחד בסוף התחום ובככרות של תרומה עסקינן דאי בחולין חולין טמאין מותרין הן דלאו כל אדם אוכל חוליו בטהרה:

דליכא טהורה - ודאית דשמא מבעוד יום נטמאת:

או דילמא אפילו ר' יוסי - לא מכשר במתני' אלא משום דאי טהורה היא הא ידע לה היכא היא ואיזו היא סעודתו ומשום ספק טומאה לא מיפסלא דאמר אוקמא אחזקה:

אבל הכא לא ידע - הי ניהו סעודתו:

בעינן סעודה הראויה מבע"י וליכא - ואין עירובו כלום דאפילו חמר גמל לא הוי דבשלמא מתני' סעודה הראויה הואי והשתא הוא דאיתיליד בה ספק:

ככר זו כו' - אמר על ככר אחת בע"ש היום יהא חול ולמחר יהא קדש ועירב שלוחו בה:

מהו - הואיל ובין השמשות ספק הוא חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עליה הקדש ואין מערבין בהקדש או לא אמרינן הכי:

היום תהא קודש ולמחר תהא חול - על מעות שיש לי בבית מהו מי אמרינן כי מטא בין השמשות נפק ליה מקדושתיה וקנה עירוב או לא:

ומאי שנא - הא בין השמשות ספיקא הוא מאי שנא הכא לקולא והכא לחומרא:

לכי תיכול עלה כורא דמילחא - לכשתמדוד כור של מלח על דבר זה ותתנהו לי אומר לך טעמו:

היום חול ולמחר קודש - ובין השמשות דקניית עירוב ספיקא הוא ומספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא וכן סיפא:

של מעשר - ראשון שהיה עדיין טבל שלא הפריש הלוי ממנה תרומת מעשר והרי הוא במיתה בעודו טבל ואפילו לכהנים ולא חזי לעירוב ולגבי לגין טבול יום בעודו טבל לא פסיל דטבול יום מותר בנגיעה לחולין ולמעשר ואע"ג דפתיכא ביה תרומה שלא הורמה ואמר הרי זו שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו שתהא כשרה לתרומה:

דבריו קיימין - והתרומה טהורה:

ואם אמר עירבו לי בלגין זה לא אמר כלום - הואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה:

סוף היום - תחילת בין השמשות שהוא סוף היום של ע"ש:

קונה עירוב - וסוף היום אכתי טבל הוא:



דאי אמרת תחילת היום - של שבת קונה עירוב דהיינו סוף בין השמשות קונה עירוב אמאי לא אמר כלום:

מתני' מתנה אדם על עירובו - מניח אדם שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים אמה למערב ביתו:

ואומר אם באו נכרים מן המזרח - וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי במערב ביתי ד' אלפים אמה אע"ג דלא אתו עד למחר אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה לו עירובו דאידך גיסא:

הריני כבני עירי - אלפים מעירי לכל רוח ואין צריך להשתכר כאן ולהפסיד כאן:

בא חכם למזרח - חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד תורה מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב:

רבי יהודה אומר - אם באו לכאן ולכאן ואחד מהן רבו ילך אצל רבו ולא אצל חכם דקים לן בגוויה דבשעת קניית עירוב דעתיה למקני ליה ההוא עירוב דלצד רבו ומיהו איהו הוא דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבא והשתא דידע להתם ליזיל:

גמ' תני איפכא - אייתי מתניתא בידיה דתני איפכא בורח מן החכם ומתנה אם בא חכם למזרח עירובו למערב כו' ולגבי נכרים תני דלההוא צד דליתו נכרי' לקני עירוביה:

פרהגבני - גבאי המס ובורח מפניהם:

מרי דמתא - צריך הוא לפייס או לצעוק:

מותיב פירקי - לדרוש ברבים דעת האדם לילך ולשמוע:

מקרי שמע - כלומר מלמדי תינוקות להתפלל ומתני' דר' יצחק בדאתו בי תרי חד להאי גיסא וחד להאי גיסא ומתניתין אדמותיב פירקי קאי והכי קאמר בא מותיב פירקי למזרח או בא לכאן ולכאן דתרווייהו מותיבי פירקי למקום שארצה אלך ולכשיברור לו למחר אמרינן הוברר הדבר דבשעת קניית עירוב דעתיה אההוא חכם הוה ודר' יצחק קאי אמקרי שמע והכי קאמר בא מקרי שמע למזרח עירובי אדמותיב פירקי למערב בא מקרי שמע למערב עירובי אדמותיב פירקי למזרח בא לכאן ולכאן תרוויהו מותיבי פירקי או שניהן שוין למקום שארצה אלך. כך שמעתי:

ורבנן - דפליגי אדר' יהודה דאפילו אחד מהן רבו ילך לאיזה שירצה:

דזמנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה - וי"ל ברירה אף כאן:

ליתא למתני' - דקתני לר' יהודה היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית ליה לר' יהודה ברירה דהא עירוב מאתמול קנה ואיהו השתא הוא דקא בריר ליה ואמרינן הוברר הדבר דמאתמול נמי דעתיה להאי הוה:

ליתא למתניתין - אינה עיקר מדתני איו הואיל ואשכחן מתניתין דתני איו דלאו הכי הוא:

איו - שם חכם:

על שני דברים - לומר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבא יכול להתנות ולומר בא חכם למזרח כו':

מאי שנא לכאן ולכאן - דתלה עצמו לומר באיזה שארצה אלך דלא שרי רבי יהודה:

דאין ברירה - דכי בריר למחר אמרינן שמא אתמול כי קנה עירוב לאו דעתיה אהך הוה אלא אאידך:

מזרח ומערב נמי - בשלא בא אלא אחד וקא סלקא דעתך השתא דבין השמשות עדיין לא בא חכם למזרח שעדיין היה רחוק מן העירוב ששה אלפים פחות שתי אמות ומשחשיכה הלך אלפים ונכנס לתוך ארבעה אלפים של עיר וזה שהניח עירובו ותלה בדעת החכם ואמר אם יבוא למזרח עירובי למזרח ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי ולא יהא עירוב ולמחר שמע שבא למזרח מי יאמר דבשעת קניית עירוב היה דעת החכם ליכנס לתוך ד' אלפים של עיר דילמא לא היה בדעתו לזוז ולא קנה עירובו של זה ור' יהודה קאמר דקני דאמרינן הוברר הדבר דסופו הוכיח שבין השמשות היה דעתו לכאן:

א"ר יוחנן וכבר בא חכם - מתניתין בהכי עסקינן שבא חכם כבר קודם בין השמשות אבל זה לא היה יודע להיכן בא או אם בא או לא ולמחר כשנשמע לו גלויי מילתא בעלמא הוא ואיגלאי מילתא דההוא עירוב קנה ואין זו סמך על ברירת ספק אלא קנייה ודאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית העירוב וקנה:

אדרבה ליתא לדאיו - דמתניתין עיקר וההיא ברייתא היא:

לא סלקא דעתך - לאפוקי לההיא דאיו:

הלוקח יין מבין הכותים - קודם שגזרו על יינם כדמפרש בשחיטת חולין וסתם כותים לא מפרשי תרומה ואין לזה כלים להפריש לתוכן תרומה ומעשר:



אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש תרומה - מן המאה:

הרי הן - בתוכו:

ומיחל - מעשר שני שהוא יכול לתקן מיד בלא הפרשה לאחר שקרא עליו שם יחללנו בכל מקום שהוא על המעות ושותה מיד ולאחר זמן יפריש התרומה והמעשר ואמרינן הוברר הדבר שזהו תרומה:

אוסרין - קס"ד השתא דטעמייהו משום דקסברי אין ברירה:

[זוזי - זוגי]:

בעירוב - בשותפות:

לאיזה - מן הקינין שירצה ב' הפרידות יקריב עולות לשתי הנשים ואת קן הא' יקריב שתיהן חטאות לשתי הנשים וכ"ש אם בא לחלק כל קן וקן פרידה לעולה ופרידה לחטאת דשפיר דמי אלמא מדקא אמר שמותר ליקח קיניהן בעירוב מכלל דיש ברירה דאמרינן הוברר הדבר שזו הפרידה שהקריב לשמה של זו שלה היא דשם בעלים בעינן דאי אין ברירה איכא למימר חטאת ועולה שהקריב לה לא שלה היו אלא של חברתה וקרבן הקרב בשנוי בעלים קי"ל בפסחים (דף ס:) ובזבחים (דף ב.) דאינו עולה לבעלים וכ"ש בחטאת שלא לשמה או שלא לשם בעליה. לגמרי מיפסלא וקביעות שם בעלים אינו תלוי בכהן:

כשהתנו - הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה:

אי הכי מאי למימרא - כיון דמדעת כהן תלוי:

קמ"ל כדרב חסדא - שאע"פ שהיה כל קן וקן בפני עצמו אלא שלקחום ביחד וסד"א על כרחו מכל קן צריך לעשות חטאת ועולה ולא יוכל לעשות מן הקן הא' שתי עולות לשתי הנשים ומקן השני ב' חטאות דלאו אדעתא דהכי יהבינהו קא משמע לן כיון דלא אקבעינהו בהדיא בשעת לקיחה לאמר פרידה זו חטאת ופרידה זו עולה אפילו קבעום לאחר לקיחה יכול הכהן לעשות כמה שירצה:

אין הקינין - של כל מחוסרי כפרה מתפרשות איזו עולה ואיזו חטאת:



אלא אי בלקיחת בעלים - שאמרו בשעת לקיחה זו אני לוקח לעולה וזו לחטאת:

או בעשיית כהן - אבל אם לקחום סתם ואחר כך קרא עליהן שם אין השם חל עליהן ויכול הכהן לשנותן וקרא דריש רב חסדא בסדר יומא ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב גבי כהן ועשה הכהן את האחד חטאת והאחד עולה אלמא אין שם עולה וחטאת חל עליהן אלא בלקיחה או בעשייה:

עם הארץ שאמר לחבר - שהיה חבר הולך לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי אגודת ירק אין צריך חבר לעשר דמאי מאותה שנתן לעם הארץ אע"פ שלקח שלו ושל עם הארץ סתם ולא פירש כשקנאן זה לי וזה לעם הארץ והוא מעם הארץ לקחן יש ברירה כשנותנו לעם הארץ שזו לצורכו לוקחה ואין חבר זה מוכרה לו:

וחכמים אומרים צריך לעשר - דאין ברירה וי"ל זו לצורך חבר לוקחה והוא חוזר ומחליפה לעם הארץ וחבר אינו רשאי למכור לעם הארץ דבר שאינו מתוקן:

רבי יוסי אומר חילל - וכי סליק סלע בידיה אמרינן יש ברירה שזה שחילל מעשר שני עליה דאי אין ברירה לא אמר מידי אלא אמרינן דהא סלע דסלקא בידיה השתא לא הוה דעתיה להחליף ואישתכח דקא אכיל מעשר שני בלא פדיה:

דאפכת תרתי - אגודה וחילול:

מקמי חדא - יין מבין הכותים:

דקתני סיפא - דהך דחילול:

סלע חדשה - ואין שם אלא היא ולקמן פריך מאי תעלה:

שחילל - דכיון דאין שם חדשה אלא היא מנכרא מלתא:

אי דאיכא תרתי תלת - חדשות היינו קמייתא ואמאי חילל:

מאן האי תנא - דבעי למימר דלית ליה ברירה אפילו בעירוב דמדרבנן הוא: ה"ג על איזה מהן שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבעוד יום כו' משחשיכה אינו עירוב. דילמא בין השמשות לא הוה דעתיה להאי:

תנא דבי איו - אליבא דרבי יהודה דבעירוב נמי קאמר אין ברירה:

לא שמיע ליה - ומהנך תנאי דלעיל לא מצי אמר דכולהו מילי דאורייתא נינהו:

רציתי אלך לא רציתי לא אלך - היה מונח עירובו בסוף אלפים למזרח במקום המשתמר והרי הוא מניחו שם עכשיו לכל השנה כולה שבשבת שירצה יקנה לו עירובו ובשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב:

עירובו עירוב - ויש ברירה דבין השמשות דעתיה הכי הוה:

והא שמעינן לר"ש - גבי יין הבא מבין הכותים:

רבא אמר - טעמא דרבי שמעון ביין לאו משום דאין ברירה הוא דאית ליה ברירה אלא משום דקרייה רחמנא לתרומה ראשית דגנך ותירושך מכלל שתהא מובדלת תרומה משיריה בשעה שקורא עליה שם שתהא היא נראית ראשית ואלו שיריה:

היו לפניו שני רמונים כו' - בהדיא הוי ליה למיפרך מהא דלקמן דתנן תרומת הכרי כו' אלא הלכתא דעלמא נקט כלומר אם באתה לדרוש ברבים אליבא דר"ש אתה דורש על אחד שהיו לפניו שני רמונים כו':

אין בדבריו כלום - הואיל ובשעת קריאת השם אינו ניכר איזו תרומה ואיזו שיריה דהא הכא גבי יין ניכרין שיריה לאחר זמן כי הכא וקאסר ר' שמעון:

בתוכו - באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא להתיר סביביו:

ותרומת מעשר בתוכו - מילתא אחריתי היא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומת מעשר שלו בתוכו קרא שם ועד עכשיו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעתה אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לירושלים ואם ניטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה:

דאיכא סביביו - שיריה ניכרים דאיהו בתוכו קאמר:

ואיבעית אימא - ר' שמעון אית ליה ברירה וגבי יין דקאסר לאו משום דקסבר אין ברירה אלא כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד קודם שיפריש הימנו ונמצא ששתה טבלין למפרע דבשלמא כי מפריש לה לאחר זמן איכא למימר הך דמטא השתא לחלק (בהן) יש ברירה דמעיקרא בתוך הנוד נמי דידיה הואי משעת קריאת שם וחולין שתה אבל כי בקע הנוד ולא איברר לה תרומה מיניה מאי יש ברירה איכא למימר הא אפילו לבסוף לאו לכלל תרומה אתאי:

לכשיבקע - נעיין בדבר לאוסרו כלומר דלא חיישינן להכי דלא שכיח דאי בעי מסר ליה לשומר:



מתני' מערב אדם שני עירובין - אם היה צריך יום ראשון לילך לכאן ויום שני לילך לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב יו"ט הראשון:

ואומר עירובי - של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בבין השמשות דלמחר לצורך יום שני דקסבר רבי אליעזר שבת ויו"ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא שתי קדושות ולכל חד יומא אית ליה חדא שביתה ובכל חדא מיקניא ליה שביתה לאיזה צד שירצה וביה"ש דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום ב':

עירובי בראשון ובשני כבני עירי כו' - כלומר ואם לא היה רוצה לילך אלא באחד מן הצדדין ביום ראשון ובשני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון ויאמר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון יאמר עירובי זה יקנה לי ביה"ש של מחר ובראשון אהיה כבני עירי:

או מערב לרוח אחת - לצורך שני ימים:

או אינו מערב כל עיקר - אפילו לצד אחד להיות באחד מן הימים כבני עירו:

או מערב לב' ימים - ובגמרא פריך היינו לרוח אחת:

מוליכו - השליח:

בראשון - ערב יו"ט שלפני השבת:

ומחשיך עליו - עד שיקנה העירוב:

ונוטלו ובא לו - שמא יאבד ושוב אין לו עירוב בשני כדקתני נאכל עירובו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני כו':

משתכר בהליכתו - כלומר קנה לו הליכה ליום מחר:

ומשתכר בעירובו - שאוכלו וביו"ט אחר שבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים עירובו ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו אחרי כן:

מודים אתם לי שהן ב' קדושות - דקאמריתו אין עירוב לשני דאי קדושה אחת ה"ל כחד יומא אריכא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהן וכיון דשתי קדושות הן יכול לערב נמי לב' רוחות:

גמ' לרוח אחת - דקתני מתני':

מאי ניהו - פשיטא דלשני ימים קאמר בניחותא:

ולשני הימים - דקתני:

מאי ניהו - פשיטא לי דלרוח אחת קאמר וא"כ תרתי למה לי היינו קמייתא:

אי אתה מודה ביום אחד - דמערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר לב' ימים נמי או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר:

אבל - אמת כמו אבל שרה ומתרגם קושטא (בראשית יז):

שאם עירב ברגליו - שלא היה לו פת לשגר ע"י שליח ולערב והלך הוא בעצמו וישב לסוף אלפים אמה עד שקדש עליו היום וקנה שביתה וחזר ולן בביתו:

מערב ברגליו בשני - צריך לערב ברגליו אף בשני ואינו יכול לצאת בשני חוץ לתחום על ידי קנייה הראשונה או אם נאכל עירובו המערב בפת ונאכל עירובו ביום ראשון לאחר שקנה העירוב אי אתם מודים לי שאינו יוצא עליו בשני ע"י אותה קנייה:

הא לאיי - ר' אליעזר קמהדר לה וקאמר ודאי אף לדבריכם שתי קדושות הן ולא גרסינן לאיי אפנויי מופני דאינו דורש לא פסוק ולא ג"ש דבכולי הש"ס הן תרגום של לאיי:

ורבנן מספקא להו - בשבת ויו"ט אי קדושה אחת נינהו אי שתי קדושות:

ועבדי הכא לחומרא - דאין יכול לערב לשני רוחות דלמא חדא קדושה היא:

והכא לחומרא - דאי נאכל בראשון דאין עירוב לשני דלמא ב' קדושות הן:

אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיו"ט לשבת - אם לא עירב בין השמשות של ערב יו"ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מיו"ט לשבת אלמא קדושה אחת היא והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות:

משום הכנה - שמכין מיו"ט לשבת ולא משום טעמא דחד יומא הוא:

אין יוצא עליו בשני - והרי הוא כבני עירו דודאי שתי קדושות הן ואין עליו חשש ספק:



הרי זה חמר גמל - דלמא חדא קדושה היא וקנה עירוב לשני ימים והפסיד אלפים שכנגד עירובו וכאן לא קנה כלום אלא אלפים שהיו לו בלא עירוב ודלמא ב' קדושות הן ולא קנה עירובו אלא ליום אחד ודינו להיות בשני כבני עירו ואין לו כאן אלא אלפים וממה נפשך בהנך אלפים אמה משתרי:

אין מערב ברגליו בשני - א"צ לערב דודאי קדושה אחת נינהו וכחדא יומא אריכא הוי:

חד מינייהו ר' אלעזר - כל רבי אלעזר סתם בתלמוד שהוא תנא רבי אלעזר בן שמוע הוא:

סתימתאה - קרי כל מי שראה רבי דבריו במקומות הרבה ושנאן במשנה סתם:

איפכא שמעינן להו - לעיל:

וכן א"ר שמעון - נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני:

וליחשוב נמי רבי - דשמעינן ליה לעיל בהדיא:

תני לה ולא סבר לה - ולדברי ר' אליעזר קאמר:

רבנן נמי - הנך רבן שמעון ור' ישמעאל נהי דקתני וכן דלמא תנו ולא סברי לה:

רב גמרא גמיר לה - מרביה דהנך ארבעה זקנים סבירא להו כר"א אבל רבי תני ולא סבר לה:

מי סברת סוף היום - של ע"ש קונה עירוב דהוי יו"ט מכין לשבת:

יערבו בלגין - לגין טבול יום דתנן לעיל בפירקין (דף לו.) שמילאהו מן החבית של טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בה לא אמר כלום אלמא סוף היום קונה עירוב ואכתי טבל הוא:

ה"ג אלא הא דתנן ר' אליעזר כו' - הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא:

מערב אדם שני עירובין - וקס"ד זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב וכי קנה לו יום ראשון למזרח אי הוה בעי למיזל למערב העיר פסיעה אחת לא מצי אזיל דממקום עירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח והרי מעירובו ועד עירו הוי אלפים וכל עירו מיהא מצי אזיל דכולה לדידיה כיון דלן בה כד' אמות דמיא ליה אבל טפי לא מצי אזיל ליה והיכי קני ליה עירוב דבמערב בבין השמשות הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום והא אי הוה בעי למיזל ומיכליה מבעוד יום לא מצי אזיל:

בסוף אלפים - דתו לית ליה לצד שכנגדו ביום ראשון כלום:

לא דמנח ליה בסוף אלף כו' - דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשה אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הילכך ביום ראשון אע"פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירובו שבמזרח עד עירוב שבמערב אלפים הוא דהוו:

עירב בפת בראשון מערב בפת בשני - לקמן מפרש באותו פת:

והא קא מכין - כשמערב ברגליו בשני מיו"ט לשבת בשלמא מערב בשני בפת תרצת דתחילת היום קונה עירוב ועירוב דפת שתיקה ממילא קני אלא עירב ברגליו ס"ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבעוד יום ואישתכח דמכין באמירתו מיו"ט לשבת:

רבי יוחנן בן נורי - לקמן במי שהוציאוהו קאמר דישן קונה שביתתו ואף על גב דהוי כחפצי הפקר בעלמא שאין אדם מקנה להם שביתה:

בניעור גרסינן:

אי הוה שמיע ליה למר - לרבה דמתרץ ואזיל כל הנך תירוצי וקאמר דמשום דלא אמר מידי שרי ואף על גב דאזל התם מבעוד יום:

לא יהלך - בשבת:

לידע מה היא צריכה - אחר השבת:



לא יטייל אדם - בשבת או ביו"ט סמוך לחשיכה עד פתח מדינה כדי להתקרב למרחץ להיות מזומן ליכנס כשתחשך מיד אלמא אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי אסור וגבי עירוב אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה בשתיקותא נמי הוה אסור:

מוכחא מילתא - מאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכה ורחמנא אמר ממצוא חפצך וגו' (ישעיהו נח) וכן בפתח המדינה אבל חוץ לעיר עד התחום לא מוכחא מילתא דלערובי לצורך מחר קאזיל ולא מסקי אינשי אדעתייהו אלא אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה שמהרהר בה ואין דעתו עליו:

חמרא אירכס ליה - ואזיל לעיוני דאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו אבל מידי דאסיר ליה למיעבד בשבת אסיר ליה לזמוני נפשיה לההוא מידי:

עירב בפת בראשון - ונאכל עירובו מערב ברגליו בשני:

שאין מערבין בתחילה בפת - מי"ט לשבת משום הכנה דקרי ליה השתא שם עירוב:

דיקא נמי - באותה פת דקרא עליה שם מאתמול והשתא קא שתיק אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרי שם עירוב השתא:

ורבנן - אביי ורבה בר חנן דקא מתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתני' דדיקא כוותיה דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא:

אמרי לך - דילמא מתני' עצה טובה קמ"ל הא דקתני נוטלו ובא לו שלא יאבד ויפסיד פתו ויטרח באחרת ולעולם אי בעי מערב באחרת ודקתני אין עירוב לשני בקנייה קמייתא קאמר אי לא הדר מערב:

מתני' שמא תתעבר - בגולה קמיירי שמא יעשו ב"ד הגדול אלול מעובר ויהיו שני ימים טובים והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר:

מערב שני עירובין - ומניחן בעי"ט זה לכאן וזה לכאן ואומר כו' כדלעיל:

ולא הודו לו חכמים - דקסברי קדושה אחת הן:

מתנה אדם על הכלכלה - של טבל בי"ט ראשון של ר"ה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו ואם היום קדש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה בי"ט דשבות דרבנן היא במסכת ביצה ולמחר אומר אם אתמול קדש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו ואם היום קדש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה:

ולא הודו לו חכמים - דסברי דתרוייהו קדושה אחת היא ואין מגביהין בהן תרומה:

החליצנו - זרזנו והחליצנו כמו נחלץ חושים (במדבר לב):

אם היום אם מחר - אם היום הוא החליצנו היום ואם מחר מחר:

ולא הודו לו חכמים - בגמ' מפרש אי אתנאה קאי וקא סברי לאו ספק הוא אלא יום ראשון הוא ראש חדש או אזכרון קאי וקסברי דאין מזכירין של ר"ח בראש השנה:

גמ' מודים חכמים - אע"ג דפליגי עליה דר"א בשבת ויו"ט הכא מודו דב' ימים טובים של ר"ה ב' קדושות הן דחד מינייהו חול ומשום ספיקא דלא ידעינן אי עברוהו ב"ד וקדשו ירחא ביום ל"א והוה ליה ראשון חול או ביום ל' נקבע והוי שני חול הוא דעבדי להו:

ור' יוסי אוסר - דקסבר לאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום ל' ספק ביום ל"א לחודיה איתקון אלא אף משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקון דתרוייהו קדישי דאמור רבנן שהיו מצפין ביום ל' של אלול שמא יבאו עדים שנראית הלבנה בו ויקדשו ב"ד את החדש היום ונוהגין אותו היום קדש שמא י"ט הוא ותניא תמיד של ר"ה שחרית קרב כהלכתו תמיד של חול ושיר של חול המתוקן ליום בהשיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון כו' [תמיד פ"ז מ"ד] בתמיד של בין הערבים אומר שיר אחר הסירותי מסבל שכמו כדאמרינן בפרק בתרא של ר"ה (ד' ל:) ואם באו עדים אחר תמיד של בין הערבים שכבר קרב בשיר של חול תיקנו שיהיו מקדשין החדש מחר ומיום המחרת מונין קביעתו כדי לומר שיר הראוי לי"ט ומ"מ גמר יום שלשים נוהגין קדש כתחלתו שכך תקנו שיהו נוהגין אותו היום קדש ואפילו גמרו של יום ואע"פ שיודעין שידחה ליום המחרת ולמחר קדש והרחוקים מב"ד נוהגין שני ימים טובים לאו משום ספק נראית לבנה ביום ל' והוי שני חול ספק ביום ל"א והוי ראשון חול קא עבדי אלא משום שמא באו עדים אחר תמיד של בין הערבים ונהגו ב"ד שניהן קדש קא עבדי אלמא שניהן קדש:

אי אתם מודים כו' - כדפרישית אלמא אנן דרחקינן מב"ד מספקא לן דילמא הכי הוה ותרוייהו קדש:



ורבנן - אמרי לך התם נמי כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול ולא הוי קודש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא לזלזולי ביום ל' של שנה האחרת דאי שריית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למיעבד ביה נמי קודם המנחה ושמא יבואו עדים קודם המנחה ויהא היום קדש ונמצא שעשו מלאכה בי"ט:

וצריכי - לר' יהודה לאורויי דב' קדושות הן בהנך תלת מילי לענין עירוב וכלכלה וביצה: הכי גרסינן אבל כלכלה דמיחזי כמתקן טיבלא אימא לא:

ביצה - שנולדה ביום טוב איתסר בכלל גזירת פירות הנושרין שגזרו עליהן שמא יעלה ויתלוש ויש שאוסרי' בכלל משקין שזבו מן הענבים שגזרו עליהן משום שמא יסחוט והך פלוגתא בשמעתא קמייתא דביצה:

וקורא עליה שם - בתנאי כמו שאמרנו:

ולמחר הוא אומר - על אותה עצמה שתהא תרומה על חברתה:

וקורא עליה שם - על אותה של תרומה:

ואוכלה - לחברתה:

וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גלויות - כגון ב' ימים של פסח ועצרת וסוכות שהתורה אמרה יום אחד שבתון ובגולה עושין שני ימים מפני שרחוקין מב"ד ואין יודעין אם הוקבעו תשרי וניסן ביום שלשים או ביום ל"א ואף על גב דמשום ספק וחד מינייהו חול אפ"ה מחמיר בהו ר' יוסי והנך דר"ה לא קרי להו של גלויות מפני שאף בירושלים פעמים היו נעשין ב' ימים וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה:

בר טביא - צבי:

דאיתציד בי"ט ראשון של גלויות - ועל ידי נכרים:

רב נחמן ורב חסדא אכלו - ממה נפשך אי אתמול חול הרי מותר ואי אתמול קודש הרי היום חול והרי המתננו בכדי שיעשה:

לא אכל - משום דקא סבר קדושה אחת היא:

דתני איסי - בניחותא:

ואמרי לה איסי תני - ובלשון תימא כלומר איסי תני וכו' ואנא איכול:

ומאי קושיא - דילמא הך סיפא נמי אראש השנה קאי והכי קאמר וכן היה רבי יוסי אוסר בר"ה בגולה כל ראשי שנים כאותו שהיו עושים בירושלים כשבאים העדים מן המנחה ולמעלה:

של גלויות - משמע בהני שאין נעשים שנים אלא בגולה:

אמר רב אסי ומאי קושיא דילמא - האי אוסר ה"ק וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גלויות קל כאיסור שני ימים של ר"ה לרבנן דפליגי עליו ואמרי מותר כדתניא לעיל מודים חכמים לרבי אליעזר ומוטב לתרוצי הכי מילתיה ולא נוקי שבשתא בר' יוסי דקי"ל ר' יוסי נמוקו עמו והאי חומרא בלא טעמא הוא:

תנינא מודה ר"י בשני ימים טובים של גלויות - דב' קדושות הן:

אי משכחת להו - לרב נחמן ורב חסדא:

לא תימא להו - להאי מילתא דמיכספי לי על דלא אכלית מיניה פסק ושמעינן מדרב נחמן ורב חסדא ומדרבה בר שמואל ומדרב ששת דהדר ביה ומדרבא דאמר במסכת ביצה (ד יז.) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מי"ט לחבירו ומתנה ומדרב דאמר במסכת ביצה (ד' ד:) בב' ימים טובים של גלויות ביצה שנולדה בזה מותרת בזה וקבעי הלכתא כוותיה דדבר הניצוד או הנלקט מן המחובר ביום טוב הראשון של גלויות ממתין לערב בכדי שיעשו ומותר דמכולהו שמעינן דאחד מהן חול דאי מספקא לן בקדושה אחת אמאי מישתרי בהו ביצה ואי משום דביצה איסורא דרבנן היא הא לא אישתרי בשני ימים טובים של ר"ה ועוד קי"ל במסכת ביצה (ד' ד.) דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור ועוד צידת צבי מלאכה דאורייתא היא ושרייא ובהלכות גדולות אסר ויליף טעמא מדקבע רב פפא הילכתא נכרי שהביא דורון לישראל כו' ומוקי דהאי לערב אסורין בכדי שיעשו לערב של מוצאי יום טוב שני קאמר דליהוי ראוי לעשות קאמר ובעיני נראה שאינו כן אלא כדסתם ואמר לערב סתם אי ביום טוב ראשון הביאו ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלו ולפיכך צריך להמתין דשמא היה היום קדש ולמחר חול ובעי המתנה בכדי שיעשו ואי הוה איפכא כל שכן דאף בלא המתנה היו מותרין ואי ביום שני הביאום. ימתין לערב בכדי שיעשו דשמא היום קדש הוא ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב יום טוב ראשון איתמר דאמר לקמן (דף מ.) הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו ביום טוב ראשון דהא קים לן בקביעא דירחא דראשון עיקר והא דעבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו כו' אבל יום טוב שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו ומסקנא קבעינן הילכתא אף בי"ט שני בכדי שיעשו דלא ליתו לזלזולי ביה ותשובת הגאון יש בידי כן. ע"כ פסק:

לאו איתצודי איתציד - דודאי פשיטא ליה לרב ששת דשרי בשני:



אלא מחוץ לתחום קאתא - ובו ביום:

והא אשכחיה רב ששת כו' - ואי בו ביום אמאי משייל ליה אי קדושה אחת או ב' קדושות:

דקא מפשי - נכרים ואייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו ואסר להו:

בני גננא - קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס:

לפי שאינן בני תורה - ואתו לזלזולי ביום טוב שני:

כיון דחלוקין במוספין - שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה כדכתיב (במדבר כט) מלבד עולת החדש:

אמרינן - בתפלה נמי את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה:

זכרון אחד - את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון דכתיב זכרון תרועה [ובר"ח נמי כתיב והיו לכפ לזכרון]:

מאי לאו - לא הודו אלהזכיר קאי דלא הודו לו להזכיר של ר"ח בראש השנה:

להתנות - אם היום אם למחר אלא סתמא לימא וכן יום המחרת:

בראשי חדשים של כל השנה - שהוא ספק אם עיברוה בית דין:

לזלזולי - אי מחזקינן ליה ספק אתו לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת:

אבל בשאר חדשים - דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה:

מתפלל עשר - שלש ראשונות וג' אחרונות ושל שבת בפני עצמה הרי שבע וקדושת היום וכולל עמה מלכיות הרי שמונה וזכרונות ושופרות:

ובית הלל אומרים מתפלל תשע - דכולל שבת ויום טוב בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון:

ואם איתא - דמזכיר של ראש חדש לבית שמאי דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה י"א מבעי ליה:



אמר ר' זירא - לעולם צריך להזכיר ומיהו לבית שמאי ברכה באנפי נפשה לראש חדש לא בעי ולאו משום דזכרון דראש השנה עולה לו דמשמע דכיון דראש השנה הוא היינו ראש חדש דאי הוה נמי שבת וראש חדש ולאו ראש השנה לא בעי ליה ברכה בפני עצמה אלא חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים והלכך בראש השנה נמי חותם מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים ואע"ג דבשבת וראש השנה בעי לכל חד ברכה בפני עצמה בראש חדש מודו דמתוך שכולל ברכתו בתוך ברכת היום שחרית וערבית ואפילו בשאר שבתות דההיא ודאי אפילו לבית שמאי פשיטא לן דלא בעי לכל חד ברכה לעצמו דהא אי הוה מיקלע בחול אין לו ברכה שחרית וערבית אלא אומר יעלה ויבא בעבודה והלכך כי מיקלע בשבת אפילו למאן דאמר לקמן דבשבת לא מדכרינן דראש חדש בעבודה אלא בברכת היום מיכלל הוא דכיילינן ולאו בפני עצמה:

כולל נמי במוספין - לבית שמאי ואע"ג דבחול אית ליה ברכה במוספין לעצמו הכא מיכלל הוא דכיילינן הואיל וכולל שחרית וערבית אבל שאר ימים טובים דאית להו ברכה ערבית ושחרית כי מיקלעי בחול בהני פליגי בית שמאי כי מיקלעי בשבת מצרכי להו ברכה בעצמן לכל תפלותיהם:

ומי אית להו לבית שמאי כולל - בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת:

מתפלל שמנה - של ראש חדש ושל שבת ובמוספין קאמר:

קשיא - וש"מ כיון דבשאר שבתות קא בעו ב"ש ברכה לראש חדש ובר"ה לא בעו דטעמא משום דזכרון דראש השנה עולה לו וש"מ אפילו מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן:

וכולל עצמו - דשחרית וערבית בראש חדש שחל להיות בשבת:

תנאי היא - דאיכא תנא דאפילו כולל לית ליה אלא אומר יעלה ויבא בעבודה כבחול אבל בברכת היום אינו נזכר כלל אפילו לכוללו:

ומתחיל בשל שבת - ותתן לנו את יום המנוח הזה ומסיים בשל שבת מקדש השבת ותו לא ומיהו במוספים באמצע ברכה הוא נכלל אבל שחרית וערבית אינו נכלל אפילו באמצע והאי תנא לית ליה כולל שחרית וערבית:

כל מקום שזקוק לשבע - ואפילו שחרית וערבית:

קדושת היום - של ראש חדש עם של שבת כגון את יום המנוח הזה ואת יום ראש חדש הזה ואם מועד הוא את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה: (פסק ובמסכת ביצה קבעינן הלכתא דלא כי הני תנאי דמסיימי בשל שבת לחודיה במוספין אלא אף קדושת היום בעי לאדכורי בחתימה מקדש השבת וישראל והזמנים ובראש חדש מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אבל במאי דקאמר שחרית וערבית מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה הלכתא כוותיה וגבי כולל דשחרית וערבית קבעינן אין הלכה כאותו הזוג דאמרי כל מקום שזקוק לשבע כולל בפרק שני דביצה):

מאי הוי עלה - מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה:

אקרא חדתא - כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן:

אלו שבעת ימי בראשית - השבת נבחר מתוכה:

שמונה ימי מילה - השמיני נבחר מתוכה:

אלו ז' ימי הפסח - שאתה צריך לתת חלק לכולם ולקמן מפרש מאי חלק:

לברכה - דמברכים כל יומא מקדש ישראל והזמנים:

מכל מקום כוס בעינן - לעיל מהדר לאוקומי הכי נמי מסתברא דאי ס"ד זמן זמן כל ז' מי איכא ודקאמר דאי לא אמר האידנא אומר למחר וליומא אחרינא האי נמי ליתא דהא כוס יין בעי לומר הברכה עליו וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס אבל בשאר יומא לכולי עלמא לית להו:

הא לא קשיא דמיקלעי ליה כוס - ולעולם אזמן קאי ולרב נחמן לא תסייעיה:

תינח עצרת וראש השנה - איכא למימר דזמן אכוס קאמר ליה אלא יום הכפורים אי בזמן מוקמת ליה על כרחיך סייעתא לרב נחמן היא דעל הכוס היכי ליעביד אי מברך עליה ושתי ליה וכו':

מי בדלת - פעם אחת נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב של שבת מבעוד יום ואמר ליה רב ירמיה לרב מי בדלת מן המלאכה משקבלת עליך שבת ואמר ליה אין בדילנא:

ליתביה לינוקא - לשתותו לאחר שיברך עליו דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר אמברך דהוא הדין כי שתי אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי וכדתניא נמי בגמרא דפרק ראוהו בית דין (ר"ה כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם שהרי הן יכולין לעשות אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ואף על פי שהוא לא טעם אלא בניו שפיר דמי ואף על פי שבירך עליה ברכת המוציא: דרב אחא בר יעקב לא איתפרש:

דאתי למיסרך - התינוק לאחר המנהג זה ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל:

מאי הוי עלה - צריך לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים או לא:

כד חזייה - רב חסדא לרב ייבא:

אמר ליה דלויה לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה - המגביה עץ לח שאינו ראוי להיסק בידוע שצריך למקומו הואיל ואליו אינו צריך שעל חנם לא הגביהו כלומר על חנם לא באת לכאן:



וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אע"פ שאם חל להיות בחול לא יאכל שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין עכשיו שהוא שבת אוכל כל צרכו:

בשעתו - שהיתה שעתו עומדת לו במלכותו דמלך והדיוט הוה:

מגולגלת - צלויה רכה:

להראות הלכה - שאין משלימין תענית ערב שבת:

שהוא מפסיק - סעודה:

מבעוד יום - שצריך לאכול מבעוד יום ומקבל תענית עליו משגמר לאכול ואע"פ שהוא שבת:

אבל - באמת:

ומה לי ליכנס כשהוא מעונה - כגון שהשלים בערב שבת תעניתו:

ומה לי לצאת ממנה כשהוא מתענה - שמתחיל תעניתו מבעוד יום:

ואם התחילו - שהתחילו להתענות כ' או ל' יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ראש חדש:

שאין משלימין - תענית בחנוכה וראש חדש להתענות כל היום:

וכן בתשעה באב שחל בע"ש - נמי אין משלימין:

לבטל את דבריו - ולומר משלימין:

חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל - רואה אני בדין ובדת שצריכין אנו להלך אחר דברי הראשונים:

ולא היה אדם כו' - אלמא אין משלימין:

בדורו של רבי יוסי - דהוה בתר הכי שבקוה לדר"ג וקבעו הלכה כרבי יוסי דמותר:

מבני סנאב בן בנימין - משפחה היא משבט בנימין שנפל להן גורל לקרבן עצים בי' באב בימי עזרא ויו"ט היה להם לעולם כדתנן בפרק בתרא דתענית:

לאחר השבת - שהוא עשרה באב והוי יו"ט שלנו:

טעמא דיו"ט - הא בשאר ט' באב היו משלימין אע"פ שכל ט' באב הוי ערב יו"ט שלהם ורבי אלעזר בר צדוק בדורו של רבן גמליאל הוה כדתניא בביצה (דף כב:) א"ר אלעזר בר' צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג:

שאני יום טוב דרבנן - כגון האי קרבן עצים הואיל וקל הוא שמתענין בו לשעות כדקתני והתענינו בו לפיכך משלימין בו ערביות כלומר מותר להשלים ערב אותו יום טוב וליכנס לתוכו כשהוא מעונה דהא אפילו בעיקרו מותר להתענות בו קצת היום אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית אסור נמי להשלים בו ערביות שהמשלים ע"ש מתענה במקצת שבת:

לא שמיע לי הא שמעתא - דקבע עולא לעיל הלכה כרבי יוסי:

את אמרת ניהלן - רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו:

זו דברי ר' מאיר - דאמר לעיל משום ר"ג מודה היה שאין משלימין וכן ט' באב שחל להיות ערב שבת אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים:

מאי לאו - חכמים אכולהו קיימי בין אחנוכה ופורים בין אערב שבת ומדאגמר' רב לר' יוסי בלשון חכמים ש"מ הלכה כרבי יוסי:



דאי סלקא דעתך אכולהו - אמרה רב יהודה:

הא בעי מיניה רבה מרב יהודה - כדאמרינן לעיל אתא לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה:

מתענה ומשלים - בערב שבת:

הא בעי רבה מרב הונא - לעיל ולא פשט ליה:

לבתר דשמעה - רב הונא מרב להאי אבל חכמים אומרים הדר אגמריה למר זוטרא ומקמיה דלישמעיה בעא רבה מיניה ולא פשט ליה:

הכא נמי - דרב יהודה לא תיקשי:

הא מקמי דשמעה - מרב:

הא לבתר דשמעה - רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו:

פרק רביעי - מי שהוציאוהו


מתני' מי שהוציאוהו נכרים - חוץ לתחום:

או רוח רעה - שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואחר כך נשתפה והרי הוא חוץ לתחום:

החזירוהו - לתוך התחום:

כאילו לא יצא - והרי כל העיר לו כד' אמות כבתחילה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח:

הוליכוהו לעיר אחרת - והרי היא. מוקפת מחיצות:

או שנתנוהו בדיר או בסהר - שהן מוקפין והיקיפן גדול:

מהלך את כולה - דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד' אמות:

מפלנדרסין - שם מקום:

והפליגה - כשהיא מתרחק' משפת הים ונכנסת לאמצעי קרי ליה הפלגה ולשון לע"ז הוא שקורין לשלולית הים פיל"ג:

הלכו את כולה - היו מהלכין בכל הספינה דאע"פ שהספינה הולכת בשבת ויצאו חוץ לתחום הוו כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר שהספינה מחיצות לה:

שרצו להחמיר - בגמרא מפרש:

לנמל - פורט"ו בלע"ז ששם הספינות יוצאות מן הים לשפתו:

מה אנו לירד - מן הספינה לתוך העיר כלומר באנו מחוץ לתחום משחשיכה:

גמ' והרשות - מי שיש לו נושין:

לקבלינהו מאהבה - דמכפרי עליה:

כשהן מספרים - אפי' יש בהן חיות הרבה שמדברים אעפ"כ מתין פתאום:

הדרוקן - חולי הפה מושג"א:

זוודתא - לזמן תכריכין:

חזר לדעת - מי שהוציאוהו נכרים וחזר לדעת לתוך התחום לא הוי כהחזירוהו דתנן במתני' כאילו לא יצא:

מהו דתימא - מתני' לצדדין קתני והחזירוהו דסיפא מילתא באפי נפשה היא ולאו אהוציאוהו נכרים קאי והכי קאמר מי שהוציאוהו נכרים בין כשהוא עומד בחוץ בין שחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ומי שהיה חוץ לתחום והחזירוהו נכרים בין שהיתה יציאתו ראשונה לדעת בין שלא לדעת אלא באונס הוי כאילו לא יצא:

קמ"ל - ר"נ דסיפא דמתני' ארישא מהדר:

הוצרך לנקביו - זה שהוציאוהו נכרים מהו לצאת מד' אמותיו:

את לא תעשה שבתורה - לאו דלא תסור (דברים יז) ותחומין נמי דרבנן:

אי פיקח הוא - האי דנצרך לנקביו ויהבו ליה רבנן רשות למיפק חוץ לארבע אמותיו:

עייל לתחומא וכיון דעל על - ומותר כאילו לא יצא דהא ברשות על ולא גרע מהחזירוהו:

פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו - ביום טוב לא הפסידו מקומן וכל העיר להן כד' אמות ויש להן לכל רוח אלפים אמה אם יו"ט הוא ואי שבת מותרין לאכילה במקום שחזרו:

אנוסים היו - על ידי המוציאן:

אסורין - לזוז אותן מארבע אמותיהן ולא לאוכלן אפי' חזרו אלא אם כן חזרו שוגגין אבל מזיד לא:

הכי גרסינן תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו - ולא גרסינן הכא וחזרו:

בשוגג יאכלו - במקום שהן שם אם יש אדם שעירב לאותו צד או שהיו בני עיר אחרת סמוכים להן:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ערובין/פרק_ג"